הרה”ח מנחם יעקב רייניץ למד בישיבות: תומכי תמימים לוד, תורת אמת ירושלים תפקיד נוכ

הרה”ח מנחם יעקב רייניץ

למד בישיבות: תומכי תמימים לוד, תורת אמת ירושלים
תפקיד נוכחי: מדריך בישיבת תומכי תמימים לוד

זכרונות ראשונים

למעשה הגעתי ל’תומכי תמימים’ פעמיים - פעם אחת בתור ילד, ואחר–כך בתור בחור. התייתמתי מאבי בגיל צעיר, ואמי שהתקשתה לתמרן בין פרנסת הבית לחינוך שבעת ילדיה, חיפשה עבורנו מוסד תורני עם פנימייה. כך הגעתי עם שני אחיי הצעירים לישיבת תומכי תמימים בלוד, בהיותי ילד צעיר לפני הבר–מצווה. היינו צעירים מידי ולא הבנו את מעלת הלימודים בתומכי תמימים, אבל הרגשנו היטב ומאוד הערכנו את החמימות בה התקבלנו על ידי התלמידים הבוגרים של הישיבה. ר’ אברמ’ל ששונקין, ר’ בערל טייכמן, האחים ליפסקר, ועוד - קיבלו אותנו בחביבות מיוחדת.

כאשר התגברו מעשי החבלה של הפדאיון, והמחבלים ימ”ש הרגו את הבחור ישראל אריה דברוסקין, בדרכו מהישיבה בלוד לכפר חב”ד, ואחר–כך הרצח המזעזע בבית הספר למלאכה - חששה אמי מהמשך הלימודים בפרדס בלוד, והחזירה אותנו לירושלים.

בתחילה למדנו בבית היתומים דיסקין, ואחר–כך עברתי ללמוד בישיבת ערלוי ובישיבת תורה ויראה. בהיותי בגיל 14, לאחר יום לימודים בישיבה הייתי הולך ללמוד בישיבת ערב ‘המתמידים’. לשם הגיעו שני בחורים חב”דניקים, הרה”ח ר’ הלל לוינזון והרה”ח ר’ יצחק יהודה קובצ’יק, ושיכנעו בחורים להגיע לשיעור תניא בבית הכנסת החסידי, עם הרה”ח ר’ יהושע (שייע) אלבוים. אבל כנראה שהדייסה של תומכי תמימים, שזכיתי לגמוע בשנות ילדותי, החלה לבעבע עמוק בנשמתי, ונמשכתי לשיעורי החסידות.

חבריי בישיבת המתמידים לא אהבו את ההתקרבות שלי לחב”ד, וכדי לעכב אותי לקחו לי פעם את הכובע. בירושלים של פעם, לגמרי לא היה מקובל ללכת ברחוב ללא כובע, והם חשבו שכך ימנעו ממני ללכת לשיעור, אבל דווקא ההתנגדות שלהם עוררה בי את הרצון ללכת, ועל אפם וחמתם הלכתי לשיעור. בפעם אחרת קשרו אותי עם גרטל לספסל… הצלחתי איכשהו להשתחרר ושוב הלכתי לשיעור.

שיעורי התניא משכו אותי לחסידות חב”ד, ולקראת סוף השנה הציע לי ר’ הלל לעבור וללמוד בישיבת תורת אמת. נכנסתי לראש הישיבה, הרה”ח ר’ משה לייב שפירא, והוא שאל אותי איזה גמרא למדתי לאחרונה. לאחר שהשבתי לו שלמדנו פרק החובל במסכת בבא קמא. הוא ביקש שאחזור על הגמרא, ואגיע למחרת להבחן. מכיוון שלא היה לי אבא שילמד איתי, הלכתי לבית הכנסת בבתי אונגרין, שם פגשתי את הרה”ח ר’ וועלוועל אייזנבאך, וביקשתי שילמד איתי את הגמרא. עברנו באותו לילה על הפרק עם רש”י ותוספות, ולמחרת עברתי בהצלחה את המבחן, וראש הישיבה נתן לי פתק לרה”ח ר’ יוסף חיים זוננפלד, שיקבל אותי כתלמיד מן המניין בתורת אמת.

זכיתי, ומאז שהתקבלתי לראשונה לתומכי תמימים - לא עזבתי ליום אחד את תומכי תמימים! בתחילה בתור תלמיד, ותוך כדי הלימודים נהייתי למדריך, עד עצם היום הזה לאורך ימים ושנים טובות. אני רואה בזה זכות עצומה, וכפי שפעם קיבלתי תשובה מהרבי באג”ק, שעליי לשלם כסף לישיבה על הזכות שיש לי לעבוד במוסד של רבותינו נשיאינו!

חווייה משפיעה

הביקורים של שלוחי הרבי בישיבה, היו החוויה הכי משמעותית עבורי. כאשר למדתי בשיעורי התניא, ואפילו כאשר נכנסתי לישיבה - אמנם התקרבתי לחסידות חב”ד, אבל הרבי לא היה במרכז החיים שלנו. באותן שנים, לא היה ווידאו מהרבי, ואפילו קלטות אודיו ותמונות בקושי היה. אמנם בהתוועדויות של ר’ משה וובר, הוא היה מעורר אותנו לקיים את ההוראות של הרבי, אבל זה היה “הרבי שמעבר לים”…

לפעמים אני חושב לעצמי, איך היינו יכולים לשבת כאן בארץ ישראל שנים על גבי שנים, לדעת שיש רבי, אבל אף פעם לא ראינו את הרבי… במידה מסויימת היינו ‘חב”דניקים’, עם לימוד חסידות, ואפילו התוועדויות מאוד חזקות, אבל ללא רבי!

כאשר הגיעו השלוחים הראשונים מהרבי, לאחר הטבח בבית ספר למלאכה - זה גרם להתעוררות גדולה להתקשרות עם הרבי. שניים מהם, הרה”ח ר’ שרגא הרצוג והרה”ח ר’ שלמה קירש, נשארו בתורת אמת, והם הפיחו בנו רוח חיים של התקשרות לרבי. זה היה לגמרי אחרת, להתוועד עם תמימים שהיו בעצמם אצל הרבי!

אחר–כך היו גם הביקורים של הרה”ח ר’ בערל בוימגארטן והרה”ח ר’ יצחק גרונר, שבאו בשליחות הרבי, ועוררו את הציבור הירושלמי, כל אחד בסגנונו המיוחד לו. כאשר התוועדו איתנו וסיפרו על ההתוועדויות של הרבי, ועל היחידויות שהם עצמם זכו להיות אצל הרבי - זה עורר בנו תשוקה מיוחדת לנסוע לרבי. כאשר הרה”ח ר’ יעקב יהודה העכט הגיע לביקור, ערכו לכבוד המאורע כינוס מיוחד של תלמידי הישיבות–ערב, כי כל שליח שהגיע מהרבי, הביא עמו רוח רעננה של התקשרות. עד היום אני זוכר כיצד ישבנו סביב הרה”ח ר’ שמואל מנחם מענדל שניאורסון, שזכה להיות אצל הרבי בפורים תשח”י, והביא עמו הקלטה של כל ההתוועדות. שמענו שוב ושוב את ההתוועדות, עם תיאוריו החיים של ר’ שמואל.

בשנת תשכ”ב התחלתי לעבוד כמדריך בישיבה בלוד. באותה שנה שהו בישיבה קבוצת שלוחים מהרבי, שההתוועדויות איתם הציתו והגבירו את התשוקה לנסוע לרבי. לקראת סיום שנת הלימודים הצטבר חוב של כמה משכורות, ומכיוון שמנהל הישיבה הרה”ח ר’ אפרים וולף התעסק גם במכירת הכרטיסים לרבי - ביקשתי ממנו שיסדר לי כרטיס תמורת המשכורות שחייבים לי. הוא הסכים, וכך הגעתי לשיא שכל כך השתוקקתי אליו: להגיע לרבי!

לפני הנסיעה התוועדנו רבות עם הרה”ח ר’ שלמה חיים קסלמן. באותן שנים רק בחורים מעטים הצליחו לחסוך כסף לנסיעה, והייתי מאותם בודדים מאושרים. הגעתי בשלהי אלול תשכ”ב, ובהתוועדות הראשונה בה השתתפתי דיבר הרבי על ‘גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה’. אז טרם הוקם ארגון אש”ל, אך היו לי כמה חברים שדאגו לכל צרכיי הגשמיים, וב”ה הצלחתי להתמקד ברוחניות במהלך חודש תשרי.

טרם חזרתי, נכנסתי ליחידות, והרבי הורה לי לארגן התוועדות בחזרתי לישיבה, ולדבר ‘דברים היוצאים מן הלב’. הייתי בחור צעיר, בן 21, וכאשר ישבתי בהתוועדות עם כמה מהבחורים המבוגרים שנסעו אף הם לתשרי, חשבתי לעצמי: ‘איך אדבר לפני המשפיע ר’ שלמה חיים’? אבל הרבי אמר, וצריכים לציית… החברים שלי נתנו לי לומר הרבה ‘לחיים’, כנראה יותר מבקבוק וחצי (זה היה עוד לפני גזירת המשקה)… ולמחרת אמרו לי הבחורים: זה היה רק דברים היוצאים מן הלב…

דמות מיוחדת

בתקופת לימודיי בתורת אמת, הדמות שהשפיעה עליי הכי הרבה, היה הרה”ח ר’ שמואל אלעזר הלפרין. כאשר נכנסתי לישיבה, הוא היה בחור מבוגר, ושימש כמגיד שיעור ומשפיע, אבל מעל הכל - הוא היה לי חבר אישי. למרות הפרש הגילאים, הוא למד איתי שעות רבות, והדריך אותי לאורך צעדיי הראשונים בחסידות חב”ד. כאשר התלהבתי ורציתי בבת אחת להחליף את התפילין והסידור לנוסח חב”ד, הוא ידע לנווט אותי בדרך הנכונה, לאט לאט, אך באופן פנימי יותר. אחר–כך ליווה אותי ברגישות בתהליך החלפת הלבושים לחב”דיים.

זכורני, שכאשר לימד אותי איך כותבים מכתב לרבי, הוא הדגיש: אתה לא יכול להתחיל לכתוב, לפני שהחלטת ברור שתציית למה שהרבי יורה לך. בכל פעם שכתבתי מכתב לרבי, עברתי יחד איתו על המכתב, ורק אחר–כך שלחתי לרבי.

לצד ההתוועדויות בתורת אמת - חשתי צמאון לראות ולשמוע חסידים שזכו להיות אצל רבותינו נשיאינו, וכך נסעתי לשבתות בלוד להתוועדויות עם הרה”ח ר’ שלמה חיים קסלמן, או לראשון לציון להתוועדות עם הרה”ח ר’ חיים שאול ברוק, וכמה פעמים אף הייתי אצל הרה”ח ר’ שאול זיסלין בתל–אביב, והרה”ח הרב יעקב לנדא בבני–ברק.

דמות נוספת שהשפיעה עליי רבות בשלהי שנות הבחרות, בעיקר לקראת החיים שאחרי החתונה, היה הרה”ח ר’ ראובן דונין, אותו הכרתי לראשונה בשהותי אצל הרבי בתשרי תשכ”ג. ההכרות שלנו נמשכה לאחר חתונתי, ואצלו בבית למדתי להכיר כיצד צריך לנהל בית חב”די חסידי. למשל, בחג הפסח הייתי אצלו ולמדתי מקרוב את כל ההידורים החב”דיים, ואצלו גם למדתי מהי הכנסת אורחים אמיתית.

צידה לדרך

כפי שהזכרתי מקודם, הדבר החשוב ביותר שקיבלתי בשנות לימודיי בתומכי תמימים, זה ההתקשרות לרבי. ואת זה אני משתדל להעביר הלאה. לחבר את התלמידים לרבי, ולהחדיר בהם את האמונה והידיעה שהרבי חי וקיים, ומכיוון שגופא בתר רישא אזיל - חייבים להתקשר לרבי, אי אפשר להיות מנותקים מהראש!

ההתוועדויות של ר’ שלמה חיים, יחד עם ההתוועדויות של שלוחי הרבי החדירו בי את השילוב המיוחד, של התקשרות ברגש, יחד עם מעשה בפועל. ועל זה אני משתדל להתוועד עם התלמידים: צריכים לדבר על הרבי, ולהרגיש את הרבי, ולדעת שהרבי נמצא איתנו בכל מקום ובכל מצב, ואת כל התחושות האלה יש להפנות לעשייה בפועל ממש, וציות מוחלט לכל הוראותיו של הרבי מלך המשיח.

כאשר הייתי ביחידות אצל הרבי, אמר לי הרבי שעליי להתייחס לתלמידים כמו לבנים. וזאת נקודה שאני משתדל ליישם בכל השנים מאז היחידות. בעבודת החינוך, קורה פעמים רבות שיש תלמידים בעייתיים שקשה להתמודד איתם. במקרים כאלה אני משתדל להזכר בדברי הרבי, ולשאול את עצמי: אילו היה זה הבן שלך, כיצד היית מתנהג איתו?