רבנים, משפיעים ושלוחים נזכרים ביחידויות שלהם, ומספרים בגעגוע על הרגעים הטמירים ה

רבנים, משפיעים ושלוחים נזכרים ביחידויות שלהם, ומספרים בגעגוע על הרגעים הטמירים הללו, ועל ההכנות לקראת היחידות. הם גם מתייחסים לשאלה: האם גם היום אברך, חסיד או ‘תמים’ יכול להיכנס ליחידות?

“יחידות” - מילה אחת שמקפלת בתוכה עולמות שלמים של נפש, רוח ונשמה, ואף יותר מכך.

“יחידות” - מילה שמקפלת בתוכה אינספור הכנות נפש רוויות חרדה והתעלות.

“יחידות” - היא מילה שמקפלת בתוכה רגע, או רגעים של חסיד ורבו ביחד, בבחינת “אנא ומלכא בלחודוהי”.

“יחידות” - רגע מזוקק שמקפל בתוכו יראה בלתי נגמרת של חסיד לרבו, ואהבה בלתי נגמרת של רבי את החסיד.

“יחידות” - מושג בן מילה אחת שעד היום, עשרות שנים אחרי, גורם לחסידים לרעוד ולהזיע, להתפרק ולהתגעגע…

כיום, כשלושים וחמש שנה אחרי שתמו להן היחידויות המקובלות מדורי דורות, שבהן עומד חסיד לבדו מול רבו ומבקש עצה והוראה בעבודת ה’, או הדרכה בעניניו השונים, ביקשנו מכמה חסידים לשחזר את אותם רגעים נעלים, עטורי הוד ושגב, שבהם נכנסו אל הקודש פנימה. ביקשנו מהם לתאר כיצד נראית הכנה ליחידות ומה עושים לאחר שיוצאים מיחידות.

 

“לילה קודם היחידות היה ממש כמו ערב יום כיפור”

בראש ובראשונה ביקשנו לדעת מהי הכנה ליחידות, כיצד היא מתבצעת ועל מה צריכים להתמקד.

“בשעה שחסיד נכנס ליחידות לרבו, לגלות לו הפגמים של נפשו ולבקש מרבו עצה בעבודת ה’, אזי כהכנה לזה הרי הוא מטהר ומקדש את עצמו ועושה חשבון נפש יסודית על מעמדו ומצבו, ומתעורר מעמקי לבבו בתשובה - לצאת מהחולין היום–יומית שלו, ולהגביה את עצמו לחיים רוחניים” - כך מתאר זאת אדמו”ר הריי”צ באחת משיחות קדשו.

הרב דוד נחשון: ידוע שהיחידות הראשונה זה ה’ציור’ לכל החיים. איך שעורכים את ההכנות ליחידות מבעוד מועד, כך תהיה היחידות וכך יהיה ה’ציור’ של כל החיים.

המשפיע ר’ שלמה חיים קסלמן היה תובע מאתנו שנעבוד ונתכונן לנסיעה כדבעי. בחור היה צריך לשאול את עצמו: מה זה לנסוע לרבי? למה אני בא? מה אתה מביא? על ה’יחידות’ היה ר’ שלמה חיים אומר את דברי הפסוק “אם בגפו יבוא בגפו יצא”, כלומר: אם אתה נכנס ‘בגפו’ - בלי שום הכנה, אתה גם תצא כמו שנכנסת - ‘בגפו יצא’.

לילה קודם היה ממש כמו ערב יום כיפור. ביום היחידות אתה נמצא בעולם אחר. כל האיברים דא לדא נקשן, ממש. סערת נפש של ממש.

הרב משה חיים לוין: היממה האחרונה שלפני היחידות, עם קריאת שמע שעל המיטה, הייתה כבר מתוך כוונה להיכנס ליחידות. היו בכלל שלא ישנו בלילה שלפני כן, אלא למדו או מקסימום ישנו על ספסל ב–770…

הרב יוסף יצחק ווילשאנסקי: באופן טבעי התפילה בימים שלפני היחידות, הייתה נראית שונה. לקראת הערב שלפני הכניסה ליחידות היינו הולכים למקווה באופן מיוחד. ביום היחידות היינו צמים כל היום. יש שטעמו בסוף היום משהו, והיו כאלה שצמו עד לאחר היציאה מהיחידות. צריך לזכור שלפעמים נכנסו בשעות 1–2 לפנות בוקר…

הרב משה ארנשטיין: כשבחורים היו נכנסים ב–2–3 לפנות בוקר, היו עדיין במצב של הצום, דבר שהמשפיעים לא הסכימו לזה כי לפעמים זה גרם שלא יכלו לקלוט טוב מה שהרבי אומר. אבל ההרגש החסידי בכל זאת לא נתן להיכנס מתוך תחושת שביעה.

הרב משה חיים לוין: בדרך כלל בחורים שהיו צמים, המזכיר היה מתחשב ומכניס אותם לפני חצות לילה.

הרב יוסף יצחק ווילשאנסקי: היה מחזה מיוחד לראות את האנשים עומדים ב’גן עדן התחתון’ ומחכים להיכנס אל הקודש פנימה. כל אחד היה עומד ברצינות רבה, אומר תהלים. יכולת לראות על כל אחד שהוא עובר כאן מאורע מיוחד בחייו. עמדו שם אנשים מכל הגילאים: בחור מבוגר, בחור צעיר, זקנים, בעלי–בתים וכו’, וכולם עומדים באותו ביטול מוחלט. מספרים על המשפיע הנודע ר’ ניסן נעמנוב שעמד שם, ור’ לייבל גרונר אמר לו שצריכים עוד מעט להיכנס, אך הוא ביקש שמישהו אחר ייכנס לפניו כי הוא עוד לא היה מוכן. הוא המשיך לעמוד, מתנדנד כדרכו, עד שסיים את התהלים.

הרב משה חיים לוין: באותה תקופה היו צריכים להביא דו”ח מהנהלת הישיבה על לימודיו והנהגתו של הבחור, ואת זה היו מצרפים למכתב הפרטי שהיו מכניסים לרבי.

הרב דוד נחשון: הגעתי לרבי לפני פסח תשכ”ח, ורציתי להיכנס ליחידות. אמרו לי שיום הולדת זה הזמן שבחור יכול להיכנס, ויום ההולדת שלי הוא בב’ מנחם אב, ועל כן אוכל להיכנס רק בחודש תמוז שלפני כן.

כיוון שידעתי שהיחידות דורשת הכנות גדולות, וזה נוגע לכל החיים, אז כתבתי לרבי כחודשיים קודם מכתב ובו שלוש שאלות, ואחת מהן: כיון שיהיה לי יום הולדת בקיץ ורציתי להיכנס ליחידות, אמנם חשבתי לעשות הכנות מתאימות, אבל כיון שאני מכיר בנפשי שלא אהיה במצב יותר טוב אחרי ההכנות, אז לפחות שאכנס ליחידות בזמן, כדי שגם לא אפסיד את ההכנות וגם את יום ההולדת… לכן אני שואל: האם להיכנס בכל זאת בזמן הרגיל, או שהרבי חושב שבכל זאת צריך עלי לחכות ולנסות לעשות הכנות כדבעי למרות שאינני תולה בזה תקוות…

למחרת פתאום קרא לי הרב חודקוב אחרי התפילה, והוא אומר לי שהרבי כתב: לדחות ולהמתין. כלומר: לעשות הכנות ולא להיכנס עכשיו. באיזשהו מקום קיוויתי שהרבי יעשה לי עבודה קלה, אך הרבי לא ויתר על ההכנות שלי. תעשה הכנות כמו שצריך ותכנס כפי שתספיק… באמת דחיתי את הכניסה ליחידות בכמעט חצי שנה, ובסוף נכנסתי ליחידות בחודש טבת במקום בתמוז. זו היתה היחידות הראשונה שלי.

הרב יוסף יצחק קסלמן: בכלל, היו בחורים שחשבו שהם לא מוכנים ודחו את הכניסה ליחידות; היו אף שדחו בכמה שנים וכמעט לא נכנסו, והיו אף כאלו שלא נכנסו בכלל. המשפיע שלנו ר’ פינחס קארף (ואחר כך ר’ שלמה מאיעסקי) גרסו שחייבים להיכנס באמרם: תתכונן כמה שאתה יכול, אבל אתה חייב להיכנס ליחידות.

הרב זושא פוזנר: ניגשתי לרב חדקוב, ואמרתי לו שאני רוצה להיכנס ליחידות. היה לו את הפנקס השחור שלו, והוא רשם מה שרשם, ואמר לי ‘בסדר’.

באותה תקופה, בגלל המיקום, לא הלכו למקוה כל יום, אבל ביום שנכנסו ליחידות, הלכו למקוה. זה היה בשעת צהריים, בהפסקה. המקווה היה בבראנזוויל, ואי אפשר ללכת ברגל אלא צריך לנסוע לשם באוטובוס. כשירדתי מהאוטובוס, המשכתי ללכת ברגל עד למקוה. מרחוק אני רואה מישהו הולך הליכה מוכרת, עם היד בכיס המעיל, והמעיל פתוח. כשהתקרבתי ראיתי שזה הרבי. מיד הלכתי לצד השני של הכביש והרבי עבר, ואני המשכתי. המקווה היה בקומה מסוימת בבניין, והאישה אומרת שכעת הרבי מליובאוויטש ביקר כאן, והוא יהודי טוב, למה? כי בדרך כלל היו משלמים 25 סנט כדי להיכנס למקוה, והוא נותן 2$…

 

“ארכובותי דא לדא נקשן”

הכניסה ליחידות הייתה מאורע שנחרת בנפש. “כשנכנסתי להיכל כבוד קדושת - סיפר הר’ גרשון דובער - פרץ זרם של דמעות מעיני, ורגלי כאילו הושמו בסיר מבלי יכולת להניעם, וכשאמר לי הגבאי ר’ חיים דוב, לגשת אל שולחן הקודש אשר כ”ק ישב לידו, עבר רעד בכל גופי וארכובותי דא לדא נקשן. כשניגשתי אל השולחן וכ”ק שאל אותי מה עשית במשך עשרת השנים מאז היותך פה . . נתתי קולי בבכי” - כך מספר אדמו”ר הריי”צ מאשר שמע את זכרונותיו של החסיד ר’ גרשון בער. (התמים חוברת ח’, עמוד שצו).

הרב יוסף יצחק ווילשאנסקי: אתה רואה את הרבי מולך, וזהו. אתה עומד, רועד. זו בעצם ה–נקודה. כמה שהתכוננת, אם יותר ואם פחות, באותו רגע שנכנסת ליחידות - התבטלת. לא התבטלת? כאילו לא היית כאן! נכנסת ליחידות כדי להתבטל ולהתמסר לגמרי.

הרב יוסף יצחק קסלמן: אצל המשפיעים היו שתי גישות: האחת, לא לקחת את הזמן של הרבי, אלא להיכנס ולומר שנולדתי ביום פלוני, ולבקש ברכה על גשמיות ועל רוחניות. היו נכנסים ממש לכמה שניות, מקבלים ברכה ויוצאים. גישה שניה גרסה, שצריך לכתוב כמה שיותר פרטים על חייך מיום עמדך על דעתך, מה המצב שלך, מה עברת במחשבה דיבור ומעשה, מה מעיק לך.

הרב משה חיים לוין: בדרך כלל המזכיר ר’ יהודה לייב גרונר היה מבקש שלא יכתבו מכתבים ארוכים, אלא רק את השמות ודברים קצרים. לאחר מכן היו מחכים בזאל הקטן, וכשהתור היה מתקרב, היו עוברים ל’גן עדן התחתון’ להמשך ההמתנה, ואחר כך היו נכנסים אל הקודש פנימה.

זמן היחידות אצל בחורים היה נספר בשניות, לא על דקות. פלוני היה 40 שניות, אלמוני היה 50 שניות, דקה וחצי. זה היה הזמן כאשר הכוונה הייתה מכוונת לזכור כל מילה ומילה וכל אות ואות היוצאת מפי הרבי. פשוט לזכור את זה. אחר כך צריך להבין וללמוד כל מילה שהרבי אמר.

כיון שהיו יוצאים אחורנית, ר’ לייבל היה עומד ליד הדלת ופותח אותה, ומיד כשאחד יצא, השני נכנס, לפעמים מישהו היה יותר זמן, והיו פעמים שלייבל היה פותח את הדלת ורואה מה קורה בפנים. אם הרבי היה מדבר, הוא היה סוגר את הדלת בחזרה, אבל אם האיש היה מדבר, הוא היה מתחיל להוציא אותו. אם הרבי היה מראה לו שלא יתערב, אז האיש נשאר, ואם הרבי לא היה מגיב, הוא פשוט היה מושך אותו החוצה ומכניס את הבא בתור.

הרב מנחם וולפא: ההכנות היו ארוכות וכתיבת המכתב לקחה גם היא שעות על גבי שעות. שלושה דפים כתבתי, וידעתי שצריך לכתוב בהם את כל האמת. אחר כך אתה מעתיק שוב את הדברים באופן מסודר ונקי.

כיון שידעתי לאן אני הולך, ‘נאחזתי’ בכל מה שאפשר כדי שיהיה לי עם מה להיכנס פנימה. ישבתי בפינת הזאל הגדול למטה, והתחלתי להגיד אגרת התשובה, פעם אחת ופעם שניה. אני זוכר שמישהו ניגש אלי ואמר לי, ‘אתה אמנם נכנס ליחידות היום, אבל מה קרה לך?’… באמת אין לשער את הכניסה ליחידות.

בלילה, קרוב לחצות הלילה, ידעתי שעוד מעט צריך להיכנס, ועליתי לזאל הקטן. לפניי היו שלושה אנשים בלבד וחשבתי לעצמי, ‘עוד כמה דקות אתה נכנס לפני ולפנים ואתה נכנס כמו בחור צעיר. מחזיק מעמד יפה. קודם לכן חשבתי שכשאגיע לרגעים האלה, לא אוכל לעמוד מרוב התרגשות, והנה, להפתעתי אני עומד על שתי רגליי. אמרתי לעצמי שכנראה זה הסדר שלא צריכים ‘לצאת מהכלים’. עוד אחד יצא ונכנס, ואני כבר ליד הדלת, הבא בתור.

הוא יצא, ואני כעת צריך להיכנס; הרגשתי רגיל (יחסית). לא הייתה לי ההרגשה של ‘לאן אתה נכנס, למקום אש גחלת’ וכו’. אני מקיש בדלת כמו שחסידים נוהגים לפני שנכנסים ליחידות, ופתאום אני שומע רעש גדול… בום! כאילו נפלה עלי פצצה… לא הבנתי מה הדבר הזה. אבל אני צריך להיכנס עכשיו לרבי, מה זה משנה אם קרה פיצוץ… אני נכנס פנימה, ושומע עוד פיצוץ ועוד אחד. פתאום קלטתי שהפיצוצים הללו הן דפיקות הלב שלי… הייתי בטוח שאכנס ליחידות כמו שעמדתי ליד הדלת…

הכובע שלי היה שמוט למטה, מכסה חלק מהפנים. הרבי ישב בפנים ממש מאוימות, והוא הגיש את היד קדימה כדי לקבל את הפ”נ. הרגשתי שאני פשוט לא יכול להתקדם… אני ממש דוחף את עצמי, ואמרתי “ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם”, כפי שנהגו לומר ‘שהחיינו’ ביחידות הראשונה, וכך בירכתי “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו…” אני מגיע למילה “וציוונו” ולא יודע מה אני צריך לומר כעת. פתאום הצלחתי לתקן את עצמי ואמרתי “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה” ונתתי לרבי בשתי ידיים את הפ”נ שכתבתי.

הרבי עבר על זה במשך זמן, דפדף ועבר, ואני מרוב כל הכוונות שחינכו אותי, לא הסתכלתי על הרבי. פשוט עצמתי את העיניים… פתאום הרבי מתחיל לענות. אחרי שהרבי גמר את כל הברכות, הרבי השתתק ורק אז הרשיתי לעצמי לפתוח את העיניים, הבנתי שהרבי סיים. ואז ראיתי שהרבי מסתכל עלי בתוך העיניים, אל תוך הנשמה, בעיניים של חמלה, כמו מצפה שההוראות וההנחיות שאמר, שבאמת נזכה ליישם את זה.

הרב משה חיים לוין: במשך היחידות הרבי חזר פעמיים כמעט על אותו לשון: “תעשה ותשפיע על בחורים ובפרט אלו שיצאו מאחורי מסך הברזל והמדינות הסמוכות לה”. והיו עוד הרבה ברכות, וכן ענינים שנשארו ביני ובין הרבי. כשהרבי מסתכל בעיניים, הבנתי שזה סוף היחידות, ויצאתי מחדרו הקדוש.

הרב דוד נחשון: אנחנו תמימים, והשאלות של תמימים אינן שאלות בגשמיות, אלא ברוחניות.

לקראת היחידות הראשונה שלי כתבתי חבילה גדולה של דפים, כי אמרו לי שצריך לכתוב לרבי כל מה שעברת מיום שעמדת על דעתך. ואכן, כתבתי איך אני רואה את המעלות והחסרונות שלי, ואת המצב הכללי, ואני הולך אחורה בשנות חיי ומתפרק לחתיכות. בכיתי כמו ילד קטן.

כשנכנסתי, הגשתי לרבי את הדפים. הוא ישב ככה על הצד, ממש מלכות’דיק; קשה מאוד לתאר את היופי הזה, והחזיק בידו את הדפים, והפנים של הרבי, אוי הפנים של הרבי… באמצע לקח את משקפיו, לקח את העיפרון וסימן סימונים. הקריאה של הרבי היא במהירות עצומה, קרוב ל–16 עמודים. הרבי הזיז את הראש במהירות משורה לשורה ומעמוד לעמוד. באמצע פתאום הרבי השתעל שיעול חזק מאוד, ואז התחיל לדבר על מה שקשור לעבודת התפילה, מה לעשות ואיך לעשות, וכמה פעמים בשבוע להתפלל באריכות, פעם פעמיים וכו’.

להיזכר ביחידות זה עבודה!

היחידות לא הסתיימה בצאת החסיד מהקודש. כעת נותרה העבודה להיזכר בפרטים, להתבונן בתוכן הדברים ולהפנים את המאורע הזה בכל רמ”ח ושס”ה.

“זכרון מחזה בהווה ממה שעבר עליו בשנים שעברו . . איך שהי’ ב”יחידות”, מצב הרוח לפני ה”יחידות” ואחרי ה”יחידות” - כל אלה הם עבודה אמיתית, בית טבילה המטהר את האויר המעופש של ההווה ומדיח על כל פנים את הבוץ העבה שנתקבץ עליו, ויש בזה משום מחאה מסויימת על חיי ההווה המביאה את האדם לשינוי דרכיו”, אומר אדמו”ר הריי”צ (ספר השיחות קיץ ש”ת עמוד 351 ואילך).

הרב יוסף יצחק ווילשאנסקי: היחידות הראשונה שלי הייתה כשהייתי ילד. נכנסתי עם אבי. בתחילה הרבי פנה אלי ושאל אותי: מה אתה לומד? עניתי שאני לומד גמרא ‘המפקיד’. הרבי שאל: ‘מי הם ארבעת השומרים’? אמרתי: ‘שומר חינם, שומר שכר, שואל’, ואילו הרביעי פרח מראשי באותו רגע. הרבי הוציא דולר ושאל אותי: ‘מי המלמד שלך’? עניתי: ר’ אהרן יוסף (בליניצקי). הרבי אמר: ‘אתן לך עכשיו דולר וכשתבוא הביתה תשאל את המלמד שלך מי הוא השומר הרביעי’.

כשהסתיימה היחידות [דרך אגב, כשהרבי סיים את היחידות, יכולת לראות סימן קל מצד הרבי שהיחידות הסתיימה] התחלנו ללכת אחורנית, ופתאום נזכרתי. אני מנסה לומר לאבא שנזכרתי מי השומר הרביעי, אך אבא עצר אותי עם היד, יוצאים. כי כשיחידות מסתיימת, פשוט יוצאים.

8–9 שנים אחר כך, כשהייתי בישיבה בברינוא, ור’ אהרן יוסף עדיין היה שם, נזכרתי שהרבי אמר לי לשאול את המלמד, ועד כמה שהיה זכור לי, לא פגשתי אותו מאז כי הוא כבר לא לימד אותנו. אני כילד לא הלכתי לשאול אותו כי אני הרי כבר יודע… לא היה בשביל מה לשאול. אבל הרבי אמר לשאול בשביל שתדע… אנחנו ככה יושבים, והוא בדיוק למד חומש עם רש”י, ואז נזכרתי ושאלתי אותו: “ר’ אהרן יוסף, מהם ארבעת השומרים?” הוא הביט בי בתימהון: “נו, באמת, מה אתה רוצה?” אמרתי לו: “אני באמת רוצה לשאול מהם ארבעת השומרים”. הוא שאל שוב: “למה אתה שואל?” אבל אני מתעקש שהוא יגיד לי. בסוף אמרתי לו: “הרבי אמר לי לשאול אותך, וכמה שזכור לי, לא שאלתי אותך עד היום, אז אני שואל אותך עכשיו” - והוא ענה לי…

באיזשהו מקום חדרה בי ההכרה, שהרבי פה נתן הוראה מסוימת שצריך ללמוד ממנה - צריך לדעת לשאול את המבוגרים והזקנים גם דברים שיודעים אותם. וכשלא מתביישים ושואלים, אז עושים מה שצריך.

הרב דוד נחשון: לא יודע כמה זמן הייתה היחידות הראשונה שלי; עשרים דקות, או שבע–עשרה דקות, או רבע שעה. זה היה הרבה זמן. לפעמים אנחנו מגזימים כי נדמה לנו שזה היה יותר ממה שהיה בפועל. אבל זה באמת היה הרבה זמן. היחידות השניה הייתה יותר קצרה, אבל באופן יחסי עדיין ארוכה, 4 דקות. כנראה שאנחנו חומר יותר עב וגס, ויותר קשה לפעול עלינו. עלינו היה צריך לעבוד הרבה יותר…

אחד הדברים שביקשתי מהרבי, שאוכל לחזור בחזרה ל–770. לא רציתי לחזור לארץ ישראל. להיות אצל הרבי זה כמו להיות בעולם אחר, בגן עדן, אטמוספירה אחרת. ביחידות ביקשתי מהרבי ברכה שאצליח לחזור מהר לארה”ב, ומאד בכיתי אז. הרבי אמר לי: בנוגע לבקשה שלך לבוא לכאן, שהקב”ה ימלא משאלות לבבך לטובה, ושיהיה אצלך העליה לארץ הקודש בשמחה. במילים אחרות, עליך לחזור לארץ ישראל בשמחה, למרות הקושי. הרגשתי שהרבי נמצא אתי, בתוך תוכי עם כל השברון לב.

ואכן, במהלך השנה עשיתי מאמצים גדולים לחזור ל–770, ולקראת פסח תש”ל כבר הייתי שוב אצל הרבי. אולם כעבור שלושה חודשים הייתי צריך להאריך את השהות שלי בארה”ב, וכתבתי לרבי שאני לא יודע מה לעשות. ואז הרב חודקוב קרא לי ואמר “אתה לא זוכר שהרבי אמר בשבת שכל המקבל עליו עול מלכות שמים נוטלים ממנו עול דרך ארץ? אז אם נכנסים לענינים כמו שצריך, אין מה לדאוג”. באמת קיבלתי על עצמי להתחזק יותר, וזכיתי לעוד ארבעה חודשי הארכה. שהיתי אצל הרבי עד אחרי תשרי תשל”א. בתקופה זו זכיתי להיכנס לעוד שתי יחידויות, האחת לפני יום ההולדת שלי בכ”ו בתמוז, ובאור לכ”ו תשרי תשל”א.

רישום, ריקוד והתוועדות

מ”יחידות” אצל הרבי היו יוצאים בריה חדשה עם נפש אלקית בריאה, יצר טוב שמח ומעודד, נפש טבעית מפורקת ויצר הרע מעוך. (ספר השיחות קיץ ה’ש”ת ע’ 61 ואילך)

הרב יוסף יצחק ווילשאנסקי: כשיצאת מיחידות, דבר ראשון רצת מהר להתיישב באיזושהי פינה שקטה כדי לרשום את הדברים כל זמן שהמילים טריות בראש, להשתדל לזכור מה שהרבי אמר לך.

בדרך כלל היו נכנסים עם שני פתקים, בראשון היו כותבים את הפ”נ, והשני היה פתק לבן, ריק, כדי שמיד שיוצאים יהיה על מה לרשום מה שהרבי אמר. ידוע שהיו כמה מקרים שבהם הגישו בטעות לרבי את הפתק הלבן, וכשיצאו החוצה כדי לרשום מה אמר הרבי, גילו פתאום בכיסם את הפתק הרשום… ועם זאת, הרבי ענה ביחידות לפי הסדר שנכתב בפתק שלא הוגש.

הרב יוסף יצחק קסלמן: אצלנו בישיבה תמיד היו מתקיימות התוועדויות כהכנה לקראת יחידות וכן התוועדות לאחר היחידות.

הרב משה חיים לוין: הרבה פעמים היו עורכים ביציאה מהיחידות, את ריקוד היחידות הידוע או שהיו הולכים להתוועד, הבחורים, החברים, כולם ביחד.

אם תרצה להיכנס היום ליחידות, הרבי עלול לשאול: איפה אתה אוחז בקבלת פני משיח צדקנו שלך?

סיפר המזכיר הרב בנימין קליין ע”ה, כי פעם המשב”ק הרב בערל יוניק היה ביחידות עם משפחתו. לפני שיצאו, אמר לו הרבי שיבוא עם משפחתו שוב בעוד עשר שנים. חלפו עשור, והוא שאל את הרבי האם לבוא עם כל המשפחה? היה זה כבר בשנת תשמ”ו, לאחר שזה כמה שנים לא היו יחידויות פרטיות. הרבי השיב לו, שיעבור עם כולם בחלוקת דולרים, שכן זו היחידות עכשיו.

מסתבר שגם לאחר שתם סדר היחידות הרגילה, חסיד לבדו מול הרבי, כפי שהיה נהוג בכל הדורות, הרבי ‘הרחיב’ את המושג יחידות גם לזמנים נוספים, כמו ‘יחידות כללית’, חלוקת דולרים, התוועדות, ואפילו בעת תפילת מנחה עם הרבי (ראה מסגרת).

הרב יוסף יצחק ווילשאנסקי: לא פעם דיבר הרבי על מעלת היחידות הכללית, שאדרבה זה במקום מיוחד, ובציבור וכו’. אמנם בהרגשה הפשוטה שלנו - לא חשנו את אותה הרגשה של יראה וביטול כמו כשאתה עומד לבד ליד הרבי; גם לא את הרגשת הקירוב של הרבי אליך, כשהרבי מקבל אותך אצלו בבחינת “הביאני המלך חדריו”. אולם בכל זאת, הרבי אומר שזה כמו יחידות לכל דבר.

הרב זושא פוזנר: אני לא יודע מה זה נקרא ‘יחידות פרטית’. חב”דניקים יודעים שיש ‘יחידות פרטית’ ויש ‘יחידות כללית’, אך אני יודע שיש יחידות. נקודה!

בשנת תשמ”ב בערך, זמן מה לאחר שהרבי הפסיק את ה’יחידות הפרטית’, שמעתי שני אברכים מדברים בצער על כך שהפסיקו היחידויות. שאלתי אותם: “מי קובע מה זה נקרא יחידות? אתה, אני, או הרבי? אם הרבי אומר ש’יחידות כללית’ נקראת יחידות, אז זו יחידות! אלא מה, אנחנו רגילים ליחידות הישנה והמוכרת וממילא קשה לקבל משהו חדש. אם כן, למה יש טענות על זקני החסידים שהתקשו לקבל את סגנון ההנהגה החדשה של הרבי לאחר הנשיאות? הרי אתם בדיוק אותו הדבר!” הם מחו ואמרו: “זה לא אותו הדבר!” עניתי להם: “בוודאי! כי זה אתם וזה הם”…

הרב משה חיים לוין: למרות השינויים שהרבי קבע, אני סבור שכדאי להדגיש את היוקר והמיוחדות של מה שהרגישו באותו זמן שנכנסו ליחידות פרטית. גם אם בשכל אפשר לקבל את המעלה שיש ב’יחידות כללית’ או ‘בפארבריינגען’, אבל הרגש אומר שאי אפשר להחליף את מה שהיה ביחידות פרטית במשהו אחר…

הרב יוסף יצחק קסלמן: המשפיע ר’ יצחק שפרינגר חזר ואמר לנו את דברי הרבי שקבע, כי גם מנחה זו יחידות. בפעם אחרת אמר הרבי בפירוש, כי גם התוועדות זו יחידות.

בשנים ההן, היה נהוג שבחור נכנס לרבי רק פעם בשנה, לקראת יום ההולדת שלו, אבל אפשר לומר שזה לא היה מספיק. בחור שעובר מלחמות פנימיות, הוא צריך לדבר עם הרבי יותר. אפשר לכתוב לרבי בכל פעם שיש לך שאלה ספציפית… אבל ביחידות הייתה ההרגשה שאתה נכנס לרבי ומשתף אותו, שופך את הלב כדי שיעזור לך לעשות מה שצריך.

זה הענין של להיכנס ליחידות גם בתפילה מנחה. היינו נכנסים ל–770 כדי להתפלל במנין של הרבי. וכשהרבי נכנס, היית מסתכל על הרבי. גם כשהרבי הסתכל בסידור או עמד שמונה–עשרה, בעצם אתה מסתכל מזוית העין על הרבי. הרבי היה נכנס לתפילה מגן עדן התחתון להול, ואתה במחשבה נכנס לרבי ליחידות ואומר לו מה שמעיק לך. זה היה לוקח זמן כמה שלוקח, והרבה פעמים, בסוף מנחה, הייתה לך הרגשה שהרבי קרא ושמע אותך, והוא יודע מה עשית ומה לא עשית, מה שקורה אצלך, מהן הירידות ומה העליות וכו’. אני חושב שזה חלק מההתפתחות של הקשר שבין חסיד לרבי.

כשהיו נכנסים ליחידות ממש בחדר של הרבי, זה היה מעין ראש השנה של היחידויות, אך גם בתפילת מנחה, למשל, היה זה מעין ‘יחידות’ זוטא. גם בהתוועדויות, בנוכחות אלפים, היו פעמים שהרבי דיבר דברים שלכאורה דובר לכולם, אך הרגשת שהרבי ממש מתכוון אליך.

הרב יוסף יצחק ווילשאנסקי: היחידות היא לא רק כשנכנסים לגן עדן העליון בפועל. ענין היחידות זה ענין של מחשבה, כמו הסיפור הידוע שהמשפיע ר’ מענדל כתב לרבי במחשבה כשהיה לו קשה, וכעבור זמן הגיע מברק לאשתו שהייתה בלונדון ובו נכתב ש”הפ”נ התקבל”…

לא זכור לי כרגע מקור מדויק, אבל באחת השנים הראשונות לנשיאות, הרבי דיבר על כך, שכשיושבים ולומדים מאמר - זה יחידות.

בתחילת הנשיאות הרבי דיבר על כך שהרבי הריי”צ יכול למצוא את הדרכים איך לתת את התשובות לכל חסיד באשר הוא. גם אצל הרבי הדברים הם באופן כזה - הרבי מוצא את הדרכים לענות לכל אחד, ומי שרוצה להיכנס ליחידות, הרבי אומר לו כביכול “התכוננת? הכנת את עצמך?” אם כן, אז זכית להיכנס ולקבל תשובה לכל שאלותיך!

הרב משה ארנשטיין: תמים שבאמת רוצה להיכנס ליחידות עם הרבי בימינו, יכול לקחת מאמר של הרבי ולהתעמק בו. חשוב ביותר לקבוע לו זמן שבו הוא מתנתק לגמרי מהעולם. כלומר: הטלפון מכובה, והוא מתבודד עם עצמו, עם הרבי, עם הקב”ה עם הדא”ח ולומד אותו אליבא דנפשיה, ורק לאחר מכן הוא שולח את הפ”נ לרבי.

כמובן שבאותן שנים שבהן היה אפשר להיכנס לחדר של הרבי, זה היה מצב נפלא ונעלה שבו מוסרים לרבי את הפתק מיד ליד, והרבי לוקח את הפתק בידו הקדושה וקורא וגם עונה בקולו ממש. אבל יחד עם זה, הקב”ה לא נותן שמשהו יחסר לחסידים. הרבי אומר שהעולם לא יכול להפריע לאלוקות, ואם יהודי רוצה להתקרב להקב”ה, אז לא יתכן שמצד סיבות בעולם יימנע ממנו להגיע להיות קרוב לה’. אבל כל הדברים האלה תלויים באיזו מידה אתה עובד על עצמך. לא ייתכן שאדם שהוא לא רציני בעבודת ה’ שלו, ירצה להיכנס ליחידות ככה סתם, כפי שהוא. המצב של כניסה ליחידות צריך להיות באותה הרגשה כאילו אתה עומד לבדך מול הרבי, והרבי מסתכל עליך בעיניו הקדושות ואתה רק מחפש איפה לקבור את עצמך מרוב בושה…

לכן, הכנה נכונה להיכנס גם היום ליחידות היא באופן שמתחברים לרבי ברצינות: אומרים תהלים, מתנתקים מכל עניני העולם הזה, וצריך אדם לצייר לעצמו שהוא נמצא עם הרבי לבד, ואז אין לו שום דבר אחר בעולמו. אם אדם מכין את עצמו הכנה ראויה, אז הוא יזכה להיות אצל הרבי. כן, גם היום.

הרב יוסף יצחק וילשאנסקי: כשרוצים להיכנס ליחידות, צריך לקחת זמן מיוחד כדי להתכונן, לשבת ללמוד מאמר ברצינות, להתפלל כמו שצריך, לכתוב פתק ושהאדם יצייר לעצמו שהוא נכנס ליחידות. כשזה נעשה כך, אין שום ספק שזה ענין של יחידות. הרבי לא מוגבל לקבל אותנו באופן שהוא מקבל אותנו. הוא יכול לקבל אותנו באופן של ‘יחידות כללית’, או בצורה של ‘יחידות בהתוועדות’, או באופן של יחידות בחדרו כפי שהיה בהתחלה, או בצורה של יחידות בחלוקת דולרים, באותן שניות שאדם עובר ליד הרבי והוא נותן בו את המבט החודר לתוך תוכו.

הרב דוד נחשון: אם חסיד רוצה להיכנס היום ליחידות, הוא יכול להיתקל בשאלה: ‘מה עשית בשביל להיכנס ליחידות? איפה אתה אוחז בקבלת פני משיח צדקנו שלך? זו הנקודה - אם אתה רוצה להיות שלי, תתעסק בענינים שלי! אתה רוצה להיות איתי, מאוחד איתי, מקושר איתי? הרבי קובע שמשיח זו השליחות היחידה. “בזאת יבוא אל המלך”. מה זה “יבוא אל המלך”? לבוא ליחידות! זה לא פשוט, זו עבודה נפשית ופנימית.

* * *

“יחידות כללית”
ויחידות בשעת התפילה, התוועדות וחלוקת דולרים

“שמענו מהרה”ח ר’ יצחק שפרינגר, עוד בשנות הלמ”דים, שהרבי אמר שניתן להכנס ליחידות בזמן תפילת מנחה עם כ”ק אד”ש”.

•

מהיר: נ.ב. לפלא הכי גדול כתבו ע”ד שאין עתה “יחידות” לכאו”א בפ”ע - שכנראה אינו יודע (או שלא הגיעו - (ראה לקו”ת ר”פ שמיני)) המדובר וכמה פעמים ע”ד גודל המעלה דהיחידות הכללית ובביהכ”נ ובביהמ”ד וכו’.

(כתי”ק)

 

נענה על כל שאלותיו, ומה תועלת שישאלם עוה”פ?!

וכל התוע[ו]דות עתה, היא מעין יחידות - להרוצה בזה.

(כתי”ק)

 

בסיום כתבה זו, דומה כי אין מילים יותר מתאימות כדי לסיים את הנושא הזה, מדברי אדמו”ר הריי”צ, שסיפר כי אביו, הרבי הרש”ב, אמר פעם: “בניגון שלאחר יחידות הורגשה שמחת הנפש של החסיד מההוראות שקיבל ביחידות, שיביאו לו פעולה בעבודה” (סה”ש תש”ו עמוד).

(מבוסס על ראיונות בוידאו ‘יחידות - בירור קביעה איחוד’ שי”ל ע”י את”ה המרכזי לקראת שבת אחדות לקבלת פני משיח צדקנו באה”ק, י”א ניסן תשע”ו. תודתנו נתונה להם)