גם כעת, כאשר החושך יכסה ארץ זה שנים ארוכות כל כך, כאשר הגעתי וראיתי שההתלהבות דק

גם כעת, כאשר החושך יכסה ארץ זה שנים ארוכות כל כך, כאשר הגעתי וראיתי שההתלהבות דקדושה לרבי גדולה יותר ממה שידעתי ושמעתי, נחה רוחי. קדושה במקומה עומדת • הרהורים ו’הרגשים’ על “הצעירים” ו”החדשים” בבית חיינו

ב ימים אלה, כאשר אלפים אורזים את המזוודות ומכינים עצמם נפשית לקראת הנסיעה לרבי, אני מבקש לחזור שלושה חודשים אחורה.

770. שבת הכנה לג’ תמוז.

19 שנה חלפו מאז ג’ תמוז ההוא. המחשבות והלבטים לקראת שבת בה מתכוננים ליום הגדול, מסיטים את מחשבתי לתמיהה רבתי: כיצד יתכן שאלו שלא ראו ולא חיו – בעולם הזה או עוד לא הגיעו לליובאוויטש, בשנות השובע – מאמינים, דבקים, שואפים ומבקשים לחיות רבי וממתינים בקוצר רוח להתגלות בפועל תיכף ומיד.

בימים אלה של שהותי ב’בית חיינו’, הבטתי בהתפעלות רבה על בני בן ה-10, שהגיע לחצרות קדשנו כזוכה בגורל של ילדי “צבאות השם” בארץ הקודש. הוא שנולד מספר שנים אחרי שכבר החושך יכסה ארץ, מתעקש כי את כל התפילות הוא רוצה להתפלל ב”מניין של הרבי”. למה? מדוע? הסברים הגיוניים אין לו, כי זהו הרגש הלב שלו, והנימוקים השכליים רחוקים הימנו כמטחווי קשת.

זו כוחה של השפעת הקדושה. אף אני, בהיותי נער צעיר הגעתי לראשונה לרבי וברור שנסחפתי בהתלהבות דקדושה, שהרי ראיתי את הרבי שלוש פעמים ביום בתפילות, עברתי בדולרים, ראיתי את הרבי בהתוועדויות ועוד, וכאשר רואים את הרבי, כל אחד רוצה לראות עוד ועוד, להידבק ברבי כפשוטו. דברים אלו אינם הגיוניים אלא ענייני נשמה הם.

גם כעת, כאשר החושך יכסה ארץ זה שנים ארוכות כל כך, כאשר הגעתי וראיתי שההתלהבות דקדושה לרבי גדולה יותר ממה שידעתי ושמעתי, נחה רוחי. קדושה במקומה עומדת.

“לכה דודי…” השירה קוטעת את מחשבתי. יחד עם בני תפסנו מקום בקצה המזרחי של בימת ההתוועדויות אל מול פני מקום הרבי, כן, במקום הזה עמדתי בתפילות בפעם הראשונה שהייתי אצל הרבי, קשה לתאר זאת במילים… עד שאני מנסה להסדיר את מחשבותיי, מולי מתרחשת סערה חסידית אוטנטית, כאשר “הקבוצה הברזילאית”, קבוצת מקורבים מברזיל, רוקדים “לכה דודי” בקול גדול וההתלהבות של היהודים הלבושים בחליפות יוקרה, מראה עד כמה גם “החדשים” שמקרוב באו לליובאוויטש, נסחפים בהתלהבות של התקשרות לרבי. בימים הבאים הכניסו הללו אווירת התלהבות בתפילות ובהתוועדות ג’ תמוז. כנהוג אצל קבוצה זו, רקדו על השולחנות ומגרונם נשמעה בקשה-שירה אחת: “יחי אדוננו”.

•      •      •

סעודת שבת בבית אחד החסידים בקראון הייטס. ראש המשפחה אצלה אני מתארח, מדבר בפתיחות על הקושי הגדול באמונה בהתגלות הרבי: “עברו שנים רבות וזה לא נהיה יותר קל… משיח בודאי יתגלה אבל מי יודע איך וכיצד”. הוא אמר את דבריו ואני ידעתי שאין טעם להתווכח עמו. לאחר ששנינו אמרנו כמה פעמים “לחיים” והלה חזר על הדברים שוב, החלטתי לנסות להשיבו דבר. נעשה מבחן קצר, הצעתי לו. ביקשתי שישאל את בתו הקטנה בת החמש, מי זה המשיח, והיא בהתלהבות השיבה בפשטות: “הרבי!” ואז אביה נדהם ושאל אותה: “אז היכן הוא?” והיא לא התבלבלה והשיבה נחרצות: “היר” – כאן. אמרתי לו בא נמשיך ונשאל גם את בנך שכבר לומד בישיבה, והלה לא הבין את השאלה, וענה בבטחה כי הרבי הוא המשיח והוא נמצא עמנו, וכך גם הבנות הגדולות קבעו עמדה נחרצת.

אכן כן, הצעירים מביעים את אמונתם התמימה, אולי יותר טוב מאיתנו, הם יודעים מי הוא המשיח וגם היכן הוא נמצא.

•      •      •

770. שבת אחר הצהרים, ההתוועדות שהחלה בשעה 1.30 נמשכת עד מנחה, ובשלב כלשהוא התיישבתי בשולחן בו התוועדו התמימים עם חבריהם החתנים שלפני מספר שעות עלו לתורה. “לחיים… לחיים…” והנה אחד התמימים פורץ בניגון, ואחריו מחרים ומחזיקים שאר הנוכחים. המתוועדים מפנים את מבטם לחתנים ומהעיניים שלהם ניבטת בקשה אחת: עד עתה היינו ביחד ב’בית חיינו’, הרגשנו ‘רבי’, עשינו ‘מבצעים’ ביחד, וכעת תפקידכם להמשיך להילחם בשליחות הרבי, אז מה אתם עושים.

התשובה לא איחרה לבוא, אחד החתנים פתח את פיו בהתרגשות ואמר: “אני הרי אגור בצפת, ואני מתחייב לארגן שיעור תורה לצעירים, מלבד זאת, אצא ל’מבצעים’ מדי שבוע בשבוע”. קריאות התפעלות נשמעו, אך החתן דנן ממשיך: “חבריי, זכרו נא שאני מתחתן, ומי יודע… אז בעוד חודש תרימו טלפון ותזכירו לי מה שהבטחתי כאן”. הלה מתיישב, ועיני כולם מביטות לחתן הבא. הוא דווקא מתלבט ומתחבט, ולבסוף מבטיח שימצא מקום שליחות בזמן הקרוב.

אחד התמימים מתחיל ניגון וכולם מצטרפים, ומחשבותיי מחזירות אותי אחורנית, לשנות בחרותי, כאשר הרבי אמר שיחה ועוד שיחה על ‘מבצעים’, על הפצת המעיינות, על שליחות, על גאולה ומשיח. כאשר את השיחות בימי החול היינו שומעים בשידור חי, ואת שיחות השבת קיבלנו תוך זמן קצר, בתחילה בתוכן קצר, ולאחר מכן את השיחה כולה, וכמובן שהתמימים היו מיד נרתמים לבצע את הוראות הרבי. המחשבה על שליחות, על ביצוע ההוראות הטריות והישנות, היו חלק בלתי נפרד מהשגרה היומיומית.

הניגון הסתיים. הת’ פנחס אומר “לחיים” ובכך משלים לי את פאזל מחשבותיי לשבוע בו שהיתי ב’בית חיינו’.

זכורני שבאחת השנים האחרונות, בתום ‘ראלי’ בהשתתפות מחנות הקיץ, נותר על אחד הכסאות מילות שיר הקעמפ של מונטריאול. השיר מתחיל במילים ובמנגינה הידועה: “תקעו בחודש, בחודש השביעי, שובה ישראל”, מילים אלו “הודבקו” למנגינה, לכאורה ללא קשר ביניהם. ומעשה שהיה, כך לפחות מספרים, על אותו חסיד פשוט שבשובו מ’תשרי’ בעיירה ליובאוויטש בצלו של הרבי, נשאל על ידי חבריו בעיירה, מה שמע וראה? והשיב שהוא אינו למדן ולא קלט את המאמרים גם לא את שאר השיחות, אך את הפסוקים בהם מתחילים המאמרים, “דיבור המתחיל”, הוא זוכר היטב, ואז אמר להם את הפסוקים הנזכרים, ועל כך חוברה המנגינה הזו.

ובשיר של הקעמפ יש המשך עם הסבר אקטואלי: הנה בימינו, חסיד מגיע ל’תשרי’ ואינו רואה מה ששואף לראות, ואינו שומע מה שנשמתו מבקשת לשמוע ואז הוא שר במנגינה של “תקעו בחודש”: “יחי אדוננו”.

•      •      •

ליל ג’ תמוז. ערב אחדות. הגשם השוטף שיורד בימים האחרונים, גרם למארגנים להכניס את כל המשתתפים ל”בית חיינו” במקום לחסום את השדרה המרכזית. 770 מתמלא מקצה לקצה, אלפים רבים באו לערב אחדות, ועוד קהל גדול נותר בחוץ. כולם יחד רואים את קטעי הוידאו שבהם הרבי דורש אחדות ודורש את התגלות המשיח, ולבסוף גם קטעים בהם הרבי מעודד את שירת ‘יחי’. כולם מכל קצות הקשת החב”דית ישבו יחדיו באחדות מופלאה, ראו ושמעו את דברי הרבי. שעה של אחדות, ללא נאומים, ללא שולחן כבוד – רבי נטו.

ומי ארגן את האירוע שבו הושקע פרסום רב שניכר היטב ברחובות קראון הייטס בימים האחרונים? “בחורים אמריקאיים” זו התשובה שרווחה בבית חיינו. מדובר בבחורים צעירים, תלמידי ישיבה גדולה ‘אהלי תורה’ בקראון הייטס. כולם נולדו אחרי ג’ תמוז, ודווקא הם באו בהתלהבות דקדושה וארגנו אחדות אמיתית.

הסבר הגיוני כפי שאמרתי – אין ולא יהיה, זהו כוחו של הרבי הממשיך להזרים אלינו כוחות על טבעיים ורצון אמיתי להיות חסידים ומקושרים. אשרינו שחסידים אנחנו.

•      •      •

וכעת, שלושה חודשים אחרי הביקור, לקראת חודש תשרי, יש מהומה קטנה בביתי. הביקור האמור עם בני, הזוכה בגורל, הוא הראשון שילד במשפחה שנוסע לרבי. הוא בן עשר וכבר זכה, תרתי משמע. אווירת הקדושה שאפפה אותו דוחפת אותו להפציר בי שוב לנסוע גם לתשרי. אלא שהפעם, גם לבתי הגדולה ממנו יש דעה משלה. היא מוחה בתוקף, כי היא הגדולה וגם היא רוצה לנסוע לרבי.

הרבי מושך אליו…