לילה אחד בו התכנסו בחשאי בחורי “קול תורה” בבית מדרש של האדמו”ר מאמשינוב, הבחינו

לילה אחד בו התכנסו בחשאי בחורי “קול תורה” בבית מדרש של האדמו”ר מאמשינוב, הבחינו לפתע בדמותו ההדורה ובעיניו החודרות של האדמו”ר מגור. הוא התיישב בצד והקשיב לקול לימודם. המבוכה וההתרגשות מנעו מהם להמשיך ללמוד, אך הוא האיץ בבחורים הצעירים להמשיך…

ישיבת ‘קול תורה’ היא אחת הישיבות הידועות בארץ ישראל. הישיבה הייתה ב’כותל המזרח’ של ישיבות הליטאיות בארץ ישראל, לא מעט בזכות דמותו המיוחדת של ראש השיבה הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך. בישיבה שררה אווירת לימוד גבוהה, ומבין תלמידיה יצאו רבים, דיינים ומורי הוראה רבים בישראל.

בין התלמידים היו רבים שעם הזמן נמשכו בצורה זו או אחרת לתורת חב”ד. כיוון שהישיבה לא נמנתה על החוגים החסידיים, היו בין חברי הנהלת הישיבה שסירבו לאשר שיעור תניא בין כתלי הישיבה, ואף מחוצה לה. חששם של ראשי הישיבה - והרב אוירבך לא בכללם - היה מפני סחף של תלמידים מצוינים שיעזבו את הישיבה ויעברו ל’תומכי תמימים’ (כפי שאכן קרה בפועל…).

בישיבה הייתה באותה עת קבוצה של בחורים שמצד תכונות נפשם בטבע היו ‘מבקשי השם’. הם טרחו רבות וחיפשו בכל מיני מקומות דרך בעבודת ה’. הם הסתובבו בחצרות חסידיות שונות, תקופה מסוימת התעמקו בתורת רבי נחמן מברסלב. היו בקיאים בשיטות בעלי המוסר, כמו שיטת ‘גדולת האדם’ של הסבא מסלבודקה, וכמובן עברו על ספרי רבי שמחה–זיסל מקלם.

חלק מאותם תלמידים, צמאי דעת, נחשפו לימים גם לתורת חב”ד ונדלקו בשלהבתה. למרות הקושי היו יוצאים מהישיבה בשעות הלילה, והולכים בהיחבא לשיעור תניא מחתרתי שנמסר על ידי הגה”ח הרב יוסף סגל.

שיטתו של הרב סגל, הייתה מעניינת: הוא היה נוהג להסתובב בישיבה, לקבל מידע על בחורים שהיו נחשבים כמוכשרים ויודעים ללמוד היטב, אבל רוצים ומעוניינים במשהו מעבר לזה, וכך היה יוצר איתם קשר. הרב סגל חיפש בחורים שהם גם כישרוניים בלימוד וגם מחפשים משהו רוחני מעבר ללימוד הגמרא. כך הוא הגיע גם אל הבחור הצעיר העונה לשם שבתי סלבטיצקי. הרב סגל בפקחותו, ידע כיצד לגשת ללבו של כל אחד מהתלמידים.

שבת אחת, כששבתי סלבטיצקי הלך עם חברו ל’טיש’ שערך האדמו”ר ה”בית ישראל” מגור, פגשו “במקרה” את הרב סגל בדרך. הרב סגל הצטרף אליהם והחל להתפלפל עם סלבטיצקי בלימוד על חידוש שכתב בעל ה’קצות החושן’ בענין שליחות להנחת תפילין. השיחה הייתה מרתקת ושבתה את לבו של סלבטיצקי שהתפעל בעיקר מהעמקות שבדברים. אחרי ה’טיש’ חברו של שבתי סיפר לו כי הרב סגל הנו למדן גדול. אחרי כשבועיים הוא בא וסיפר לו בסוד שמתקיים בישיבה שיעור בחסידות, והוא מיועד לבחורים מצטיינים בלבד, ושבתי חברו נבחר והתקבל כמתאים לשיעור.

“מי המגיד–שיעור?” תהה סלבטיצקי הצעיר, והתשובה היתה: “אתה זוכר את הלמדן הזה שפגשנו כשהלכנו לטיש של ה’בית ישראל’? זה הוא - הרב סגל…”

 סקרנותו של סלבטיצקי הצעיר נדלקה. אמנם הוא נולד במשפחה ליטאית שהייתה רחוקה מאד מחסידות בכלל, ומחב”ד בפרט, אך מה שהכריע את הכף, הייתה הסקרנות לדעת למה בעצם הוא “מתנגד”.

בצעדים שקטים הגיעו השניים לחצר בית–ספר בבית–וגן בירושלים, שם התקיים השיעור החשאי בתניא. בזה אחר זה הגיעו הבחורים, כל אחד מהם היה צריך לדפוק דפיקות באופן מסוים, שהיו מעין סיסמה. רק אז נפתחה הדלת.

שבועות ארוכים נמשך השיעור, עד שאחד מרבני הישיבה, עלה על קיום השיעור ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, אסר את השתתפותם של הבחורים.

בלית ברירה, הבחורים חזרו לסדרי הלימוד הרגילים שלהם בישיבה, אך נפשם שכבר ניצתה באור החסידות, ידעה רעב, וכעבור מספר שבועות, משנרגעו מעט הרוחות, התחדש השיעור. אך גם הפעם, שוב נודע הדבר לאחד הרמ”ים בישיבה, והבחורים אולצו להפסיק כליל את השתתפותם בשיעור.

אולם הצימאון… הו הצימאון… הרצון ללמוד את התניא בער בקרבם, ולאחר תקופה ארוכה החליטו לחדש את השיעור. כדי לשמור על חשאיות מקסימלית, קבעו את השיעור בבית–הכנסת של האדמו”ר מאמשינוב בבית–וגן.

•     •    •

באותן שנים שלט האדמו”ר ה”בית–ישראל” בירושלים התורנית ביד רמה. עינו הייתה פקוחה על כל הנעשה בבתי המדרש ובישיבות בירושלים. הוא עמד בקשר עם אנשי חינוך ועם בחורים רבים, והיה דואג לנווט את הדור הצעיר למקומות הנכונים. היה זה חלק ממאמציו לשקם את עולם התורה והחסידות שעלה בעשן בשנות הזעם באירופה.

נוהג היה ה”בית ישראל” לצאת מביתו בלילה כדי לבקר בחשאי בבתי מדרשות ובהיכלי הישיבות כמו גם בחצרות אדמו”רי ירושלים.

לילה אחד בו התכנסו בחשאי בחורי “קול תורה” בבית מדרש של האדמו”ר מאמשינוב, הבחינו לפתע בדמותו ההדורה ובעיניו החודרות של האדמו”ר מגור. הוא התיישב בצד והקשיב לקול לימודם. המבוכה וההתרגשות מנעו מהם להמשיך ללמוד, אך הוא האיץ בבחורים הצעירים להמשיך… אך ללא הצלחה.

לפתע פנה אל הבחורים ושאלם מנין הם והיכן הם לומדים?

“מישיבת ‘קול–תורה’”, באה התשובה.

“אם כן, מדוע אתם באים ללמוד כאן ואינכם לומדים בישיבה?” שאל.

שקט של מבוכה השתחרר. דקות ארוכות נמשכה המבוכה, עד שאחד מהם אזר אומץ וסיפר לו את כל האמת כמו שהיא - שבישיבה לא מרשים להם ללמוד תניא…

תגובתו של הרבי מגור הייתה חריפה כדרכו: “רויטע בלעטלעך טאר מען און דאס נישט?!” [= דפים אדומים (זה היה כינוי לעיתוני “מעריב” ו”ידיעות” שהכותרות שלהם נכתבו בצבע אדום), מותר לקרוא, ואת זה לא?!].  אמר את דברו וקם ובצעדים מהירים יצא מבית המדרש.

חלפו שבועות אחדים, והתלמיד שבתי סלבטיצקי נקרא לחדרו של ראש–הישיבה, הרב אוירבך.

“למה אתה אומר שכאילו אני לא מרשה ללמוד תניא בישיבה?” פנה בנועם אל התלמיד הנבוך. זה לא ידע מה לענות, והרב אוירבך באישיותו המיוחדת עודד את התלמיד להשיח את אשר לבו. לבסוף העז ואמר: “לא אמרתי ח”ו שהרב לא מרשה. אך יש רבנים, בהנהלת הישיבה, שאסרו עלינו ללמוד תניא בישיבה”.

הרב אויערבאך הקשיב קשב רב ולאחר–מכן הגיב בשקט: “מעכשיו מותר לכם ללמוד, רק ‘בלי רעש’”.