חמשת הראשי-תיבות של חודש אלול, רומזים על שלושה קווים בעבודת חודש אלול, כהכנה לרא

חמשת הראשי-תיבות של חודש אלול, רומזים על שלושה קווים בעבודת חודש אלול, כהכנה לראש השנה - א. עבודה בפועל, ב. אהבה, ג. ביטול • משיחות ש״פ ראה, אדר״ח אלול ה’תשמ״ח

א. חודש אלול (החל מיום א’ דראש חודש שחל בשבת זו) הוא חודש החשבון והתשובה — שבו עושים חשבון־נפש על כל העבודה במשך השנה כולה, כדי לתקן ולהשלים את החסר כו’ על ידי עבודת התשובה, כמרומז גם במה שכתוב “ובכתה גו’ ירח ימים”, דקאי על חודש אלול, “ירח ימים” שענינו עבודת התשובה (“ובכתה גו’”), ועוד וגם זה עיקר — שעל ידי זה נעשית ההכנה לעבודה דשנה הבאה עלינו שתהי’ באופן נעלה יותר, ועד לתכלית השלימות.

ומזה מובן שבחודש אלול נכללים כל עניני העבודה — כפי שנרמז גם בחמשת הראשי־תיבות הידועים ד”אלול” הכוללים ג’ הקוין דתורה עבודה (תפלה) וגמילות חסדים (כללות המצוות), עבודת התשובה (המתקנת ומשלימה כל עניני העבודה), וענין הגאולה (תכלית השלימות דכל עניני העבודה), כמדובר כמה פעמים בארוכה.

ויש לומר, שכל חמשת הראשי תיבות ד”אלול” — תורה, עבודה, גמילות חסדים, תשובה וגאולה — שייכים לעבודה עצמה, היינו, שתשובה וגאולה אינם רק בנוגע לתיקון ושלימות העבודה או תכליתה של העבודה, אלא גם בנוגע לעבודה עצמה (כמו תורה עבודה וגמילות חסדים), כי, מלבד העבודה בפועל ממש בג’ הקוין דתורה עבודה וגמילות חסדים, צריכה להיות העבודה עצמה באופן של תשובה, ולמעלה מזה — עבודה באופן של גאולה, כדלקמן.

ב. ויובן בהקדים כללות הענין דראש השנה — התחלת העבודה דשנה הבאה, לאחרי ההכנה דחודש אלול:

ענינו של ראש השנה הוא — שבני ישראל מכתירים את הקב”ה למלך, כמאמר רז”ל “אמר הקב”ה אמרו לפני בראש השנה מלכיות . . כדי שתמליכוני עליכם”, שאז נעשה הקב”ה “מלך ישראל”, ועל ידי זה נעשה גם “מלך על כל הארץ”, כי, בני ישראל נקראים “צבאות הוי’”, “לגיון של מלך”, שהם ממשיכים ומגלים מלכותו של הקב”ה בכל העולם כולו, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

והנה, הכתרת המלך נעשית ידי הביטול וקבלת עול של (כל העם, ובראשם) אנשי הצבא — כפי שרואים במוחש ב”מלכותא דארעא”, אפילו אצל אומות העולם, שאנשי הצבא מקבלים עליהם עולו ומרותו של המלך לעשות כל מה שיצוה עליהם, ועד שהיסוד שעליו מושתת כל צבא (הראוי לשמו) הוא — על ידי פקידי החיל כו’) גם כאשר הפקודה אינה מובנת בשכלם.

וענין זה נשתלשל מ”מלכותא דרקיעא” — שהיסוד לכללות הענין דמתן תורה (“היום הזה נהיית לעם”, שאז נעשו ישראל “לגיון של מלך”) הוא ענין דקבלת עול, הקדמת נעשה לנשמע, היינו, שלכל לראש צריך להיות “נעשה”, קיום הציווי באופן של קבלת־עול, ורק אחר כך יכול (וצריך להיות גם “נשמע”, הבנה והשגה.

ועל פי זה מובן גם בנוגע לחודש אלול,  שבו צריך להיות ההכנה לראש השנה — שכדי שהעבודה בפועל ממש תהי’ כדבעי, צריכה להיות ההקדמה דקבלת עול מלכותו יתברך.

ויש לומר שזהו ענין ד”אני לדודי” (התחלת הראשי תיבות ד”אלול”) — שה”אני” (מציאותו דכל אחד ואחד מישראל) מתבטל ומתמסר ל”דודי” (הקב”ה), אשר, תנועה זו של קבלת עול (“אני לדודי”) נעשית היסוד והשרש לכל עניני העבודה בפועל ממש שכללותם ג’ הקוין דתורה עבודה וגמילות חסדים המרומזים בראשי תיבות ד”אלול”.

ג. ובעומק יותר:

עם היות שהכתרת המלך בראש השנה (“תמליכוני עליכם”) הוא ענין של קבלת עול, מכל מקום, אין זה באופן של הכרח, אלא אדרבה - “מלכותו ברצון קבלו עליהם”, כלומר, שהכתרת המלך נעשית מתוך חיות ותענוג, חדורה ברגש של אהבת המלך, שלכן, ההכתרה היא “בשמחה גדולה”.

ומזה מובן גם בנוגע לעבודת חודש אלול — שביחד עם הקבלת עול צריכה להיות העבודה באופן של חיות ותענוג, ברגש של אהבה להקב”ה, ומתוך שמחה דוקא.

ובלשון הכתוב “אני לדודי”, היינו, שהקבלת עול ד”אני” היא להקב”ה כפי שנקרא “דודי”, תואר המורה על האהבה שבין הקב”ה לכנסת ישראל (כמובן מפשטות הכתובים דשיר השירים).

וכידוע מה שכתב רבינו הזקן בביאור ענינו של חודש אלול — “על פי משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם . . וכך הענין על דרך משל בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו יתברך בשדה . . יאר ה’ פניו אליך”, היינו, שבעבודה דחודש אלול מודגשת תנועת הקירוב והאהבה, הארת פנים כו’, אשר, “באור פני מלך חיים”.

ד. וענין זה מרומז בעבודת התשובה שבראשי תיבות ד”אלול”:

בביאור הראשי תיבות ד”אלול” — “אני לדודי ודודי לי” — כתב הב”ח: “להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה, ואז דודו קרוב לקבל תשובה מאהבה”, היינו, שהתשובה (אפילו תשובה כפשוטה) חדורה בענין האהבה והקירוב להקב”ה.

ובפרט על פי הידוע שעבודת התשובה דחודש אלול היא (לא רק על ענינים בלתי־רצויים ח”ו, אלא גם) על דרך מה שכתוב “והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה”, היינו, תנועת ההשבה להתקרב עוד יותר להקב”ה.

ומה שנתבאר לעיל שבנוגע לחודש אלול נאמר “ובכתה גו’ ירח ימים” — הרי אדרבה, בכי’ זו היא בכי’ של שמחה, “על דרך שאמרו על ר’ עקיבא כשאמר שיר השירים זלגו עיניו דמעות, שהבכי’ הלזו היא מחמת דביקות הנפש בשרשה למעלה מכדי אשר תוכל נפשו שאת כו’”, בכי’ של שמחה מגודל האהבה והקירוב והגעגועים כו’ להקב”ה (שזהו התוכן דשיר השירים).

וענין זה הוא בהדגשה יתירה בקביעות שנה זו, שיום א’ דראש חודש אלול חל בשבת — כידוע שהתשובה דשבת (“שבת אותיות תשב”) היא תשובה עילאה, שהיא בשמחה רבה, ומתוך רגש האהבה, “אתדבקות רוחא ברוחא”, באופן של תענוג, “וקראת לשבת עונג”.

ונמצא, שענין התשובה המרומז בראשי תיבות ד”אלול” הוא (לא רק לתקן ולהשלים עניני העבודה בפועל ממש, אלא) גם חלק בעבודה עצמה — שנוסף על שלימות העבודה בפועל ממש (מיוסד על הביטול וקבלת עול), נעשית העבודה מתוך חיות ורגש של אהבה וקירוב להקב”ה.

ולהעיר, שעל ידי זה ניתוסף שלימות נעלית יותר גם בעניני העבודה בפועל ממש (בתורה עבודה וגמילות חסדים) — כידוע הביאור בדיוק לשון חז”ל “תשובה ומעשים טובים”, דלכאורה אינו מובן: כיון שענין התשובה הוא לתקן החסרון שהי’ במעשים טובים, יש להקדים תחלה מעשים טובים, ורק אחר כך להוסיף תשובה שעל ידה מתקנים ומשלימים החסרון שהי’ במעשים טובים שלפני זה?

— אלא, ענין התשובה הוא (גם) הקדמה למעשים טובים, שעל ידי התשובה (תנועת ההשבה להקב”ה מתוך אהבה) ה”מעשים” (מעשה המצוות) הם “טובים”, טובים ומאירים.

ה. אמנם, גם לאחר שישנם כל הענינים האמורים — הקבלת עול שנעשית יסוד לכל עניני העבודה בפועל ממש, העבודה בפועל ממש בג’ הקוין דתורה עבודה וגמילות חסדים, וענין התשובה, תנועת האהבה והקירוב — עדיין לא נעשה הענין ד”תמליכוני עליכם” בתכלית השלימות.

ובהקדמה:

רואים במוחש ב”מלכותא דארעא”, שגם לאחרי שהעם מכתירים את המלך ומקבלים עליהם מלכותו, נשארים העם מציאות לעצמם והמלך מציאות לעצמו. המלך יכול להיות “מושל בכיפה”, מלך על כמה וכמה מלכים, שכל אחד מהם מולך על אנשים רבים, אבל, מובן וגם פשוט, שהמלך אינו מתערב בכל עניניהם הפרטיים של כל אחד ואחד מבני המדינות שתחת מלכותו. יש ריבוי ענינים שנעשים במדינה (ועל אחת כמה וכמה בחייהם הפרטיים של בני המדינה) שלא מביאים לכתחילה לידיעתו של המלך. ולא עוד, אלא, שגם הנהגתם של בני המדינה אינה באופן שכל מגמתם וחפצם וכל מעיינם אינו אלא למלא רצון המלך.

ומזה מובן, שהכתרת המלך (“תמליכוני עליכם”) בשלימותה היא — כאשר הביטול והקבלת עול שבהכתרת המלך חודרת בכל מציאותם של בני המדינה, בכל פרטי עניניהם כו’, שנרגש אצלם שכל המציאות שלהם אינה אלא מציאות המלך.

ו. על פי זה יש לבאר מה שנאמר בגמרא בנוגע לעשרה פסוקי מלכיות בראש השנה — “מלכיות תלת הוא דהוויין (בתורה) . . ואנן בעינן עשר (וארבע מהן בתורה, שלש בתחלה ואחת בסוף), וליכא? . . שמע  ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד, מלכותו”, “מלכות הוא ענינו אף על פי שאין בו זכר מלכות”.

לכאורה אינו מובן: היתכן שחתימת פסוקי מלכיות היא בפסוק “שאין בו זכר מלכות”, היינו, שאף ש”מלכות הוא ענינו”, מכל מקום, לא נתפרש בו בגילוי לשון מלכות — הרי, “מי יאמר לו מה תעשה”, ובודאי הי’ יכול לכתוב בתורה עוד פסוק שיתפרש בו בגילוי לשון מלכות?!

ובפרט שכללות הבקשה ד”אמרו לפני מלכיות . . כדי שתמליכוני עליכם”, היא, בנוגע לגילוי מלכותו של הקב”ה, שהרי, מלכותו של הקב”ה כשלעצמה אינה תלוי’ בעבודת האדם ד”תמליכוני עליכם” (וכמו שכתוב “אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא”), וכל החידוש שנעשה על ידי זה ש”תמליכוני עליכם” הוא — גילוי מלכותו של הקב”ה (ובלשון החסידות, — ההמשכה והגילוי מרצון המוחלט כו’ לרצון הגלוי, עד למלוכה בפועל). ומכיון שכן, מודגש יותר הצורך בפסוק שבו נתפרש ענין המלכות בגילוי.

ועל כן צריך לומר, שבפסוק “שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד” שבו חותמים פסוקי מלכיות מודגש הענין ד”מלכיות” בתכלית השלימות, עוד יותר מכל שאר הפסוקים שלפני זה.

והביאור בזה — על פי האמור לעיל ששלימות הביטול והקבלת עול בהכתרת המלך, היא, כאשר נרגש שכל מציאותם אינה אלא מציאות המלך:

בפסוקים שבהם נתפרש הלשון מלכות, כבג’ פסוקי התורה (שנזכרו בגמרא), “ה’ אלקיו עמו ותרועת מלך בו, ויהי בישורון מלך, ה’ ימלוך לעולם ועד” — ניכרת ונרגשת גם מציאות העם, אלא, שהמלך נמצא עמהם והם בטלים לו כו’: אבל בפסוק “שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד” — הביטול והקבלת עול הוא בתכלית השלימות עד כדי כך שנרגש אצלם שכל מציאותם היא מציאות המלך — “הוי’ אחד”.

ולכן מסיימים פסוקי מלכיות בפסוק “שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד” — כדי להדגיש שהסיום, גמר ושלימות, והסך־ הכל דפסוקי מלכיות, הוא: “הוי’ אחד”, ביטול וקבלת עול בתכלית השלימות עד שכל מציאותו אינה אלא מציאות המלך, שזהו על דרך אין עוד מציאות (רק מציאות הוי’ אחד).

ז. וענין זה (תכלית הביטול שכל מציאותו אינה אלא מציאות המלך) בא לידי ביטוי גם בהדגשת עניניו הגשמיים של כל אחד ואחד מישראל בראש השנה:

ידוע מה שכתוב בהגהות מיימוניות ש”אין אדם נידון בראש השנה אלא לעניני עולם הזה כו’”, כפי שמבקשים “כתבנו בספר חיים טובים”, “כתבנו בספר פרנסה וכלכלה”, וכיו”ב, אשר, אין ענין יוצא מידי פשוטו, חיים גשמיים כפשוטם, ופרנסה גשמית כפשוטה כו’.

וכן “נוהגין לאכול (בר”ה) בשר שמן ולשתות דבש וכל מיני מתיקה כדי שתהא השנה הזאת מתוקה ושמינה (בגשמיות ממש), וכן כתוב בעזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים”.

ולכאורה, דרוש ביאור והסבר:

כאשר יהודי עוסק בעבודה דהכתרת המלך, “תמליכוני עליכם” — מה לו ולבקשת צרכיו גשמיים, או השתדלות באכילת מאכלים מתוקים ושמנים בגשמיות?!

והביאור בזה — שהיא הנותנת — מכיון שעבודתו בהכתרת המלך היא מתוך ביטול וקבלת עול בתכלית השלימות, שכל מציאותו אינה אלא מציאות המלך, מודגש הדבר גם בעניניו הגשמיים, שאינם צרכי הגוף (כמציאות בפני עצמם) סתם, כי אם, מצד ציווי המלך שרצונו שהעבודה תהי’ עם ועל ידי הגוף הגשמי דוקא, ובאופן שמקבל כל היעודים הגשמיים שבתורה כדי לעבוד את ה’ מתוך מנוחה שמחה וטוב לבב.

ליתר ביאור:

מצד קבלת עול דהתחלת העבודה (היסוד לכל עניני העבודה בפועל ממש), ואפילו כאשר הקבלת עול היא בדרגא נעלית יותר, מתוך רגש של אהבת ה’, שמחה גדולה וכו’ — הרי, כל זמן שנשארת מציאותו של האדם (ובלשון הידוע — יש מי שאוהב), יתכן שעיקר עבודתו תהי’ בעניני הנשמה, “חלק אלקה ממעל ממש”, ובאופן שנשמתו עיקר וגופו טפל, ואילו בנוגע לגוף, מסתפק בכך שלא יפריע ולא יבלבל לעבודת הנשמה, ובמילא, לא שייך שכאשר עוסק בהכתרת המלך (ובפרט כשהכתרת המלך נעשית מתוך רגש של אהבה ושמחה כו’) יחשוב ויבקש אודות צרכי הגוף!

אבל, כאשר הקבלת עול דהכתרת המלך היא בתכלית השלימות, שאינו מציאות לעצמו, אלא כל מציאותו היא מציאות המלך — הרי, מציאות הגוף וצרכי הגוף אינם מציאות בפני עצמם שיש להשתדל שלא יבלבלו לעבודת הנשמה, כי, גם מציאותם היא מציאות המלך, ולכן, שייך שיחשוב ויבקש גם על הגוף הגשמי וצרכיו הגשמיים, כפי שמתחייב מצד מציאות המלך.

ח. ויש לומר, ששלימות הביטול והקבלת עול דהכתרת המלך (שכל מציאותו היא מציאות המלך) מתבטאת גם בעבודת ההכנה לראש השנה בחודש אלול — בענין הגאולה המרומז בראשי תיבות ד”אלול”:

אפילו כאשר יהודי עובד עבודתו (לא רק מתוך קבלת עול, אלא גם) מתוך חיות ורגש של אהבה כו’, הרי, כל זמן שנשארת מציאותו, יש מי שאוהב — נמצא עדיין במצב של “גלות”: ואילו “גאולה” פירושה — ש”נגאל” גם מהמציאות שלו דאינה (שכל מציאותו אינה אלא מציאות המלך).

וגם ענין זה מרומז ב”אני לדודי” — שכל המציאות דה”אני” אינה אלא ההתקשרות וההתאחדות עם “דודי”, עד שאינו מציאות (לעצמו, אלא, כל מציאותו היא המציאות ד”דודי”), על דרך ובדוגמת השלימות דפסוקי מלכיות בראש השנה — “שמע ישראל גו’ הוי’ אחד”.

ונמצא, שב”אני לדודי” מרומזים כל פרטי הדרגות דלעיל: (א) “אני לדודי” — שה”אני” מתמסר ל”דודי” ומקבל עולו לעבוד עבודתו בפועל ממש, בג’ הקוין דתורה עבודה וגמילות חסדים שבראשי תיבות ד”אלול” (כנ”ל ס”ב), (ב) “אני לדודי” — שהעבודה היא מתוך חיות כו’ ורגש האהבה להקב”ה — “דודי”, ענין התשובה שבראשי תיבות ד”אלול” (כנ”ל ס”ג־ד), (ג) “אני לדודי” בתכלית השלימות — שכל המציאות דה”אני” אינה אלא המציאות ד”דודי”, ענין הגאולה שבראשי תיבות ד”אלול”, כנ”ל.

[ולהעיר, שגם בדרגא ד”אני לדודי” בתכלית השלימות, תכלית הביטול, מודגשת המעלה דעבודת המטה דוקא (“למעשה ידיך תכסוף”), כמבואר בכמה מקומות שהעבודה דחודש אלול היא באופן של אתערותא דלתתא, “אני לדודי (ואחר כך) ודודי לי”, שעל ידי זה ההמשכה מלמעלה (“דודי לי”) היא באופן נעלה יותר].

ומזה באים גם לענין הגאולה כפשוטה, גאולה האמיתית והשלימה — שאז יהי’ גילוי מלכותו של הקב”ה בעולם כולו, כמו שכתוב (בפסוקי מלכיות דראש השנה) “והי’ ה’ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי’ ה’ אחד ושמו אחד”, “הוי’ אחד”.

… יא. המורם מכל האמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:

בעמדנו ביום השבת קודש שחל ביום א’ דראש חודש אלול — יש לעורר ולזרז אודות כל עניני העבודה דחודש אלול, חשבון נפש ותיקון ושלימות השנה החולפת והכנה לשנה הבעה עלינו לטובה, בכל פרטי עניני העבודה הנרמזים בחמשת הראשי תיבות ד”אלול”, תודה עבודה וגמילות חסדים, תשובה וגאולה, כנ”ל בארוכה.

וכן לעורר אודות כל עניני ההוספות מחמשה עשר באב ואילך, כמדובר בארוכה בהתוועדויות שלפני זה, כולל ובמיוחד — שלא יהי’ באופן ד”הצנע לכת”, כדי שיהי’ הענין ד”מורא בשר ודם”, ובלשון הכתוב “אז נדברו יראי ה’, איש אל רעהו וגו”’, ולא רק “איש אל רעהו”, אלא למנות ועד של ג’ אנשים (העילוי דבית דין) כדי לדווח להם (ומה טוב — בכתב, לפעמים על כל פנים) על ההוספות, ומזמן לזמן יבואו לבדוק ולבחון ההוספות כו’, כמדובר בארוכה ובפרטיות בהתוועדות שלפני זה.

והדגשה מיוחדת בשנה זו — בנוגע לחשבון־נפש, תיקון והשלמה, עד לתכלית השלימות, בנוגע לכל הפעולות ד”הקהל”, “הקהל את העם האנשים והנשים והטף”, וכן בנוגע לכל הפעולות ד”תשמח”, הן בנוגע לעצמו (תשמח) והן בנוגע לאחרים (תשמח), ובפרט כשנשאר רק חודש אחד בשנת הקהל ותשמח, ו”אם לא עכשיו אימתי”.

יב. וכאן המקום לעורר ולזרז גם אודות ענינים מיוחדים של מעשה בפועל (נוסף על כל האמור לעיל) השייכים לחודש אלול:

א) להשתדל לברך (ולהתברך) איש את רעהו ואשה את רעותה (וכן הטף, ילד לחבירו, וילדה לחברתה), לכל אחד ואחת בפרטיות ולכלל ישראל, בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, הן בעל פה, פנים אל פנים, והן בכתב, כמובא באחרונים, ש”נוהגין כשכותב אדם לחבירו אגרת שלומים מן ראש חודש אלול עד יום הכיפורים רומז לו .. שהוא מעתיר עליו שיזכה בימי הדין הבאים לטובה להיות נכתב ונחתם בספר חיים טובים”, אשר, ברכתו של איש ישראל, ובפרט בעת רצון, חודש הרחמים, כשהמלך בשדה כו’ ומראה פנים שוחקות לכולם, וממלא בקשותיהם כו’ — מוסיפה בברכתו של הקב”ה למלא משאלותיהם של כל אחד ואחת מישראל, בכל המצטרך להם, בגשמיות וברוחניות גם יחד.

ב) איתא באחרונים “יש אנשי מעשה נוהגין שבחודש הזה מפשפשים בדקדוקי מצוה להיות בודק ובוחן תפילין ומזוזות שלהם, וכל אשר ימצא שם בדק משאר מצוות, והוא מנהג טוב” — שעל ידי זה יתוסף בברכת ה’ בכלל, ובפרט בברכת כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה.

וכדאי ונכון ביותר שכל אחד ואחד ישתדל לפרסם זה (נוסף על הקיום בעצמו) בכל מקום שידו מגעת, בכל מקום ומקום, לכל אחינו בני ישראל — שליט”א.

 

יג. ויהי רצון שההחלטות הטובות בכל הנ”ל ביום השבת קודש א’ דראש חודש אלול — תמשיכנה ברכת ה’ לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה בגשמיות וברוחניות גם יחד, לכל אחד ואחת מישראל, האנשים והנשים והטף, ולכלל ישראל — בהתחלת חודש אלול, חודש הרחמים, ובאופן דהולך ומוסיף מיום ליום.

ועד להברכה העיקרית והפנימית — גאולה, גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו,

שאז יהי’ הענין ד”ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה” בתכלית השלימות, כולל ובמיוחד — “ראה אנכי”, הגילוי ד”אנכי” (“הוי’ אחד”) באופן ד”ראה”, כמו שכתוב “ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך”,

ואז יהי’ גם קיום המצוה “שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך” (שקורין עתה תיכף ומיד, בתפלת מנחה) — כמו שכתוב, “ואשיבה שופטיך כבראשונה גו’”, “בטבריא עתידין לחזור תחלה ומשם נעתקין למקדש”.

וכן תהי’ לנו — תיכף ומיד ממש, ביום השבת, וזוכים לקיום היעוד (בהפטרה דשבת (זו שבת) ראש חודש) “והי’ מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני”’, “העבים באים וטוענים אותם ומביאים אותם לירושלים כו’ מי אלה כעב תעופינה”, לירושלים עיר הקודש, לבית המקדש ועד לקדש הקדשים, במהרה בימינו ממש, “לא עיכבן המקום כהרף עיך“.