כשאני רוצה - שום דבר לא יעמוד בדרכי

“להביא גאולה לעולם” נשמע באמת משימה גדולה מידי. אבל הנוסחה היא מאד בסיסית ופשוטה: חיבור. לחבר בין השכל ובין הלב, בין הנשמה לבין עצמנו, בין אלוקים לבין העולם. משחק הפאזל הזה מבקש: חברו חלקים וקבלו תמונה מרהיבה בדמות הגאולה. אז איך עושים את זה? במאמר הבא שלפנינו

כשאני רוצה - שום דבר לא יעמוד בדרכי

איזה כוח יותר חזק - הרצון או ההיגיון? האם אני רוצה את מה שהגיוני, או שזה הגיוני כי זה מה שאני רוצה?

או מכיוון נוסף: מה דוחף את האדם לפעולה, האם רצון פשוט נטול סיבות, הסברים והצטדקויות, או שמא האדם הוא רציונאלי ובוחר את בחירותיו בחיים לפי שיקול שכלי?

כל התשובות נכונות… יש רצון שמגיע מהיגיון, ויש היגיון שנובע מרצון. החידוש הוא שיש לנו רצון שהוא למעלה מהסברים. יש מקום בנפש שרוצה, גם כאשר זה לא הגיוני וגם אם זה לא מסתדר בשכל. המקום הזה הרבה יותר חזק מהשכל. הוא כל כך חזק, שכאשר הוא מתגלה, השכל נעלם כלא היה; אין שאלות ואין תשובות, אין טענות ואין מענות.

על זה אמרו ‘אין דבר העומד בפני הרצון’ - כשהרצון מתגלה, כל שאר המערכות בגוף מתבטלות בפניו: השכל, הרגש, המחשבות, אפילו הדיבור והמעשה. אך יש בזה גם חיסרון שכן ה’מערכות’ שמתבטלות, אינן שותפות לעניין באותו זמן, הן ‘מחוץ לתמונה’.

האתגר הוא כמובן להגיע לשילוב המיוחל, כוח רצון עוצמתי שיתבטא בשאר הכוחות ולא יבטל אותם.

היחס בין הרצון לשאר הכוחות מובא בחסידות כמשל היחס בין האלוקות שלמעלה מהטבע לטבע. כשהאלוקות מתגלה, הטבע מתבטל בפניו ואין לו קיום.

לאיזו גאולה אנו מחכים?

איך אנחנו מדמיינים את הגאולה, למה בדיוק אנחנו מחכים?

אנחנו מחכים לנס שלמעלה מהטבע, ביטול העולם הישן ועולם חדש לגמרי שלא הכרנו עד עתה? או שאנחנו מחכים לשילוב בין העולם לאלוקות, בין בטבע ולמעלה מהטבע?

התשובה לשאלות אלו היא מאוד חשובה, כיוון שהאופן בו אנחנו מדמיינים את הגאולה משפיע באופן ישיר על האופן שבו אנו פועלים כדי להביא את הגאולה. אם אנחנו מחכים לתקופה כזו שבה העולם שאנו מכירים יעלם ויהיה משהו חדש לגמרי, כלומר: מחכים למצב על–טבעי שבו לא יהיה יותר טבע, אלא הכל יהיה למעלה מהטבע - אז גם ה’עבודה’ שלנו כיום להבאת הגאולה היא באופן על–טבעי.

מה הכוונה לעבוד את השם באופן טבעי?

לעבוד את השם על פי טבע, זה לעבוד אותו בצורה ‘מדודה’ עם הגבלות. לעשות כל דבר בזמן, לא לפני ולא אחרי, לעשות בהתאם למה שמבינים; אם מבינים יותר - עושים יותר, ואם מבינים פחות - עושים פחות.

עבודת השם באופן שלמעלה מהטבע היא כאשר עובדים אותו למעלה ממדידות והגבלות, מבלי להתחשב בטבע העולם, מבלי להתחשב בטבע שלי. לא להסתכל על השעון תוך כדי התפילה או תוך כדי הלימוד, להיות יהודי על–טבעי.

אז איך נביא את הגאולה, על ידי עבודה שלמעלה מהטבע או עבודה שבתוך הטבע?

כאמור, זה תלוי באופן שבו אנו רואים את הגאולה בעיני רוחנו.

הרבי מה”מ מסביר כי המילה גאולה מורכבת מהמילה גולה והאות א’. אין מדובר במשחקי מילים ואותיות, אלא זה בא ללמד אותנו שהגאולה לא באה למחוק את העולם הקיים וגם לא להחליף את כל הישן בחדש. הגאולה תהיה באותו עולם ישן שאנו מכירים, אלא שבשלב הגאולתי תתגלה בו אלוקות, הגאולה לא מוחקת את הטבע, היא מגלה את האלוקות שבתוך הטבע, מחברת את ה’למעלה מהטבע’ עם הטבע.

חיבור שני חלקי פאזל

אם זו המטרה אליה אנו שואפים - חיבור בין ‘למעלה מהטבע’ לבין ‘הטבע - הרי שגם העבודה הנדרשת מאיתנו היא עבודה של חיבור, חיבור הפכים. אנחנו נדרשים לחבר את ה’למעלה מהטבע’ שלנו עם הטבע שלנו. עבודת השם צריכה להיות שילוב בין עבודה טבעית לבין עבודה ניסית. מחד גיסא - להשתמש בטבע ובכוחות ובכשרונות שקיבלתי, כולל לרתום גם את היכולות השכליות שלי, אבל למזג אותם בסדר עבודה שלמעלה מטעם ודעת; יציאה מסך ההגבלות שלי.

מצד שני, גם עבודה שהיא רק למעלה מהסדר הרגיל, בלי מדידות והגבלות, בלי ‘כלים’, היא גם לא טובה ומספיקה. צריך שיהיה טבע, אבל הטבע הזה צריך להיות חדור באלוקות. צריך שיהיה ‘אני’, אבל ה’אני’ הזה צריך להיות חדור באלוקות.

בשפת החינוך נאמר שצריך לחנך את הילדים ל’קבלת עול’, לאמונה מופשטת, אך לא צריך למחוק את המציאות האישיותית של הילד. צריך לבנות להם מציאות, ביטחון עצמי, דימוי עצמי, ולתוך זה ליצוק את הקבלת עול והאמונה ובכך משלבים את הגבול (אני) עם הבלי גבול (הקב”ה).

במילים אחרות - צריך שיהיו חיים מסודרים עם שמירת הזמנים של הלימוד והתפילה, ואפילו שמירת הזמנים של אכילה ושינה. אך לתוך החיים המסודרים האלה צריך ליצוק אלוקות, אמונה חזקה, קבלת עול,  לחבר את הלמעלה מהשכל עם השכל.

יש לנו ‘את זה’

אותו הסבר נאמר גם בנוגע למעלת הניסים המלובשים בטבע המשלבים את האלוקות עם הטבע, ובכך הם נעלים מניסים שלמעלה מהטבע.

למי יש את הכוח לשלב את שתי הדרגות האלה? רק לעצמותו ומהותו יתברך שלמעלה משניהם. כך גם בנפש האדם: כדי לשלב את שתי הדרגות, צריך לגלות את עצם הנשמה וזאת על ידי ‘ביטול’. כשהאדם שם את עצמו בצד, את הרגשות, את ההשכלות והרצונות שלו, מתגלה עצם הנשמה, או אז יש לו כוח לשלב את הכוחות הנעלים מבלי למחוק את החיים הרגילים.

אז מאיפה מתחילים?

יש לנו את האוצר הכי גדול בעולם, המתנה הכי גדולה שמישהו אי פעם קיבל, התורה. התורה אינה (רק) ספר היסטוריה או ספר חוקים, התורה היא חכמתו של הבורא. אם שואלים כיצד הבורא חושב, אם רוצים להבין את ה’ראש’ שלו, צריך פשוט ללמוד תורה. עניין זה מודגש בעיקר בלימוד החסידות, שם לומדים בעיקר אודות הבורא עצמו ולא רק אודות החוקים שלו.

בעומק יותר: התורה היא ה’תכניות’ על פיהם נברא העולם. הקב”ה הסתכל בתורה ולפי זה ברא את העולם, ממילא מובן שזה שיש בעולם מימד טבעי ומימד על טבעי, זה נמשך מהתורה עצמה. גם בתורה יש מימד טבעי ומימד על טבעי.

הנגלה של התורה הוא המימד הטבעי והנסתר, הוא המימד העל–טבעי. אם רוצים לחבר טבע ולמעלה מהטבע בחיים הפרטיים שלנו, צריך לחבר טבע ולמעלה מהטבע בלימוד התורה שלנו.

אם לומדים רק את ה’טבע’ (נגלה) שבתורה, הרי כשיוצאים החוצה ומסתכלים על העולם, רואים רק את ההעלם ולא את מה שמאחוריו. מאידך, אם לומדים רק את ה’על–טבעי’ (נסתר) שבתורה אז כשיוצאים החוצה לא רואים עולם כלל, רק אלוקות. אבל כאשר משלבים ביניהם, רואים גאולה, שכן רואים את העולם ורואים גם את האלוקות שבתוכו. ובמילים פשוטות: רואים גולה אבל גם את הא’ שבתוכה.

כשלומדים את הנגלה ביחד עם הנסתר, מרגישים איך הנגלה טומן בתוכו אוצרות של סודות, ואיך הנסתר בא לידי ביטוי בהלכות ובהנהגה בפועל. הכוח לכך מגיע מתורת החסידות שהיא ה’עצם’ של התורה, למעלה מהנגלה ולמעלה מהנסתר ובכוחה לחבר את שניהם ביחד. בפרט בחסידות של הרבי, שבשיחותיו ומאמריו הקדושים משלב נסתר ונגלה, ונותן לנו כוח לראות אלוקות בתוך העולם, להרגיש את הגאולה בתוך החיים הפרטיים שלנו.