הילד של התקיעות

צריך לחשוב ולהתבונן אפילו מעט מזעיר בעובדה נפלאה זו - שברגע זה ממש הרבי מלך המשיח שליט”א חושב עלי ואיכפת לו ממני; ובכל מהותו, ממש כפי שאני חש את עצמי, והרבה יותר, כמעלת הרגשת המוח את האבר הפרטי על הרגשת האבר הפרטי את עצמו; הוא מקבל נחת רוח ונהנה כביכול מהדברים הטובים

הילד של התקיעות

בשבוע שמתחיל ביום י”ד כסלו, זהו “היום שקישר אותי עמכם ואתכם עמי וביחד נפעל ונביא את משיח צדקנו”, ולקראת ראש השנה לחסידות ומתן תורה של פנימיות התורה, חג הגאולה י”ט-כ כסלו, נפתח בסיפור מהרבי מלך המשיח שליט”א שקשור עם ראש השנה. סיפור זה שמעתי לפני כמה שנים בדרכנו חזרה מהתהלוכה של שמחת תורה להקפות של הרבי ב-770, מהרה”ח ר’ יוסי טעוועל ע”ה, ששמע זאת ממי ששמע מבעל המעשה עצמו, אלא שהתנה זאת בכך ששמו יישאר חסוי:

המעמד המיוחד של תקיעת-שופר בראש השנה, כאשר הרבי בעצמו תוקע בשופר, הוא נשגב ונורא-הוד. מעמד שאי אפשר לשכוח אותו, וכל ניסיון לתאר אותו נידון מראש לכישלון. הלחץ והדחיפות לקראת המעמד החלו עוד בשעות הבוקר המוקדמות, והיו גם כאלו שנשארו שם כל הלילה כדי לתפוס מקום על מנת לראות ולשמוע מקרוב. כאשר הרבי עולה לתורה ל’מפטיר’, המזכירים הולכים אחריו ונושאים עימם את החבילות אל שולחן הקריאה. עם סיום הקריאה בתורה מניחים את החבילות במרכז שולחן הקריאה, והרבי מתחיל בהכנות לקראת התקיעות.

הרבי אוחז בידיו הקדושות את הטלית, והוא כאילו זורק אותה קדימה בתנועה חזקה, מכסה את חבילות הפ”נים, וכשראשו הקדוש מתחת לטלית הוא מתפלל עליהם בבכיות נוראות. לעומדים מסביב נשמעו מתחת לטלית התייפחויות חנוקות. כן היה נשמע ניגון (יש אומרים שהיה זה ניגון ה”שלש תנועות” של הבעש”ט הרב המגיד ורבינו הזקן). כמה פעמים ארע שהטלית נשמטה קצת הצידה ופני הקודש נראו לעומדים מסביב אדומות לגמרי. אחרי כמה דקות מזדקף הרבי ומחזיר את טליתו לאחור, כך שחלק מהפנים היה גלוי. או אז הייתה מתחילה העבודה המיוחדת של סידור השופרות על המטפחות, דבר שראו במוחש עד כמה הוא שמיימי ואין לנו שום מושג בו: היה שם שופר שחור המיוחס לכ”ק אדמו”ר מוהר”ש שהיה קשה מאד לתקיעה, ואמנם בשנים האחרונות לא תקעו בו כלל, והיו עוד כמה שופרות. הייתה שם מטפחת אדומה שסיפרו כי היא מיוחסת לרבינו הזקן, והיו גם מטפחות נוספות. הרבי סידר את השופרות, כיסה שופר זה וגילה שופר שני, וכך הזיז אותם כמה פעמים ושינה את הסדר, כאשר אף אחד לא מבין כלום מה שמתחולל, אך כולם מרגישים שהרבי עכשיו הופך עולמות.

אחרי כל ההכנות אלו פורצת מפי קדשו בבת אחת הקריאה בניגון הגעגועים הידוע בקול חוצב להבות אש: “ל-מ-נ-צ-ח  ל-ב-נ-י  ק-ו-ר-ח  מ-ז-מ-ו-ר…”. אחר כך הפסוקים, כשהרבי מקריא כל פסוק ופסוק בניגון הידוע, שלא פעם נקטע בבכיות חנוקות; אמירת הברכות - “ל-ש-מ-ו-ע  ק-ו-ל  ש-ו-פ-ר” ו”שהחיינו”; התקיעות עצמן, ה”יתוודה בלחש” שידוע ומקובל כי זהו עניין “ציור פני הרב”, והפסוקים שלאחריהם בניגון המתיקות הידוע. לאחר מכן הרבי חוזר למקומו במזרח, ומסתובב וסוקר בשניות מועטות את כל העומדים שם, כפי המבואר בספרי קבלה שהתוקע מסתכל בפני העם וגם הם מסתכלים בו באהבה רבה ובזה סותמים את פי כל המקטרגים וכו’. כאמור, ככל שננסה לתאר את המעמד ההוד הזה, כך יידון הדבר לכישלון. 

בראש השנה שנת תשל”ג הגיעו התקיעות מאד בקושי. היה נראה כאילו הרבי מתאמץ ומנסה שוב ושוב, וכאילו אינו מצליח לתקוע; מחליף שופר ושוב מנסה, וכך שוב ושוב במשך זמן רב מאד. הקהל, שבלאו הכי בהתעוררות עצומה במעמד זה, התעורר והתרגש עוד הרבה יותר. אנשים בכו, אחרים התעלפו, ואנשי ה”הצלה” עברו מפינה לפינה לעורר ולהחיות את המתעלפים.

לאחד האברכים שעמדו שם הייתה בעיה קשה שהעיקה עליו מאד. כבר כמה שנים אחרי חתונתם, ועדיין לא נפקדו בילדים. הוא כבר ביקש כמה פעמים את ברכת הרבי, וניסה טיפולים שונים וסגולות שונות, אך עד אז מאומה לא הועיל.

באותם רגעים נשגבים של התעוררות התעצם אותו אברך במחשבה לבקש רחמים כי ייפתחו לפניו שערי שמיים ויזכו לחבוק ילדים. פתאום נזכר בעניין מסוים של קדושה שנדרש ממנו (האברך לא הסכים לגלות על מה היה מדובר), עניין שהיה בעבורו מאמץ עצום, והיה מופרך לגמרי שהוא שייך לעשות זאת. אבל באותם רגעים של התעוררות עצומה, לא חשב פעמיים והחליט בכל התוקף: אם יעזור ה’ וניפקד בילדים, אני מקבל עלי עניין זה למרות הקושי.

לפתע עלתה במוחו מחשבה לכיוון השני: הרבי עסוק עכשיו בעניינים הנעלים ביותר, הנוגעים לכלל ישראל ולעולם כולו ולכל הכוונה האלוקית, ואני מטריד אותו במחשבתי בעניינים האישיים שלי. וכמעט החליט שעכשיו הוא מוותר ולא מבקש מהרבי שום דבר אישי - ואז לפתע היה נראה כאילו הוסר המחסום, הדברים התחילו לזוז, והתקיעות נמשכו כתיקונן.

למחרת, אחרי ההתוועדות של הרבי במוצאי החג, נוהג הרבי למזוג בידו הקדושה לכל אחד ואחד מ”כוס של ברכה”, כשהוא מאחל “לחיים ולברכה”. למעמד זה, שנערך בסיום ההתוועדות, שעות רבות אחרי צאת החג, יכולים להגיע ואכן מגיעים גם אורחים רבים מהשכונות הסמוכות, לזכות לקבל בידם מידו הקדושה של הרבי ולהתברך מפי קדשו. התור מתנהל במהירות למרות האלפים הרבים שעוברים בסך, ולפעמים יש כאלו שעצרו וביקשו בקצרה ברכה מהרבי. אותו אברך עבר גם הוא, וכשהגיע תורו והוא עמד ליד הרבי ביקש ברכה שיזכו סוף סוף לילדים. הרבי הביט בו וענה: “אם תקיים מה שהחלטת בשעת התקיעות…”

אין צריך לומר שאותו אברך לא סיפר לאיש מאומה על אודות החלטתו, ואף לא הוציא אותה מפיו. אבל הרבי, בהיותו נשמה כללית, הכולל בתוכו ומרגיש את כל אחד ואחד בכל רגע ורגע ממש, הרגיש אותו, והואיל לענות לו כי יזכה בבקשה הנכספת אם אכן ימלא את מה שהחליט באותם רגעים נשגבים.

כעבור כמה חודשים אכן נולד לאותו אברך תינוק, ובמוצאי ראש השנה הבא הוא עבר עם התינוק ב”כוס של ברכה”. שכשהגיע תורו והוא עבר לפני הרבי עם התינוק, חייך הרבי ואמר: “זה הילד של התקיעות?!”…

• • •

בתורת החסידות מדובר רבות על אודות “קליפת עמלק”, שעניינה “אשר קרך בדרך”, לקרר את האדם שלא יתפעל ויתרגש מדברים נפלאים של גילוי אלקות ממש המתרחשים לנגד עיניו. אחת השיטות המתוחכמות של אותו “קלוגינקער” הוא לומר לאדם: מה אתה מתפעל ו”יוצא מן הכלים” - וכי לגבי אלקות זהו פלא בכלל?! ומבואר בחסידות שזוהי קליפה קשה, קליפת עמלק. כי הן אמת שלגבי עוצם גדולתו ורוממותו של הקב”ה אין זה פלא בכלל, אבל אתה, שלגביך זהו פלא גדול, צריך להתפעל ולהתרגש מזה ברגש פנימי חם ולוהט, שיביא בהכרח להתלהבות של קדושה ולעשיה מוגברת פי כמה.

כששומעים סיפור כזה, ורבים כמותו, צריכים להתפעל להתרגש ולהתלהב. ועיקר הפלא הוא לא רק ה”מופת” שבדבר. אין פירושו של דבר שהרבי הראה “קונץ” שהוא ידע מחשבה של מישהו ברגע מסוים למרות שהלה לא סיפר זאת לאף אחד. לא על כך מדובר בכלל. מדובר על משהו אחר לחלוטין. הרבי הוא הנשמה הכללית, הכולל בתוכו בגלוי ובהרגשה ממש את כל אחד ואחד ממש, כשם שהמוח חושב בכל רגע על מה שקורה בכל אבר בגוף, והוא מרגיש זאת עוד יותר ממה שמרגיש זאת האבר עצמו.

הרבי חושב על כל אחד ואחד ממש, עלי ועליך ממש, בכל רגע ורגע ממש. הרבי יודע ומרגיש בכל רגע ורגע כל מה שקורה אתי ואתך ועם כל אחד ואחד. הוא מקבל נחת רוח ונהנה כביכול מהדברים הטובים - גם ממה שטוב לך בגשמיות, הרבי נהנה גם מהגשמיות של יהודי, אבל עוד יותר מכך, כמובן, מן הרוחניות – ממה שפעלת ועשית בשביל למלא את הכוונה האלוקית. וכאשר אתה נוהג לא כל כך כראוי, הרבי מרגיש זאת באותו רגע ממש, והדבר גורם לו היפך הנחת והיפך הבריאות, כידוע. וכפי שראינו במוחש למשל בשנת תשל”ח, שגם הרופאים נוכחו לראות כי גם בריאותו הגשמית של הרבי תלוי’ במצבם של החסידים, וככל שהחסידים רקדו ושמחו יותר “דער רבי איז געזונט”, כך סיפרו הרופאים שראו גם בעיני בשר במוחש שאז מרגיש הרבי שליט”א גם בגשמיות טוב יותר. ובאותם ימים אכן נשלחה הודעה מהמזכירות לכל רחבי תבל, שמי שאכפת לו מהבריאות של הרבי, שילך לשמח יהודים, ולהמשיך את השמחה של שמחת תורה גם בימים הבאים, שכן זה מה שמחזק את בריאותו של הרבי.

אין זה ביכולת של בשר ודם לחשוב באותו רגע על כמה מיליוני אנשים, ובהם עצמם על כל אחד ואחד ממש, עוד יותר ממה שהלה חושב על עצמו, אבל הרבי הוא בהחלט לא אדם רגיל, וגם לא אדם בלתי רגיל. הוא אכן למעלה מכל המדידות וההגבלות לגמרי, בהיותו בטל ומיוחד לגמרי עם עצמותו יתברך. וביחד עם זה הוא בשר ודם, נשמה בגוף גשמי בעולם הזה הגשמי. ובתור שכזה, הוא ה”ממוצע המחבר” המחבר ומאחד אותנו בעצמותו יתברך.

[חשוב להדגיש שוב ושוב את פירוש המילים הללו, “ממוצע המחבר”, שזה שונה לגמרי מ”ממוצע המפסיק” שאותו אסור לשים בינינו לבין הקב”ה: “ממוצע המפסיק” הוא דבר שלישי המתווך ומחבר בין שני דברים אחרים. כמו השר והפקיד של המלך. שהוא מישהו שלישי, שאינו האזרח ואינו המלך, אלא שהמלך נתן לו סמכויות להעביר את ההשפעה מהמלך אל האזרחים ואת בקשות האזרחים אל המלך. וכאילו השר אומר לאזרח: אל תטריח את המלך עם העניינים הפחותים שלך. אתה עזוב את המלך ובוא אליי, ואני אביא את ענייניך אל המלך ואת ההשפעה מן המלך אליך. “ממוצע” שכזה אסור בהחלט לשים בינינו לבין הקב”ה. שכן הקשר של יהודי עם הקב”ה חייב להיות והינו קשר ישיר ללא שום מתווכים וממוצעים. מעיקרי האמונה שהקב”ה משפיע ומנהיג ומנהל ומכוון את כל הפרטים בכבודו ובעצמו, ללא ממוצעים שיש להם מציאות וחשיבות ח”ו. וכל הממוצעים שעל ידם עוברת ההשפעה, אינם אלא כגרזן ביד החוצב בו, ואין להם שום מציאות ושום חשיבות כלל וכלל. אפילו לא כמו המלצר שמגיש את האוכל בסעודה.

ואילו “ממוצע-המחבר” הוא לא מישהו שלישי, אלא במי שהוא אינו דבר נפרד מן המלך, ואינו דבר נפרד מן האזרח. הוא חלק ממש מאתנו וחלק ממש מהקב”ה].

כשחושבים ומתבוננים אפילו מעט מזעיר בעובדה נפלאה זו - שברגע זה ממש הרבי מלך המשיח שליט”א חושב עלי ואיכפת לו ממני; ובכל מהותו, ממש כפי שאני חש את עצמי, והרבה יותר, כמעלת הרגשת המוח את האבר הפרטי על הרגשת האבר הפרטי את עצמו; הוא מקבל נחת רוח ונהנה כביכול מהדברים הטובים ולהיפך כאשר אני נוהג לא כל כך כראוי; וביחד עם זה הרי גם במצב השפל ביותר שלא אמצא בו ח”ו הוא מבין אותי ומרחם עלי, ומוליך אותי באהבה אין קץ על כל צעד ועל כל מדרך כף רגל – הרי הדבר מחזק ומעודד לאין קץ ללכת בדרך אותה הוא מורה, מתוך מסירה ונתינה והתקשרות מוחלטת של כל מציאותי ומהותי אליו. וכן רצון עז לקשר אליו את כל מי שרק אפשר בגלוי ובהתנהגות יום יומית כל הזמן.

אהבה, בלי ויתור

פעמים רבות אומר הרבי ש”הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות” הוא אך ורק “קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את ישראל מן הגלות” – מתמסרים לגמרי לכך, ללא שום חשבונות וחישובים, וביחד עם זה באהבה אין קץ לכל יהודי באשר הוא, תהיה מה שתהיה התנהגותו ויהיו מה שיהיו דעותיו השונות – כפי שמחנך ומלמד ומדריך אותנו הרבי כל השנים. וכך הולכים כולנו יחדיו, מתוך אהבה ואחדות אמיתיים, מבלי ויתור על אף זיז כל שהוא ב”הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש” תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.