אצל יעקב אבינו החידוש הוא ש”לא מת” - היינו שהגוף שלו חי • נשאלת השאלה: למאי נפקא

אצל יעקב אבינו החידוש הוא ש”לא מת” - היינו שהגוף שלו חי • נשאלת השאלה: למאי נפקא-מינה? והתשובה על כך פשוטה ביותר: מת מטמא ואילו חי אינו מטמא, ומכיוון ש”יעקב אבינו לא מת” הרי שאז אינו מטמא . . שזוהי נפקא-מינה לפועל בימינו אלה • תרגום חפשי משיחת כ”ף מנ”א ה’תשל”א - בלתי מוגה

א. הגמרא במסכת תענית מספרת על ר’ נחמן ור’ יצחק שישבו יחד לסעודה. “בתר דסעוד” (לאחר שסיימו סעודתם) אמר ר’ יצחק: “הכי אמר ר’ יוחנן יעקב אבינו לא מת”.

שאלו מיד ר’ נחמן: “וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא”, כלומר, היות ש”לא מת” — מה פשר כל הענינים הללו, הרי הם היו “בכדי” — ללא שום תועלת, שהרי הוא הי’ חי?

ענה ר’ יצחק: “מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב . . כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים - מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים”.

 

ב. [. .] בגמרא זו ישנם כמה דיוקים (כפי שהמפרשים מתעכבים על–כך):

ראשית, נשאלת השאלה: למאי נפקא–מינה?

והתשובה על כך פשוטה ביותר: מת מטמא ואילו חי אינו מטמא (כלשון הידוע בגמרא), ומכיוון ש”יעקב אבינו לא מת” הרי שאז אינו מטמא. ואפילו לדעות ש”קברי צדיקים אינם מטמאים באוהל”, הרי הם מודים שבמגע כן מטמאים. אבל אצל יעקב אין אפילו את העניין הזה (שהוא מטמא במגע) מכיון שעליו אומר ר’ יוחנן ש”לא מת” (וכמודגש ביותר בלשון רש”י) — והרי “מת מטמא ואין חי מטמא”.

שזוהי נפקא–מינה לפועל בימינו אלה.

וכאן ממשיכים המפרשים ושואלים: מדוע דוקא יעקב (לא מת)?

הן אמת שהוא הי’ “בחור שבאבות”, אך מהו הקשר בין זה שהוא הי’ “בחור שבאבות” לזה שהוא “מת” או “חי”, ומהו החילוק בינו לאברהם ויצחק?

הנה על זה המענה כההמשך בגמ’: “מקרא אני דורש . . מה הוא בחיים אף זרעו בחיים” — שבזה טמון ההסבר לא רק לשאלה “וכי בכדי חנטו חנטייא וכו’”, אלא בדרך ממילא מתורצת גם הקושיא מדוע דוקא יעקב [אלא שלגמ’ הי’ זה פשוט גם קודם, אך עבורנו הדבר מובן עוד יותר מההדגשה בפסוק], וכדלהלן.

ג. הגמרא בפסחים אומרת מה החילוק בין יעקב לאברהם וליצחק, שיעקב אינו “כאברהם שיצא ממנו ישמעאל . . יצחק שיצא ממנו עשו”, אלא יעקב “מטתו שלימה”, שאצל יעקב כל הילדים אמרו “שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד” ויעקב ענה “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.

ובענין זה מתבטאת ייחודיותו של יעקב אבינו על אברהם ויצחק:

אצל אברהם ויצחק בנוגע לנשמתם הם “חיים” — כמרז”ל “צדיקים (ש)במיתתן נקראו חיים”,

אמנם, בנוגע לחיי הגוף — כיון שהבן נמשך מהוריו ובפרט מהאב, ומפני שאצל אברהם הי’ ישמעאל שהתנהג היפך הרצון, ועד”ז אצל יצחק הי’ עשו היפך הרצון — נמצא שהגוף של אברהם ויצחק “קשור” עם ישמעאל ועשו.

בנוגע לשאר הענינים — הרי ידוע הדיוק בענין “יצא ממנו ישמעאל”, שזה אמנם “ממנו” אבל באופן ד”יצא”, וכמו שאמרה לו שרה “גרש את האמה הזאת ואת בנה”; ועד”ז אצל יצחק נאמר “ביצחק יקרא לך זרע” ומפרשים: “ביצחק — ולא כל יצחק”;

אבל בנוגע לגוף שזה נעשה בעת הלידה — הרי לזה אין תקנה, כי יש חלק מגופו של אברהם שנשאר אצל ישמעאל (כביכול), ויש חלק מגופו של יצחק אצל עשו. ולכן, היות וחלק זה “מת” ביחד עם ישמעאל ועשו, במילא אצל אברהם ויצחק לא יכול להיות מצד גופם “חי לעולם”.

משא”כ אצל יעקב החידוש הוא ש”לא מת” — היינו שהגוף שלו חי, ובלשון רש”י “חי הוא לעולם” — והכוונה גם לגופו. והסיבה לזה: כי אצל יעקב היתה “מטתו שלימה” (כל ילדיו, כולל גם “ואת דינה בתו”), ובמילא ע”י “זרעו בחיים (הנה) אף הוא בחיים”.

 

ד. והנה, כאשר אמרו בגמרא “יעקב אבינו לא מת”, לא עלתה השאלה מה החילוק בין יעקב לאברהם ויצחק — מאחר שזהו דבר הפשוט שלא “כאברהם שיצא ממנו ישמעאל . . יצחק שיצא ממנו עשו”, והגוף של האבא יש לו שייכות לילדים והוא עובר לילדים ע”י טיפת האב, “הלובן שממנו עצמות וגידים” עם כל הענינים שהגמרא מביאה.

אך השאלה שעלתה היא — “וכי בכדי חנטו חנטיא”: אם כך, מדוע הוצרכו לחפש עצות שגופו של יעקב יוותר קיים?

עונה על כך הגמרא: “מקרא אני דורש כו’” (ולכאורה, מה המענה בזה על השאלה הנ”ל? הנה על כך) מפרש רש”י: הם לא ידעו מכך — “סבורים היו שמת”.

וצריך להבין:

(א) מדוע אכן הם לא ידעו מכך?

(ב) אם אכן לא ידעו (ו”סבורים היו שמת”) — לשם מה זקוקים בכלל ל”מקרא אני דורש”, הי’ לו לומר שאכן “בכדי חנטו חנטייא” כי “יעקב אבינו לא מת” אלא שהם לא ידעו מכך!

(ג) וביותר יקשה: אילו היינו אומרים ש”יעקב אבינו לא מת” הוא בנוגע לנשמה, אזי מובן מדוע אלו שהיו צריכים לחנטו לא ידעו שהוא חי, מאחר שאין להם שום שייכות לנשמת יעקב אבינו, הם אינם מסוגלים לגעת בה; אבל אם הכוונה “יעקב אבינו לא מת” היא גם בנוגע לגופו — מה זאת אומרת שהם לא ידעו מכך? הרי הם חנטו את גופו והי’ עליהם לראות זאת, שהרי אינו דומה נגיעה (חניטה) בגוף חי לחניטה של גוף שאינו חי, וכיצד יתכן שלא הבחינו בכך?!

 

ה. והביאור בזה:

בשעת מעשה הרגישו שיש בגופו עוד חיות, אך הם לא ידעו מה יהי’ איתו מחר ומחרתיים — ומכיוון שיש לחנוט את הגוף מבעוד מועד, לפני שמתחילים להיות בו ענינים של הרס (כפי שהמפרשים מביאים בפירושם על סוגיא זו, ובפירושם על ענין החניטה) — הנה כדי להבטיח שאם מחר יתחיל בגופו ענין המיתה, יהי’ זה באופן שהגוף ישאר שלם באופן שוה, כדרך גוף חנוט, הוצרך להיות “חנטו חנטייא”.

והנה, מכיוון ש”מקרא אני דורש” אשר חיי יעקב קשורים ל”זרעו” (וכמבואר לעיל שחידושו של יעקב לגבי אברהם ויצחק הוא בהנוגע ל”זרעו”) — ומכך מובן, שזה שיעקב הוא “בחיים”, הרי זה תלוי בזה ש”זרעו בחיים”, כמובן מההשוואה “מה זרעו בחיים אף הוא בחיים”,

ואם יהי’ חלק מ”זרעו” שלא יהי’ “בחיים” ח”ו, אזי נהי’ אצלו “כאברהם שיצא ממנו ישמעאל”, במילא לא יתכן ש”יעקב אבינו לא מת”,

— זהו שאומר: “מקרא אני דורש . . מה זרעו בחיים אף הוא בחיים” — שהפסוק מבטיח ש”זרעו” יהי’ בחיים, והפסוק משווה את יעקב לזרעו — היינו שישנה הבטחה בפסוק שזרעו יהי’ בחיים.

ובלשון הרמב”ם: “הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד הם נגאלין” — התורה מבטיחה ש”זרעו” יהיו בחיים, כי בטוח יעשו תשובה;

ולא רק חלק מזרעו — שאז הרי זה בדומה לאברהם ויצחק, אלא “לא ידח ממנו נדח” — הפסוק מבטיח שאם “זרעו” הוא מזרע יעקב (שלגביו לא נאמר “ביעקב ולא כל יעקב” (כביצחק), אלא) אצלו מפורש בפסוק ש”זרעו בחיים” — ובמילא יהי’ יעקב “חי” לעולם.

 

ו. ועל פי זה, סרה מאלי’ השאלה “וכי בכדי חנטו חנטייא”:

הם לא ידעו מה יקרה עם זרעו של יעקב אבינו  — שהרי הפסוק שממנו למדים (ש”מה זרעו בחיים אף הוא בחיים”) נאמר ע”י הנביא (ירמי’) בנבואה לאחרי כו”כ שנים ודורות — והרי על–דרך הרגיל ישנו הכלל ד”שכיחא היזקא” (כדאיתא בפסחים), היינו, שכאשר עוזבים “את החיים ואת הטוב” ישנו ההיפך מזה
[. .] ומה עוד כשהיו במצרים [וגם כשהלכו לקבור את יעקב אבינו הם ידעו שאח”כ יחזרו למצרים, שהרי השאירו שם את הטף] וידעו שמצרים היא “ערות הארץ”,

— ואם כן, אלו ש”ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא” לא הי’ אצלם שום ספק שלפחות “חלק” מזרע יעקב לא יהי’ בחיים, שאז גם יעקב לא יוכל להיות בחיים, ובמילא (לדעתם) צריך להיות “חנטו חנטייא”, ומכיון ש”חנטו חנטייא” צריך גם להיות “ספדו ספדנייא וקברו קברייא”.

וא”כ, אין צורך להדחק ולומר שהם חנטו את יעקב אבינו מחמת הספק כדי להבטיח את העתיד — כי גם אם נאמר שהמצרים ידעו שחייו של יעקב קשורים בזרעו וידעו שקישור הנפש בגוף של יעקב קשורה לאופן הנהגת הבנים, שזהו דבר המתקבל בשכל,

[למצריים הרי הי’ את “חכמת מצרים”, והיו אצלם כמה ענינים של שכל כולל גם חכמת הנפש, ובפרט לפי דברי פרעה “לא ידעתי את הוי’”, היינו שאת הוי’ הוא לא ידע אבל אודות “אלקים” הוא כן ידע, שהפירוש “אלקים” ע”פ שולחן–ערוך (עאכו”כ ע”פ קבלה וחסידות) הוא “בעל היכולת ובעל הכחות”, ונמצא שהם ידעו את כל הענינים שבטבע כולל גם את נפש האדם שהיא ג”כ חלק מהטבע, והם ידעו איך נפש האדם קשורה עם הילדים ועאכו”כ גוף האדם]

— הנה אצל אלו ש”חנטו חנטייא” הי’ מונח בפשטות, שהגם שיעקב הי’ צדיק ולמרות שהוא בירך את בניו ומסר להם את כל ההוראות להתנהג בדרך התורה והמצוה — והם אמנם נהיו “שלוחי מצוה” בכח התורה והמצוות — אבל מצד הכלל ד”שכיחא היזקא” ויתירה מזו “קביעא היזקא” (כגירסת רבינו חננאל בפסחים), ומכיון שהמצרים ידעו שלאחרי קבורת יעקב הם חוזרים למצרים ל”ערות הארץ” — במילא היו בטוחים שלא “בכדי (בחינם) חנטו חנטייא” אלא זהו “ודאי” שצריך להיות חנטו חנטייא, מכיון שאצל יעקב יהי’ מה שהי’ אצל אברהם ויצחק.

 

ז. [. .] ויהי רצון שכאו”א יזכה לקיום הברכה שבהמשך הגמרא: “אילן אילן במה אברכך” — שיש לו צל ופירות עם כל הדברים שהגמרא מונה שם,

ויתברך בתכלית הברכות — שיהיו לו בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות — “זרעו בחיים”, וביתר שאת מכפי שזה הי’ קודם, באופן דהולך ומוסיף ואור,

וכך יעמידו את “צבאות ה’” — “יכלו כל הנשמות שבגוף”, ויצאו לקבל פני משיח צדקנו, “בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותינו” — “צבאות ה’ אשר יצאו מארץ מצרים”, ויקויים “ובני ישראל יוצאים ביד רמה”, לחיים!