שלוש פעמים בחייו נאסר החסיד ר’ מרדכי חנזין. בפעם הראשונה ישב עשר שנים, בפעם השני

שלוש פעמים בחייו נאסר החסיד ר’ מרדכי חנזין. בפעם הראשונה ישב עשר שנים, בפעם השנייה חמש שנים ובפעם השלישית שש שנים. בסך הכל שהה בכלא, במחנות עבודה ובגלויות השנות, עשרים ואחת שנה, משנת תרצ”ה ועד תשט”ז. אז שוחרר לגמרי.

את אשר עבר עליו במחנות העבודה, קשה לתאר. הוא עבר ייסורים נוראים, רדיפות והשפלות לבלי נשוא. אולם ברוחו האיתנה, בכוח אמונתו ובעקשנותו הרבה, הצליח לשרוד ולעבור את הגיהנום בשלום.

באחד ממאסריו, לאחר חקירות ומשפטים שנערכו, נשלח לעבודות פרך בארץ גזרה אל מעבר לקוטב הצפוני למקום שנקרא “נווה לאזימיה”, כלומר “קרקע חדשה”. למקום זה טרם הגיעו אנשים, ופרט לציפורים ולפינגווינים, לא היה מאום באזור…

אחת העבודות הראשונות שהוטלה עליו הייתה לחטוב עצים. ר’ מרדכי מטבעו לא היה גבוה וחסון, והיות שבכל השנים הקפיד שלא להכניס לפיו טרפה, היה גופו חלוש למדי, ובכל פעם המציא סיבות אחרות להשתבץ בעבודות אחרות, העיקר לא בחטיבת עצים.

לא פעם היו חייו בסכנה מוחשית. האנטישמיות שררה גם במקומות רחוקים אלה. באחד הימים רגז עליו אחד הסוהרים ורצה להרוג אותו. הלה כבר שלף את אקדחו, אולם ר’ מרדכי לא נבהל. הוא התקרב אליו, הביט בתוך עיניו והצביע על מצחו ואמר, “הנה, תירה כאן במצח היהודי שלי!”…

למרבה הפלא הסוהר הוריד מיד את קנה האקדח, וכך ניצלו חייו.

היה בו כשרון מיוחד למצוא מסילות ללבו של כל אדם באשר הוא. בשל כך רכש לעצמו ידידים רבים מקרב האסירים — ובמקביל גם אויבים רבים.

באחת המחנות ארבה לו קבוצת אסירים מוסלמים אנטישמיים במטרה להרוג אותו, אולם הדבר נודע לקבוצת אסירים פושעים אחרת שעמם היה לו קשר הדוק, והללו דאגו להגן עליו ולשמור על חייו.

במשך כל שנותיו במחנות העבודה הקפיד לשמור שבת, מה שהיה כרוך מצדו בתלאות ובמאבקים רבים. בכל שבת מצא אמתלה אחרת להתחמק מהעבודה, בעוד הסוהרים ניסו להציק לו כל העת.

הוא גם התעקש לאכול מזון כשר בלבד. הוא נעזר רבות בחבילות ששלחה אליו אמו הישישה והחולה, חבילות סיגריות אותן מכר וקיבל תמורתן מצרכי מזון שהצילו את חייו.

במשך שנים מספר היו עמו גם תפיליו, אותן הצליח להבריח. האסירים הקרובים אליו ידעו מסודו זה, ולא פעם אמרו לו “נו, תשים את הקוביות שלך”…

ב

ר’ מרדכי אהב לספר ולכתוב את זיכרונותיו מימי רוסיה האפלים. הוא ראה בזאת מעין צוואה להנחיל לדורות הבאים את אשר היה “שם”. אולם את הסיפור הבא ראה יותר מאשר חובה גרידא, כמעט מצווה, וזאת משום הבטחה שניתנה…

* * *

משהתקרבו ובאו ימי חנוכה על מחנה העבודה הסיבירי, התאספה קבוצת בחורים צעירים לטכס עצה, כיצד להדליק נרות חנוכה למרות הסכנה. מישהו הבטיח מרגרינה; פתילות נתלשו מהבגדים, וכלי לקבלת השמן אף הוא אותר מאי–שם.

ר’ מרדכי היה המבוגר מבין 18 הבחורים היהודים שהיו בקבוצה שלו. על דעת כולם הוחלט כי באישון ליל יתאספו כולם להדליק בהיחבא את נרות החנוכה. ר’ מרדכי כובד בהדלקת הנר, ובקול רווי התרגשות בירך את הברכות, כשדמעות חמות זולגות מעיניו. הוא זכר את אביו החסיד הרב מנחם מענדל ואת אמו פריידא, בית של תורה וחסידות, את ימי חנוכה המאירים ששררו בבית ההורים.

עודו עומד ומביט בשלהבת הנר מבעד לדמעותיו, נפרצה לפתע הדלת ואל בקתת העץ פרצו קציני הנ.ק.וו.ד. הידועים לשמצה. בידיים גסות ובמהלומות נדחפו כל שמונה–עשר הצעירים אל תא קטן ואפל, מאחורי סורג ובריח.

הראשון שהועמד למשפט, היה המבוגר שבחבורה, ר’ מרדכי. “משפט” אמרנו, אבל המשפט לא היה אלא הצגה מבוימת היטב, כאשר גזר הדין נקבע מראש.

אף על פי שר’ מרדכי חנזין הכיר היטב את המערכת הקומוניסטית, בכל זאת הופתע לשמוע מפי השופט כי הוא מואשם בתכנון מרידה. בבסיס האישום הועמד סעיף הדלקת אורות על מנת לסמן לאוייב את מקום המצאם!

אולם בית המשפט לא גדול; בצדו האחד של האולם ניצב כס השופט, והנאשם הושב מול השופט. בקול חמור סבר הקריא השופט בפניו את סעיפי האישום. הוא סיים את ההקראה באמרו כי פסק הדין על עברות אלו הוא עונש מוות, והאם יש בידו להסביר את עצמו.

ר’ מרדכי קם ממקומו, כשלבו הומה: “האם פסק הדין חל רק עלי או גם על שאר בני החבורה?”

השופט נתן בו מבט. “על כל חבורת הקונטרבולציונים”, השיב ביבושת.

השופט לימד איך מדליקים נרות חנוכה בסיביר

ר’ מרדכי הביט סביבו נרעש. אולם המשפט החל מסתובב לנגד עיניו. עד כה ניסה לשוות לעצמו סבר של אדישות, אלא שכעת ידע כי לא רק גורלו שלו מונח על כף המאזניים, אלא גורלם של כל חבריו היהודים.

ר’ מרדכי פרץ בבכי מר. הוא חש כי בשבילו קרתה הרעה הזאת, היות שהוא הגדול והוא נוטל אחריות לכולם.

ר’ מרדכי עמד על מקומו ממרר בבכי, בעוד השופט יושב על כסאו ומשהה עליו את מבטו. ר’ מרדכי, שרגשן היה מטבעו, לא יכול היה לעצור בפרץ רגשותיו הסוערים. כל הכאב והחידלון שנאצרו בלבו במשך השנים, נפרקו באחת…

“גש הנה”, נשמע לפתע קולו של השופט.

ר’ מרדכי התקרב לדוכן השופט, וזה החל לשאלו על בני משפחתו, לשמותם ולעיסוקיהם, ועוד פרטים אישיים. ר’ מרדכי ענה על כל השאלות בעוד בכיו לא פוסק אף לא לרגע.

כשסיים השופט לתחקר את הנאשם, קם ממקומו והחל להסתובב אנה ואנה. הוא חזר ושנה את כל שמות בני משפחתו וקרוביו ועיסוקיהם כפי שנאמר לו זה עתה.

“מה יש לך לומר להגנתך?” עצר השופט לפתע מהילוכו המהיר, ונעץ עיניים בוחנות בנאשם שעמד מולו.

ר’ מרדכי אזר עוז: “יהודים אנו, ואת הנרות הדלקנו כדי לקיים מצוות הדלקת נרות חנוכה. זו הייתה הסיבה שבגינה התאספנו יחד להדליק נרות”.

“נרות חנוכה הדלקתם? נרות חנוכה הדלקתם?” קולו של השופט היה אפוף תדהמה. ניכר בו כי זעזוע–מה עבר עליו. “מה אתה אומר? נרות חנוכה?” חזר ושילש את תמיהתו העצומה. התרגשות רבה, לא מובנת, הייתה נסוכה על פניו של השופט. סערה פנימית התחוללה בתוכו.

כעבור רגע סימן השופט לשני החיילים שהיו נוכחים באולם להמתין בחוץ. לאחר שאלה עזבו את האולם, המשיך השופט ואמר: “אם נרות חנוכה הדלקתם, הבה ואראה לך איך באמת מדליקים נרות חנוכה”…

השופט הדליק את העששית שעמדה על שולחנו, והחל לשרוף בזה אחר זה את כל כתבי האשמה שהיו מונחים על דוכנו… ידיו רעדו, וכמו מיהר להכניס את הדפים לתוך האש, כאילו חושש לחזור בו. “הנה, כך מדליקים נרות חנוכה. רואה אתה? כך מדליקים נרות חנוכה!” הוא לא הרפה מהניירות עד שסיים את מלאכתו.

לאחר מכן נטל את האפר והשליכו החוצה מבעד לחלון. הרוח הסיבירית החורפית העיפה הכל במהירות. כעבור שעה קלה לא נותר שריד מכל כתבי האישום.

רק אז נפנה השופט ללחוץ על כפתור האזעקה בשולחנו. הדלת נפתחה ופנימה נכנסו בחזרה החיילים.

“קחו את כל הבחורים העצורים”, הורה בטון סמכותי ומצווה, “ופזרו אותם בכל מקום שתמצאו לנכון, העיקר שלא יפגשו זה את זה. אויבים נבזים הם. אל תירו בהם כי הם לא שווים אפילו כדור”…

לאחר שהחיילים יצאו החוצה, נענה השופט ואמר לנאשם בקול רועד:

“יהודי אני, ועל כן אני מבקשך לספר לדורות הבאים איך מדליקים נרות חנוכה…”

בשנת תשט”ז, לאחר שחרושצ’וב עלה לשלטון, קיבלו מאות אלפי אסירים חנינה ושמם טוהר. אף שמו של ר’ מרדכי חנזין טוהר מכל אשמה, ורק אז הורשה לחזור לביתו.

•     •     •

את הסיפור הזה במלואו סיפר בעל המעשה ר’ מרדכי חנזין בבית מדרשו של האדמו”ר ממחנובקא זצ”ל בבני ברק, לאחר תפילת שחרית, בעת שתיית ‘לחיים’ ליארצייט של אמו, כאשר כל העת זולגות דמעות מעיניו.

בין הנוכחים היו גם הרב צבי שטמר, ממקורביו של האדמו”ר ממחנובקא, וכן בנו ר’ דב שטמר, שרשם את הסיפור מיד לאחר מכן. הוא אף עיבד את הסיפור, וזה הועלה כהצגה חיה בשולחן שערך האדמו”ר מצאנז, תחת השם “חנוכה ליכט אין סיביר”.

כך קיים ר’ מרדכי את צוואת השופט, למען יידעו לדורות כי הוא היה יהודי שהציל את אחיו היהודים.

(שמעתי מפי ר’ דב שטמר שי’)