זוהי ההדגשה המיוחדת שנוספת ביום השבת, כאשר קוראים את הפרשה כולה ביחד עם ההפטרה -

זוהי ההדגשה המיוחדת שנוספת ביום השבת, כאשר קוראים את הפרשה כולה ביחד עם ההפטרה - שאין מספיק הבירור דעשיו בתורה, אלא צריכים לעסוק בבירור דעשיו כפשוטו, החל מבירור עניני העולם כפשוטו, שזוהי כללות העבודה ד”כל מעשיך יהיו לשם שמים”, ויתירה מזו: לא רק “לשם שמים”, כי אם באופן ד”שמים” - “בכל דרכיך דעהו”, ועד שפועלים את הבירור דעשיו כפשוטו •  משיחת ש”פ וישלח תשמ”ג. בלתי מוגה

א. בפסוק האחרון של ההפטרה נאמר: “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה’ המלוכה”. וזהו הקשר לפרשת וישלח - שבה נאמר: “עד אשר אבוא אל אדוני שעירה”, וכפי שמפרש רש”י בפשוטו של מקרא (קודם שמביא ש”מדרשי אגדה יש לפרשה זו רבים”): “אימתי ילך בימי המשיח, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו” - שזהו הפסוק האחרון של ההפטרה.

זאת אומרת, שהנקודה המשותפת שבין ההפטרה לפרשה היא - פעולתם של בני ישראל בנוגע להר עשיו (“לשפוט את הר עשיו”).

 
ב. והנה, כללות ענין זה (“ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו”) מודגש בגלוי בהפטרה יותר מאשר בפרשה עצמה:

בפרשה עצמה נאמר רק “עד אשר אבוא אל אדוני שעירה” (ולא נאמר בפירוש “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו”), ולכן זקוקים לפירוש רש”י שמפרש - בפשוטו של מקרא - “ואימתי ילך בימי המשיח, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו”.

ועד כדי כך אין זה מפורש בפרשה עצמה - שישנם גדולי ישראל (כולל תנאים ואמוראים) שמפרשים פסוק זה באופן אחר, ולפי פירושם אין קשר לפסוק זה - בפשוטו של מקרא - עם הענין ד”ועלו מושיעים גו’ לשפוט את הר עשיו”.

[אמנם לכולי עלמא (גם אלו שלא מפרשים כפירוש רש”י) קיים הפירוש (המובא ברש”י) שפסוק זה (“עד אשר אבוא אל אדוני שעירה”) קשור עם מה שכתוב “ועלו מושיעים גו’ לשפוט את הר עשיו” (“אימתי ילך בימי המשיח כו’”), אבל - לכמה דעות פירוש זה אינו פשוטו של מקרא (פשטות הכתובים), כי אם על–דרך הדרוש והרמז בלבד].

אבל בהפטרה מודגש ענין זה בגלוי - שהרי מפורש בקרא: “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו”.

ונוסף לזה: לאחרי הענין ד”ועלו מושיעים גו’ לשפוט את הר עשיו”, מובא בהפטרה ענין נוסף - “והיתה לה’ המלוכה” (ואדרבה: “והיתה לה’ המלוכה” הוא הסיום דפסוק האחרון גופא, הסמוך ביותר לברכות שלאחרי’], שענין זה אינו מופיע בפרשה עצמה, וגם לא בפירוש רש”י (פשוטו של מקרא), ועד כדי כך - שרש”י אפילו אינו מרמז להמשך הפסוק (“והיתה לה’ המלוכה”) על–ידי הוספת תיבת “וגו”’.

ומובן, שמה שכתוב “והיתה לה’ המלוכה” הוא ענין בפני עצמו, כלומר, שלאחרי הענין ד”ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו”, יהי’ ענין נוסף - “והיתה לה’ המלוכה” (“והיתה” - בוא”ו המוסיף), וענין זה (“והיתה לה’ המלוכה”) יהי’ בזמן מיוחד - לא באותו זמן שבו יהי’ הענין ד”ועלו מושיעים גו’ לשפוט את הר עשיו”, אלא לאחריו.

זאת אומרת: בפסוק זה מדובר אודות ב’ תקופות: תקופה הא’ - “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו” (ועוד לפני הענין ד”ועלו מושיעים גו’” יהי’ המשפט דבני עשיו על–ידי הקב”ה וכו’, כמובן מפשטות הכתובים בהפטרה זו], ותקופה הב’ - “והיתה לה’ המלוכה”.

וכפסק–דין הרמב”ם (הל’ מלכים ספי”א) בנוגע לסדר הגאולה: לכל לראש “יעמוד מלך מבית דוד כו’ וילחם מלחמות ה’”, שזהו כללות הענין ד”לשפוט את הר עשיו’, כי “ילחם מלחמות ה’” קאי (בעיקר) על המלחמה נגד עמלק שהוא מזרעו של עשיו; ורק אחר כך - לאחרי ש”בנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל” - “יתקן את העולם כולו לעבוד את ה’ ביחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’ ולעבדו שכם אחד”, שזהו כללות הענין ד”והיתה לה’ המלוכה”. ואם–כן, הרי מפורש בפסק–דין הרמב”ם שב’ ענינים אלו (“ועלו מושיעים גו’ לשפוט את הר עשיו”, “והיתה לה’ המלוכה”) יהיו בב’ תקופות בפני עצמם.

וזהו העילוי הנוסף שבהפטרה לגבי הפרשה [נוסף על האמור לעיל שגם הענין ד”ועלו מושיעים גו’ לשפוט את הר עשיו” מודגש בגלוי בהפטרה יותר מאשר בפרשה עצמה] - שבהפטרה נאמר גם הענין ד”והיתה לה’ המלוכה” שאינו מובא בפרשה עצמה, וגם לא בפירוש רש”י.

 

ג. ביאור החילוק שבין ב’ ענינים הנ”ל (“ועלו מושיעים גו’ לשפוט את הר עשיו”, “והיתה לה’ המלוכה”) - הוא על–דרך החילוק שבין אתכפיא לאתהפכא:

“לשפוט את הר עשיו” - מורה על הענין דאתכפיא, בדוגמת ענין המשפט כפשוטו - שהשופט כופה את דעתו על בעלי הדין שיסכימו להתנהג בפועל על–פי הפסק–דין.

דהנה, שלימותו של השופט (ובפרט ה”סנהדרין”) מתבטאת בכך שאינו זקוק לשוטר כדי לכפות במקל כו’ שבעלי הדין יקבלו עליהם את דין השופט, ובלשון המשנה: “בעלי הדין . . נפטרים מלפניך . . כזכאין, כשקבלו עליהם את הדין”, כלומר, ללא צורך בשוטר. וטעם הדבר - מכיון שהוא מסביר את פסק–הדין בצורה כה ברורה ומשכנעת עד שבעלי הדין מבינים בעצמם שהם צריכים להתנהג על–פי הפסק דין של השופט.

ועד כדי כך - שבעל הדין מודה לשופט על זה שמנע ממנו להשתמש בפרוטה שאינה שייכת אליו (וכיו”ב), שזהו דבר חמור ביותר - כי בפרוטה זו הי’ יכול לקנות חיי נפשו, וכאשר פרוטה זו אינה שייכת אליו, נמצא שהוא מקבל “חיי נפשו” על–ידי ענין שלמטה מקליפת נוגה כו’.

וכל זה הוא באופן דאתכפיא בלבד - מכיון שזקוקים לשופט שיכפה את דעתו על בעלי הדין כו’. ומזה מובן בנוגע לעניננו - שכללות הענין ד”ועלו מושיעים גו’ לשפוט את הר עשיו”, הרי זה הענין דאתכפיא.

אבל הענין ד”והיתה לה’ המלוכה” - מורה על הענין דאתהפכא, כי כאשר מלכותו של הקב”ה מאירה בגילוי בכל העולם [שהרי עיקר החידוש במה שכתוב “והיתה לה’ המלוכה” קאי ביחס לכל העולם, כי אם הכוונה רק בנוגע לבני ישראל - מאי קמ”ל?!] - שוב אין צורך “לשפוט את הר עשיו”, מכיון שגם “עשיו” מצד עצמו מתנהג באופן המתאים (ללא צורך ב”שופט” שיכפה דעתו עליו), שזהו כללות הענין דאתהפכא, “אז אהפוך אל עמים גו’ לעבדו שכם אחד”.

ודוגמתו בעבודת האדם - כמאמר רז”ל “אנא מחזיק טיבו לראשי דכד הוה מטי למודים הוא כרע מגרמי’”, כלומר, שאין צורך לפעול ענין זה באופן דאתכפיא, מכיון ש”כרע מגרמי”’ - באופן דאתהפכא.

 

…ד. ונחזור לעניננו: הקשר והשייכות שבין ההפטרה לפרשה הוא - שבשניהם מדובר אודות הענין ד”לשפוט את הר עשיו”, והעילוי שבהפטרה לגבי הפרשה הוא - שבה מודגש ענין זה בגלוי יותר, הן הענין ד”לשפוט את הר עשיו”, ועל אחת כמה וכמה הענין ד”והיתה לה’ המלוכה” (כנ”ל בארוכה).

והביאור בזה - מדוע ענין זה מודגש ביותר בהפטרה דוקא:

התחלת ההפטרה היא - “חזון עובדי’”. ואיתא בגמרא: “חזון עובדי’” כה אמר ה’ אלקים לאדום וגו’, מאי שנא עובדי’ לאדום (למה נבחר לו לזו משאר הנביאים) . . עובדי’ גר אדומי הי’, והיינו דאמרי אינשי מיני’ ובי אבא ניזיל בי’ נרגא”.

וזהו הטעם שכללות הענין ד”ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו וגו’” מודגש יותר בהפטרה (ולא בפרשה) - כי הפטרה זו היא נבואתו של עובדי’, שעל ידו נפעל הבירור דעשיו (עד לתכלית העילוי שבזה - באופן דאתהפכא), מכיון ש”מיני’ ובי’ אבא ניזיל בי’ נרגא”.

וענין זה מובן בפשטות לכל אחד ואחד מישראל - גם לאיש פשוט:

כאשר איש פשוט בא לבית–הכנסת ביום השבת, הרי הוא רואה שקורין—פרשה שלימה בתורה, ואחר כך מוסיפים לקרוא גם את ההפטרה. וכאשר שואל: “הפטרה” מהי? אומרים לו: “הפטרה” היא - פסוקים בתורה שאינם ב”חומש” כי אם ב”נביאים”. וכאשר שואל: לאיזה “נביא” שייכים פסוקי ההפטרה דשבת זו - ל”נביאים ראשונים”? אומרים לו: לא, ל”נביאים אחרונים”. וב”נביאים אחרונים” גופא - ממשיך ושואל - מהמיוחסים שבהם? אומרים לו: לא, אלא נבואה זו היא של “עובדי”’, “גר אדומי”!

ואם–כן, כאשר מתבונן בענין זה [שלאחרי כל אריכות הקריאה ב”חומש” מוסיפים לקרוא “הפטרה” מנבואתו של “עובדי’” (“גר אדומי”), ודוקא שם מופיע הפסוק “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו וגו”] - הרי הוא “יוצא מכליו” (“גייט ער אַרויס פון די כלים”)!

ועל זה מסבירים לו - שהיא הנותנת: מכיון ש”עובדי’ גר אדומי הי”’, לכן, על ידו דוקא יכול להיות הבירור דעשיו (“ועלו מושיעים גו’ לשפוט את הר עשיו”), כ”דאמרי אינשי מיני’ ובי’ אבא ניזיל בי’ נרגא”.

 

ה. ההוראה מכל האמור לעיל - בנוגע לעבודת האדם:

לאחרי מה שנתבאר לעיל (בהתוועדות) אודות ההחלטות הטובות להוסיף בלימוד תורת החסידות בקשר לי”ט כסלו, ובפרט כאשר י”ט כסלו בא בסמיכות ותיכף ומיד לאחרי ההכנה דיום השבת (כנ”ל בארוכה) - יתכן שיהודי יחשוב שהוא יכול להסתפק בלימוד החסידות והנהגה בדרכי החסידות.

ועל זה באה ההוראה הנלמדת מקריאת התורה וההפטרה דפרשת וישלח - שאין להסתפק בהסתגרות בד’ אמותיו כדי ללמוד חסידות, אלא צריכים גם לפעול את הבירור דעשיו (בירור העולם כו’), ועד לתכלית השלימות שבזה - “עד אשר אבוא אל אדוני שעירה”, וכמודגש בהפטרה: “ועלו מושיעים גו’ לשפוט את הר עשיו והיתה לה’ המלוכה”.

 

ו. והנה, ענין זה נאמר כבר בהתחלת פרשת וישלח (שקורין גם בשני וחמישי), כדלקמן, אבל בהדגשה יתירה הרי זה בקריאת הפרשה כולה ביחד עם ההפטרה ביום השבת:

התחלת פ’ וישלח היא: “וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשיו אחיו גו’” - שבזה מודגש הצורך בעבודה דבירורו של עשיו.

דהנה, יעקב אבינו בא זה עתה מ”מחניים”, על–שם “שתי מחנות (של מלאכים), של חוצה לארץ . . ושל ארץ ישראל” [וכפי שנתבאר בארוכה (שיחת ש”פ ויצא תשמ”ג) שזהו החיבור וההמשכה דבחינת “ארץ ישראל” גם בהיותו ב”חוץ לארץ”]. ובבואו לארץ ישראל [שזהו המצב שבו קאי בריש פרשת וישלח - כידוע שישנם ב’ שיטות בענין זה (מהיכן שלח יעקב את המלאכים, מחוץ לארץ או מארץ ישראל), ומסתבר יותר לפרש ששילוח המלאכים הי’ כבר בארץ ישראל] - היתה פעולתו הראשונה: “וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשיו אחיו גו’” - הבירור דעשיו!

ולכאורה תמוה: יעקב אבינו הגיע זה עתה לארץ ישראל, ואם–כן, מן הראוי (לכאורה) שיעסוק לכל לראש בקיום המצוות התלויות בארץ?!

ומכיון שבפרשתנו מסופר שפעולתו הראשונה של יעקב היתה “וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשיו אחיו גו’” - מובן, עד כמה גדולה הנחיצות דבירור עשיו כו’.

אבל - כאשר אומרים ליהודי שאין להסתפק בלימוד החסידות אלא צריכים לעסוק גם בבירור דעשיו - טוען הוא: מכיון שכל עניני העולם נשתלשלו מהתורה, כמאמר “אסתכל באורייתא וברא עלמא” (כמבואר בארוכה ובהדגשה יתירה בתורת החסידות), מובן, שגם הענין ד”עשיו” ישנו בתורה, ואם–כן, מספיק לו לעסוק בבירור דעשיו כפי שזה בתורה.

וכפי שנתבאר פעם בארוכה בדיוק לשון רש”י (ריש פרשת תולדות) “יעקב ועשיו האמורים בפרשה” - שישנו הענין ד”עשיו” כפי שהוא “בפרשה”, כלומר, ענינו של “עשיו” בתורה.

והענין בזה - על–פי המבואר באגרת הקודש (סכ”ו) בענין מה שכתוב בר”מ שפנימיות התורה, “חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר”, נקרא “אילנא דחיי (“עץ החיים”), דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע וכו’”, כלומר, שכללות ענין הקושיות שבתורה קשור עם “עץ הדעת טוב ורע”, וכמבואר שם גודל העילוי הנפעל על–ידי בירור ההלכה לאחרי ריבוי השקו”ט בקושיות ותירוצים כו’, “כי על–ידי זה מעלה הלכה זו מהקליפות . . שהקושיא היא מסטרא דרע”. וזהו הענין ד”עשיו” (“גוי’שקייט”) שבתורה - “קושיא מסטרא דרע”.

ועל פי זה - טוען הוא - לשם מה לצאת לעולם ולהתעסק עם הבירור דעשיו כפשוטו, מוטב לו להתעסק עם הבירור דעשיו בתורה!

ובפרט שענין זה מתאים גם על–פי “חסידות” - טוען הוא - מכיון שתורת החסידות מדגישה ביותר שכל עניני העולם נשתלשלו מהתורה, כולל הענין ד”עשיו”, המשתלשל מהענין ד”עשיו” כפי שהוא בתורה. ואם–כן, אם מצד גודל הנחיצות והצורך בעבודה דבירור עשיו, הרי הוא מעדיף לעסוק בבירור “עשיו” שבתורה!

ועל זה באה ההוראה מקריאת הפרשה כולה, ובעיקר - קריאת ההפטרה (ביום השבת), ששם מודגש ביותר שמדובר אודות הבירור דעשיו כפשוטו: “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו”, וכמרומז גם בפרשה עצמה (בחלק שקוראים ביום השבת) - “עד אשר אבוא אל אדוני שעירה”, כפרש”י “אימתי ילך בימי המשיח, שנאמר ועלו מושיעים גו’ לשפוט את הר עשיו”.

וזוהי ההדגשה המיוחדת שנוספת ביום השבת, כאשר קוראים את הפרשה כולה ביחד עם ההפטרה - שאין מספיק הבירור דעשיו בתורה, אלא צריכים לעסוק בבירור דעשיו כפשוטו, החל מבירור עניני העולם כפשוטו, שזוהי כללות העבודה ד”כל מעשיך יהיו לשם שמים”, ויתירה מזו: לא רק “לשם שמים”, כי אם באופן ד”שמים” - “בכל דרכיך דעהו”, ועד שפועלים את הבירור דעשיו כפשוטו, עדי קיום היעוד “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו”, עד ש”והיתה לה’ המלוכה” - על–ידי כללות העבודה דעשיית דירה לו יתברך בתחתונים.

 

ז. והמעשה הוא העיקר - כלומר, לא להסתפק בזה שמדברים ולומדים אודות העילוי שבעבודה דבירור עשיו כפשוטו, אלא העיקר הוא לעסוק בפועל ממש בענין זה - בירור העולם כפשוטו.

ועל דרך זה בנוגע לכל האמור לעיל אודות כללות העבודה דהפצת המעיינות חוצה, החל מההתעסקות ב”מבצעים” הכלליים - שאין להסתפק בלימוד ענינים אלו בתורה, אלא “המעשה הוא העיקר”, מעשה כפשוטו בפועל ממש.

דהנה, לכאורה יכול לבוא מישהו ולטעון שמספיק עבורו ללמוד בתורה אודות העילוי דהפצת המעיינות חוצה וההתעסקות ב”מבצעים”: מבצע תפילין - לימוד הלכות תפילין, מבצע מזוזה - לימוד הלכות מזוזה, וכיו”ב, ובמכל–שכן וקל–וחומר: אם בנוגע להקרבת קרבן עולה - מצות עשה מן התורה - אמרו חז”ל “כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה”, הרי על אחת כמה וכמה שכן הוא בנוגע להוראות חכמינו ז”ל, וכמו כן הוראת רבותינו נשיאינו [החל מאדמו”ר הזקן (בעל הגאולה), וכל רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו, עד לנשיא דורנו (שכל אחד מהם הוסיף משלו וכו’)] שצריכים לעסוק בהפצת המעיינות חוצה ובמיוחד בעניני ה”מבצעים” - הרי בודאי שיכולים להסתפק בזה שלומדים אודות ענינים אלו בתורה!

הנה על זה באה הוראת נשיא דורנו - שכל אחד ואחד מישראל חייב לעסוק בהפצת המעיינות חוצה ובעניני ה”מבצעים” בפועל ממש, ובאופן ד”מצוה בו יותר מבשלוחו”, כלומר, שלא יחשוב שהוא יעסוק בלימוד החסידות לעצמו, והפצת המעיינות חוצה ישאיר עבור מישהו אחר, אלא הוא בעצמו צריך לעסוק גם בהפצת המעיינות חוצה. ויתירה מזו: גם לאחרי שכבר עשה איזו פעולה שהיא (מעשה בפועל) בנוגע להפצת המעיינות חוצה - צריך הוא בעצמו לסיים את הפעולה בשלימותה (ולא לחשוב שמספיק עבורו שהתחיל בזה, ואת סיום הפעולה ישאיר למישהו אחר), כי “המתחיל במצוה אומרים לו גמור”.

 

ח. ויהי רצון שעל–ידי כללות העבודה דכל אחד ואחד מישראל בהפצת המעיינות חוצה ובבירור חלקו בעולם (“לשפוט את הר עשיו”) - תהי’ גאולתו הפרטית של כל אחד ואחד מישראל, וכאשר כל בני ישראל מצטרפים יחדיו - זוכים בקרוב ממש לגאולה הכללית דכל בני ישראל, עדי קיום היעוד “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה’ המלוכה” - במהרה בימינו ממש.