לאחרי הגאולה בי״ב־י״ג תמוז איגלאי מילתא למפרע שהיציאה מבית האסורים בג׳ תמוז היא

לאחרי הגאולה בי״ב־י״ג תמוז איגלאי מילתא למפרע שהיציאה מבית האסורים בג׳ תמוז היא התחלת הגאולה. ומזה מובן העילוי המיוחד דג׳ תמוז בזה גם לגבי י״ב־י״ג תמוז — שרואים בגלוי שענין של גלות הוא באמת התחלה של גאולה . . וענין זה מודגש ביותר בג׳ תמוז שחל ב(שבת) פרשת קרח >> משיחת ש”פ קרח, ג’ תמוז ה’תשמ”ח - שנת הקהל

א. ג׳ תמוז הוא היום שבו התחילה גאולת כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו (בשנת תרפ״ז) — כי, בו ביום יצא מבית האסורים (על מנת ללכת לעיר מקלט), ובהמשך ובסמיכות לזה באה גם שלימות הגאולה — בי״ב־י״ג תמוז.

והנה, כללות ענין הגאולה די״ב־י״ג תמוז, כולל גם התחלת הגאולה בג׳ תמוז — שייך לכל אחד ואחד מישראל:

נוסף לכך שכל עניניו (ועל אחת כמה וכמה ענין עיקרי כהגאולה) של נשיא הדור שייכים לכל הדור, מכיון ש״הנשיא הוא הכל״ - הרי, כל ענין המאסר והגאולה הי׳ על עבודתו בהרבצת התורה לכלל ישראל, היינו, לא בתור איש פרטי, יחיד ומיוחד, כי אם, בתור מנהיג כלל ישראל.

וכפי שכותב בעל המאסר והגאולה במכתבו הידוע (לחגיגת י״ב תמוז הראשונה) — ״לא אותי בלבד גאל הקב״ה בי״ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק’ שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה״, היינו, שזוהי גאולה דכלל ישראל, כל הסוגים דבני–ישראל, לא רק רוב בני–ישראל, אלא כל בני–ישראל ממש.

ו״הימים האלה נזכרים ונעשים״ — שבבוא ימי הגאולה (החל מג׳ תמוז) בכל שנה ושנה יש להתבונן בפרשת ימים אלה, ולקבל החלטות טובות להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהרבצת התורה והמצוות, הפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, שעל ידי זה ממהרים ומזרזים את הגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו.

ב. והנה, נוסף על הענין הכללי דימי הגאולה (שהתחלתם בג׳ תמוז), מסתבר לומר, שיש ענין ולימוד מיוחד גם מהענין הפרטי דג׳ תמוז — שהרי, כל ענין שבעולם הוא בהשגחה פרטית ויש בו לימוד והוראה בעבודת האדם לקונו, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לגאולה דנשיא הדור, שיש לימוד והוראה גם מפרטי הגאולה, ולכל לראש, מהתחלת הגאולה בג׳ תמוז.

ויתירה מזה: מכיון שבג׳ תמוז היתה התחלת הגאולה גם די״ב־י״ג תמוז, מסתבר לומר, שיש בה עילוי בענין מסויים גם לגבי הגאולה די״ב־י״ג תמוז.

ויובן בהקדם הביאור בתוכן פרשת השבוע — כפתגם הידוע, ש״צריכים לחיות (״והחי יתן אל לבו״) עם הזמן״, וכדברי השל״ה ש״המועדים של כל השנה .. (גם) מועדי דרבנן . . בכולם יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן״ - ובנדון–דידן, שבכמה שנים קורין פרשת קרח בשבוע שבו חל ג׳ תמוז, ועל אחת כמה וכמה בקביעות שנה זו, שג׳ תמוז חל ביום השבת–קודש דפרשת קרח, כדלקמן.

 

. . ז. ומכאן למדים הוראה נפלאה בנוגע לעבודה דהרבצת התורה — תוכן ימי הגאולה (שהתחלתם בג׳ תמוז), ״גאולת ישראל העוסקים בהרבצת תורה”:

כאשר פוגשים יהודי שבגלוי וב־ חיצוניות נראה במעמד ומצב בלתי־רצוי, דוגמת מצבו של קרח בפשטות הכתובים, יכול מישהו לחשוב: מה לו וליהודי שמקומו ב”שאול״, רחמנא ליצלן?!…

על זה בא המענה בפרשת השבוע — פרשה בתורה ששמה ״קרח״, שבה מודגשת מעלתו של קרח:

״פרשה זו יפה נדרשת״, כלומר, יהודי זה שפגש אומר לו ״דרשני״ — לדרוש ולמצוא את הנקודה הטובה והיפה שבו (״יפה נדרשת״).

יש לדעת ולזכור יפה שכל יהודי, באיזה מעמד ומצב שיהי׳, אפילו מעמד ומצב ד״קרח״ לגריעותא — הרי הוא מתייחס ליעקב, ועד — שהוא ״בן ישראל״ (״אף על פי שחטא ישראל הוא״, ״ישראל״ דייקא, שם המעלה), ובלשון בעל המאסר והגאולה: ״כל איש ישראל (כולל גם “את אשר בשם ישראל יכונה״, היינו, את אשר נדמה לו שהשם ישראל (בנוגע לעצמו) אינו אלא כינוי), מבלי התחשב עם מצבו הפרטי בשמירת וקיום המצוות, לבו תמים עם ה׳ ותורתו״.

ולכן, בכחו וביכלתו ״ליקח את עצמו״, היינו, לגלות את עצמותו ומהותו, ו״להיות נחלק מתוך העדה . . ואתפלג נחלק משאר העדה״, למעליותא, היינו להתעלות לדרגת הקדושה דכהן גדול, ״כמו שנאמר קח את אהרן, קחו עמכם דברים״.

ח. ליתר ביאור:

הפעולה דהרבצת התורה בנוגע ליהודי אשר בשם ישראל יכונה — יכולה להיות על–ידי הידיעה שסופו לעשות תשובה, כי לא ידח ממנו נדח:

אבל, החידוש דפרשת קרח — ש”קרח״ הוא פרשה בתורה — הוא, שה­פעולה עם יהודי אשר בשם ישראל יכונה צריכה להיות (לא רק בגלל שיעשה תשובה בעתיד, אלא) בגלל מצבו בהוה, היינו, שגם במצב ההוה רואים את הטוב והיפה שבו (״יפה נדרשת״), להיותו ״בן ישראל״, ש״לבו תמים עם ד׳ ותורתו״.

ובעומק יותר:

יש להסתכל על יהודי ש״בשם ישראל יכונה״ לא רק בזה שירידתו למצב זה היא צורך עלי׳, כדי שיוכל לבוא אחר–כך למעלת התשובה (על ידי זה ש״יקח את עצמו״), אלא יתירה מזה — שהמצב ד״בשם ישראל יכונה״ גופא הוא התחלת העלי׳, ש״לקח את עצמו להיות נחלק מתוך העדה .. ואתפלג . . להפליגך משאר בני אדם״, היינו, התחלת העלי׳ לדרגת בעלי תשובה המובדלת משאר בני אדם — ״מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין”, ועד ש״אין . . יכולין לעמוד בו״.

אלא, שצריך להשפיע ועד — לפעול עליו שענין זה יומשך בעבודת התשובה בפועל, היינו, שלא ישאר ברצונו הפנימי בלבד, אלא יתגלה גם במעשה (רגל השמאלי): או בקצה השני, שלא יפליג לגמרי משאר בני אדם להשאר במעלת הרוחניות בלבד, ״והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה״, דוגמת התשובה דר״א בן דורדיא ש״געה בבכי׳ עד שיצתה נשמתו״, כי אם, שעבודתו תהי׳ גם (ואדרבה — בעיקר) באופן של ירידה והמשכה למטה במעשה (רגל השמאלי), נשמה בגוף בעולם–הזה הגשמי (ובלשון הקבלה והחסידות — אורות דתוהו בכלים דתיקון): ובזה גופא — שהמעשה (רגל השמאלי) יהי׳ בציור דאות ה״א, ולא בציור דאות קו״ף או חי״ת, כנ״ל.

ט. על פי זה יש לבאר גם הקשר והשייכות לג׳ תמוז — שבו מודגש (לא רק שהירידה היא צורך עלי׳, אלא יתירה מזה) שהירידה עצמה היא התחלת העלי׳:

בעת היציאה מבית האסורים בג׳ תמוז דשנה ההיא, לא ידעו עדיין שזוהי התחלת הגאולה, מכיון שהיציאה מבית האסורים היתה (לא לחפשי, אלא) לגלות, ובלשונו של בעל המאסר וה­גאולה: בו ביום (ג׳ תמוז) הוכרחתי לצאת בגולה אל עיר מקלטי כו’.

וכמודגש גם בשיחתו הידועה לפני נסיעתו לעיר מקלטו: נושאים אנו תפלה להשי״ת, יהי ה׳ אלקינו עמנו . . לא מרצוננו גלינו וכו׳, היינו, שיש צורך בתפלה ובקשה נוספת מצד חומרת המצב כו’.

אמנם, לאחרי הגאולה בי״ב־י״ג תמוז איגלאי מילתא למפרע שהיציאה מבית האסורים בג׳ תמוז היא התחלת הגאולה.

ומזה מובן העילוי המיוחד דג׳ תמוז בזה גם לגבי י״ב־י״ג תמוז — שרואים בגלוי שענין של גלות (״הוכרחתי לצאת בגולה״) הוא באמת התחלה של גאולה.

כלומר: בימי הגאולה י״ב־י״ג תמוז נתגלה שהמאסר (והגלות) הוא באופן של ירידה צורך עלי׳ (ככל המועדים הקשורים עם הצלה וגאולה), היינו, שנתברר שכוונת ירידת המאסר, היא, שעל ידי זה יתוסף (לאחרי זה) עילוי גדול יותר (כבנדון–דידן, שכתוצאה מהמאסר והגאולה ניתוסף בהרבצת התורה והיהדות בכל קצוי תבל וביתר שאת וביתר עוז“), אבל, ירידת הגלות כשלעצמה היא בודאי מצב בלתי־רצוי, משא״כ בג׳ תמוז - הרי, ההליכה לגלות היא (לא רק לצורך גאולה, אלא היא עצמה) התחלה של גאולה.

וזהו הקשר לפרשת קרח — ש״קרח״ עצמו הוא (לא רק לצורך עלי׳, אלא, הוא עצמו) ענין נעלה (מצד הרצון כו׳), פרשה בתורה ופרשה ש״יפה נדרשת”.

ודוגמתו בעבודה דהרבצת התורה (״חג גאולת ישראל העוסקים בהרבצת תורה״) — שהגישה להשפיע ולפעול על הזולת (גם על אשר בשם ישראל יכונה) היא לא (רק) מפני שיודעים שירידתו היא צורך עלי׳ (לאחרי עבודת התשובה), אלא שמוצאים ומגלים את הטוב והיפה שבמצבו ההוה, ועד להכרה שירידתו היא התחלת העלי׳ ״להפליגך משאר בני אדם״, כנ״ל.

י. וענין זה מודגש ביותר בג׳ תמוז שחל ב(שבת) פרשת קרח:

ג׳ תמוז שחל ב(שבת) פרשת קרח, מלמד ונותן כח לעבודה דהרבצת התורה תוך כדי הכרת מעלתו של הזולת, למצוא ולגלות את הטוב והיפה שבו, שעל ידי זה נקל יותר לפעול בו ש״יקח את עצמו . . להפליג משאר בני אדם״, ״כמו קח את אהרן, קחו עמכם דברים״, היינו, העלי׳ לדרגת הקדושה דכהן גדול, וביחד עם זה, שאינו נשאר במעלת הרוחניות בלבד, אלא יורד ונמשך גם במעשה (״קחו עמכם דברים״), ובאופן הרצוי, כציור אות ה״א דוקא, כנ״ל.

ולהעיר, שחיבור ב׳ הקצוות הנ״ל — תנועת התשובה באופן של הפלגה משאר בני אדם, ביחד עם הירידה בעניני מעשה — מודגשת גם ביום השבת (שבת פרשת קרח, וג׳ תמוז שחל בשבת), כי:

שבת ענינו תשובה — ״שבת אותיות תשב״, תשובה עילאה, ״והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה״, היינו, תנועה של הפלגה למעלה כו׳.

וביחד עם זה, העילוי ד״המענג את השבת” (למעלה מקדושת השבת ש״מקדשא וקיימא״ מצד עצמו) נעשה על–ידי ״עונג אכילה ושתי׳״, בשר ויין, ״תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם”, תענוג מדברים גשמיים (וחומריים, לכאורה), שגם לאינם־יהודים יש חוש ותענוג בהם —

להדגיש, שתכלית הכוונה היא (לא להשאר בתנועה של הפלגה למעלה, אלא) לברר ולזכך החומריות דגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, עד שלא ישאר כי אם התוקף שניתוסף בקדושה, על–דרך המבואר בענין “משכני אחריך נרוצה” (לשון רבים), שעל–ידי בירור נפש הבהמית ניתוסף התוקף והמרוצה בעניני קדושה.

יא. ויש להוסיף, שג׳ תמוז — שבו מודגש שירידת הגלות היא התחלת העלי׳ — פועל גם בנוגע לכללות ענין הגלות:

נתבאר במקום–אחר דיש–לומר הטעם הפנימי דקביעת חג הגאולה בחודש הרביעי, ולפני ״צום הרביעי״ — כיון שבדורנו זה, דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה, מתחילה כבר ה״טעימה״ וה״התנוצצות״ מעין הגאולה העתידה, כולל גם שיוכלו להרגיש ולטעום הפנימיות ד״צום הרביעי״ (התחלת ״בין המצרים״, כללות ענין החורבן והגלות) — ״ששון ושמחה״ (כפי שיהי׳ בגילוי לעתיד לבוא), היינו, לא זו בלבד שהצום (חורבן וגלות) הוא בשביל ששון ושמחה (הגאולה), אלא יתירה מזה, שהצום גופא, בפנימיותו, הוא ענין של ששון ושמחה (התגלות פנימיות האהבה, ״כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו״), ולכן, נתגלה בדורנו זה שבחודש הרביעי ישנו חג הגאולה, ועוד לפני ״צום הרביעי״ - נתינת כח לגלות הפנימיות ד״צום הרביעי״, ש״יהי׳ לששון ולשמחה ול­מועדים טובים״.

וענין זה מודגש ביותר בג׳ תמוז — שבו רואים בגלוי שההליכה לגלות היא עצמה (הרי היא לא רק צורך עלי׳, אלא) התחלה של גאולה, כנ״ל.

יב. המורם מכל האמור לעיל בנוגע למעשה בפועל — המעשה הוא העיקר:

בעמדנו ביום השבת–קודש ג׳ תמוז, יש לעורר — ״מפקחין על צרכי ציבור בשבת״ — ע״ד ההכנות המתאימות לימי הגאולה י״ב־י״ג תמוז, בימים שלפני זה החל מג׳ תמוז, והימים שלאחריו, ובפרט ימי הקריאה (וימי הכניסה), ועל אחת כמה וכמה ביום השבת, ובלשונו של בעל המאסר והגאולה: ״לקובעו ליום התוועדות והתעוררות לחיזוק התורה והיהדות בכל אתר ואתר לפי ענינו״.

ולהדגיש גם הלימוד וההוראה הנ״ל - שהפעולה בחיזוק התורה והיהדות תהי׳ מתוך הכרת מעלתו של הזולת, גם של זה אשר בשם ישראל יכונה, במצבו ההוה, עד כדי כך, שירידתו היא התחלת העלי׳, כנ״ל בארוכה.

יג. ועוד ענין עיקרי בזה — הדגשת חובתו (וזכותו) של כל אחד ואחד לעסוק בחיזוק התורה והיהדות:

יכול מישהו לטעון שחפצו ורצונו ״להפליג משאר בני אדם״ ולעסוק אך ורק בענינים רוחניים בלבד, לימוד התורה, נגלה דתורה ונסתר דתורה, להיות ״טלית שכולה תכלת״, לסגף גופו בתעניות, ״שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך״ וכו’, אבל, מה לו — טוען הוא (ולפעמים ברוגזא גדולה) — וליהודים שנמצאים בדרגא תחתונה, ״בשם ישראל יכונה״, יהודי שנראה במצב של ״קרח״?!

והמענה לזה — מפרשת קרח גופא: השלילה בתוקף ד״קרח״ באה ללמדנו שהעבודה צריכה להיות בציור דאות ה״א, היינו, לא להשאר בעולם המח­שבה והדיבור, אלא לירד למטה (רגל השמאלי) לעולם המעשה, ואדרבה, המעשה הוא העיקר; ולאידך, הטוב ד״קרח״ בא ללמדנו שיש למצוא את הטוב והיפה שבכל אחד ואחד מישראל. ולכן צריך לירד ממעלתו הרוחנית עד למקום ה״חוצה״ כדי לעסוק עם יהודי אשר בשם ישראל יכונה.

ולאמיתתו של דבר, אין זו ירידה בשבילו, אלא אדרבה, זוהי העלי׳ שלו, מכיון שעל ידי זה ממלא תכלית הכוונה דירידת הנשמה למטה, שכן, כדי להיות בתנועה של עלי׳ והפלגה בענינים רוחניים לא הוצרך לירד לעולם–הזה, כי מצב זה הי׳ גם (ואדרבה — בשלימות נעלית יותר) בהיות הנשמה למעלה, אלא, כוונת הירידה למטה היא כדי לפעול בירור המטה.

וכדאיתא בגמרא ״בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה (ואחר כך) קבעת עתים לתורה״, כלומר, השאלה הראשונה ששואלים לאחרי ק״כ שנה, היא (לא בנוגע ללימוד התורה, אלא) ״נשאת ונתת באמונה״: האם המשא ומתן שלך, שבשבילם ירדה נשמתך למטה — בירור המטה, על–ידי הפצת התורה והיהדות בכל מקום — הי׳ באופן ד״נשאת ונתת באמונה״, בכל התוקף והשלימות, כולל גם מלשון אומנות!

יד. ובפרטיות יותר — בנוגע לדורנו זה:

כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו — בעל המאסר והגאולה — הטיל על כל אחד ואחד את התפקיד והשליחות לעסוק בהפצת התורה והיהדות.

נשיא דורנו אומר שעבודתו של כל אחד ואחד צריכה להיות בדוגמת עבודת שבט לוי, כלשון הכתוב בפרשתנו ״ואני הנה לקחתי את אחיכם הלוים . . נתונים לה׳״, ״אני חלקך ונחלתך״, ובלשון הרמב״ם ש״הובדל לעבוד את ה׳ לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל״, ומסיים, ״לא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש כו׳ הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהי׳ ה׳ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים .. ה׳ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי״.

והוסיף לפרש ולבאר בנוגע לפרטי העבודה — החל מלימוד אל״ף בי״ת עם תינוקות, הן כפשוטו, חינוך הקטנים, והן אל״ף בי״ת של יהדות לקטנים בידיעות, בתוככי כל שאר הפעולות דחיזוק התורה והיהדות בכל מקום ומקום לפי ענינו.

ולכן, אף אחד אינו יכול להשתמט ח״ו משליחות זו ולומר האמתלא ששליחותו בענין אחר, ואפילו לא להתנהג כמו ״בן יחיד מפונק״ באמרו שאינו יודע מה וכיצד עליו לפעול וכו׳ — מכיון שנשיא דורנו אמר בפירוש ששליחותו של כל אחד ואחד היא לעסוק בהפצת התורה והיהדות, ופירש גם דרכי ואופני הפעולה כו׳, ובמילא, אין הדבר תלוי ברצונו לבחור לו איזו שליחות שרוצה, אלא, צריך לקיים השליחות שהוטלה עליו, אפילו אם הדבר הוא בניגוד לרצונו שבגלוי, ובלשון המשנה בסיום וחותם: פרק רביעי דאבות שלומדים בשבת זו — ״על כרחך אתה חי״, היינו, שגם אם הדבר הוא ״על כרחך”, מכל–מקום, ״אתה חי״, צריך אתה לחיות בזה (באופן ד״החי יתן אל לבו״).

וכאשר עוסק בענינים אחרים, אפילו ענינים הכי נעלים — שואלים אצלו ״נשאת ונתח באמונה״:

עסקת אמנם בענינים הכי נעלים, ובשכר זה תקבל ש״י עולמות וכו׳ וכו׳, אבל, השאלה (ויתירה מזה — השאלה הראשונה) היא, מה עם המשא ומתן בענין העיקרי, שבשביל זה ״הניח הקב״ה את העליונים ואת התחתונים״ והתעסק ומתעסק בכל יום ליתן בך הנשמה ומשמרה בקרבך בעולם הזה: היכן הם ״הילדים״ שלמדת עמהם אל״ף בי״ת (דיהדות), היכן הם היהודים שקרבת ליהדות?!…

ובפרט בהתחשב עם המצב המבהיל בימינו אלו שהוא בדומה לפיקוח נפשות ממש, שמסתובבים מאות אלפי ״ילדי״ ישראל ללא ידיעה באל״ף בי״ת של יהדות (כולל — בארץ הקודש, שאף שישנם מפלגות דתיות וכו’, עיקר הנשאת ונתת שלהם, באמונה — אינם בחינוך הנוער ליהדות), כמדובר כמה פעמים בהתוועדויות האחרונות, ופשוט, שאין די במחשבה ודיבור, עריכת אסיפות וקבלת החלטות טובות ואפילו לא במצב ד״מתניכם חגורים״, אלא, צריך ומוכרח וחיוני הוא כנ״ל, ללכת בפועל ולפעול במעשה בפועל, ובלשון הידוע” ״טאפארו דא פלאחו״ (להפעיל הגרזן בהבול־עץ, לעשותו כלי).

טו. ובכל זה ניתוסף הציווי וההוראה, ביחד עם נתינת־כח, מימי הגאולה, החל מהתחלת הגאולה בג׳ תמוז — ״להוסיף אומץ בהרבצת תורה והחזקת היהדות״.

והדגשה יתירה בהנתינת־כח — בדברי בעל המאסר והגאולה בג׳ תמוז (הנ”ל ס״ט) ״נושאים אנו תפלה להשי״ת - יהי ה׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, שיש בזה גם בקשה וגם הבטחה, אשר השי״ת יהי׳ עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו, הגם שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו כו’״.

כלומר, כשמתעוררת שאלה או ספק כו׳ האם יש לו הכחות הדרושים למילוי השליחות דהפצת התורה והיהדות — אומרים לו, שג׳ תמוז פועל גאולה מכל השאלות והספקות כו’, מכיון שנשיא דורנו הכריז ״יהי ה׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו״, ש״הגם שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו״, מכל–מקום, ישנה הבטחה ברורה ש״יהי ה׳ אלקינו עמנו״, ולא עוד, אלא, ״כאשר הי׳ עם אבותינו״, ולכן בודאי שניתנו הכחות הדרושים למילוי השליחות בהצלחה ובשלימות, ואין הדבר תלוי אלא ברצונו של כל אחד ואחת.

טז. ועוד ענין בזה — בהמשך דברי בעל המאסר והגאולה בג׳ תמוז, ״לא מרצוננו גלינו כו׳ ולא בכחותינו אנו נשוב כו׳, אבינו מלכנו יתברך הגלנו כו׳ והוא יתברך יגאלנו כו׳״, שבזה מרומז ענין נפלא:

כיון שהגאולה היא ״לא בכחותינו כו׳״ אלא על–ידי ״אבינו מלכנו יתברך”, הרי, מובן וגם פשוט, שגם כאשר חסר משהו ב״מעשינו ועבודתינו״, אין זו סיבה לעכב, ח״ו וח״ו, אפילו לרגע אחד את פעולתו של הקב”ה, ש”יגאלנו ויקבץ נדחינו כו’ ויוליכנו קוממיות לארצנו הקדושה על–ידי משיח גואל צדק לארצנו הקדושה במהרה בימינו אמן״.

ועל אחת כמה וכמה לאחרי שכבר ״כלו כל הקיצין״, וכבר נסתיימה כל העבודה, גם ״צחצוח הכפתורים״, הרי בודאי שהגאולה צריכה לבוא תיכף ומיד ממש.

ולכן ובמילא, כל האמור לעיל אודות תפקידו ושליחותו של כל אחד ואחד לעסוק בהפצת התורה והיהדות, אינו מחליש כלל וכלל ואפילו משהו, ח”ו, מהבקשה והדרישה של הגאולה בכל התוקף — ״עד מתי״!

יז. ויהי רצון שמהדיבור אודות הגאולה, ובפרט בימי הגאולה שמתחילים בג׳ תמוז — נזכה ונכנס ממש בגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש, ״לא עכבן כהרף עין”.

ובהמשך לזה ובמילא, נחגוג את ימי הגאולה י״ב־י”ג תמוז ביחד עם בעל הגאולה, נשמה בגוף, ״הקיצו ורננו שוכני עפר״, והוא בראשם,

ובבוא שבעה עשר בתמוז — ידחה ״צום הרביעי״, ובפרט בקביעות שנה זו ששבעה עשר בתמוז חל בשבת, שבעבר נדחה התענית בקביעות כזו, וכדברי נשיא דורנו אז: הלואי שידחה באמת, ויתירה מזה, שיהפך לששון ולשמחה ולמועדים טובים.