טסים לתשרי

שלוש עשרה שנים חלפו מאז פטירתו של המשפיע הנערץ, ר’ ראובן דונין ע”ה, שהיווה דוגמה וסמל לחסיד ול’מקושר’ לרבי מלך המשיח. שלוש עשרה שנים, ועדיין מאות מקורביו מתגעגעים אליו ונזכרים בו מדי יום ביומו, ולא בכדי * סיפורים ואמרות של ר’ ראובן בעניני התקשרות לרבי, גאולה ומשיח * מוגש לרגל יום פטירתו י”א במנחם אב • ליקט והביא לדפוס תלמידו: חנוך שחר

טסים לתשרי

מספר ר’ גיל בניסטי:

בוקר אחד, בשעה שמונה, הטלפון בביתי מצלצל ור’ ראובן מעבר לקו. אני שומע את קולו העמוק אומר לי: “ילד, אני נוסע לרבי, תואיל להיות כאן לקראת השעה אחת”.

הופתעתי, שכן ידעתי שבמצבו הבריאותי הוא לא יכול לטוס. אבל אם ר’ ראובן אומר - מצייתים. הגעתי לביתו בשעה היעודה, הורדתי מביתו מזוודה ענקית, העמסתי על הרכב והתחלנו לנסוע לכיוון שדה התעופה.

בדרך ר’ ראובן אומר לי פתאום: “בוא נסע קודם לרמת אביב”, כשהוא מתכוון לישיבה ברמת אביב בה כיהן כמשפיע.

כשהגענו לישיבה, ר’ ראובן אומר לי: “תוריד את המזוודה, הגענו”. ור’ ראובן נשאר בישיבה חודש ימים - כל חודש אלול בו זכו הבחורים להתוועדויות רבות ולשיחות הכוונה אישיות.

החייתני

ר’ ראובן דונין שהה שנים מספר אצל הרבי, וזכה להתקרב לרבי ולקבל יחס אבהי מיוחד ומרגש.

באחת ההתוועדויות סיפר ר’ ראובן, כי בוקר אחד הוא קם משנת הלילה “בצורה לא טובה”. כך הלך מהפנימייה אל 770 כשהוא “אבל וחפוי ראש”. לפתע פתאום ראה את הרבי מתקרב לכיוון המקום בו הוא עמד, אף הוא בדרכו ל–770. ר’ ראובן נבהל והסתתר מבושה מאחורי אחת המכוניות שחנתה בסמוך. הוא קיווה שהרבי לא ראה אותו, אך כשהרבי פסע על המדרכה הנגדית מול מקום מחבואו, הפנה בפתאומיות את ראשו, חייך לעברו, ונתן לו עידוד עם כל היד. (על פי עדותו של הרב משה עבד).

מוסיף ומספר הרב משה זאב פיזם: באחת היחידויות אמר לו הרבי: “תבשר בשורות טובות”. היה זה מטבע לשון אצל הרבי, ורוב האנשים לקחו זאת כאיחול, ואילו ר’ ראובן, בשונה מרוב האנשים, לקח זאת ברצינות גמורה כהוראה של הרבי.

מאז, בכל פעם שכתב לרבי, הוא היה מנסה להכניס במכתב לפחות בשורה טובה אחת.

פעם אחת כתב ר’ ראובן מכתב לרבי, והוא חיפש בשורה טובה שיוכל לכתוב אותה. דא עקא, שהפעם חיפש וחיפש - אך לא מצא. הוא כתב לרבי על אודות כל שיעורי התורה וערבי חב”ד וכו’, אבל מבחינתו עדיין לא היה זה בגדר “בשורות טובות”. לבסוף ציין במכתבו, כי הוא מתנצל על כך שברוחניות עדיין אין לו בשורות טובות, אבל בכל מקרה יש לו בשורה טובה לומר - בכך שהוסיפו לו כמה לירות למשכורת.

על כך זכה לקבל תשובה מיידית מהרבי: “החייתני, כמים קרים על נפש עייפה”.

“אני רוצה להיות של הרבי”

כל העניין של ‘רבי’ היה בראש מעיינותיו של ר’ ראובן. ‘רבי’ היה תמצית כל חייו, בכל עת, ערב ובוקר וצהריים. פעם שאלוהו “למה אתה מדבר על הרבי בצורה כזאת, שכל מילה שניה זה ‘רבי’ וכל דבר סובב סביב: ‘כך ראיתי אצל הרבי’, ‘כך שמעתי מהרבי’? ר’ ראובן שמע את השאלה והשיב בפשטות: “כי באמת אין כלום חוץ מרבי”.

סיפר הרב ישראל הלפרין מהרצליה, כי כאשר ר’ ראובן הגיע בפעם הראשונה לרבי, והוא בחור כבן עשרים וחמש, זכה להיכנס ליחידות לרבי במהלכה שאלו הרבי מה הוא יודע לעשות? ר’ ראובן ענה שהוא מבין ברכבים. הרבי הציע לר’ ראובן שילך לעבוד במוסך, אך ר’ ראובן אמר “באתי להיות אצל הרבי”. השיב לו הרבי: “אם באת להיות אצלי, אז עליך להיות בסדרי הישיבה”.

במשך זמן התמיד ר’ ראובן להגיע ל’סדרים’, אך לאחר תקופה מסוימת כנראה כבר התקשה בכך. הוא ניגש למזכירים וביקש להיכנס ליחידות. המזכירים הסבירו לו שזה לא פשוט, ולא בכל פעם שיש בעיה אפשר להיכנס. ר’ ראובן לא ידע ‘חכמות’ ופשוט הלך ונקש על דלת חדרו של הרבי. כששמע את קולו של הרבי נכנס ר’ ראובן לחדר ואמר לרבי שהוא אינו מרוצה.

“מדוע אינך מרוצה?” שאלו הרבי.

ר’ ראובן השיב: “אני מרגיש שאני נהיה חכם”.

“ומה הבעיה בזה?” שאלו הרבי בחזרה.

השיב ר’ ראובן: “אני לא רוצה להיות חכם - אני רוצה להיות של הרבי”.

לא ייפלא אפוא, שכל עניין שהרבי דיבר עליו במשך השנים - ר’ ראובן כחייל נאמן, קם וביצע ללא היסוסים וללא מחשבות.

סיפר ר’ אוריאל כלב, כי לאביו יש חבר קיבוצניק שהגיע פעם עם אשתו לאסטרולוגית ידועה שאמרה להם כי היא רואה במזלות, שהם צריכים לחזור בתשובה… ואכן, זמן מה לאחר מכן הוא פתח בהתחיל של תשובה, וכיום הוא נמנה על חסידי חב”ד בצפון הארץ.

“בשנת תשמ”ז, נסע אבי לרבי והתארח בשכונת ‘קראון הייטס’ אצל משפחה שבעלת הבית הייתה מנהלת במוסד חינוכי חשוב בשכונה. במהלך אחת הסעודות, כשמישהו מהמשתתפים דיבר בשבחו של ר’ ראובן דונין, התפרצה בעלת הבית לתוך דבריו בהתרגשות ואמרה: “אני אספר לכם מי זה ר’ ראובן דונין”. והיא פתחה וסיפרה כי בעברה היא הייתה אסטרולוגית (אותה אחת שבגללה חברו של אבי חזר בתשובה…), ובמהלך התהליך, התגוררה בבית משפחת דונין במשך שלוש שנים!

“באותן שנים היו מעבירים את ההתוועדויות של הרבי בשידור טלפוני חי לארץ הקודש, ובאחת ההתוועדויות דיבר הרבי על הצורך להקים למבוגרים מסגרת לימודית בשם: ‘תפארת זקנים’ והרבי המליץ שייקרא על שם אביו.

“השידור הסתיים בשעה 4:55 לפנות בוקר (שעון ישראל) וחמש דקות לאחר מכן, בשעה חמש לפנות בוקר, כבר עסק ר’ ראובן במרץ בהקמת ‘תפארת זקנים’ בעיר חיפה.

“זה היה ר’ ראובן דונין”, סיימה בעלת הבית בהתרגשות בלתי מוסתרת.

הרב יצחק אקלסרוד זוכר כי באחת ההתוועדויות של ר’ ראובן דיבר באירוניה על “עזרתם” של החסידים לפועלו של הרבי. וכך אמר:

“הרבי ביקש מהחסידים לפעול בנושא מיהו יהודי ו… - אנחנו יודעים מה התוצאה.

הרבי ביקש מהחסידים לפעול בנושא ארץ ישראל [השלימה] ו… - אנחנו יודעים מה התוצאה.

“כשהגיע עניין הספרים, הרבי בעצמו הלך וטיפל בעניני המשפט, ואחרי זה אנחנו שרים ‘דידן נצח’… דידן נצח?” הקשה הרב דונין. “אתם מבינים כמה אנחנו חצופים?”

אם כבנים ואם כעבדים

סיפר ר’ יאיר ממן:

פעם סיפר לי ר’ ראובן, כי כשהרבי חזר פעם מהאוהל, הבחין כי קצה המכנס של הרבי היה מקופל, כך שראו את הגרב. ר’ ראובן חשב לעצמו שזה לא יאה למלך ללכת ככה והחליט לקפל חזרה את המכנס (המנג’ט) מבלי להפריע לרבי. הוא זחל בין האנשים שעמדו וביקשו מהרבי ברכות; הוא חש שדורכים עליו, אבל לא היה לו אכפת. בסוף הגיע קרוב לרבי כשהוא מסתתר מאחורי רגלי האנשים, וסידר בעדינות את המכנס. הרבי שם לב, השפיל מבט, הביט בר’ ראובן וחייך, הסתובב ונכנס ל–770.

סיפור דומה סיפר הרה”ח ר’ יקותיאל (קותי) ראפ ע”ה:

פעם לפני שהרבי ירד מחדרו לקבלת שבת, ראיתי את ר’ ראובן עומד על יד המדרגות הפנימיות היורדות מ’גן עדן התחתון’ אל קומת בית המדרש. הבחנתי שר’ ראובן עומד נסער והבנתי שעומד לקרות משהו. התחבאתי אפוא בין התאים (הלאקערס) והמתנתי לראות מה יקרה.

כשהרבי ירד במדרגות והגיע למטה, התכופף ר’ ראובן והחל ‘לטפל’ בשרוכים של הרבי.

הרבי שאלו: “מה זה?”

ר’ ראובן השיב בשאלה: “ככה זה נוח?”

“זה בכוונה כך!” השיב הרבי בעברית צחה בהברה ספרדית, ומיד המשיך לכיוון בית המדרש לתפילת קבלת שבת כאשר אף לא אחד מהקהל או מהילדים שעמדו לא הרחק - הבחין בדבר.

ג’נטלמן אמתי

סיפר ר’ אליעזר רייכמן: פעם ר’ ראובן סיפר לי כי בתחילת רח’ קינגסטון הייתה חנות כובעים של יהודי שבחיצוניות לא היה לו קשר עם הקב”ה. היהודי הזה היה בריון, ובכל רגע פנוי כשלא היו לו לקוחות, היה מנצל לעבודת הגוף. בחלקה האחורי של חנותו היה מחזיק משקולות ושם היה מתאמן.

יום אחד פנה אלי ואמר לי: “You know, your rabbi is a real gentleman” [= אתה יודע, הרבי שלכם הוא ג’נטלמן אמתי].

שאלתי אותו על מה ולמה הוא חושב כך? ואז ענה לי אותו יהודי: כל יום הרבי שלכם עובר ליד החנות (בדרכו לבית אמו הרבנית חנה ע”ה) ואומר לי ‘שלום’. פעם אחת  החלטתי שאני אגיד לו ‘שלום’ ראשון, אך אף פעם לא הצלחתי. תמיד הוא מקדים אותי באמירת ‘שלום’…”

לחיות משיח בכל מחיר

ר’ ראובן שכל דבר של הרבי היה יקר בעיניו עד בלי די - התעצם בעבודה של פרסום בשורת הגאולה והגואל בכל אתר ואתר. נושא של משיח ‘בער’ בתוכו, ובכל הזדמנות היה מעורר ומדרבן את שומעי לקחו ומשתתפי ההתוועדויות שהגיעו לשמוע אותו, להתחזק בנושא האמונה.

סיפר ר’ תום רטיג, כי פעם בהתוועדות שהתוועד ב”תפארת בחורים” בכפר חב”ד, העז אחד המשתתפים ושאלו: “מה אם יבוא משיח והוא לא יראה כמו הרבי? איך נזהה שזה הרבי?” ור’ ראובן לא התבלבל, אלא ענה בפשטות: “אתם תשמעו שזה הרבי”.

בראיון שהעניק פעם (שהפך להתוועדות) הסביר ר’ ראובן עניין עמוק, ולאחר מכן נשאל לדעתו על אמירת ה’יחי’. סיפר הרה”ת ר’ חיים אליעזר ווילשאנסקי, כי ר’ ראובן השיב כך:

“מבחינתי, לומר ‘יחי’, זה כמו לעמוד לפני המלך, לפני הרבי. לרבי לא באים סתם כך פתאום”. ור’ ראובן סיפר זיכרונות מימי קדם, בעת שבתו ב–770:

“בתקופה שהייתי רוצה להיכנס לרבי, הייתי ממתין אחרי התפילה, ואם הייתי מבחין בהסכמה של הרבי, או אז הייתי מגיע לכיוון חדרו, ואם ראיתי שהדלת קצת פתוחה, סימן היה בעבורי שאפשר להיכנס.

“קרה פעם שנכנסתי אחרי מנחה ושוחחתי עם הרבי. אך לא חלפו שעות רבות, ושוב החלטתי שאני נכנס שכן הרגשתי צורך לדבר עם הרבי. לאחר תפילת ערבית הרגשתי לפי סימנים מוסכמים שהיה לי עם הרבי, כי יש לי אישור להיכנס אל הקודש פנימה. כשנכנסתי, פנה אלי הרבי בכמעין תמיהה: “האט מען דאך גערעדט” (= הרי כבר נדברנו). או אז הבנתי שלא נכנסים סתם כך אלא אם כן עשיתי הכנה כלשהי קודם לכן.

“אותו דבר בקשר ל’יחי’ - צריך לעשות משהו לכבוד ה’יחי’ לפני שמגיעים אל המלך ומכריזים ‘יחי’”.

כדרכו בכל השנים, ר’ ראובן לא סלד מפשט’לאך ומסברות עצמיות שמקורן בשכל העצמי. כך היה גם מאז החל מבצע משיח, וביתר שאת, לאחר שהרבי עודד את שירת “יחי אדוננו”. ר’ ראובן, כחסיד ומקושר בכל לבו ונפשו, ידע כי זהו רצונו האמיתי של הרבי, וכך אף היה מפרסם בכל מקום. הוא עצמו ענד על דש בגדו וכובעו סמל, דגלון קטן, של משיח. אם לא די בכך, הוא אף היה מסתובב עם שקית מלאה בסמלים שכאלה ומחלק לכל מי שקיבל על עצמו לענוד אותם… הוא הסביר זאת באומרו כי המילה “משיח” הכתובה על הסמל מסמלת את עוצמת האמונה. משיח, בלי פשט’לאך וסיסמאות נוספות.

באחת מהתוועדויותיו דיבר על כך שכל אחד צריך להיות ‘לוח מודעות מהלך’ בעניין זה של פרסום בשורת הגאולה. וכך אמר  (מתוך תמליל מהקלטה באדיבות ר’ מענדל שכטר):

“הפרסום הוא המינימום שאנחנו יכולים לעשות, כדי שלא לשכוח את העניין הזה של משיח. אני חושב שתבוא ברכה על זה שהמציא את הדגלונים האלה עם הכיתוב ‘משיח’ וכבר שמעתי כמה הצלחות בקשר לזה. לא מעניין כל הסיפורים, ההתחכמויות וההתחמקויות… אני חושב בפשטות: אתה יודע שהרבי רוצה משיח? ‘קרא בגרון אל תחסוך’ [צא ופרסם משיח בקול גדול]. אתה לא מרגיש שאתה מסוגל להיות תרנגול הקורא בקול גדול? - אז תהפוך ללוח מודעות. תלך ברחוב עם דיגלון על עצמך. ואם תאמר שאינך לוח מודעות מהלך, היום יש בובות כאלה שדוחפים להן בטרייה, והן מתחילות ללכת. מה הבעיה?

אז במינימום של לעשות דבר, כמו שכתוב “וראיתם אותו - וזכרתם - ועשיתם” אז אנו למדים מכך שראייה מביאה לידי זכירה וזכירה לידי מעשה. כך גם בעניין משיח - כשאתה רואה את המילה “משיח”, אז זה פשוט שזה מזכיר לך משיח… “

געגועים מחייבים

סיפר ר’ גיל בניסטי:

פעם שמעתי סיפור חסידי מאחד מידידיי על אחד מאדמו”רי פולין שהיה לו בן חולה. באו החסידים וסיפרו לו כי בנו הולך בכל בוקר דרך ארוכה אל המעיין כדי לטבול. כששמע זאת האב שידע כי הדבר אסור על בנו, ציווה מיד על בנו שלא לטבול יותר - והבן קיבל את גזירת אביו.

כמה שבועות לאחר מכן הגיע גיסו של האדמו”ר וגילה את אזנו, כי ראה את בנו ליד המעיין כמה פעמים, והוסיף כי הבחין, שכאשר הגיע בנו אל המעיין - פשט בגדיו, אך לא טבל אלא מיד היה מלבישם בחזרה, בוכה ואומר: “מקווה מקווה, כמה שאני רוצה לטבול - זה רק אתה ובורא עולם יודעים, אבל אבא אסר עלי לטבול”, ואז היה מסתובב ושב על עקבותיו.

בליל שבת אחד סיפרתי לר’ ראובן את הסיפור הזה, והסיפור ריגש אותו עד דמעות.

למחרת בבוקרו של יום השבת, באתי לאסוף אותו מהבית שבו התארח ברעננה. לפתע ביקש ממני שנלך יחד אל המקווה. ידעתי שהוא לא יכול לטבול ושאלתי אותו על כך: “אם בין כך אינך יכול לטבול, למה ללכת כל כך רחוק?” אך ר’ ראובן השיב: “תקעת אותי חזק עם הסיפור של אתמול; אז לפחות פעם אחת אני אשתדל לעשות מה שעשה הבן”…