בימים אלה שבהם מתקרבים לקראת סיום מסלול לימוד הרמב”ם היומי, חשוב לעורר על כך שהר

בימים אלה שבהם מתקרבים לקראת סיום מסלול לימוד הרמב”ם היומי, חשוב לעורר על כך שהרבי רוצה שנערוך “הדרן” על הרמב”ם בכל מקום אפשרי, בכל עיר ועיירה. וכן ברמה הארצית והעולמית, ב”שטורעם” גדול במקומות גדולים וציבוריים ארציים ועולמיים. וכן לנצל כל פגישה עם מספר יהודים כדי להדגיש בפניהם את הצורך בכך שעוד יהודי ועוד יהודי יצטרף ללימוד הרמב”ם היומי >> התוועדות ברוח סיום הרמב”ם

מספרים על הרה”ח ר’ ראובן דונין, שבעת שנסע בתור בחור להסתופף בצלו של הרבי שליט”א מלך המשיח, קירב אותו הרבי מאד. הייתה לו דלת פתוחה אצל הרבי ופעמים רבות היה נכנס לחדרו הקדוש והרבי היה מורה לו לעשות דברים מסוימים, כשהוא מסביר מה התועלת שתצמח לו כשיעשה כך. באותם הזדמנויות קרה לא פעם שר’ ראובן היה פורץ בבכי ואומר: “רבי, אינני רוצה שתגיד לי למה לעשות כך — רצוני לעשות זאת אך ורק בגלל שהרבי אומר!” מספרים שפעם, באחת ההתוועדויות שהתקיימו, כאשר הרבי דיבר אודות משהו שצריך, חייך ואמר: “כמו שראובן דונין אומר שצריך לעשות בלי לדעת את הסיבה והתועלת, רק בגלל שאומרים…”

בשיחת ש”פ מטות ומסעי תשל”ו אומר הרבי (בלתי מוגה, תרגום חופשי): “שמעתי פעם מיהודי כי הוא בטוח שתהיה לו אריכות ימים. שאלתי אותו: “מדוע אתה כה בטוח?” ואמר לי, שהייתה לו הבטחה מכ”ק מו”ח אדמו”ר שיהיה ירא שמים. ומכיוון שהוא יודע שעדיין הוא רחוק מיראת שמים, וכדי שיהיה ירא שמים צריך לקחת ריבוי זמן, במילא בטוח הוא כי הוא יאריך ימים ושנים… שאלתי אותו (ממשיך הרבי): ומה אתה עושה כדי לקיים את מה שהרבי אמר? והוא אומר לי: אשרי ובא לציון הרי “מהיכא תיתי” (הוא לא כל–כך מקפיד על זה), אבל את השיעורים של חת”ת, את זאת שומר הוא בכל התוקף. שכן אשרי ובא לציון הרי זהו דבר שיש בו שינויי מנהגים, והוא אינו רוצה להכניס עצמו בזה. אבל חת”ת זה דבר שהוא שמע מהרבי, שגופא בתר רישא אזיל (שהגוף הולך אחרי הראש), אם כן הרי שמע זאת מהראש שלו — ואיך יוכל לשכוח על זה?!” ומסיים הרבי: “מילא את הרש”י או את הרמב”ם וכו’ הוא שכח, אבל דבר ששמע בעצמו כיצד “מ’קאכט זיך” בזה בהתוועדות — איך אפשר לשכוח על זה?!”

לא לדחות את לימוד הרמב”ם היומי

שוב אנו עומדים לקראת סיום הרמב”ם, ומה גם ב’שנת הקהל’, כאשר מהדהדים באזננו דברי הרבי שוב ושוב אודות החיוב וההכרח לעשות “שטורעם” גדול ביותר מסיום הרמב”ם, כדי שזה יעורר רבים להצטרף גם הם ללימוד היומי ברמב”ם.

כבר סיפרתי במסגרת זו, שבשנת תשמ”ה כתבתי מכתב פרטי לרבי בו דיווחתי בין השאר אודות סיום הרמב”ם שערכתי במסגרת שיעור שמסרתי אז, שיעור לנשים בתניא, בו היו רק משתתפות מועטות. בעת כתיבת המכתב הסתפקתי אם לציין זאת, ולא ייחסתי לזה כמעט חשיבות — אך הרבי לא התייחס כלל לכל שלושת עמודי מכתבי, וענה דווקא במתיחת שני קוים מתחת לשתי המילים “סיום הרמב”ם”!

לא אף זאת, אלא הרבי רוצה שנערוך “הדרן” על הרמב”ם בכל מקום אפשרי, בכל עיר ועיירה ובכל מקום אפשרי. וכן ברמה הארצית והעולמית, ב”שטורעם” גדול במקומות גדולים וציבוריים ארציים ועולמיים. כך גם לנצל כל הזדמנות אפשרית של פגישה עם מספר יהודים, להדגיש בפניהם את ה”בכן” בנוגע לפועל ממש — שעוד יהודי ועוד יהודי יצטרף ללימוד הרמב”ם היומי, ובכך יהיה לו קשר יומיומי עם הרבי שליט”א מלך המשיח. כולנו זוכרים כמה הדגיש הרבי שוב ושוב אודות גודל הזכות והחובה להשתתף ב”סיום” בגופו דווקא, ואף התבטא כי גם הוא עצמו נמצא שם, ושלח דולר כשליחות מצוה לצדקה לכל משתתף.

והעיקר — שיותר ויותר יצטרפו כפשוטו ללימוד השיעור היומי ברמב”ם באחד המסלולים, ובפרט במסלול העיקרי של ג’ פרקים ליום. ולהקפיד ללמוד זאת בכל יום ויום. צריכה להיות “קביעות בנפש” לכך. גם אם קרה ונשארו ערים עד שעת לילה מאוחרת מבלי ללמוד את השיעור היומי, והיצר הרע מנסה להטיף שאין שום תועלת בכך ש”יקראו” את השיעור ויירדמו על הספר בלי לקלוט מאומה. טוען היצר, שבמקרה כזה עדיף לדחות את הלימוד למחר ואז ילמדו זאת בעיון וכראוי. יש לדעת שאין זה אלא תכסיס של היצר, הרוצה שיוותרו לו במקרה דנן כדי שיוכל להוסיף ולדרוש ולתבוע עוד ועוד. כל כוונתו אינה אלא לדחות שלא ילמדו זאת היום, וכשיגיע מחר, והמחר יהפוך להיות “היום”, הוא יעשה הכל לדחות זאת שוב למחר שלאחר זמן. לכן אין להתחשב בו כלל ואין לוותר לו, אלא להקפיד וללמוד את השיעור היומי דווקא באותו יום. ובאיזה אופן שיהיה, בין אם מבינים זאת כראוי ובין אם לא, שכן הדבר נוגע ל”חיי נפשו” ועל כך אין שום אפשרות להתפשר.

למרות שמצד אחד חשוב להדגיש שרצון קדשו של הרבי שליט”א הוא דווקא שילמדו ויבינו ויחיו עם זה וכו’. אך כדי שזה לא ישמש תירוץ שלא ללמוד בתנאים מסוימים, חשוב להדגיש את דברי הרבי שיוצאים ידי חובה בדיעבד גם אם קוראים ולא מבינים. וכפי שאומר הרבי בשיחת ש”פ מטות ומסעי תשמ”ו (מוגה. לקוטי שיחות חלק כ”ח עמוד 682. תרגום חופשי): “כולל — שיעורי חת”ת (חומש, תהלים ותניא) שכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו קבע אותם כשיעורים השוים לכל נפש, לכל יהודי בדורנו (שהרי נשיא דורנו הוא הנשיא של כל אנשי הדור): השיעור בכל יום: בחומש (כפי שנחלק לכל יום). השיעור בתהלים (כפי שנחלק לחודש). והשיעור בספר התניא (כפי שנחלק לשנה). ושלא כדעת הטועים, ששיעורים אלו הינם (רק) חלק ממצות תלמוד תורה, שאז יש מקום לומר שהשיעור בספר התניא (שהוא חלק מהתורה שבעל פה) אין מקיימים אותו אלא אם יש בזה הבנה והשגה כדרוש (שזהו הכרח בלימוד תורה שבעל פה), אלא בעיקר נוגעים שיעורי חת”ת לחיי נפשו [והשיעור בתניא, פנימיות התורה — לחיי פנימיות נפשו, כידוע שהסתים דישראל קשור עם סתים דאורייתא], וכשם שהשיעור בחומש והשיעור תהלים (תורה שבכתב) מקיימים גם כאשר לא ידע מאי קאמר, יש לומר שכן הוא גם בנוגע לשיעור התניא. וכן, כיון שנתקבל ונתפשט לאחרונה, שיעור בספר הרמב”ם, באחד מהג’ אופנים: ג’ פרקים ליום, או ספר המצוות, או פרק אחד ליום”.

היחס המיוחד של ר’ מענדל לסיום הרמב”ם

המשפיע ר’ מענדל פוטרפס רחש יחס מיוחד לתקנת לימוד הרמב”ם היומי, והוא היה לומד אותו יום יום עם חברותא מיוחדת לכך. מה ש”לקח” בעיקר את ר’ מענדל, היא לא רק השכל הנפלא והסדר המדויק להפליא ברמב”ם, אלא בעיקר העובדה שהרמב”ם מלא באמונה לוהטת: מזכיר הוא שם שמים בכל מקום אפשרי, הרבה יותר מבספרי הלכה אחרים. תמיד שגור על לשונו “ציוה הא–ל ברוך הוא”, “בריך רחמנא דסייען”, “הא–ל הנכבד והנורא הזה” וכיוצא בזה. ובפרט שהרמב”ם הוא הקובע כי “מעיקרי הדת, שהא–ל יתעלה מנבא את בני האדם”, והוא מזכיר ומדגיש שמוכרח להאמין בנביא כדי להתקשר להקב”ה, שזה מדגיש עד כמה חשוב וחיוני להתקשר לרבי כדי להיות קשור להקב”ה.

ר’ מענדל לא אהב את אלו שטענו כי רוצים הם ללמוד בעיון ובהבנה, ולכן הם מסתפקים בלימוד פרק אחד (במקום שלשה פרקים) ליום, כדי שיוכלו להבין יותר טוב ולהתעמק יותר. הרי רואים אנו, היה טוען בלהט, שהרבי “קאכט זיך” במיוחד דווקא באופן הלימוד של שלשה פרקים. כל ההסברים של הרבי ברמב”ם היו תמיד בשיעור היומי לפי המסלול של שלשה פרקים ליום, ואפילו לא פעם אחת לפי השיעור של פרק אחד ליום. ואם לא אנ”ש ותלמידי “תומכי תמימים”, מי ילמד את הרמב”ם באופן הרצוי ביותר?

ר’ מענדל היה מוסיף ואומר: אלו שטוענים כך בדרך כלל לבסוף אינם לומדים בעיון גם את הפרק האחד, ולפעמים אינם לומדים אותו בכלל. כי פירושו של דבר הוא פשרה ויתור על הידור בקיום התקנה וההוראה.

ר’ מענדל היה מדגיש, שהדרך להצלחה בכלל, ובעבודת ה’ בפרט, היא דווקא הנחישות מבלי לוותר על קוצו של יו”ד. לעשות את הדברים בהידור המרבי, ואז הקב”ה עוזרו שהלימוד יהיה כראוי ויפעל פעולתו.

פעם שאל הרה”ח ר’ מנחם מענדל הכהן פרידמן, שליח הרבי באור יהודה, בענין זה, וקיבל תשובה מהרבי באמצעות האגרות–קודש (כרך יד ע’ רפח–ט): “במענה על מכתבו .. בו כותב אשר מפני שעמוס הוא בלימודים, שומר רק על שיעור דחומש עם פירוש רש”י, אבל אינו שומר שיעור תהלים חדשי וכן השיעור בתניא, ומבקש אם אפשר לשחררו משני שיעורים האחרונים. ותמיהני עליו, כי אין שמירת השיעורים לטובת מי שהוא אחר אלא לטובתו הוא. וככל ענייני תורה ומצוות, שהם לטובת אדם הלומד ומקיים המצווה. ומזה מובן ששחרור משמירת השיעורים “משחרר” גם כן מהתוצאות הטובות הבאות על ידי שיעורים אלו. ובמה שכותב אודות קוצר הזמן, ניצול הזמן תלוי כשאר עניני האדם בהצלחה וסיוע מלמעלה. וכנראה במוחש אשר לפעמים נקלטות הסברות ועניינים הנלמדים בקל וטוב, ולפעמים צריכים יגיעה רבה וריבוי זמן, וגם לאחרי זה אין ההבנה ברורה כל צרכה, אף שהמדובר הוא באדם אחד, אלא שבזמנים שונים. וסגולת כל מצווה (והשיעורים בכלל זה) כמאמר המשנה מצווה גוררת מצווה. זאת אומרת שעל ידי קיומה, בנקל יותר לקיים מצווה אחרת. שבזה גם כן שבנקל יותר להבין עניינים הנלמדים ובטוב. ויהי רצון שיבשר טוב בכל האמור. בברכה.”

ולהעיר עניין בהשגחה פרטית, אשר בשנה זו, בשבוע של סיום הרמב”ם, מזכיר הרבי בשיחת ה’דבר–מלכות’ לפרשת ויצא (סוף סי”ד) את סיום הרמב”ם: “שכל העולם כולו (גשמיות) יהיה חדור וספוג באלקות (רוחניות), ‘מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים’, כפי שיהיה בגלוי בגאולה האמיתית והשלימה’. והרבי מדגיש לציין (בהערה 138) ל’רמב”ם בסיום וחותם ספרו’. ואף שזה לכאורה רק מילים ספורות, אבל בעצם זהו התוכן של כל השיחה, שהגשמיות דווקא צריכה להיות חדורה וספוגה באלקות. וכפי שראו אצל אדמו”ר האמצעי, כדברי הרבי הצמח–צדק אודותיו, שאילו היו חותכים את אצבעו, לא היה יוצא דם אלא חסידות, המסמל יותר מכל את העובדה שהגשמיות צריכה להיות חדורה וספוגה בחמימות ובחיות באלקות עד אופן של “כמים לים מכסים”.

ועוד לפני “אורו של משיח”, ישנו “אוויר של משיח”, אותו עלינו לנשום כל הזמן, “כל ימי חייך”, וזה מביא “להביא לימות המשיח”, כיוון שזהו העצם של משיח.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.