מאת הרב נדב כהן

מה נעלה יותר, מעשה או כוונה? הנושא מאוד חשוב לנו, שכן כולנו עוברים את הדילמה הזו, עם עצמנו, עם הילדים שלנו, עם המקורבים בבית חב”ד וכן הלאה, במה להשקיע יותר במצוות מעשיות או בכוונות? האם יש טעם לעשיה ללא כוונה, ומה לגבי כוונה ללא עשיה?

מאת הרב נדב כהן

בשיעורי התניא היומיים במסגרת לימוד החת”ת, אנו נמצאים ממש בעמודים האחרונים של ספר התניא, בחלק החמישי - קונטרס אחרון, קונטרס בו אדמו”ר הזקן מתייחס לנושא שעל אודותיו כבר היה דיון בפרקים ל”ט ומ’ וכעת מעמיקים בו שוב: מה נעלה יותר, מעשה או כוונה? הנושא מאוד חשוב לנו, שכן כולנו עוברים את הדילמה הזו, עם עצמנו, עם הילדים שלנו, עם המקורבים בבית חב”ד וכן הלאה, במה להשקיע יותר במצוות מעשיות או בכוונות? האם יש טעם לעשייה ללא כוונה, ומה לגבי כוונה ללא עשייה? השאלה מגיעה דווקא ממקום אמיתי בו רוצים לכוון לרצון השם ולקיים אותו באמת ועד הסוף, ללא פשרות וללא סטייה מהאמת כלל.

הישרדות אבל עם עוצמה

ישנו מכתב מדהים מהרבי, ‘מכתב כללי’ שיצא לקראת ראש השנה תשח”י, בו הרבי מתייחס לחשיבות קיום המצוות בפועל.

במכתב שואל הרבי מה שמר על עם ישראל במשך כל השנים, כיצד קרה שעמים שלמים ותרבויות נמחקו בעוד העם היהודי נשאר עומד בעינו? הרבי מעלה כמה אפשרויות ושולל אותן אחת אחת.

עצמה פיזית? אין זה בזכות עצמה פיזית או כלכלית שלנו, שהרי כמעט אף פעם לא היינו במצב כזה. גם בזמנים הכי מוצלחים שלנו מבחינה זו, כמו בימי שלמה המלך, לא היינו הכי חזקים או הכי עשירים. בבל, מצרים ואשור לדוגמה, היו גדולים וחזקים מאיתנו ומזמן כבר נמחקו מהמפה.

האם בזכות עצמאות שלטונית שרדנו? זה לא יכול להיות העצמאות השלטונית או המיקום הגיאוגרפי, כיוון שגם הם חדשים לנו; לא תמיד היינו בארץ ישראל, ולא תמיד היה לנו שלטון עצמי, להיפך, רוב שנות קיומנו היינו מחוץ לארץ וללא מדינה.

תרבות משותפת? זה גם לא יכול להיות התרבות המשותפת, כיוון שזו השתנתה פעמים רבות, ויהודים שהתפזרו למקומות שונים בעולם “השתלבו” בתרבויות המקומיות.

שפה? זו גם לא יכולה להיות השפה, כיוון שרוב השנים דיברנו ארמית (שפת הגמרא, הזוהר וחלק מהתנ”ך), או ערבית (תקופת רבי סעדיה גאון ותקופת הרמב”ם) או אידיש (יהדות אירופה).

אז מה בכל זאת החזיק אותנו כעם לאורך אלפי שנים בניגוד לעמים אחרים שנעלמו ונמחקו?

נשאר רק דבר אחד, משהו שהיה איתנו כל השנים, בכל מקום, בכל מצב, בכל תרבות ובכל שפה - קיום תורה ומצוות בחיי היום יום, מסירות נפש לקיום התורה. כל פעם שהיו יהודים שסטו מדרך התורה והמצוות, למשל המתייוונים, לא עבר זמן רב והם נעלמו מעם ישראל. כלומר, לאחר שויתרו על התורה ומצוות בתוך זמן מועט התבוללו ונטמעו בין שאר העמים.

ומה לגבי תיקון המידות? מה לגבי אמונה?

מסתבר שגם זה לא מספיק כדי להתקיים, שכן בלי הקיום המעשי של המצוות ובמסירות נפש גם בזמנים הקשים, היהדות לא מחזיקה. הניסיון של חלקים בעם להיות ככל הגויים, לוותר או להתפשר על קיום מצוות, לא רק שאינו מבטיח את קיומנו, אלא להיפך, לאור ההיסטוריה, הוא זה שמסכן את קיומנו.

לצערנו אפשר לראות לכך דוגמה מוחשית במקומות רבים היום בעולם, ובמיוחד באמריקה. יהודים שהגיעו לארה”ב ורצו לחנך את ילדיהם ככל הגויים, מבלי להבליט את השוני והמיוחדות שבעם ישראל, קיבלו ילדים שלא מבינים מדוע לא להתחתן עם גויים. ההורים לא התכוונו שהילדים יתבוללו, הם רק רצו שיהיו כמו כולם. עכשיו שהילדים (או הנכדים) גדלו, הם לא מוצאים שום סיבה להישאר יהודים.

הדרך היחידה להילחם בכך היא על ידי חינוך ילדינו לקיום תורה ומצוות, זהו הדבר היחידי שאיגד אותנו במשך כל הדורות לעם אחד, שום דבר אחר לא עשה זאת.

להבין, לחשוב ולהתחבר

אבל יש גם את הצד השני. מעשה ללא כוונה יש בו גם חיסרון; אדם שיקיים מצוות ללא הבנה של מה שהוא עושה, יתקשה להמשיך בקיום המצוות, בפרט בעולם המודרני, שבו אנשים התרגלו לעשות רק דברים שהם מבינים, והערך של קבלת עול פחות מוכר. יש לשלב כוונה וידיעת תוכן ורעיון המעשה ולשלבו יחד עם הביצוע.

בשנת תש”כ נכנסו אל הרבי ל’יחידות’ סטודנטים ובפיהם מספר שאלות על יהדות בכלל ועל חב”ד בפרט. אחת השאלות הייתה “מהו סוד ההצלחה של חב”ד?”, התשובה של הרבי מאוד מעניינת ומתחלקת לשתיים: החלק הראשון הוא הסבר שכלי, החלק השני - אמר להם הרבי - היא תשובה של חסיד.

תחילה ענה להם הרבי שנמצאים בדור כזה שאנשים רוצים להבין מה הם עושים, רוצים הוכחות לכך שצריך לעשות והסבר וטעם על למה לעשות, ובחב”ד מספקים את התשובות לכך. חב”ד, זה חכמה, בינה ודעת, הבנה והשגה וביאור עניינים ביהדות באופן שיהיו מובנים בשכל.

תשובה שנייה ענה להם הרבי שכחסיד הוא מאמין מעבר לכל ספק שחסידות חב”ד היא האמת, הרי שהאמת בהכרח שנוחלת הצלחה.

אמנם חסידות מדגישה שהמעשה הוא העיקר, אך כמובן שחסידות גם מדגישה את חשיבות הכוונה. והרי זה מה שלומדים בחסידות, להבין את העומק שכל במצווה בכל הלכה; להבין את העומק של התורה ועל ידי זה להגיע לחיבור פנימי. להבין את המשמעות של קיום תורה ומצוות באופן כללי ולהבין כל מצווה ומצווה באופן פרטי. כשחסר בהבנה הזו, המצוות הופכות להיות אוסף של מעשים טכניים שלא רואים את הקשר ביניהן כמו גם את הקשר בינן לבין הקב”ה. דווקא כשלומדים חסידות אפשר להבין שמצוות הם ‘צוותא’, חיבור לקב”ה, אפשר להבין את היוקר והחשיבות של כל מצוה.

אין מקריות במספרים

אדמו”ר הזקן ממשיך ומסביר בפרק הנוכחי, שכל מצווה שמקיימים היא המשכת אלוקות. אין זה מקרה שיש תרי”ג מצוות בתורה ובדיוק אותו מספר - תרי”ג אברים בגוף ובנפש. אין אקראיות בכך שיש רמ”ח מצוות עשה ורמ”ח אברים, שס”ה מצוות לא תעשה ושס”ה גידים. כל אחת מהמצוות ממשיכה חיות לאבר אחר ודרכו אל העולם כולו. המצוות פועלות על העולם ומביאות אור לעולם.

ההבנה הזו מוסיפה חיות בקיום המצוות ומאפשרת לנו לקיים את המצוות גם במעשה בפועל על כל ההידורים, שהרי זה מוסיף בהמשכת האור כראוי, וגם בכוונה, שהרי כשיודעים את חשיבות העניין ניגשים לכך אחרת.

אז מה עדיף מעשה או כוונה?

התשובה היא כמובן שצריך את שניהם, אי אפשר להסתפק במעשה ואי אפשר להסתפק בכוונה. הנפש הבהמית, שמרגישה את מציאותה, מתקשה לקבל תשובה המכילה שני הפכים בו זמנית (גם מעשה וגם כוונה), היא מעדיפה תשובה חד כיוונית לאחד מהצדדים או מעשה בלבד או כוונה בלבד.

אך הנפש האלוקית מסוגלת לקבל תשובה המצריכה נשיאת הפכים, הקב”ה הוא הרי נושא הפכים, ולכן הנפש האלוקית, שבטלה לקב”ה, מוכנה לקבל תשובה של נשיאת הפכים.

 הכותב הנו מחבר הספר “מודעות יהודית - רעיונות מרכזיים בספר התניא”

להערות והארות: tanyavideoart@gmail.com