למה היה צריך מלכתחילה להיות כל כך הרבה צרות וייסורים וכל כך הרבה מסירות נפש, כדי

למה היה צריך מלכתחילה להיות כל כך הרבה צרות וייסורים וכל כך הרבה מסירות נפש, כדי שלבסוף נחגוג את השחרור והגאולה – שלא יהיו צרות וייסורים מלכתחילה, ולא יהיה צורך בגאולה? • התוועדות חסידותית לקראת חג הגאולה י”ב בתמוז

חשוב במיוחד בימים אלו לעבור ולקרוא את “רשימות המאסר” בלקוטי דיבורים וכיוצא בזה, ללמוד ולדעת את “דברי הצומות וזעקתם”, את כל פרטי המאסר ומה שמסביב לו, להפנים את מסירות הנפש הנפלאה של הרבי הריי”צ וגם של החסידים ללא שום חשבונות – וללמוד מכך למסור את הנפש בעניינים הנדרשים מאתנו היום, כשהמצב קל לאין ערוך.כך קפצו למֵי מסירות הנפש

מספר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס: היה זה באותה תקופה רוויית ייסורים שלפני המאסר, בשנות נשיאותו הראשונות של הרבי הריי”צ. באותה תקופה השתוללו חברי ה”יבסקציה” – המחלקה היהודית במפלגה הקומוניסטית, שקראו לעצמם “חברת מפירי הדת” (עפרא לפומייהו) ורדפו בחמת זעם כל ניצוץ של יהדות, כשהבולשת הממשלתית, הג.פ.או., נותנת להם גיבוי ועזרה מלאים.

המצב היה אז קשה מנשוא. בתי כנסת ולהבדיל מקוואות נסגרו בזה אחר זה. רבנים, שוחטים, מלמדים ושאר “כלי קודש” נאסרו ונשלחו לסיביר. יהודים הוכרחו לעבוד בשבת, ובאם לאו נושלו מעבודתם הוקעו כאויבי המשטר והופקרו לחרפת רעב ולסכנת נפשות. ועל כולם – חינוך הנוער, “חוק חינוך חובה”, שבמסגרתו הוכרחו ילדי ישראל לבקר בבתי הספר הקומוניסטיים, שם הייתה האווירה מורעלת ברעל של כפירה. בשיטתיות וללא הרף החדירו הקומוניסטים את היפך האמונה ר”ל בבורא העולם ובכל הקדוש והיקר ליהודי, כשאין הם בוחלים בשום אמצעי. הן בכוח הזרוע והן בלעג ובשיטות מתוחכמות הם רדפו ללא הרף ונלחמו בכל ניצוץ של אמונה.

באותה תקופה החל הרבי הריי”צ את נשיאותו, והחל לארגן בסדר נפלא את הפצת היהדות בכל רחבי ברית המועצות. שלוחיו של הרבי הגיעו לכל פינה, מצאו שם ניצוצות של קדושה ודאגו להבעיר אותם, וכן אספו מידע יקר מפז והעבירו אותו למרכז שעל ידי הרבי: במקום אחד חסר מגיד שיעור. במקום אחר אפשר למצוא מי שיאמר שיעור אם יהיה מי שישלם על זה. במקום פלוני ישנם יהודים שאינם רוצים לעבוד בשבת, אך הם זקוקים לעזרה בקניית מכשירים לעבודה עצמאית בה יוכלו להתחמק מעבודה זו. כאן חסרים כמה עשרות או מאות רובלים להקמת מקווה. פה יש קבלן שמוכן לבנות אותו בצורה בלתי ליגאלית, וכאן ישנו רב שיוכל לתת את ההוראות הנחוצות כדי שהמקווה אכן יהיה כשר כהלכה. כאן אפשר לארגן חבורת יהודים שיבואו להתפלל. כאן ישנם ילדים שרוצים ללמוד תורה, וכאשר ישלחו לכאן מלמד יוכל לקום תלמוד תורה במחתרת.

הידיעות הגיעו למרכז ומיד תורגמו למעשה: למקום פלוני שלחו מגיד שיעור. במקום אחר דאגו שיגיע סכום קבוע עבור מגיד השיעור. כאן עוררו את פלוני ופלוני להקים מקווה תוך שעוזרים לו בחלק מההוצאות. במקום פלוני הצליחו במאמצים משותפים לקנות מכונה גדולה, וכך לדאוג שעשרות יהודים לא יוכרחו לחלל שבת. ועל כולם – שלוחי הרבי שהגיעו לכל מקום, רבנים, שוחטים, מוהלים, והעיקר – מלמדים שילמדו תורה עם תינוקות של בית רבן, שכן על כך היה עיקר המאבק.

השונאים ידעו היטב שהנוער והצעירים הם דור העתיד, ו”אם אין גדיים – אין תיישים”, וכך חשבו לקעקע ח”ו את היהדות מן היסוד היל”ת, כאשר החינוך יהיה כולו בידיהם, לערכי הקומוניזם והאתאיזם שעליהם הם “מחנכים”.

וכאמור, עבודה זו התנהלה במסירות נפש ממש, ללא שום חשבון וחישוב כלשהו. הבולשת הרוסית הידועה לשימצה עמדה כולה לשירות ה”יבסקציה”, והם בלשו וחיטטו ללא הרף למצוא ולבטל ח”ו כל ניצוץ של יהדות. כל בית כנסת שרץ סוכנים ומלשינים שלהם. כל מי שהראה את יהדותו סומן כמטרה למאסר ולגירוש ואף גרוע מזה. וכל מי שעסק בהפצת היהדות ידע שבמוקדם או במאוחר הוא עלול מאד להיתפס ולהישפט לעונשים חמורים ביותר כקונטר-רבולוציונר, העבירה החמורה ביותר ברוסיה הסובייטית.

באותה תקופה היה יהודי שביתו היה מרכז של פעילות יהודית במחתרת בשליחות הרבי הריי”צ. שם התקיימו התפילות, שם היו השיעורים. שם נערכו התוועדויות. ואף המלמדים באו לשם ללמד את הילדים. אותו יהודי ובני ביתו חיו בפחד מתמיד יום יומי. הם ידעו כי הג.פ.או. בעקבותיהם, ובדרך הטבע לא ירחק היום בו ח”ו ייאסרו ויישלחו אל הבלתי נודע, וכפי שאכן ארע לכמה וכמה מחבריהם.

כשהגיעו מים עד נפש, ואותו יהודי הרגיש כי חייו וחיי בני ביתו ממש אינם חיים, הוא קם ונסע אל הרבי ונכנס ל”יחידות”. הוא ביקש מהרבי שיתיר לו להוציא מביתו לפחות חלק מהפעילות בענייני יהדות, מאחר שהמצב מסוכן כל כך ובני ביתו אינם יכולים לשאת זאת, לחיות בסכנה ובפחד מתמיד כל הזמן, עד שחייהם אינם חיים.

הרבי שמע את דבריו עד תומם, וכשסיים אמר לו: כידוע לך, באזור מגוריך נסגר המקווה, והרי למען המשך הקיום היהודי יש לעשות כל מאמץ שבנות ישראל יוכלו לשמור על טהרת המשפחה. עליך, אפוא, לדאוג שבביתך יקום מקווה טהרה במחתרת. תמצא בנאים שיוכלו לעשות את המלאכה בסודיות, תתדבר עם רב פלוני כיצד לעשות זאת באופן שהמקווה יהיה כשר בכל פרטיו על פי הדין. ולאחר שבעזרת השם המקווה יקום, עליך לדאוג גם לכך שאלו השייכים לזה יידעו על קיומו כדי שיוכלו להשתמש בו.

היהודי שמע את דברי הרבי והבין היטב היטב את התשובה. לא זו בלבד שהרבי לא מתיר לו להוציא חלק מן הפעילות מביתו, אלא שהרבי מטיל עליו כאן משימה נוספת, קשה ומסוכנת עוד הרבה יותר. יהיה עליו מעתה לעמול כפל כפליים, לעשות פעולות לא חוקיות רבות במחתרת, ולשמור קשר ולהודיע על כך להרבה משפחות, למי שרק שייך שאולי יילכו למקווה אם יידעו על אפשרות כזו. ומספיק שרק אחד מאלו שיוודע להם ידווח לג.פ.או. על כך… והרבי לא מבטיח לו כלל כי לא יקרה לו מאומה, שלא ייאסר או אפילו שיישאר בחיים.

הוא נשבר לגמרי, ובעומדו לפני הרבי ב”יחידות”, פרץ בבכי.

הרבי בכה זמן מה יחד עמו, ולאחר מכן אמר לו: ביום הכיפורים הייתה בבית המקדש עבודה של שילוח השעיר לעזאזל. בתורה נאמר על כך כי צריך לשלח את השעיר ביד “איש עתי”, וחז”ל אומרים על כך כי אותו יהודי ששילח את השעיר לעזאזל לא הוציא את שנתו ונפטר באותה שנה. ובכל זאת מספרים חז”ל כי הכוהנים היו מתקוטטים ביניהם, כי כל אחד רצה לזכות לעסוק בעבודה זו, למרות שכל אחד ידע מה צפוי לו.

זו, אומר הרבי שליט”א מלך המשיח, הייתה מסירות הנפש הגדולה ביותר של הרבי הריי”צ נ”ע. לא זו בלבד שהרבי השליך את חייו שלו מנגד ועמד בראש המערכה ללא שום התחשבות בסכנה שהוא לוקח על עצמו, אלא (וכאן נחנק קולו של הרבי שליט”א מדמעות עצורות) הוא גם שלח את הזולת למסירות נפש.

עד טיפת הדם האחרונה

ואכן, מסירות הנפש של הרבי הריי”צ שעמד בראש המערכה, ושל פיקודיו החסידים באותה תקופה, הייתה למעלה מכל מדידה והגבלה. מפורסם גם שהרבי אסף עמו עוד תשעה חסידים, ויחדיו נשבעו בנקיטת חפץ, כשספר תורה בידם, למסור את נפשם בפועל ממש עבור הפצת היהדות ברוסיה הסובייטית “עד טיפת הדם האחרונה”. כל אחד לקח על עצמו חלק מן המדינה, ופועל ומפעיל שם עוד ועוד במסירות נפש. כך פעלו החסידים ללא שום חשבונות, בתנאים בלתי אנושיים כלל, ללא שום סיכוי ותקווה בדרך הטבע. כשאחד נפל בא מיד שני למלא את מקומו, תוך שהוא יודע היטב מה צפוי לו בדרך הטבע כמעט ללא שום סיכוי להינצל, וכשהשני נפל בא השלישי, וכן הלאה והלאה.

דווקא מסירות נפש זו ללא שום חשבונות היא שהביאה את הניצחון והגאולה שהחלו בג’ תמוז, כאשר הרבי שוחרר מן המאסר וניצל מהיפך החיים לחיים. ההמשך היה בי”ב-י”ג תמוז, כאשר שוחרר גם מגלותו וחופשה ניתנה לו. ובט”ו תמוז חזר לביתו וברך ברכת הגומל (וכבר הוזכר במסגרת זו שהרבי שליט”א קבע בגלל זאת את ט”ו תמוז ליום סגולה וגאולה, יום התוועדות וקבלת החלטות טובות), לאחר מכן, כשיצא מרוסיה והגיע לריגא ולפולין וכו’ ועד לארצות הברית, כאשר הפעולות בהפצת היהדות והחסידות גברו והתעצמו מאד מאד, ונמשכו במחתרת גם ברוסיה הסובייטית. ואת התוצאות הסופיות רואים היום, אומר הרבי שליט”א, במפלה המוחלטת של הקומוניזם והאתאיזם, כאשר קם שם משטר חדש המכריז על אמונה בה’ ומאפשר ליהודים ואף מסייע להם לקיים תורה ומצוות, וכן לנסוע משם לארץ הקודש.

בראש צבא של קומץ חסידים

“הקורא את המגילה למפרע – לא יצא”. מפרש מורנו הבעש”ט: מי שקורא את ה”מגילה” אודות הניסים והנפלאות שעשה לנו ה’, וחושב כי אין זה אלא סיפור שקרה בעבר, “למפרע”, ולא שדברים אלו קורים היום, כאן ועכשיו – לא יצא ידי חובתו. שכן עיקר גדול הוא בתורה שהתורה כולה, ובמיוחד החגים וימי הסגולה שבה, הינם עכשוויים ואקטואליים. אל לנו להסתכל על ימים אלו כימים שרק אי פעם בעבר בלבד קרו בהם ניסים ונפלאות, אלא “הימים האלו (כאשר הם) נזכרים (אזי) ונעשים” – כאשר הם נזכרים כראוי, כאשר לומדים ומתבוננים היטב במה שארע בעבר ביום זה, ולומדים מכך את הלקח העכשווי והאקטואלי לימים אלו, ומשתדלים ליישם זאת, לחיות עם זה ולהפנים את המסר בחיים כאן ועכשיו, אזי “ונעשים”, העניין חוזר שוב על עצמו, וגם עכשיו חוזר ונפעל ונעשה אצלנו העניין הנפלא בגללו אנו חוגגים חג זה.

כאשר אנו חוגגים את חג הגאולה י”ב-י”ג תמוז, עלינו לזכור ולחזור ולשנן לעצמנו וכל הסובבים אותנו כיצד מסתכלת תורת החסידות על חג זה.

חשוב במיוחד בימים אלו לעבור ולקרוא את “רשימות המאסר” בלקוטי דיבורים וכיוצא בזה, ללמוד ולדעת את “דברי הצומות וזעקתם”, את כל פרטי המאסר ומה שמסביב לו, להפנים את מסירות הנפש הנפלאה של הרבי הריי”צ וגם של החסידים ללא שום חשבונות – וללמוד מכך למסור את הנפש בעניינים הנדרשים מאתנו היום, כשהמצב קל לאין ערוך. ומכיוון שסוף סוף העיקר הוא ללמוד ולהתבונן ולהפנים מה זה אומר לנו בזמננו ובמצבנו כאן ועכשיו, הרי לשם כך צריך ללמוד ולהבין מה אומרת תורת החסידות על גאולה זו.

ותורת החסידות אומרת: לא רק הצלה וישועה גדולה של הרבי הריי”צ הייתה כאן, הרבי שעמד בראש צבא של קומץ חסידים, ללא נשק וללא שום סיכוי נגד מלוכה אדירה, ובכל זאת ניצח, למרות שגם זה דבר גדול ונפלא עד מאד.

יתרה מזו: אין זו רק הצלה וישועה של היהדות מיד הקמים עליה, שאת זאת מסמלת גאולתו של הרבי שעמד בראש המערכה. וכפי שכתב במכתבו המפורסם: “לא אותי בלבד גאל הקב”ה בי”ב תמוז, אלא את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה”, שכן נצחון זה היה נצחונה של היהדות על אלו שקמו עליה – אלא הרבה יותר גם מכך.

בפשטות נדמה שהרבי נאסר בגלל שהיבסקציה היו רשעים גדולים, והמפלגה הקומוניסטית הייתה כזו וכזו, אלא שהקב”ה ברוב חסדיו הצילו וגאל אותו.

וכאן נשאלת השאלה, למה היה צריך מלכתחילה להיות כל כך הרבה צרות וייסורים וכל כך הרבה מסירות נפש, כדי שלבסוף נחגוג את השחרור והגאולה – שלא יהיו צרות וייסורים מלכתחילה, ולא יהיה צורך בגאולה?

אלא, מבארת תורת החסידות, האמת היא להיפך: הרבי נאסר משום שהגיע הזמן להתגלות חדשה ונפלאה בפנימיות התורה, שלב נוסף ומכריע בהתקדמות לקראת משיח צדקנו. ולכך אי אפשר היה להגיע אלא על ידי אותה מסירות נפש מופלאה, שאמנם הביאה לבסוף לגילוי הנכסף של חג הגאולה ג’ תמוז וי”ב-י”ג תמוז. ונמצא שעיקר היום טוב הוא לא רק בגלל השחרור והגאולה של הרבי והישועה של היהדות מהקמים עליה, אלא בעיקר בגלל הגילוי החדש והנפלא שהתגלה אז, שבשבילו היה כדאי כל פרשת וייסורי המאסר. ועד שט”ו סיוון, היום בו נאסר הרבי הריי”צ, אינו נחשב ליום שחור, אלא אדרבה, ליום של אור וסגולה. ובשנים האחרונות הוציא הרבי שליט”א קונטרס עם מאמר חדש לרגל ט”ו סיוון (והרי מעולם לא יצא “קונטרס” עם מאמר לט’ באב או לי”ז תמוז וכיו”ב).

וכמבואר בספר השיחות תשנ”ב (חלק ב’ עמוד 485) בנוגע לגאולת י”ט כסלו (ובכמה מקומות מבואר שכן הוא גם בנוגע לי”ב-י”ג תמוז. ראה קונטרס י”ב תמוז תנש”א בסה”מ מלוקט ח”ה):”כשם שמתן תורה (דנגלה דתורה) בא דווקא לאחרי ועל ידי גלות מצרים, כך מתן תורה דפנימיות התורה (בי”ט כסלו) בא דווקא לאחרי ועל ידי ההעלם והסתר דמאסר אדמו”ר הזקן (שהיה מפני הקטרוג למעלה על גילוי החסידות), כי “בכל זמן כשמתגלה אור חדש יותר בתורה, ובפרט בחינה גבוה כזו, היה צריך להיות מקודם ההעלם והסתר דישיבתו במשמר כו’.

“ומהטעמים לזה: בכדי לחדש בתורה צריך להיות הוספה וחידוש בהאדם (הלומד ומחדש בתורה). כל זמן שהוא נמצא במצבו ודרגתו שרגיל כבר בה, הרי גם פעולתו בלימוד התורה מדודה לפי כוחותיו הרגילים. דווקא על ידי המאסר – נתגלה הכוחות פנימיים ועצמיים של בעל המאסר (אדמו”ר הזקן), ועל ידי גאולתו נפעל בו חידוש (בדוגמת החידוש של עבד שנשתחרר, להבדיל, חידוש משעבוד לגאולה). ועל ידי זה – החידוש (“גאולה”) בתורת החסידות שנתגלתה על ידו, שהביא את תורת החסידות בהבנה והשגה דחב”ד, אשר על ידי זה גילה את העצם דפנימיות התורה.

“ויש לומר שבאמת סדר הפוך הוא, כי תורה היא המקור לכל ענייני הבריאה. ולכן צריך לומר, שהסיבה להחידוש שנפעל על ידי המאסר והגאולה היא – הכוונה למעלה שהגיע הזמן להחידוש בתורה על ידי גילוי תורת חסידות חב”ד. וכתוצאה ומסובב מזה היה עניין המאסר והגאולה, שפעל חידוש בבעל המאסר והגאולה, שעל ידי זה הביא בפועל החידוש בתורה על ידו”. עכלה”ק. 

נדרשת מסירות נפש

הרבי הריי”צ הביא לעולם גילוי חדש ונפלא של פנימיות התורה, שלב עיקרי ומכריע בהתגלות האלוקית של “הורדת השכינה למטה” שהחל במיוחד על ידי רבינו הזקן, כמבואר בד”ה באתי לגני תשי”א (ראה בכל זה בארוכה ב”משיח עכשיו” חלק א’ וחלק ב’ בתחילתו).

אצל הרבי הריי”צ, ספירת היסוד, הגיע הזמן להתחיל להוריד את השכינה לכיוון הארץ. כידוע שחמשת המידות שלפני ספירת היסוד (“לך ה’ הגדולה (חסד), והגבורה, והתפארת, והנצח, וההוד”) הם עדיין בתוך עצמו, ברקיעים, ואילו עניינה של ספירת היסוד היא התחלת ההשפעה החוצה, למטה, ולכן היא נקראת בשם “כל” (“כי כל בשמים ובארץ” – “דאחיד בשמיא ובארעא”), שהיא מחברת ומאחדת את השמיים עם הארץ.

ולכן אם עד הרבי הריי”צ הייתה עיקר התעסקותם של רבותינו נשיאינו בתורת החסידות והדרכותיה, עניינים רוחניים שמיימיים – הרי אצל הרבי הריי”צ, ובמיוחד אחרי ג’ וי”ב-י”ג תמוז, הייתה התעסקות עם הפרטים הנמוכים ביותר שבארץ. הוא דר בערים גדולות, במקומות הומים וסוערים ב”המונה של רומי”. הוא החל בתרגום ענייני חסידות לשפות אחרות וגם ל”שפות” פשוטות ביותר. הוא דאג לכך שילדים קטנים ילמדו אל”ף-בי”ת ויהודים פשוטים ישמרו מצוות שהם מינימום שבמינימום, דברים פשוטים ביותר ועוד.

כדי שיוכל להיות גילוי מופלא זה, שהוא צעד מכריע ביותר לקראת התגלותו של משיח, שכל עניינו להחדיר את האלקות למטה מטה, להשלים את הכוונה של דירה בתחתונים – היו זקוקים למסירות נפש מופלאה ביותר, גדולה יותר אפילו ממסירות נפשו של רבינו הזקן. כי רבינו הזקן היה בסכנה שמא יגזרו עליו גזר דין של היפך החיים. ואילו אצל הרבי הריי”צ כבר היה פסק דין כזה, אלא שבניסים נפלאים הוא נמנע ברגע האחרון. ועל ידי כל אותם עלילות גבורה ומסירות נפש מופלאה, זכינו לחג הגאולה, בו החלה השכינה לרדת אל הארץ, אל התחתון ביותר.

אבל עיקר העניין של “המשכת השכינה למטה” הוא, כמובן, אצל “הדור השביעי”, ספירת המלכות, הרבי שליט”א מלך המשיח. כי כל עניינו של המלך המשיח הוא להחדיר את האלקות למטה מטה, להשלים את הכוונה של דירה בתחתונים –  כשם שבספירות, אם כי כבר בספירת היסוד מתחילה ההורדה למטה, אך עיקר ההורדה היא בספירת המלכות, בה נרגש אכן שכל העניין הוא התחתון (ולא כמו בספירת היסוד,שהתחתון הוא רק אבן הבוחן לכך שהעליון יכול להגיע גם מטה מטה. ואין כאן המקום להאריך בביאור).

ואכן רואים משנה לשנה כיצד הרבי שליט”א מגיע למטה יותר ויותר – גם לפינות הרחוקות והנידחות ביותר. גם ל”אובדים ונידחים” ביותר, ואף לאומות העולם, עם שבע מצוות בני נח וכו’. ואת כל זה הוא פועל על ידי התחתונים ביותר, על ידינו אנו, למרות שפלותנו ופחיתותנו, ואולי דווקא בגלל זאת, שהרי הכוונה היא בתחתונים ועל ידי התחתונים דווקא.

כמו בשלבים הקודמים, על אחת כמה וכמה בשלב האחרון והסופי לקראת תכלית הכל, הגאולה האמיתית והשלימה, נדרשת לשם כך מסירות נפש. הן מסירות נפש של הרבי שליט”א עצמו, העומד בראש המערכה ומשליך חייו מנגד בשביל ניצחון המלחמה, וחפץ ה’ בידו יצליח” להביא את הגאולה בפועל ממש ותיכף ומיד ממש.

והן, ובמיוחד, נדרשת מסירות נפש ועקשנות תקיפה ובלתי מתפשרת, יחד עם אהבה ואחדות אמיתיים, מצידנו אנו, התחתונים, שדווקא על ידי עבודתנו אנו (“עשו כל אשר ביכולתכם”) צריכה לבוא הגאולה – מסירות נפש מסוג אחר, מסירות נפש של “אל ייבוש מפני המלעיגים”. מסירות נפש של “אנא נסיב מלכא”. שלא לתת לשום דבר, ויהא זה מהעניינים הכי אמיתיים והכי נפלאים ומה”גילויים” הגדולים ביותר, לבלבל אותנו ולהסיח את דעתנו מהמטרה העיקרית והסופית – לקבל את פני משיח צדקנו בפועל ממש. עקשנות ללמוד בכל שבוע שוב ושוב את הדבר-מלכות מהשנים תנש”א-תשנ”ב, לחיות עמו ולהחיות בו נפש כל חי. עקשנות לפרסם לכל אנשי הדור אודות החובה והזכות להתבטל אל השופט היועץ הנביא והנשיא. עקשנות לדאוג שהנושא של משיח לא יירד מסדר היום אף לא לרגע. והכל, הכל ממש, בכל נושא, בכל פינה ובכל ענין, יהיה חדור לגמרי, באופן שגם יישמע וייראה בפשטות, במשיח וגאולה. עקשנות על הפצת והחדרת האמונה והביטחון בדבריו של הרבי שליט”א מלך המשיח. והעיקר – קבלת מלכותו הן בדיבור, בקריאת והכרזת הקודש, והן בכל המהות ובכל המציאות. שזה מה שמביא את ההתגלות המלאה והסופית לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!