התוועדות

קטעים מדברי ימי חייו של בעל הקורא במנין הרבי, ר’ מרדכי שוסטרמן, בעל בית הדפוס “עזרא בלשן”, שהרבי הקודם קרא לו “המדפיס שלי”. על הילדות בישיבת תומכי תמימים הניידת, לימוד אומנות ומסירות נפש על קיום תורה ומצוות ברוסיה, ועל הדרך להקמת בית הדפוס שזכה שיודפסו בו רבים ממאמרי החסידות של רבותינו נשיאינו.

 הרה”ח ר’ מרדכי שוסטרמן (במרכז), בחופת נכדתו עם הרה”ח ר’ לוי”צ גרליק

הרה”ח מרדכי שוסטרמאן, נולד בערב ראש חודש אלול תרע”ד בעיר זלאבין, לאביו אליהו ולאמו רחל. בהיותו כבן 6-7, שלח אותו אביו ללמוד אצל מלמד חסידי, למרות שהשלטונות כבר פתחו בעיר ‘שקאלע’ [בית ספר ממלכתי], ורצו להכריח את כל יהודי העיר ללמוד שם.

בשנת תרפ”ז, עוד קודם הבר מצוה שלו, נמנה עם התלמידים הראשונים שפתחו את הישיבה קטנה שייסד ר’ משה אקסלרוד בסוראז. הרב אקסלרוד, שעזב את רבנות ז’לובין לטובת רבנות סוראז, החליט לפתוח במקום ישיבה קטנה, והתלמידים אותם הביא היו תלמידיו של המלמד דז’לובין, ר’ שלום הורביץ. בישיבה חגג מוט’ל את בר המצוה שלו – בסוף המנין האחרון, המנין של הרב, הביאו מזונות ומשקה, הילד חזר דרשה אודות תפילין, המשתתפים אמרו לחיים, ובזו הסתכמה חגיגת בר המצווה.

בישיבה זו למד עד סוף תרפ”ז, אז חזרו התלמידים לביתם. כשהיו בז’לובין, נחלה אחד הילדים בסקרלטינה, ותוך שבועיים וחצי מת. מכיון שבסורז נודע לבעלי הבתים על אשר אירע, ומפחדם להביא את המחלה אליהם, הזהירו את הרב אקסלרוד כי אם יחזרו התלמידים מז’לובין כולם ייאסרו. התלמידים נשארו בז’לובין ושם למד איתם רב העיר, הרב בנימינסון שיעור יומי בגמרא. בערב, למד נער הבר מצווה תנ”ך ודקדוק עם מלמד חסידי בשם איצ’ה ריסקין. במשך זמן זה, ניסו הנער ואביו לחפש ישיבה, אולם לא הצליחו למצוא – הרוסים, שידעו שאינם יכולים לעצור את תלמידי הישיבות הקטנות, מצאו שיטה – הם היו עוצרים או מגרשים את מי שעמד בראש הישיבה, וממילא הישיבה היתה מתפרקת.

להישאר בלי ישיבה יותר מידי זמן לא היה שייך, ואחרי שנה של מחשבות וחיפושים, נמצאה ישיבה מתאימה – הישיבה בפולוצק. מוט’ל ועוד נער בן עירו יצאו לדרך לפולוצק, שם התקבלו לישיבה. לאחר כשבועיים, קרא למוט’ל המשגיח ר’ שלמה חיים קסלמן, וסיפר לו כי הוא אמנם יכול להישאר בישיבה, אך חברו חלש קצת בלימוד וצריך ללמוד עם הכיתה היותר נמוכה, הממוקמת בויטבסק. באותם ימים, היתה סכנה להחזיק יותר מידי בחורים באותו איזור מוט’ל שלא רצה להיפרד מחברו החליט כי הוא נוסע איתו לויטבסק. בדיעבד, התברר הדבר כהשגחה פרטית – הישיבה בפולוצק גורשה באותו החורף.

לקראת קיץ תרפ”ט, התקבלה ההודעה ממרכז ישיבות תומכי תמימים, כי מסוכן מידי לחזור לוויטבסק. והישיבה הועברה למוהילוב. אולם גם שם לא ארכו ימיה – ר’ גבריאל כגן, ראש הישיבה שם לב כי עוקבים אחריו, ונאלץ להעלם. מי שנשלח מטעם המרכז בנעוועל למלאות את מקומו היה ר’ ניסן הבר – שהיתרון הגדול בו היתה קומתו הנמוכה, כך שהרוסים לא יחשדו בו כי הוא מגיד השיעור בישיבה.

“מצב הישיבות היה אז”, מתבטא הרב שוסטרמן בספרו ‘למען ידעו בנים יוולדו’, “כמו מסעות בני ישראל במדבר. “ויש אשר יהיה הענן ימים מספר
. . או יומים או חדש או ימים” – ברגע שהגיע הענן (שבמקרה הזה היה שחור משחור), נאלצו להעביר את הישיבה לתחנה הבאה.

לאחר פחות משנה, כבר נטל הנער בן ה-14 שוב את מקל הנדודים ונסע לחרסון, לשם הגיעו ר’ יחזקאל הימלשטיין ור’ צמח גורביץ’ לפתוח ישיבה. כשהגיעו שני הנערים – מוט’ל ודובער גורביץ’ (מי שניהל את בית רבקה בפריז) לביתו של הרב הימלשטיין בחרסון, יצאה אליהם אשתו בבכי ודמעות, וסיפרה לנערים כי בעלה, המשגיח והתלמידים נאסרו לפני מספר ימים. מחרסון הבריקו לז’לובין שלא לשלוח את הילדים, אולם המברק הגיע ליעדו אחרי שאלו כבר יצאו לדרכם.

הילדים, שהגיעו מנסיעה של 36 שעות, היו צריכים מקום ללון אולם הפחד בעיר היה כה גדול עד שכולם פחדו להכניס הביתה את הילדים, ואפילו ללילה אחד. הילדים נדרשו לחזור לקרמנצ’וג, מרחק של 12 שעות נסיעה. מחוסר ברירה, לקח הגוי בעל העגלה את הילדים לישון בביתו, ובבוקר הסיע אותם לתחנת הרכבת, משם עלו על הרכבת הנוסעת לקרמנצ’וג, שם השתכנו בביתה של אישה אלמנה שגרה עם בנה. לאחר כשבועיים, שלחו אותם לישיבה באודסה. בישיבה באודסה למד הנער עוד חודש בדיוק. כך הסתיימו לימודיו בישיבות, והוא בן 15 שנה…

התוועדות י”ב תמוז
מאחורי מסך הברזל

הנער חזר לז’לובין, שם המשיך ללמוד אצל רב העיר, הרב בנימינסון. לאחר כמה שנים, החל לחפש לעצמו עבודה, אך דא עקא שרוב העבודות ברוסיה היו במשרדים ממשלתיים, ואלו פתוחים בשבת. הפתרון שבו השתמשו הרבה מאנ”ש ברוסיה באותו זמן היה כריכה. בהרבה משרדים ממשלתיים היו משתמשים בשירותיהם של כורכים עצמאיים שהיו מגיעים למשרדים ומציעים את עצמם לכרוך את המסמכים שלהם. הנער למד את העבודה, והחל לעסוק במקצוע זה, בו ראה הצלחה, ועד שהתקבל לעבוד בבית הדפוס, שם למד גם את מלאכת הדפוס.

המצב בז’לובין היה קשה ביותר. בשנת תרח”ץ, התמנה הצורר יז’וב ימח שמו לשר הפנים של רוסיה, ומאותו יום החלה שנת תרצח להגשים את שמה. בכל לילה היו מלאכי החבלה מגיעים לבית יהודי ומשאירים מאחוריהם אלמנה בוכיה ויתומים אומללים. בכל בוקר היו שואלים יהודים איש את רעהו בחשש: “את מי לקחו הלילה?”. בתי הכנסת נסגרו, מוט’ל נשאר הצעיר היחיד בעיר ששמר מצוות. בשבתות פחד לצאת מביתו בבגדי שבת, וכך עבר את כל השבת כלוא בין ארבע קירות.

בליל שישי אחד, רצחו הרשעים שבעה חסידים. בבוקר שלמחרת, שמע מוט’ל ממזכירתו של ראש השירות החשאי כי הם מתכננים הלילה מבצע דומה. מוט’ל הבין כי הפעם מדובר עליהם. במהירות שלא תאומן סידר את כל הדברים הנצרכים, והוא ואביו עלו על הרכבת וברחו מהעיר עוד באותו ליל שבת. לאחר מספר שבועות, הגיע למוסקבה, שם עסק בציור על גבי תמונות שהטשטשו בהגדלתם.

במוסקבה גם מצא את זיווגו – מרת העניא, ביתו של ר’ גרשון פראדקין. סעודת החתונה התקיימה בט’ תמוז בביתו של אחד מתושבי שכונת מרינה רושצ’ה, שהיה לו סלון גדול יחסית. כך חגגו אז סעודות חתונה ברוסיה.

בבוקרו של י”ב תמוז, כשהגיע החתן הטרי לבית הכנסת, ניגש אליו דודו ר’ זוסיא: “היום נבוא אליך לחגוג שבע ברכות!”. ר’ מוט’ל לא היה בטוח שיהיו עשרה, אך בלילה ראה כיצד מגיעים ובאים אנ”ש מהחשמלית. הוא רץ לקנות בקבוק משקה, ולביתו הגיעו בזה אחר זה: ר’ ניסן נמנוב, ר’ בן ציון שמטוב ובנו מענדל, ר’ דוד ברוומן, ר’ בערל קאבילאקער, ר’ יונה כהן, ר’ שמואל יצחק רייצעס ובנו יוסף, ר’ אליהו חיים רויטבלאט ועוד. התברר, כי בגלל הפחד, לא יכלו לסדר מקום להתוועדות. כל אחד מאנ”ש שהיה נכנס לבית הכנסת והיה שואל היכן מתוועדים היום, היה דודו של ר’ מוט’ל שולח אותם אליו, שם לפחות יש אמתלא שזוהי לא התוועדות י”ב תמוז כי אם חתונה…

ההתוועדות נמשכה עד אור הבוקר, כאשר ר’ ניסן ראש המדברים. לקראת אור הבוקר שלח ר’ יונה את המתוועדים שיצאו אחד אחד, כיון שהגוי שגר בדירה ממול היה איש ג.פ.או. כך חגגו חסידיו של הרבי הריי”צ את נס הצלתו מידי הסובייטים הרשעים, תחת לאפם של אלו.

בזמן מלחמת העולם השניה, הצליחה משפחת שוסטרמן הצעירה – אבא, אמא ותינוקת להימלט מאימי המלחמה במוסקבה, והגיעו לסמרקנד, שם התרכזו חסידים רבים.  מסמרקנד הצליחו להימלט לאחר המלחמה באמצעות העשלונים והגיעו עד לפאקינג, מחנה הפליטים החסידי הידוע.

שנים ראשונות בארצות הברית

באמצעות בעלה של בת דודתו, ר’ חיים שטיין, זכה ר’ מוט’ל לקבל את אחת הויזות שיועדו עבור ‘פרופסורים’ בישיבה – ויזה שהקנתה זכות ישיבת קבע בארצות הברית. בח”י אדר ב’, הגיע עם בני משפחתו לארצות הברית, ובא לביתו של גיסו שגר אז בשכונת איסט ניו יורק.

בשבת הראשונה, צעד ר’ מוט’ל להתפלל עם הרבי – מרחק של יותר משעה הליכה. מכיון שהיה חדש ורק הגיע מאירופה, זכה להשתתף במנין המצומצם לקריאת התורה שנערך בחדר היחידות בקומה השניה. הטלית שבה היה לבוש, היה טלית שנטוותה על ידי אחד מאנ”ש ברוסיה – עשויה מצמר עבה מאד. אחרי ההתוועדות סיפר לו הגבאי, ר’ יוחנן גורדון, כי הרבי התבונן כל העת בטלית הזאת…

באותם ימים באמריקה, היה הג’וינט נותן תמיכה ביד רחבה לפליטים, החל מדיור ורהיטים וכלה בכסף מזומן. בשל מצוקת הדיור בניו יורק, העיר אליה הגיעו המוני הפליטים, החל הג’וינט לחפש דרך להעביר אנשים דירה מהעיר. הם מצאו איפוא כי ויזת הפרופסור אותה קיבל ר’ מוט’ל היתה עבור ישיבה בקליבלנד, והחלו לתבוע כי הוא יעבור לעיר זו.

ר’ מוט’ל כתב איפוא לרבי, ובפתק כתב שלוש הצעות: א. דפוס – וזאת על פי דברי חתנו הרמ”ש שאמר לו שאנו מחפשים זמן רב מישהו שיתעסק עם דפוס. ב. שמשות – אז היתה זו משרה טובה, השמש היה גם בעל הקורא של הקהילה, דבר בו התמחה ר’ מוט’ל. ג. שוחט, אמנות אותה הכיר. הרבי השיב במכתב קצר ובו הורה לו לעבוד בכל השלושה.

זמן קצר אחר כך, הפסיק הג’וינט את התמיכה, ור’ מוט’ל נאלץ למסור שיעורים ולתפקד כשמש ב”באברויסקער שול’, בית הכנסת של הרב ישראל ג’יקובסון בבראנזוויל. את השחיטה, שאותה הורה לו הרבי לא לעזוב, קיים בכל שבוע על ידי שקנה בשוק העופות שתי עופות ושחטם לעצמו. נותרה רק מלאכת הדפוס.

באמצעות ר’ משה מרגולין, הכיר ר’ מוט’ל את בעלי דפוס ‘האחים גערץ’, ואחד מהם, לייזער, הסכים ללמד אותו בכל יום ראשון כיצד לעבוד עם מכונת ה’לינאטיפ’. לאחר מספר ימי ראשון שבהם לימד אותו את תורת הפעלת המכונה, הציע לו כי אם יש לו קונטרס לסדר לדפוס, יביא אותו בשבוע הבא, שכן רוב עובדי המפעל יוצאים לחופש. ר’ מוט’ל יסדר את הקונטרס, והאחים גערץ ידפיסו אותו.

ר’ מוט’ל בא וסיפר אודות הרעיון לרבי מלך המשיח, והרבי אמר לו שיש לו מה להדפיס – והביא לו קיצור תניא מהצמח צדק, חלק מ’קיצורים והערות על תניא’. כשהביא את עלי ההגהה מהקונטרס הראשון, הוסיף לו הרבי עוד קונטרס ועוד אחד, עד שהקונטרס הקטן הפך להיות הספר הגדול כפי שהוא מוכר היום.

החופש בבית הדפוס נגמר, והספר עדיין לא מוכן. האחים גערץ נתנו מפתח לר’ מוט’ל שהיה מגיע לעבוד לבדו בערב, כאשר כל הפועלים כבר הלכו הביתה, ועבד עד חצות הלילה עד אשר סיים את הספר.

[בשלהי אלול תשמ”ט, בקשר עם יובל המאתיים להולדת אדמו”ר הצמח צדק, הדפיסו מחדש את הספר בהוצאה מוגדלת. כאשר עבר ר’ מוט’ל בעת חלוקת הספר, אמר לרבי מלך המשיח שזהו הספר הראשון שהדפיס. הרבי חייך בשמחה].

לאחר מכן, המשיך ר’ מוט’ל לעבוד בבית דפוס שהיה ממוקם בבראנזוויל. הוא היה שוכר את המכונה מיהודי בשם שפירא, והתפרנס מהקונטרסים אותם נתן לו הרבי לסדר לדפוס. עבודה זו לא היתה קלה. את סידור לוחות העופרת היו עושים בבראנזוויל, ואחר כך היו צריכים לנסוע עם הלוחות הכבדים למנהטן, שם היו מדפיסים בפועל. הכל היה כמובן ברגע האחרון, כך שבכל פעם היה מוט’ל מגיע עם 24 או 32 לוחות כבדים בידיו, נכנס לבית דפוס במנהטן ומתחנן שיעצרו את העבודה, כי צריך לסיים את הקונטרס כמה שיותר מהר…

בשנת תש”י, סידר את עשרת הפרקים הראשונים במאמר באתי לגני. במוצאי שבת י’ שבט, כאשר ראה אותו הרבי, הורה לו לא לסדר את הפרקים הבאים. אולם זמן קצר לאחר השבעה, אמר לו הרבי: “מען דארף דאך אבער ממשיך זיין ווייטער!”.

בעל הקורא במנין הרבי

היה זה בשבת מברכים ניסן תש”ט. לאחר שהסתיימה התפילה ב’באברויסקער שול’, פנה ר’ ישראל ג’יקובסון אל ר’ מוט’ל והציע לו להצטרף אליו ולצעוד לבית חיינו, אולי יזכו להיכנס לקומה השניה, בה עולה הרבי למפטיר, לרגל ה’יארצייט’ של אביו הרבי הרש”ב, שחל בב’ ניסן.

כשהגיעו ל-770, התברר כי שבת זו הינה שבת האויפרוף של ר’ שמעון גולדמן, חתנו המיועד של ר’ יוחנן גורדון, וזה האחרון עסוק למטה עם המחותנים. עקב כך, הציע הרב ג’יקובסון למוט’ל לעלות לקרוא בתורה במנין הרבי, כיון שהוא ידע את הקריאה, אותה קרא כבר מספר שעות קודם בבראנזוויל.

כך זכה מוט’ל לקרוא בתורה בב’ ניסן האחרון בחייו של הרבי הריי”צ בעלמא דין. הרבי, שישב בכסא גלגלים עלה לפרשת החודש, ור’ מוט’ל הנרגש החל בקריאה. בפסוק השני, במילים בני ישראל, נפלט לו האות ב’, במקום כל המילה. הרבי נענע מיד בראשו הק’.

באותם ימים הוצעה לו משרת השמשות והקריאה בתורה בבית הכנסת גדול ומכובד בשכונת איסט פלאטבוש, בית הכנסת בו נתמנה הרב יעקב יהודה העכט להיות לרב. כששאל הרב העכט את הרבי מה דעתו על המינוי המוצע, השיב הרבי: “והלא הוא קרא בתורה אצל השווער!”. כמובן, שהוא התקבל כבעל קורא.

מכיון שבית הכנסת היה נוסח אשכנז, שאל מוט’ל את הרבי כיצד ינהג כאשר הוא עובר לפני התיבה כשליח ציבור. הרבי השיב לו כי בתפילת לחש יתפלל בנוסח המקובל (האר”י), ובקול יתפלל כנוסח המקום. אפיזודה מעניינת נוספת היתה כאשר אבלים היו באים לבית הכנסת לומר קדיש. מוט’ל היה ניגש ומציע להם להניח תפילין, למרות מורת רוחם של כמה מאנשי הקהילה. הרב העכט, שהיה שבע רצון מכך, כתב על כך לרבי הריי”צ שהשיב במכתב למוט’ל: “יישר חילו”.

ביום כיפור, הגיע מוט’ל ל770 אחרי שסיים את עבודתו בבית הכנסת באיסט פלאטבוש. הרבי מלך המשיח שראה אותו שאלו האם יקרא עבורו את הקריאה של מנחה, מוט’ל השיב כמובן בחיוב, והרבי עלה למפטיר יונה באותו מנין.

דפוס עזרא – בלשן

הרבי הריי”צ, שידע כי הוא שוכר את השימוש במכונה על מנת להדפיס את הקונטרסים, הורה לר’ מוט’ל לקנות מכונה כזו לעצמו. ואכן, לאחרי ההסתלקות, קנה ר’ מוט’ל מכונה, ופתח בית דפוס קטן בשכונת איסט ניו יורק. זו היתה תחילת דרכו של דפוס ‘עזרא’ ו’בלשן’, אותו ניהל בהצלחה רבה במשך שנים. ר’ ירחמיאל בנימינסון סיפר כי הרבי הריי”צ כינה פעם את ר’ מוט’ל “מיין דרוקער”.

כאשר עלתה לראשונה השאלה כיצד יקראו לדפוס החדש, אמר הרבי שכיון שסידורי תהילת ה’ הראשונים יצאו בדפוס שנקרא דפוס עזרא, כך יש לקרוא גם לדפוס זה.

הרבי רצה שמרכז לענייני חינוך יהיה שותף בבית הדפוס. למרות אי רצונם של שני השותפים –  הרב חדקוב והרב שוסטרמאן, קבע הרבי כי המרכז יהיה שותף, ושוסטרמאן ושותפו ר’ הירש’ל גנזבורג יקבלו כסף כפועלים, וחלק מהרווחים. בעקבות כך, נרשם דפוס עזרא כסניף פטור ממס של מרכז לענייני חינוך.

עם התרחבות הדפוס ומעגל הלקוחות, הגיעו לקוחות חדשים שלא יכלו להשתמש בשירותי דפוס פטורים ממס. הוקם איפוא דפוס “חדש” בשם בלשן, ומכאן שמו של הדפוס: “עזרא – בלשן”.

העבודה בשתי עבודות היתה קשה מאד, והרבה פעמים לא הספיק ר’ מוט’ל לחזור בזמן לבית הכנסת ולפתוח אותו למנחה. הוא הרגיש כי ימיו בבית הכנסת ספורים. בסוכות תשי”ג, לאחר קרוב לארבע שנים של עבודה, לקח ר’ מוט’ל קצת לחיים בסוכה, ואז אמר למתפללים: “אתם חושבים שבאתי לאמריקה בשביל לעשות כסף? באתי בשביל לפעול פה משהו ביהדות!”.

הדבר היה לשיחת היום בקרב המתפללים – מוט’ל השמש אומר שהוא יכול להסתדר בלעדינו! היה זה כאמור בית כנסת מכובד, וכזו היתה גם משכורתו של השמש. לקראת מועד חידוש החוזה השנתי, הודיעו לו הנהלת בית הכנסת כי החליטו לא לחדש את החוזה.

מי שלא אהב את הפיטורין, היה הרב אביגדור מילר, משגיח ישיבת ר’ חיים ברלין. הוא, שידע היטב את השינוי הרוחני אותו הצליח ר’ מוט’ל לפעול בבית הכנסת כאב. הוא דפק על הבימה ביום האחרון ומחה, ואז יצא מבית הכנסת. הוא ארגן חתימות של מתפללים ושלח אותם לפרזידענט שהיה אז בפלורידה. ואכן, כעבור זמן לא רב קיבל ר’ מוט’ל הצעה לחזור – לא לתפקיד מלא, אלא רק לדברים הקטנים, ללמוד עם מתפללים וכדומה. כששאל על כך את הרבי השיב לו הרבי: “אז אועקגעגאנגען איז אועקגעגאנגען [= כשעוזבים, אז עוזבים]!”.

קראון הייטס

מכיוון שלא היה קשור עוד לשכונת איסט פלאטבוש, חשב ר’ מוט’ל לעבור לשכונת קראון הייטס, ואמר לרבי שברצונו לשכור שם דירה. “למה לשכור כשאפשר לקנות?” הגיב הרבי. לניסיון להסביר משהו אודות הכסף, הגיב הרבי בקצרה: “קלענערע פון אייך האבן געקויפט [= קטנים ממך כבר קנו]. כעבור מספר חודשים, כבר קנה ר’ מוט’ל דירה ברחוב פרזידנט ליד יוטיקה.

באותה תקופה, חש ר’ יוחנן גורדון, שהיה בעל הקורא אצל הרבי שלא בטוב, וכל אחד מאנ”ש שהיה מגיע ל-770 היה זוכה לבקשה מיוחדת לקרוא לרבי. כך זכה ר’ מוט’ל שהיה מגיע מידי פעם בשבתות מאיסט פלאטבוש לקרוא בתורה עבור הרבי. כאשר עבר לקראון הייטס, הפכה הבקשה לקבועה. עד ששבת אחת אמר לו הגבאי הזקן: “עד מתי אבקש ממך בכל שבת? עלה וקרא בעצמך!”, ומאז, עד לאמצע שנת תשנ”ד, במשך שלושים ותשע שנה היה ר’ מוט’ל בעל הקורא הקבוע במנין הרבי.

במשך השנים, היה מוסר שיעור לבחורים בדקדוק קריאת התורה. למשך כמה שנים זה נפסק, עד שביחידות ליום הולדת הורה לו הרבי לחדש את השיעורים. הרבי הוסיף ואמר: “מדוע שבחורים לא ידעו לגשת לעמוד? אני לא מתכוון ל’והכהנים’, אבל סתם מנחה?”.

באחת הפעמים בהם חזר הרבי מהאוהל, התאחרה השעה והשקיעה התקרבה. המזכיר הריל”ג, שישב עם הרבי ברכב, אמר לרבי שהרי בית הדפוס נמצא על אם הדרך, והרבי הורה לנסוע למבנה ששכן אז בסאטער אווניו בשכונת בראנזוויל. הרבי נכנס לבית הדפוס ושאל את אחד העובדים היכן הוא המזרח. העובד, שלא היה רגיל להתפלל במקום, הרים את ראשו בהפתעה, וכשראה מיהו השואל החווה בידו על ארבע רוחות השמים מרוב בלבול… הרבי התפלל במקום תפילת מנחה, ולאחר מכן המשיך בדרכו.

הרב שוסטרמן נפטר ביום שני כ”ב אייר תשנ”ה. תנצב”ה.