א דמותה של הגב’ רחל זמיר, מוכרת לא רק לחסידי חב”ד רבים שמכירים אותה כמי שזכתה לי

א

דמותה של הגב’ רחל זמיר, מוכרת לא רק לחסידי חב”ד רבים שמכירים אותה כמי שזכתה ליחס מיוחד מהרבי מה”מ, אלא גם לאלפי ילדים ברחבי הארץ שמקורם בעיר חולון. עשרות בשנים התעסקה הגב’ זמיר בחינוך בני ובנות ישראל על טהרת הקודש. רוב הילדים שעברו תחת ידה היו מבתים שאינם שומרי מצוות, והיא, באהבה ובמסירות, בהקרבה ובמאבק עקשני, הטעימה אותם מטעמה המתוק של התורה.

את תחילת עבודתה החינוכית עשתה הגב’ רחל זמיר במוסד לא חב”די. המצב השתנה, כאשר באחד הימים של שנת תשי”ט הוזמנה לפגישה עם הגאון החסיד הרב דוד חנזין, שהיה אז מנהל ‘רשת אהלי יוסף יצחק’. “אנחנו רוצים לפתוח בית ספר בחולון, פתח הרב חנזין, אולם כבסיס לבית–ספר זה אנחנו צריכים לפתוח גן חובה ורק לאחר מכן לפתוח בית ספר יסודי. אני מבקש שתקחי על עצמך את הפרויקט הזה ואת תהיי הגננת”.

באותה שנה, תשי”ט, יצא הרבי בקריאתו הידועה שכל מי שמרגיש שהוא מוכשר ויכול להתעסק בחינוך - שיתגייס לעבודת החינוך.

הגב’ זמיר נענתה לבקשה, וכבר בתחילת שנת הלימודים הקרובה החלה לנהל את הגן החב”די בחולון.

ארבע–עשרה שנים רצופות שימשה הגב’ זמיר כגננת בגן החב”די, אך בעצם הייתה יותר מכך; היא הייתה אם אוהבת ודואגת לילדים. “זו היתה עבודה עצומה”, סיפרה לימים בנוסטלגיה, “זו היתה תקופה של קיבוץ גלויות. אצלי בגן היו ילדים מכל העדות, יוצאי תימן, סוריה, טריפולי, פליטי מזרח אירופה ועוד רבים שהתגוררו במעברות העולים. תפיסות החיים השונות שהתקבצו לתוך כתת גן אחת, היוו בעיה לא קטנה.

העבודה כגננת בגן החולוני לא היתה קלה. שמו של החינוך החב”די הטוב יצא למרחוק, והורים רבים רצו לשלוח את הילדים שלהם דווקא לגן החב”די. בעיריה לא ראו זאת בעין טובה. הם לא אהבו שהחינוך הדתי, והחב”די בפרט, יילך ויתרחב, והם החליטו להקשות על ההורים. משום כך, מחלקת החינוך לא אישרה לספק ציוד מתאים והולם עבור גן ילדים נוסף.

החוק באותם ימים קבע שאסור להכניס יותר משלושים ושמונה ילדים לכתת גן אחת, אולם הגב’ זמיר שראתה לא רק ילדים, אלא נשמות טהורות, לא שעתה לתקנה, וקיבלה לגן שלה ארבעים ושמונה ילדים, בעוד שהגן עצמו היה מצויד עבור שמונה–עשר ילדים בלבד. “התנאים הגשמיים היו קשים, וכל התחנונים לפקידי העיריה - עלו בתוהו”, סיפרה.

מיום ליום הכעס הפנימי בלבה, הלך וגאה. בעיניים כלות ראתה כי בצמוד לגן שלה עומדת כתה ריקה ונטושה שבקלות אפשר היה להפכה לכתת גן נוספת, אולם פקידי העיריה סירבו בעקשנות לאשר זאת, זאת על אף, או בגלל, הביקוש הגובר והולך. היו הורים שהגיעו מרחוק כדי להגיע לגן של הגננת רחל.

ב

לקראת ראש השנה תשכ”ד נסעה הגב’ זמיר עם בעלה לרבי בפעם הראשונה. במסגרת הנסיעה והחוויות, זכתה להתקבל ליחידות בקודש פנימה אור לז’ תשרי. כאשר נכנסו ל’גן עדן העליון’, הגישו בני הזוג פתק עם בקשות לברכה ובקשות לעצה, רובן, איך לא, בנושאי חינוך הקרובים ללבה של הגברת זמיר. בין היתר ביקשה את ברכתו הק’ של הרבי, שראשי העיריה ומחלקת החינוך, יאשרו לפתוח כתת גן נוספת.

הרבי קרא את המכתב, הרים את עיניו ושאל בפליאה: “מיט דרייסיק קינדער איז אזוי שווער צו ארבעטן?” [= וכי עם שלושים ילדים כל כך קשה לעבוד?]. גב’ זמיר נדהמה מהשאלה, אולי אפילו קצת נפגעה; הרי כתבה במפורש שהיא עובדת עם ארבעים ושמונה ילדים במקום המתאים לשמונה–עשר בלבד, אך היא כמובן שתקה ביראת כבוד.

אולם המרירות שבלבה הייתה כה רבה, עד שלא התאפקה ופנתה לרבי ואמרה שהיא מבקשת את רשותו לעזוב את הגן, מפני שאינה יכולה לראות את העוול שנעשה על ידי העיריה.

הרבי שמע את דבריה בסבלנות, והגיב על דבריה בנימת אמפתיה ועידוד: “אחרי שהשקעת כל כך הרבה כוח, לא כדאי לך לעזוב את מה שבנית. וכי אם תעזבי את הגן, לא ייעשה עוד עוול שם? צריך לתקן את המצב, ולא רק שלא לראות אותו”.

הרבי לא הסתפק בכך והמשיך: “נדמה לי, שראש עירית חולון עומד ביחסים טובים עם חב”ד, ואפילו הציע להקים שיכון חב”ד. כשיבקר הרב גורודצקי בארץ ישראל, אינני יודע אם בחורף או בקיץ, אזי הוא ידבר עם ראש העיר וישתדל שיפתח גן שני”.

בטרם נסעו בני הזוג לארץ הקודש בתום חודש ‘ירח האיתנים’, שוב זכו להיכנס אל הקודש פנימה, אור ליום ג’ במר–חשון תשכ”ד. בין הדברים שב הרבי ואזכר את גן הילדים בחולון: “אני מקווה שיהיה הכל בסדר בענין זה. תאמרי למר ו’ שיכתוב לי בעצמו מה הסיבה שאין פותחים גן נוסף, ואם הוא לא יכול לכתוב לי, תכתבי את בשמו, הרי זה תלוי בו, הרי הוא שם בעל הבית”.

והרבי המשיך: “קחו את ה’משקה’ מהתוועדות שבת בראשית, קנו עוגיות ותביאו זאת לעירית חולון, ותכבדו מזה את מר ז’, מנהל מחלקת החינוך, ואת מר ו’ אחראי על מחלקת הציוד ואת כל אלה היכולים לעזור ומסרו להם דרישת שלום ממני”.

הגב’ זמיר ובעלה השתוממו לראות את בקיאותו של הרבי בכל אחד משמותיהם של עובדי מחלקת החינוך בעירית חולון ותפקידיהם, כאילו אין לו בעולמו אלא אותה מחלקה עירונית…

כששבו לביתם, עשו כמצוות הרבי ומיהרו לקנות דברי מאפה ונסעו לעיריית חולון. הם עברו בין לשכות מחלקת החינוך, וכיבדו את פקידי העיריה ב”מאפה וב’משקה’ מהרבי מליובאוויטש”, כהוראת הרבי.

בימים הבאים שבה הגב’ זמיר לעבודתה השגרתית מתוך מסירות ואכפתיות רבה לילדים. אם קיוותה כי המצב ישתנה לטובה בזכות עצותיו וברכותיו של הרבי, הרי שהימים נקפו ומאום לא השתנה. בכיתת הגן המשיכו ללמוד ארבעים ושמונה ילדים, כולם בגיל חובה, בעוד היא מסתכלת בעינים כלות על הכתה הריקה הצמודה לכתתה.

ג

יום בהיר אחד, כשהילדים שיחקו במתקני השעשועים שבחצר הגן, והגננת המסורה משגיחה בהם באהבה, נראתה לפתע דמותו של הרב יצחק (“איצ’קה”) גנזבורג שכיהן כבר כמנהל בית הספר חב”ד בחולון. הגננת ניגשה אליו.

“זה עתה שב אני מהעיריה. הייתה לי שם ישיבת עבודה עם מנהל מחלקת החינוך. תוך כדי דיון משותף שלנו, פרצה לחדר גננת מגן ממלכתי. באקט של מחאה הפגנתית זרקה את מפתחות הגן על שולחנו של מנהל המחלקה, ובצעקות רמות הכריזה: ‘סגרתי את גן הילדים, הנה מפתחות הגן, כל עוד לא תוציאו את הילד המיותר, לא אפתח את הגן’. רוחה הנסערת לא נרגעה עד שהטיחה דברים במנהל המחלקה: ‘ידוע לך, שלפי החוק אין להכניס לגן יותר מ–38 ילדים, ואתה הכנסת לגן 39 ילדים’.

“מנהל המחלקה ניסה להרגיעה ואמר: ‘את צודקת, אנו נוציא בהקדם את הילד העודף’. רק לאחר הבטחה מפורשת שיצאה מפיו, נרגעה הגננת ולקחה את המפתחות בחזרה ויצאה מהחדר. מנהל מחלקת החינוך נשם נשימה עמוק, ושב לשוחח עם הרב גנזבורג, ואמר לו בנימת התפעלות ‘הגננת שלכם כנראה מלאך, מדי שנה היא עובדת עם ארבעים ושמונה ילדים, ולא שומעים ממנה שום טענה’”…

אחרי שהרב גנזבורג סיים לספר לגב’ זמיר את אשר התרחש בעיריה, הוסיף ויעץ לה בתבונה: “לכי עכשיו ותעשי בדיוק את מה שהגננת עשתה; הניחי את המפתחות ואימרי שאינך יכולה להמשיך לעבוד בתנאים כאלה”.

הגב’ זמיר הבינה כי הזדמנות פז נקרתה בפניה. הפקידה את ילדי הגן בידי עוזרותיה, נטלה את המפתחות ונסעה לעיריה. מבלי לדפוק, נכנסה למשרדו של מנהל מחלקת החינוך ואמרה לו שזה עתה סגרה את הגן מתוך אילוץ וכורח, בגלל התנאים הקשים וכמות הילדים הגדולה. היא הוסיפה בכעס, כי דבר זה הינו חוסר צדק משווע, שעה שישנו בסמוך חדר כיתה ריק.

מנהל המחלקה הגיב בקצרה “את צודקת”. בו במקום כתב פתק והורה לה להיכנס למנהל מחלקת הציוד ולמסור לו את הפתק.

מנהל מחלקת הציוד עיין בפתק, וכעבור שעה קלה נתן הוראה להוריד מהגן הוותיק של הגב’ זמיר את שמונה עשר הילדים שנרשמו אחרונים, ולפתוח בעבורם גן חב”ד נוסף בחדר הצמוד. לאחר מכן הלך עם הגב’ זמיר למחסן הציוד כדי שתבחר ריהוט וציוד לפתיחת כתה נוספת.

ימים ספורים לאחר מכן, נפתח הגן השני ובאותה שנה עבדה הגב’ זמיר עם שלושים ילדים בדיוק. כשבדקה את הרשימות שבידיה, לפתע פתאום צלצלו באוזניה דבריו הנבואיים של הרבי אליה בעת היחידות “מיט דרייסיק קינדער איז אזוי שווער צו ארבעטן?” (= וכי עם שלושים ילדים כל קשה קשה לעבוד?)

“זה היה מופת גלוי”, סיכמה הגב’ זמיר…

לא ארכו הימים, וגם הגן השני התמלא בילדים שהגיעו מהשכונות הסמוכות; שלושים וחמישה ילדים נוספים, נשמות טהורות, באו לספוג את תורת חב”ד ואהבה ליהדות. וכך מידי שנה בשנה עברו מגני הילדים לבית–הספר היסודי של חב”ד בחולון, כשבעים ילדים.

באותה תקופה היה בית הספר חב”ד בחולון מבתי–הספר המבוקשים ביותר בחולון, כאשר בתקופות מסוימות למדו בו למעלה משש מאות תלמידים…