לא נבראתי

יום ההולדת של הרבנית, כ”ה אדר, הוא היום בו התחיל מבצע יום הולדת, והוא גם בתוך שלושים יום ליום הולדתו של הרבי מלך המשיח, וזה הזמן לחשוב על מבצע יום הולדת: למה באמת שמחים ביום ההולדת? למה הרבי עשה מיום זה כזה ‘שטורעם’? ובמה זה קשור לעבודת חסידי חב”ד >> עד מאה ועשרים שנה

 יום ההולדת של הרבנית, כ”ה אדר, הוא היום בו התחיל מבצע יום הולדת. עובדה זו מתחברת ביתר שאת לכך שהיום הזה הוא בעיצומם של ימי ההכנה לי”א ניסן, יום ההולדת של הרבי מלך המשיח שליט”א, שהוא בעצם יום ההולדת של כל עם ישראל ושל כל אחד ואחת מישראל (כמבואר בשיחת ש”פ תצווה תשנ”ב), ועניינו הוא “משיחת ראש בני ישראל למלך המשיח”. אשר על כן, זה הזמן להתבונן בתוכנו של יום הולדת בכלל.

יום הולדת בכלל מבטא במידה רבה את החידוש המיוחד של תורת החסידות בכלל, של חסידות חב”ד בפרט, של “הדור השביעי” במיוחד, ושל התקופה המיוחדת עתה בפרטי פרטיות. וכפי שרואים גם בפועל, שתחילת ההתייחסות באופן מיוחד ליום הולדת החלה ביחד עם התגלות תורת החסידות. וככל שהחסידות התפשטה ונמשכה למטה יותר, כך הודגש יותר ענין היום הולדת. עד, בתקופה האחרונה ממש, מכ”ה אדר תשמ”ח, “מבצע יום הולדת”.

הדגשת יום ההולדת בכלל היא דבר שלא היה מקובל כל כך לפני כן אצל יהודים. ולמרות המקורות לכך בדברי חז”ל, החל מז’ אדר, שהולדתו של משה היא שביטלה את גזירת המן ועוד - הרי בפועל לא מצינו בדורות קודמים שיהודים הדגישו כל כך את יום ההולדת.

רק עם התגלות החסידות התחילו לשים יותר דגש על ימי ההולדת, החל מח”י אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים, הבעש”ט ורבינו הזקן. ובכל זאת, גם אז היה זה מוגבל ליחידי סגולה בלבד, ועדיין לא חגגו את ימי ההולדת בגלוי ובפרסום. אפילו עצם העובדה שח”י אלול הוא יום סגולה לא היה ידוע אלא ליחידי סגולה, ועבר מדור לדור בחשאי בין רבותינו נשיאינו ובני משפחתם.

הגילוי והפרסום וה”שטורעם” מהענין של יום הולדת התחיל במיוחד אצל כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע, שגילה כמה ממנהגי יום הולדת. הענין קיבל תנופה מיוחדת אצל הרבי שליט”א מלך המשיח בדור השביעי, שהדגיש והסביר בהרחבה את הענין ואת המשמעות של ימי ההולדת בשיחותיו ובמכתביו. ה”שטורעם” הגדול בזה באופן של “מבצע יום הולדת”, התחיל במיוחד בתחילת התקופה החדשה בנשיאות, בכ”ה אדר תשמ”ח.

לכאורה, מדוע בכלל יש שמחה ביום הולדת? מה כל כך שמח כאשר נולד התינוק ויצא לאויר העולם? לכאורה, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית היה לו הרבה יותר טוב לפני שנולד: אז לא היה צריך לדאוג לו למזון מתאים, שהרי הוא אוכל ממה שאמו אוכלת והמזון מותאם עבורו במיוחד. באותו זמן הוא היה גם הרבה יותר מוגן מכל פגע מאשר אחר לידתו וכו’.

גם מבחינה רוחנית, באותה תקופה לא היה חסר לו מאומה, שהרי “נר דלוק על ראשו ומלמדין אותו כל התורה כולה”. ואילו לאחר שנולד, “בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל מה שלמד”.

כשיודעים את כל זה, לכאורה תמוהה מאד השמחה שישנה ביום ההולדת ובואו לעולם הזה.

מבאר הרבי: נכון אמנם שלפני לידתו היה לו הרבה יותר, אבל הוא לא היה עדיין “מציאות” עצמאית. ובלשון רש”י: “לאו נפש הוא”. היה לו אמנם כל טוב בגשמיות וברוחניות, אבל כל מה שהיה לו, לא היה שלו. היה לו רק ממה שאמו אוכלת וממי שלימדו את כל התורה וכו’, אבל הוא מצד עצמו לא היה לו מאומה. ובנוגע לכמה דינים עדיין אינו נחשב למציאות ממש, וההורגו אינו חייב מיתה, כי עדיין “לאו נפש הוא”. רק בשעת הלידה נתחדשה מציאותו כ”נפש”, כמציאות חיה עצמאית. גופו של התינוק והחיות שבו הפכו לדבר אחד, גוף חי.

וזהו אחד החידושים העיקריים של מורנו הבעש”ט, החידושים העיקריים של תורת החסידות, גם החסידות הכללית: שלימוד התורה וקיום המצוות לא יהיה כדבר שחוץ ממנו, כ”דבר נוסף על עצמותו”. לאמר, ישנו “הוא”, מציאות פרטית בפני עצמו, והוא לומד תורה ומקיים מצוות. עד שהוא מקבל מהם חיים, בהיותם חכמתו ורצונו של ה’ מקור החיים. כשם שהעובר הוא אמנם מציאות חי’, אבל החיות שבו היא כ”דבר נוסף על עצמותו”, החיים וכל המציאות אינם שלו אלא של אמו.

אולם תורת החסידות מגלה את פנימיות ואמיתיות הענין של “אין עוד מלבדו”, שאין שום מציאות כלל זולתו יתברך. ואם כן הרי לא שייך “עוד מציאות”, שהיא לומדת תורה ומקיימת מצוות, אלא כל המציאות אינה אלא אך ורק בכדי שתתבצע הכוונה האלוקית. וכמאמר “אני לא נבראתי” - אין כאן שום מציאות כלל וכלל מלכתחילה, אלא אך ורק בכדי - “לשמש את קוני”.

אבל, אומר הרבי, גם לאחר חידושה הנפלא של תורת החסידות הכללית, לא היה עדיין ענין ה”הולדת” בשלימות. נכון שעכשיו מאוחד האדם עם האלקות ועם התורה והמצוות כגוף חי, שהגוף והחיות שבו אינם שני דברים שונים. אבל עדיין אין זה “בכח עצמו”, מצד תוכנו ועניינו של התחתון עצמו, אלא בגלל שהכניסו בו את זאת מלמעלה - על ידי ההתקשרות לרבי שמחי’ אותו ועל ידי התעוררות האמונה וכח המסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת. שבכללות הם “מלמעלה” ואינם המציאות של האדם עצמו מצד עצמו.

“אייגענע מציאות”

זהו אחד החידושים העיקריים של חסידות חב”ד - “עבודה בכח עצמו”: לא לסמוך על מתנות שמקבלים מלמעלה, מהקב”ה (“עבודת מתנה”), מהרבי (“צדיק באמונתו יחי’”. אל תקרי “יחי’” (יו”ד בחיריק, חי”ת בשוו”א, יו”ד בסגו”ל) אלא “יחי’” (יו”ד בשוו”א, חי”ת בפתח, יו”ד בסגו”ל) וכדומה. כל זמן שאין האדם עובד ועמל ומתייגע ומגיע למה שמגיע בכח עצמו, עדיין אין כאן מאומה. כי אף שיש כאן הרבה מאד, הרבה יותר ממה שיכול להגיע בכחות עצמו, אבל כל זה הוא מה שניתן לו ממקום אחר, זה לא שלו, “אייגענע”, “לאו נפש הוא”.

ביום ההולדת נתחדשה מציאותו של האדם כ”נפש” עצמאית: הוא התחיל להיות “חי בעצם”. הוא מתחיל לחיות באמת לא בגלל שמישהו נתן בו חיות מבחוץ, אלא זוהי אכן החיות שלו עצמו, עלי’ הוא עמל ויגע ומצליח להגיע בכוחות עצמו. אולי זה מעט ואולי זה מלא חסרונות, אבל זה שלו, “אייגענע”. יהי’ לו הרבה או מעט, אבל מה שיש לו הוא אכן שלו.

וכאשר זהו היסוד והבסיס, העבודה בכח עצמו, אז אפשר להכניס בזה גם הרבה מתנות שמקבלים מלמעלה. כמו שכתוב “גם כי יזקין” - גם כאשר יתעלה לאחר מכן ויגיע למעלות גדולות ונפלאות, גם אז - “לא יסור ממנה”, מה”חנוך לנער על פי דרכו”, ממה שהי’ לו בקטנותו, ממה שעמל ויגע והשיג בכח עצמו, כי זהו הבסיס והיסוד, שעליו נבנית כל עבודת ה’ שלו תמיד.

במבט שטחי נדמה שענין זה הוא סתירה לכל עניינה וחידושה של תורת החסידות: בשעה שכל כך הרבה תובעים ודורשים בחסידות ללא הרף את ביטול המציאות העצמית והנחת עצמותו, להניח את עצמו הצידה לגמרי ולשכוח מה”אייגענע מציאות”. לזכור ולדעת שהעיקר הוא לא ה”אני” שלי, מה שאני מבין ומה שאני מרגיש, אלא העיקר והיסוד היא “האמונה הטהורה” (כפי שנאמר שם ב”חינוך קטן” בסופו).

ולפתע מדברים כאן שדרושה דווקא “אייגענע מציאות”, דווקא “עבודה בכח עצמו”?!

ואכן, בגלל טענה זו, היו כמה מחבריו של רבינו הזקן, תלמידי הרב המגיד ממעזריטש, שלא ראו בתחילה בעין יפה את תורתו ושיטתו, וטענו כי זוהי כאילו סטיה ח”ו מדרך החסידות. הבעש”ט והרב המגיד, טענו הללו, לא הדגישו את ה”חב”ד”, את ההתבוננות השכלית, אלא דווקא את האמונה והמסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת.

וזו אכן הסיבה שהתגלותו של מורנו הבעל שם טוב ותורת החסידות הכללית קדמה להתגלותו של רבינו הזקן ותורת חסידות חב”ד - משום שההתחלה וראשית הכל הוא הביטול והנחת עצמותו המוחלטת, שלילת המציאות העצמית. חייבים להתחיל דווקא עם אמונה טהורה, ללא אף קורטוב של שכל אנושי, המדגיש את ה”אייגענע מציאות”.

אבל ה”עצם” של תורת החסידות נתגלה דווקא על ידי רבינו הזקן בתורת חסידות חב”ד. כידוע (ראה סה”ש תשנ”ב ח”ב ע’ 483 וש”נ) מכ”ק אדמו”ר (מוהרש”ב) נ”ע שהקדמת הבעש”ט והרב המגיד לרבינו הזקן היא כדוגמת הקדמת האבות לפני מתן תורה, שאז דווקא התגלה ה”עצם”, עצמותו יתברך.

אין פירושו של דבר שחסידות חב”ד אומרת שצריכה להיות “אייגענע מציאות”. ההיפך הוא הנכון. אין כמו חסידות חב”ד מי שמדגיש את הביטול והנחת עצמותו ושלא לבנות מאומה על השכל והרגש העצמיים. אלא שהביטול עצמו עלול להיות באדם כמו דבר שחוץ ממנו, שמישהו (הקב”ה, הרבי) העניק לו במתנה. ואז נמצא שכל הביטול לא חדר בתוך מציאותו כלל, ומצד עצמו הוא נשאר מציאות יש כמקודם. כל מה שיש לו זה כלל לא שלו. זוהי יציאה ממה שהוא בעצמו. וברגע בו יחזור להיות מה שהוא עצמו, יתברר לפתע שהוא אחרי הכל מציאות יש, ואפילו “יש ודבר נפרד בפני עצמו”.

זו הסיבה שאחד היסודות העיקריים של חסידות חב”ד הוא שלא להסתפק במתנות, ולו יהיו אלו המתנות הנפלאות ביותר, שבכח עצמך לא היית מסוגל בשום אופן להגיע אליהם. יש לעמול ולהתייגע בכח עצמו, כדי להחדיר את הביטול והנחת עצמותו בפנימיות.

כדי למנוע ולשלול לגמרי מצב שבו אמונה נעלית ביותר נשארת “מלמעלה” ואינה חודרת דיה לפנימיות האדם - תובעת חב”ד את הפנימיות (“חב”ד מאנט פנימיות”). להפנים בכח עצמו את כל מה שמאמינים ויודעים, כדי שהדברים יחדרו היטב היטב לתוכו פנימה, ומצד עצמו דווקא, ויפעלו את פעולתם. וגם אם בגלל שדורשים ממך לעמול ולהתייגע בכוחות עצמך אולי תקבל בתחילה פחות, אבל מה שתקבל ותקלוט יהיה אכן שלך.

להגיע אל הרבדים הבסיסיים ביותר

זהו החידוש המיוחד של יום הולדת - עבודה בכח עצמו, לעמוד על הרגלים של עצמך (“שטיין אויף די אייגענע פיס”). לא לסמוך על המתנות שמקבלים מלמעלה, אלא לעמול ולהתייגע בכח עצמו, כדי שהדברים האמיתיים והנפלאים אכן ייכנסו בתוכך, בתוך המצב הנמוך בו אתה נמצא, ויפעלו בך את פעולתם.

למרות שרבינו הזקן התחיל את ה”הולדת” של חסיד, את החדרת האמונה והביטול בפנימיותו על ידי עבודה בכח עצמו. ולכן אמנם התחילו להדגיש בתקופתו את הענין של ימי הולדת, כנ”ל - הרי עדיין לא חגגו והדגישו זאת בגלוי ובפרסום כל כך, והדבר הי’ מוגבל ליחידי סגולה בלבד. ואפילו עצם העובדה שח”י אלול הוא יום סגולה לא הי’ ידוע אלא ליחידי סגולה, כנ”ל.

הגילוי והפרסום מהענין של יום הולדת התחיל אצל כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע, ובמיוחד אצל הרבי בדור השביעי. וה”שטורעם” הגדול בזה, באופן של “מבצע יום הולדת”, התחיל במיוחד בתחילת התקופה החדשה בנשיאות, אחרי כ”ב שבט תשמ”ח.

ואולי יש לומר הביאור בזה: למרות שאצל רבינו הזקן התחיל ענין הלידה וההתגלות, שהדברים חודרים ונקלטים בתוך המציאות התחתונה עצמה ולא רק “מלמעלה” - הרי עדיין הי’ זה באופן שהתחתון “יצא מעצמו” במידה מסויימת כדי לקבל את הגילוי. ולא שהגילוי חדר ונקלט בתוכו, בתוך המציאות התחתונה והנמוכה ביותר בה הוא נמצא.

כדי שאלקות תחדור בתוכו בפנימיות, הי’ על החסיד ללמוד הרבה ולהתבונן הרבה, להתפלל באריכות, לעבוד על תיקון מידותיו וכו’. הוא הי’ צריך להגיע למצב רוחני נעלה ביותר כדי שיהי’ שייך שדברים כה נשגבים ונפלאים יוכלו לחדור בו ולהיקלט בו בפנימיות.

כל דור נוסף של רבותינו נשיאינו, “הוריד את השכינה” למטה יותר, החדיר את האלקות לרמות נמוכות יותר של אנשים, למדריגות נמוכות יותר של שכל ושל רגש, יותר ויותר למטה, בתוך ה”רקיעים” השייכים יותר ויותר לעולם הזה.

הרבי הריי”צ, “ספירת היסוד”, התחיל להחדיר זאת גם במקומות באנשים ובמובנים הנמוכים ביותר (ראה לקו”ש ח”ג ע’ 835 ואילך ועוד). שלכן הוא דר בערים גדולות דווקא, התעסק עם אנשים נמוכים ביותר ובענינים נמוכים ופשוטים ביותר וכו’.

אבל עיקר ההמשכה “למטה בארץ” היא על ידי ספירת המלכות, הרבי מלך המשיח שליט”א. שלא רק “ממשיך את השכינה” בתחתון ביותר, אלא גם באופן שזה פורץ ובוקע מתוך המציאות של התחתון עצמו. אצל הרבי שליט”א מגיעה האלקות לתחתונים ביותר, ופורצת מתוכם עצמם. הרבי מגיע לכל מקום ולכל פינה בעולם, גם לרחוקים ולנידחים ביותר הן בגשמיות והן ברוחניות, והם עצמם הופכים למקומות למרכזים של יהדות וחסידות: מתרגמים ומסבירים זאת בכל השפות ובכל הרמות. משתמשים בכל האמצעים המודרניים החיצוניים והנמוכים ביותר. מגיעים לכל סוגי האנשים, לאנשים נשים וטף, ולכל אחד לפי עניינו ומדריגתו. ואת כל זה פועל הרבי על ידי השלוחים, הרבנים, המשפיעים, ראשי הישיבות, העסקנים וכו’ - למרות שהם, אנחנו, במצב הנמוך ביותר, שלא בערך כלל למה שהיו חסידים בדורות הקודמים. ולמרות זאת העניינים מתבצעים כפי הכוונה על ידיהם, על ידינו. גם אם נראה שכל התוארים אינם אלא בשם המושאל בלבד ואין אנו שייכים כלל לכל זה.

ואם בשנים הקודמות היה צורך עדיין ב”צחצוח הכפתורים האחרונים” של “מדי השרד” כדי להיות מוכנים לגמרי לגאולה האמיתית והשלימה, לדירה בתחתונים בשלימות - הרי עתה, בתקופה מיוחדת זו, שמתחילה לדברי הרבי מכ”ב שבט תשמ”ח, כבר סיימו גם לצחצח את הכפתורים לגמרי. ועד שצחצוח יתר עלול אפילו לקלקל (שיחת ב’ ניסן תשמ”ח). משום שהגענו למצב בו האלקות חודרת ומגיעה גם לרמות הנמוכות ביותר ולמדריגות התחתונות ביותר. ועד - לאנשים הנמוכים ביותר, אלינו. לאמר, שגם אנו, ודווקא אנו, במצבנו התחתון ביותר, יכולים אנו, אם רק נרצה, להיות שייכים אל האלקות בתכלית השלימות, ולהביא את העולם כולו, כפי שהוא תחתון שאין תחתון למטה הימנו, להיות שייך לאלקות בתכלית השלימות.

הענין של יום הולדת, שהמציאות העצמית תהי’ שייכת לאלקות - הגיעה בתקופה זו למקומות ולדרגות התחתונים ביותר, למעמד ומצב של אחרי ז”ך אדר ואחרי ג’ תמוז. למצב שנדמה כאילו ח”ו צריך לעבוד “לבד”, שכן לא רואים בעיני בשר את הרבי ולא מבינים ולא מרגישים כלל מה קורה כאן. עבודה כאילו בכח עצמו לגמרי (“ויקחו אליך”). כאילו לא עוזרים כלל ח”ו מלמעלה וצריך כאילו לעשות הכל בכח עצמו.

ולמרות כל המצב התחתון ביותר שאנו נמצאים בו, שלא חלמנו מעולם שיהי’ שייך בכלל, עד כדי איבוד כל העשתונות לכאורה, ואחרי שכל המומחים ניבאו לנו התמוטטות מוחלטת - ובכל זאת ממשיכים כל עניניו של הרבי מלך המשיח שליט”א ללא שום שינוי ח”ו כלל וכלל: ממשיכים לנסוע אל הרבי, ומוסיף והולך ואור, אפילו יותר מלפני כן. כותבים לרבי יותר ויותר, גם כאלו שלפני כן לא הייתה להם שום שייכות גלוי’ לרבי, ומקבלים תשובות מדהימות דרך אגרות קודש וכדומה. השלוחים ממשיכים לצאת ולפעול ולהפוך את העולם בהצלחה מופלגה. תלמידי התמימים מהוים דוגמא וסמל של התקשרות לרבי ושל הפצת המעיינות והפצת בשורת הגאולה מבלי התחשב עם כל מאומה. ה”קבוצה” ממשיכה, למרות כל המניעות, בהצלחה מופלגה, שלא בערך למה שהי’ לפני שנים, כאשר ראו ושמעו. מתוך התחתון עצמו, ובמצבו התחתון ביותר, פורצת הקריאה: “הרבי חי וקיים” גם ללא הסברים וללא פירושים. ה”שליט”א” מושמע ונדפס בפשטות ובפשיטות. ומכל פינה ומכל ענין, מכיפה שעל הראש ועד הזמנה לחתונה, מהכרזה אחרי התפילה או בקריאת התורה, אחרי כל שיעור, ובכל מקום ובכל מצב, ולו יהי’ זה הנמוך והתחתון ביותר, בוקעת ההכרזה: “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!” - זוהי ההוכחה החזקה ביותר שהענין של “יום הולדת”, העבודה בכח עצמו ומצד עצמו של התחתון ביותר, הגיע אל השיא.

“יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.