תחקיר חדש חושף: לאירוע המדרש “היה שם פיקח אחד” יש המשך דרמטי ובלתי ידוע עד כה –

תחקיר חדש חושף: לאירוע המדרש “היה שם פיקח אחד” יש המשך דרמטי ובלתי ידוע עד כה – כן, היה שם פיקח שני! * עם הפרסום הוצפה המערכת בתגובות ומיילים המציינים, כי מדו”ח החקירה המלא עולה כי לא מדובר בשני פיקחים אלא באותו פיקח, שביצע מהלך שהדהים את תומכיו – והחליט לבצע בחירה שנייה! * כל מאוכזבי סיבוב הבחירות הראשון טוענים: ידענו שבסוף תבוא ההתפקחות * בלעדי * בין י”א ניסן לפסח – על “והגדת לבנך” הבלתי פיקח

בי”א ניסן תשל”א אמר הרבי לראשונה מאמר עם “דיבור המתחיל” של י”א ניסן – “ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר”.

שבט אשר מייצג, לדברי המדרש, את שבח ומעלת עם ישראל בכך שבחרו בקב”ה, וכעם שהקב”ה בחר בהם. הייחודיות של הבחירה הדו-צדדית מתבררת מדברי המדרש הידועים, המתארים במשל את ההבדל בין אומות-העולם העובדים לכוכבים ומזלות, ובין ישראל העובדים רק לקב”ה. משל שיש בו גם רמז להבדלי-גישות בתוך עם ישראל עצמו, האם לנוח על זרי הגילויים, או להתמסר לעצמותו ומהותו יתברך בלבד. ואלו הדברים:

משל למלך שנכנס למדינה והיו עמו דוכסין ואיפרכין ואיסטרטילוטין (שרים, מושלים, חברי קונגרס). הקהל הרחב העדיף לבחור ולהתחבר לנושאי הג’ובים הבכירים בעלי העוצמה, הן מתוך נימוס אירופאי מזוייף כלפי “הממונים מאת המלך”, והן מתוך תקווה לתשואה עתידית המובטחת מהחיבור שבין הון לשלטון, בפרט כשהם עוברים במסלול הירוק הפטור ממכס של התבטלות ומאמץ.

אבל, “היה שם פיקח אחד” שאמר באומץ “אנא נסיב מלכא, דכולהו מתחלפין, ומלכא אינו מתחלף”! [=אני בוחר במלך, כי כל השאר מתחלפים וחולפים, והמלך אינו מתחלף לנצח”]. הוא לא התבלבל בין הגרזן ובין היד האוחזת בו, ולכן לא חלק כבוד לחברי ארגז הכלים של המלך, גם אם הם מתהדרים בתארי מזכירוּת וחוֹזרוּת, משב”קוּת ויוֹ”ריוּת. הוא אף דילג על שיקולי הרווח שהובטחו לו מעל ומתחת לשולחן – מה לו להיות זנב לראשי השועלים, כאשר ביכולתו לעמוד קמי מלכא ובאור פני מלך! ואם לשם כך צריך להסתפק במנת-קרב במקום לתחוב מזלג בצלחת גורמה מתערוכת הכשרות – יהי כך. העיקר להיות במחיצת המלך עצמו.

והדוכסים עומדים מתוסכלים ודחופים בדבר המלך אשר ביד הפיקח, מביטים בעיניים כלות ופנים חמוצות בגיבור שלא רואה אותם ממטר. אפילו משאלתם “כבדני נא נגד זקני עמי ונגד ישראל” אינה נענית; שלפחות יבוא להתייעץ איתם על משהו בנוכחות המצלמות, שירגישו שגם הם שווים משהו – אבל הוא על הכל יש לו תשובות באיגרות. כאמור: “מער ניט אַז דיך אַליין”, אך ורק אותך בעצמך.

עד כאן הפיקח גירסת תשל”א (1971 למניין הדוכסים).

•     •     •

שנה לאחר מכן, בי”א ניסן תשל”ב – ובארבעים שנה עומד אדם על דעת רבו – אמר כ”ק אדמו”ר שליט”א מאמר על אותו פסוק בדיוק: “ביום עשתי עשר יום”. והמאמר עסק באותו הנושא בדיוק: הבחירה של ישראל בקב”ה ובחירת הקב”ה בישראל.

אך לעומת הפיקח בעל התדמית העקשנית הבלתי-מתפשרת והכאילו מתנשאת – מופיעה כאן דמות פיקחית בעלת פרופיל תקשורתי מצויין. הוא מסביר, מתראיין, לוחץ ידיים, מדבר בלי הפסקה, ער לסובבים אותו ורגיש לתגובותיהם. ממש לא להכיר: כזה דובר רהוט וקולח, כאשר אשתקד הוא ידע להגיד רק שמונה מילים “אנא נסיב מלכא, דכולהו מתחלפין ומלכא אינו מתחלף” [כנגד “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”. וכד דייקת “מלכא אינו מתחלף” הוא הוא התרגום של “לעולם ועד”].

למעשה, הוא לא מופיע בתפקיד אותו שיחק בהצגה בשנה שעברה – שכן לא תמצאו במאמר זה משל על מלך ופמלייא מול מדינה ופיקח. מיודענו לא מוצג כאן בשם העט “א. פיקח”, אלא בשמו האמיתי – הנפש האלוקית. והפעם הוא לא יכול להתריס מול הדוכסים; הוא הרי רצה עבודה ויגיעה – וקיבל ועוד איך.

הוא הולך כאן קשור באזיקון לנפש הבהמית, בתפקיד הבייבי-סיטר, המורה והמחנך, המשגיח והיועץ הפסיכולוגי גם יחד. בדיוק כמו בקייטנות של “יד לילד המיוחד” – לכל מיוחד יש מדריך אישי. ממש כמו בהגדה של פסח – לכל בן חכם מצמידים אחד רשע 24/7.

והפרא-אדם הזה מאתגר אותו “חבל על הזמן”. הוא משגע לו את השכל, בורח לו כל הזמן החוצה, מדבר בקולי-קולות באמצע שמונה-עשרה, מחביא לו מכשירים מתחת המיטה, מיתמם מה לא בסדר בתלבושות ובתסרוקת שלו, צוחק בקולי קולות (קחחחחחחח) ברגעים הכי רציניים, ולהכעיס מוצא אז כשותף את ההוא שצמוד למדריך-החכם השני. והצחוק של צמד הפושטקים – “קחחחחחחח” כפול שניים – יכול להוציא מדעתו את הטוב שביועצים החינוכיים.

והמדריך התשוש שכבר רוצה לחתוך את האזיק ולנסוע לרבי, צריך הפעם להשתמש לא בצַלָם, אלא ב”צֶלֶם האדם”. זה מין קוד כזה בספרי קבלה, מונח המציין את הממוצע ושפת התקשורת עימה יכול הפיקח – כלומר הנפש האלוקית – לחדור למוחו ולבו הבהמיים של הנער הנושר עליו עם דבק מגע. קוראים לזה גם “נפש השכלית”.

ברוכים הבאים לקורס חינוך מיוחד!

•     •     •

בקיצור, הפיקח שלנו צריך להתחיל להתרגל להפסיק לדבר באידיש אונזערית, ולדבר בשפת העם ובאופן המתקבל. אם הוא ידקלם לפרטנר שלו סיסמאות כמו “אני רוצה רק אותך בעצמך” – הוא באמת יישאר רק עם עצמו; הוא יעצום עיניים בדבקות – ואז יגלה כי החניך ברח לבילוי בקניון והשאיר אותו עם נַפָּץ מתחת לכסא.

המדריך המתלמד, צריך להתחיל לדבר בדיוק בשפה ההפוכה, זו שמדברים בה הדוכסים וקבלני-הקולות מטעמם: שווה לך! משתלם לך! אתה תרוויח מזה! ובלשון המאמר: “שנפש השכלית מסבירה לנפש הבהמית את יוקר התורה ויוקר המצוות, וסדר העבודה שבזה הוא כמאמר רז”ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה”.

פתאום הפיקח מדביק מודעות על מבצעי עידוד נושאי פרסים, שמיועדים גם לדור חסר דעה. הוא מאלץ את עצמו לחייך לתלמיד כשהוא מסכם איתו בפעם המי-יודע-כמה על “תוכנית לעיצוב התנהגות”. והוא מעניק לו מחמאות בשפע, או-הו, “מצויין, נהדר, מקסים”, גם אם זה היה סביר בערך.

וכנגד כל הסיכויים, המחנך המותש מצליח להניע ולהעלות את ה”תכשיט” שלו מהמדריגה של “לא לשמה” – (ציטוט) “ללימוד התורה וקיום המצוות, גם בה’לִשְמָה’ גופא בתכלית השלימות… שרוצה רק בתענוג בורא”!

איך הוא עשה זאת?

•     •     •

הרבי מתייחס ישירות לשאלת השאלות: כיצד “בכח נפש השכלית להסביר עניין אלוקי לנפש הבהמית”? הרי אחרי כל האמצעים הדידקטיים, של “להסביר לו בשפה שלו כמה זה  משתלם לו” – בכל זאת, מדובר בשני עולמות כל כך מרוחקים, אז מה אם הפיקח למד להגיד שתי מילים במרוקאית?

ובכן, בלשון המאמר: “אמרו רבותינו זכרונם לברכה “בא חבקוק והעמידן על אחת… שאין הפירוש בזה שישנה רק האמונה, אלא שע”י “העמידן על אחת”, האמונה, הוא בא אחר כך סוף סוף לקיום כל תרי”ג המצוות”.

או.קיי. האמונה היא הבסיס לכול. אבל שוב: איך זה בדיוק אמור לדבר לפרחח ההוא שרק בגלל לחצים התקבל לישיבה?

וכאן מגיע המשפט אולי המדהים ביותר במאמר: “…ונקודת האמונה היא גם מצד נפש הבהמית שלו”.

השפה והפרסים והכיתה לחינוך מיוחד והריטלין והשירות הפסיכולוגי והתרפיה באמצעות רכיבה על סוסים – הם רק האמצעים. אבל בפירוש לא הלב של העניין. היכולת של הפיקח לתקשר עם הנפש-הלא-פיקחית, היא משום שעמוק בפנים, בתוך של הבפנוכו, גם לשור המשתולל הזה יש את “נקודת האמונה” – “וע”י זה נעשה הכשרה, עלוליות ויכולת, שנפש האלוקית תוכל להסביר לנפש הבהמית, ע”י האמצעות דנפש השכלית, העניין דלימוד התורה וקיום המצוות”.

וכאשר המדריך יודע ולא שוכח מזה לרגע, ומסתכל על החיצוניות המזעזעת שמול עיניו דרך שיקוף הפנים של נקודת האמונה  – ההצלחה שלו מובטחת. 

וזה מה שעושה את ההבדל בין מי שגמר תואר-שני בייעוץ חינוכי, ולא מצליח לעשות כלום מול הכיתה הרועשת, לבין מלמד “בטלן”, שבקושי עשה שני קורסים בחינוך העצמאי, אבל מהפנט את המופרע הכי גדול, לא במעשי-לוליינות פדגוגיים, אלא משום שהוא מעמיד את כל מאמציו על ה”אחת” – על “נקודת האמונה שהיא גם מצד נפש הבהמית” שלו. של התלמיד הלא-יוצלח לשעבר.

•     •     •

ולפעמים מחברים לפיקח בהמה אינטליגנטית. כזו ש”מתחברת” יותר לשיעור מעניין בדף-יומי מאשר לחובה שוה לכל נפש של חת”ת ורמב”ם. שמספיק לה חיים נעימים של “בן תורה”, בלי שצריך לרוץ למבצעים כל הזמן. זו בהמה אקסקלוסיבית, עם קנייטש למעלה ובלורית, שאחרי כמה שיחות עם הנפש השכלית, לומדת לחקות את השפה ופתאום חושבת שהיא בעצם הגאון הגדול.

ולסמארט-שור לא מתאים להתבטל לאיזה רבי, ולהתיישר בהתאם להוראות של נשיא הדור, ולהישאר להתוועדויות בשבת, ולשבת בשיעורי תניא ולהבין איך הוא מתאים ל”כל השמות שקראו לו חכמינו”.

והכי-הכי הוא לא מסוגל לקלוט, בשביל מה צריך את כל העניין הזה של משיח! וההכרזות, והסיסמאות, ומשיח נאו ויחי המלך. ובכלל המילים “בשורת הגאולה” ו”הרבי מלך המשיח” מזכירים לו כל מיני דברים זרים שהוא יודע לא מהגמרא, ובפרט ש”גם אצלכם יש שני זרמים”. בקיצור, זה הדבר שהכי מפריע לו “להתרכז” בהיסח הדעת הגלותי שהוא שרוי בו, בינות לקירות העמוסים ספרי פלדהיים ועוז והדר, מכון ירושלים וש”ס ופוסקים “צורת הדף“…

וכאן, שוב הפיקח צריך להבין שהוא לא יושב בהתוועדות עם הקבוצה שלו, ולא יעזור שהוא יצעק בינות לענני-האלכוהול “יש רק רררעעעעבע!”, ואם הוא חושב שבכל שטיבל הוא יסתדר עם שפת ה”יעס” כשהוא מתעטף בדגל צהוב, החבר’ה הטובים מבית-שמש ילמדו אותו פרק או שנים בהלכות הדָרת שפיצים.

הוא צריך ללמוד טוב-טוב את המקורות, ולפעמים יש מקום שהפתיחה “הרבי מלך המשיח אומר בדבר מלכות”, יותר מתאימה להשתלב במשפטי הסיום, ויש להעדיף משהו כמו “הגמרא בסנהדרין בפרק חלק אומרת ביחס לזמן דלעתיד לבוא”. ורק אחרי הרש”י והתוספות והמהרש”א, הוא צריך להגיד את ה”פירוש הנפלא של הרבי”, ואז יהיה אפשר להשחיל את כל העסק. ביציאה כבר תלווה אותו שירת יחי.

•     •     •

אבל מה עושה את ההבדל בינו לבין זה שנתקע רק ב”גמרא בסנהדרין”, ושוכח שיש שם מילה על “מנחם שמו”, ואיזו סוגיונת על תלמידים שאמרו על רבם שהוא המשיח. איך קורה, ששניים אוחזין בשיחה של הרבי, זה אומר כולה שלכם, כולל כל הביטויים של נ”א נ”ב, וזה אומר חציה ושליש ורביע?!

ולמה, האחד מצליח בסופו של דבר להעביר בטבעיות, כי החסידים לא המציאו כלום, והרבי הוא שאומר בפירוש כי הגאולה תבוא בדורנו ע”י נשיא דורנו המשיח שבדורנו, ואין שום שינוי בדבריו נבואתו זו, ושומעיו גם לא מתעלפים כשהוא מקריא להם מהמאמר של י”א ניסן תשל”ב “שהכוונה בכאילו מת ועבר ובטל מן העולם היא ברוחניות, אבל גם אז הוא נשמה מלובשת בגוף”!

ואילו האחר, מצליח לכל היותר לחלץ מילים על “גדלותו של האדמו”ר” ואינני רוצה לצטט את ההמשך, ו”סערת הגאולה” שהוא מחולל נשמעת כמו דממת המדבר באישון ליל?

הסוד טמון בדיוק בדברים האמורים לעיל: ה”העמידן על אחת”, נקודת האמונה שמעמידה אותך על הרגליים – ושאתה יודע שהיא קיימת כלשון המאמר “בכל אחד ואחד מישראל, דישראל הם מאמינים בני מאמינים”. ונקודת האמונה קיימת הן בחלל הימני שלהם, והן “מצד נפש הבהמית”.

כאשר נקודת המוצא היא, שדברים שהרבי אומר “לפרסם לכל אנשי הדור” – אכן עשויים להגיע ולחדור ללבם של כל אנשי הדור, ובפנימיותם הם באמת כבר מאמינים בזה, רק שהסביבה קצת מקשה עליהם, וצריך מישהו שייתן להם אותיות שיעברו גם את “בית החסידים” שלו – אזי אפשר להעביר הכל, ‘דבר מלכות’ נ”א נ”ב וגם יחי של תשנ”ד, את כל השיחות שבלקוטי-שיחות גאולה ומשיח ובקונטרסי “יחי המלך”, את כל הביטויים הכי חזקים והכי פנימיים. בלי שום צנזורה. רק עם הסברה נכונה.

•     •     •

ומי ייתן, אשר בקרוב ממש נזכה ל’מעמד האדיר’, בו תכנס ‘יד אליהו’ מבשר הגאולה את כל היהודים להיכל מלך, וברגע המרטיט בו יוקראו המילים מפרק י”ב של הלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח, שוב יעביר הקול שייבקע מהרמקולים רטט בכל הגוף: וזכינו בדורנו למלך מבית דוד… ונלחם מלחמת ה’ וניצח כבר בכמה עניינים”, וצמרמורת תחלוף בגו כאשר קהל הרבבות יעמוד ויכריז “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”, ורעד ילפות את הלב ואת הפה – גם של עשרות שדרים ומיליארדי צופים – שיראו את הנפת ועידודי ידי הקודש של מלכנו נשיאנו אשר יקימנו ונחיה לפניו.