לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

אמיתית ענינו של “שליח” הוא — כאשר הוא “שמח”, היינו, לא שמכריחים אותו למלא את השליחות . . אלא הוא עושה זאת בשמחה — הוא שמח מעובדת היותו שליח •  תרגום משיחת שבת פרשת תולדות, מברכים החודש כסלו ה’תשד”מ, שהוגהה על ידי כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

א. בשבת זו מתחיל כנס השלוחים (דארצות הברית), ובקשר לזה — הרי כאן המקום לעורר ולהזכיר כמה נקודות בקשר לענינם ותפקידם של שלוחים.

ובהקדים:

כל בני ישראל הם שלוחים של הקב”ה, ובפרט — על ידי זה שמקיימים תורה ומצוות, כמאמר רז”ל “היו מכבדין את המצוות שהן שלוחי”, ולכן, יש להם העילוי ד”שלוחו של אדם (העליון) כמותו”, וכפי שמוסיף אדמו”ר הזקן — כמותו (דהמשלח) ממש.

נוסף לזה, ישנם כאלו שזכו לשליחות מיוחדת — שליחותו של כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו (או על–ידי שלוחו, שהרי שליח עושה שליח כו’) לעסוק בהפצת היהדות בכלל, ובמיוחד — בהפצת המעיינות (עד ל)חוצה.

ולכן, יש להם כל העילויים ד”שליח”: שלוחו של אדם כמותו, עד כמותו ממש — דנשיא דורנו, “הנשיא הוא הכל”.

וכפי שכבר נכתב ונתבאר בנוגע לשלוחים שבארץ הקודש [ופשיטא שענין זה שייך גם לשלוחים הנמצאים כאן, וכן לשלוחים שבכל העולם כולו] — שישנם כמה דרגות ואופנים בענין השליחות:

(א) מעשה השליח הוא דהמשלח, (ב) אבר השליח (שעל ידו מקיים את השליחות) הוא דהמשלח, (ג) כל מציאות השליח היא כמותו דהמשלח.

וישנה דרגא רביעית בזה [ומכיון שהמשלח הוא נשיא דורנו ששמו “יוסף”, שהנהגתו היתה באופן ד”טוב עין הוא יבורך” — בודאי נתן גם את הדרגא הרביעית (הכי נעלית) שבשליחות]: לא זו בלבד שמציאותו של השליח היא כמותו דהמשלח (עד כמותו ממש), אלא הוא הוא מציאות המשלח עצמו, על–דרך המדובר כמה פעמים אודות פירוש הרשב”א בענין “מה שקנה עבד קנה רבו” — שאין הכוונה שמתחילה קונה העבד ואחר כך קונה רבו ממנו, אלא מלכתחילה קונה רבו, מכיון שהעבד אינו מציאות לעצמו, כי כל מציאותו אינה אלא מציאות רבו, ולכן, כאשר העבד מקבל לידו דבר מסויים — מיד קנה רבו.

אמנם, דרושה זהירות שהשליח לא ישנה משליחותו (בהתאם לרצון המשלח), כי כאשר משנה משליחותו — בטלה מציאותו בתור שליח (“ער ווערט אויס שליח”), ופשיטא — ביטול מציאותו בתור מציאות המשלח,

אבל לאידך — כאשר ממלא את שליחותו כפי רצון המשלח, יש לו את כל התוקף ד”שליח”, שלוחו של אדם כמותו ממש, עד לדרגא הד’ שבשליחות כנ”ל. ובמילא, בכחו למנות עוד שליח (שליח עושה שליח וכו’) כדי למלא את התפקיד והשליחות דהפצת היהדות והמעיינות חוצה.

 

ב. לכאורה, יכולה להתעורר שאלה אצל השליח:

כיצד יכול להיות בטוח שיצליח לכוון (בדיוק) לרצון המשלח, שלא לשנות מזה וכו’ — הרי אינו אלא בשר ודם, נשמה המלובשת בגוף גשמי, “הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם”’?!

והמענה לזה — בפשטות:

מכיון ש”איני מבקש כו’ אלא לפי כחן”, הרי בודאי ניתנו כל הכוחות הדרושים למילוי השליחות בשלימותה. ומה שטוען שהוא נשמה בגוף — הרי אדרבה: למלא שליחות זו לא בחר המשלח ב”מלאך”, כי אם ביהודי כפי שהוא נשמה בגוף דוקא, ואם–כן, בודאי דאג מראש להבטיח שיהיו לו (כפי שהוא נשמה בגוף) כל הכוחות הדרושים למילוי שליחות זו, לכוון לרצון המשלח בשלימותו ובמילואו, “כדבעי לי’ למיעבד”, ובאופן של הרחבה.

ובנוגע לספקו הנ”ל — יתנהג באופן ד”תמים תהי’ עם ה’ אלקיך”: עליו למלא את תפקידו ושליחותו, תוך כדי התגברות על פיתויי היצר, ופשיטא — התגברות על מניעות ועיכובים שמבחוץ, ואז מובטח לו שיכוון לרצון המשלח.

ובלשון נשיא דורנו (המשלח) — שלא נשאר אלא הענין ד”עמדו הכן כולכם”, מכיון שהכל מוכן כבר. וכאמור — צריכים רק להתנהג באופן ד”תמים תהי’ עם ה’ אלקיך”, ועל ידי זה זוכים להמשכת כל הברכות והאיחולים באופן של הצלחה וכו’.

 

ג. והנה, כדי שמילוי השליחות יהי’ בשלימותו — צריכים לקיימה מתוך שמחה וטוב לבב, כפי שרואים במוחש שהצלחת הפעולה תלוי’ במדה רבה בשמחה שבעשיית הפעולה, ובעניננו — הפצת היהדות והמעיינות חוצה מתוך שמחה וטוב לבב.

ועל–פי האמור לעיל שרבותינו נשיאינו נותנים את כל הכוחות הדרושים למילוי השליחות בשלימותה — מובן, שבזה כלולה גם הנתינת כח לעשות זאת מתוך שמחה וטוב לבב.

 

ד. ויש להוסיף בזה — על–דרך הרמז:

“שליח” בגימטריא “שמח”. ויש לומר הפירוש: אמיתית ענינו של “שליח” הוא — כאשר הוא “שמח”, היינו, לא שמכריחים אותו למלא את השליחות (ובהרגש שלו — שכופים אותו לבטל ישותו ומציאותו להמשלח), אלא הוא עושה זאת בשמחה — הוא שמח מעובדת היותו (כמרומז בגימטריא שלו) שליח, עד — שלוחו של אדם כמותו ממש.

ולאידך — “שמח” הוא הגימטריא ד”שליח” בלבד, היינו, שענין השמחה אינו בגילוי ב(תיבת) שליח, כי אם בהעלם, באופן של גימטריא:

שמחתו של השליח, ובפרט בידעו את הכוחות וההבטחות שניתנו לו בנוגע למילוי שליחותו — הרי זה ענין שנוגע אליו (כדי למלא את שליחותו במילואה ובשלימותה), אבל בנוגע לסביבתו, האנשים שנמצאים מסביבו כו’ — צריך הדבר להיות בהעלם (באופן של גימטריא), כלומר, שאין לו להראות לכל שמכיון שהוא שלוחו כמותו של נשיא דורנו שהנשיא הוא הכל, ביכלתו ח”ו “לדרוך” על אחרים ועל כל העולם, ובבואו למקום מסויים בתור שליח, ובידעו — לעצמו על כל פנים — שהוא שליח של נשיא דורנו, ביכלתו ח”ו להצר ולזרוק אחרים, ולפעמים — גם כאלו שהיו שם לפניו, לעורר מחלוקת וכו’ — הנהגה כזו מהוה שינוי בהחלט מ(רצון) המשלח, והתוצאה כנ”ל. וד”ל.

הוא מוכרח וצריך להתנהג דוקא בדרכי נועם ובדרכי שלום, מצות עשה מן התורה וכל התורה ניתנה לזה — רצונו של נותן התורה, המשלח את המשלח!

 

ה. אם יש לו “צפרניים” — בדקות דדקות על כל פנים — הרי זה ענין פנימי שלו, ויכול להשתמש בזה — באם יש צורך בכך — בנוגע לעצמו [כמדובר לעיל אודות הרמז במה שכתוב “ועשתה את צפרני’” — “ועשתה” מלשון תיקון — רק ביחס לעצמו, ולא ביחס לזולת]. ובנוגע לאחרים — צריכה ומוכרחת להיות ההנהגה באהבה וקירוב דוקא, בדרכי נועם ודרכי שלום, כרצון המשלח — נשיא דורנו, ששמו “יוסף” — שכללות ההנהגה תהי’ באופן ד”טוב עין הוא יבורך” (כהנהגת יוסף), והזהיר — שדוקא הנהגה בדרך זו תצליח!

 

ו. האמור לעיל אודות קיום השליחות מתוך שמחה וטוב לבב — שייך במיוחד לפרשה שהולכים לקרוא עתה בתפלת מנחה. מנחת שבת (“רעוא דרעוין”) — פ’ ויצא:

בהמשך למה שכתוב “ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה” [שהתחלת הענין היא בסוף הפרשה דשבת קודש זו: “וישלח יצחק את יעקב גו’ וישמע יעקב וילך גו’”], נאמר: “וישא יעקב רגליו וילך”, ובפרש”י (ובארוכה — במדרשי חז”ל): “משנתבשר בשורה טובה כו’ נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת”.

ובנוגע לעניננו — אין לך “בשורה טובה” גדולה יותר מהבטחת רבותינו נשיאינו לכל השלוחים שבודאי יצליחו במילוי שליחותם, ויקבלו את כל הברכות וההצלחות כו’.

ומכיון שכן, הרי בודאי שענין זה פועל אצל השליח שהנהגתו תהי’ באופן ד”נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת”, היינו, קיום השליחות מתוך שמחה וטוב לבב.

ויהי רצון שעל–ידי כללות העבודה ד”יפוצו מעינותיך חוצה”, מתוך שמחה וטוב לבב, ובאהבה — נזכה בקרוב ממש לביאת משיח צדקנו, אתי מר דא מלכא משיחא, בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.

(השיחה בשלימותה,  נדפסה בהתוועדויות תשד”מ ח”א עמ’ 520 ואילך.)