בחצרו של המגיד אשר במעזריטש ישבו גדולי תלמידיו ענקי הרוח, איש איש כרום ערכו וקדו

בחצרו של המגיד אשר במעזריטש ישבו גדולי תלמידיו ענקי הרוח, איש איש כרום ערכו וקדושתו, והסתופפו בצילא דמהימנותא; שאבו מלא חופניים רוח הקודש. אולם יחס מיוחד שרר בין רבי זוסיא מאניפולי לבין צעיר התלמידים רבי שניאור זלמן, רבינו הזקן. קשר של חיבה והערכה עצומה שרר ביניהם, והיה כאש ההולכת ומחממת והכל נהנים מאורה • מוגש ליום ההילולא של רבי זוסיא מאניפולי ב’ בשבט 

א

דמות הוד ומופת הייתה דמותו של רבי זושא מאניפולי בחצרו של מורו ורבו הרב המגיד ממעזריטש. גם בתוך חבורת התלמידים, שרפי מעלה, שהקיפה את המגיד, בלטה דמותו של רבי זושא בייחודיותה כסמל של תמימות, ענווה וטוב לב. וכך לימים תארו דמותו: “הרים לא עקר בפלפולו, פילים לא חיבר בקופא דמחטא, ספרים לא חיבר, שאלות ותשובות ופסקי הלכה לא ערך - אבל הוא היה צדיק תמים, חסיד ועניו, ואת עמו אהב אהבה בלי מיצרים”.

רבי משולם זוסיא (זוסיל) ליפמן, המוכר יותר בכינויו “רבי זוסיא מאניפולי”, נולד בשנת ת”צ לאביו רבי אליעזר ליפא ליפמן. שבעה בנים ובת אחת נולדו להוריו שהיו בעלי מעשי חסד וצדקה ידועים. שניים מתוכם חשקה נפשם בתורה - ושמם ואורם נגה למרחקים. עד עצם היום הזה נקראים השניים בכינוי “האחים הקדושים”. הם למדו יחד ולאחר שמילאו כריסם בתורה, תלמוד ופוסקים, התעמקו בלימוד קבלה, בייחוד בתורת האר”י. שני האחים קיבלו על עצמם שמונה שנות גלות, עסקו בסיגופים ובצומות, חיו חיי צער. נדדו בעיירות פולין כדי להשתתף בצער גלות השכינה וכדי לעורר את היהודים שפגשו לעשות תשובה. בגלות זו סבלו רעב קללות וגידופים מהכפריים והמון העם שלא הכירו בצדיקים העומדים לפניהם, ועליהם היה רבי זוסיא קורא ואומר - שייסורים כמוהם כסוכר מתוק, שהרי ממרקים עוונותיו של אדם.

השמועות על תנועת החסידות הגיעו עד למקום גלותם, ורבי זוסיא נמשך בחבלי עבותות אהבה אל המגיד הגדול היושב במעזריטש, והוא אשר ‘סחב’ אחריו גם את אחיו ר’ אלימלך.

מאז הכיר את דרך החסידות, פסק רבי זוסיא מדרך התעניות והסיגופים, והיה מרבה באמירת פרקי תהילים. כבן המתחטא לפני אביו, הייתה תפילתו ואמירת התהלים שלו. נוהג היה לפנות לקב”ה בלשון של קרבה ותחנונים. כך כאשר היה הוגה בלימודו והיה מתקשה בהבנת העניין, היה בוכה ואומר “רבונו דכולא עלמא, זוסיא אינו יודע את פירוש העניין”, וכך בבכיו היה נרדם. לא פעם, בעל אותה הלכה או אליהו הנביא היו מתגלים אליו בחלומו ומגלים לו את פירוש העניין, או אז היה מקיץ משנתו (ראה מסגרת).

בולט היה במידת התמימות והענווה שבו, עד שהיה לפלא בעיני רבים. נועם הליכותיו ורכות מזגו משכו אליו המוני יהודים פשוטים מכל רחבי פולין שביקשו לשמוע דבריו ולהתברך מפיו. לבו היה מלא וגדוש באהבתו לכל אדם.

ב

בחצרו של המגיד אשר במעזריטש ישבו גדולי התלמידים, איש איש כרום ערכו וקדושתו, והסתופפו בצילא דמהימנותא; שאבו מלא חופניים רוח הקודש. הגדול שבתלמידים היה רבי מנחם מענדל מויטבסק והצעיר שבהם הלא הוא רבי שניאור זלמן מליאדי, רבינו הזקן, שכונה בפי חבריו הקדושים בחיבה מופגנת “זלמניו”. ובתווך - המה מצוקי ארץ שכל אחד מהם יכול היה להרעיש עולמות עליונים בתפילתו ובתורתו. ביניהם נמנו רבי אריה לייב שרה’ס, רבי לוי יצחק מבארדיטשוב, רבי יהודה לייב הכהן מאניפולי, רבי זאב וולף, רבי אהרן הגדול מקרלין, רבי מנחם נחום מטשרנוביל, רבי אלימלך מליז’נסק, רבי אברהם מקאליסק, האחים רבי פנחס הלוי הורביץ בעל “ההפלאה” ורבי שמואל שמלקע, רבי יעקב שמשון משיפיטובקה, ועוד רבים, שכל אחד מהם יכול היה לחולל נפלאות מכוח קדושתו.

אחווה ואהבה גדולה שררו בין תלמידי המגיד; לעתים היו שבים לבתיהם, אך בכל עת מצוא היו מוצאים את עצמם בדרכים המובילות למעזריטש, בדרכם אל היכל בית ה’ שממנו יוצאת אורה לכל באי עולם.

שבתם בבית מדרשו של הרב המגיד קירבה בין התלמידים והיו הללו בחבורה אחת גדולה של צדיקים שעמדו נכונים לכל הגה היוצא מפי המגיד, ועומדים בראש המערכה למען הפצת החסידות בכל אתר ואתר, לעתים מתוך סיכון עצום.

ג

בתוך כל זאת - יחס מיוחד שרר בין רבי זוסיא לבין צעיר התלמידים רבי שניאור זלמן. קשר של חיבה והערכה עצומה, והיה כאש ההולכת ומחממת והכל נהנים מאורה. על מידת הערכה והאהבה ששררה בין שני מצוקי ארץ אלו, ניתן ללמוד מהעובדות הבאות.

יום אחד ישב רבי זוסיא בביתו ולמד עם בנו. לפתע פתאום הזדעזע רבי זוסיא והתרגשות גדולה נראתה על פניו.

“אבא, מה פשר הדבר?” שאל הבן את אביו.

השיב רבי זוסיא: “וכי לא ראית שכותלי הבית הזדעזעו? הלוא נשמה מעולם האצילות עברה על פני הבית”.

הבן לא ראה שכותלי הבית הזדעזעו, אבל ראה היטב את הזעזוע של אביו. הוסיף ושאל: “האם גם אני אזכה לראות את הנשמה הזאת?” השיב רבי זוסיא בחיוב, והשניים חזרו ללימודם.

כעבור שעה נכנס אל הבית יהודי בעל קומה בינונית, נושא שק בידו. הלז הסתודד עם רבי זוסיא דקות אחדות והלך לדרכו. משסיימו האב והבן ללמוד, שאל הבן: “למה לא בא האיש שיש לו נשמה מעולם האצילות?”. השיב רבי זוסיא בבת שחוק: “אכן הגיע גם הגיע. היה זה האיש עם השק בידו שנכנס לכאן קודם לכן”. לאחר זמן התברר כי הוא רבי שניאור–זלמן מלאדי.

ועוד מסופר: פעם ישבו רבי זוסיא וחבריו, תלמידי המגיד, ועסקו בעומקה של סוגיה. פתאום חש רבי זוסיא הרגשה מיוחדת של התרוממות הרוח, ומדי רגע התרומם ממקומו עוד יותר עד שנעמד על רגליו מלוא קומתו. כשראו חבריו בכך, נעמדו אף הם מפני כבודו, על אף שלא ידעו מדוע ולמה נעמד פתאום.

לא חלפו אלא רגעים אחדים, ואל חדר הלימוד נכנס “זלמניו” הצעיר. או אז הבינו כולם מדוע קם רבי זוסיא - שכן ידעו את הערצתו של רבי זוסיא את חברו.

משנפגשו השניים - נתנו שלום זה לזה באהבה גדולה ומופגנת. הוציא רבינו הזקן מכיס מעילו עלי קונטרסים כתובים בכתב יד, אשר לימים היו ספר התניא, ונתנם בידו של רבי זוסיא. זה האחרון הסתכל בהם רגעים אחדים, ולאחר מכן השיבם לידיו של המחבר ואמר “הרי זה ממש אש!”

ופעם אחרת - בימי המגיד ממעזריטש - הלך רבינו הזקן ביום טוב למקום מעונו של חברו רבי זוסיא. משחש רבי זוסיא בבואו של רבינו הזקן, התחבא בתוך התנור באמרו “ירא אני מאד כאשר נשמה של אצילות הולכת אלי”…

אף רבינו הזקן העריך מאד את רבי זוסיא ואת עבודת ה’ שלו שנעשתה מתוך דבקות נפלאה, ובכל פעם שהיה מזכיר את שמו של רבי זוסיא, היה מזכירו ברגשי הדרת כבוד מיוחדים. פעם אמר רבי שניאור זלמן על רעהו: “עבודתו היא ביראה עילאה כל כך, עד שגם בהיכל היראה היתה יראתו לפלא”. כאשר מעיד כך אדמו”ר הזקן, שכל מילה אצלו מדודה בפלס הדיוק, מי אכן יכול לשער את מידת יראתו?!

ועל מידת יראה שבו מסופר - באחד הימים ביקש רבי זוסיא שייתנו לו משמים יראה כפי מידת היראה שיש למלאך. השיבו לו משמים כי לא יוכל לעמוד בכך. ביקש אפוא רבי זוסיא שתהיה לו יראה בדרגה של נביא. שוב ענו לו משמים: לא תוכל לעמוד בכך. ביקש יראה של תנא - וגם במקרה זה השיבו לו שלא יוכל להכיל זאת. “מבקש אני לפחות יראה כמו היראה שהייתה לרמב”ם” - ביקש ונענה. והיו מספרים כי מרוב פחד שהיה לו, החל להתחבא תחת השולחנות ותחת הכיסאות, עד שהתפלל לה’ יתברך כי ייקח ממנו את אותה יראה מופלגת.

פעם אחת התקרב תורו של צעיר התלמידים רבי שניאור זלמן לשמש ולשרת את המגיד ממעזריטש. דא עקא, שבאותם ימים הוא לא חש בטוב ובמצבו זה לא יכול היה לשרת את מורו ורבו המובהק. מכל חבריו המופלגים תלמידי המגיד, ביקש רבינו הזקן לכבד דווקא את חברו רבי זוסיא למלא את התפקיד המיוחד הזה. הוא מיהר לשגר לו מכתב רצוף בדברי אהבה וקירוב:

“לבן גילי או”נ איש אלקים קדוש שמו מו”ה זושע נ”י.

“אני איני בקו הבריאה, על כן ימהר לבוא, כי בעוד ימים אחדים יבוא עת משמרתי לשמש את אדמ”ו הרב המגיד הק’ יחי’, ויזכה כבוד קדושתו למלאת מקומי על המשמר, כי אם אין ני לי מי לי זולתו שימלא את מקומי וד”ל”.

ד

אווירה קשה שררה בבית מדרשו של המגיד ממעזריטש. זה ימים ארוכים שהמגיד שוכב חולה על מיטתו. עיניו עצומות מתוך ייסורים. תלמידיו הגדולים סובבים אותו וממתינים למוצא פיו. לפתע פוקח המגיד את עיניו, מביט בתלמידו רבי זוסיא במבט אוהב ואומר לו:

“זוסיא, כתוב לגאון שלנו, זלמני’ו ליטוואק, שיבוא לכאן”.

רבי זוסיא מאניפולי יודע בדיוק מי הוא ‘זלמני’ו ליטוואק’, והוא ממהר להריץ לו איגרת בהולה שיחוש ויבוא למעזריטש, מבלי לפרט את הסיבה.

כעבור ימים לא רבים נראתה דמותו של האברך הצעיר, שניאור זלמן, בשערי בית מדרשו של המגיד. רבי שניאור זלמן נענה לקריאה בביטול עצמי נוכח בקשת חברו רבי זוסיא, אף על פי שלא ידע בשל מה הוזעק למעזריטש. חבריו הגדולים קיבלוהו באהבה ובחיבה גלויה.

כשרבי זוסיא פגשו, קיבלו ב’שלום עליכם’ לבבי, והוסיף כי שלח את המכתב על פי בקשתו המפורשת של הרב המגיד.

פניו של האברך הצעיר חוורו באחת והיו כסיד. אנחה עמוקה השוברת לבו של אדם פרצה מעומק לבו הטהור, וכעבור שבריר רגע נפל מלוא קומתו, מתעלף וחסר הכרה…

שעה ארוכה חלפה עד שהצליחו חבריו להעירו מעלפונו העמוק. כמה מבאי בית–המדרש נשאוהו והניחוהו על מיטה סמוכה, ונתנו תחת ראשו כרית בלויה. חולשה עצומה תקפה את זלמנ’יו הצעיר והוא התקשה להתאושש במשך זמן רב. התפלאו החברים מדוע ולמה הצטער כל כך רבי זלמינו עד כדי כך שלא יכול להתאושש. פנו אפוא לרבי זוסיא ושאלוהו לפשר הדבר, אך הוא משך בכתפיו וסיפר כי בעצמו אינו יודע - הוא רק אמר לזלמינא שרבינו המגיד ציווהו להזמינו מעזריטשה - הא ותו לא; ואף הוא, זוסיא, אינו מבין בשל מה הסער הגדול הלזה שתקף את חברו הטוב.

משראו חבריו הצדיקים שחולשתו לא סרה ממנו, הבינו שמוכרחים לספר על כך למורם ורבם המגיד, אולם בכיר התלמידים רבי מנחם מענדל מוויטבסק התנגד לכך בנחרצות בהסבירו כי אסור לצער את הרבי, ובפרט לא בשעה קשה זו של מחלתו. הוא ידע היטב על אודות הקשר הנשמתי הנדיר בין הרבי לבין צעיר תלמידיו.

“צריכים לעשות דבר–מה”, פסק רבי מנחם מענדל בנחרצות, “כתבו בעבורו פדיון–נפש”.

הדעות בין התלמידים היו לכאן ולכאן, ולאחר שיקול דעת ממושך, הכריע רבי לוי יצחק מברדיטשוב כי כיוון שחולשתו של זלמני’ו מסכנת את חייו, יש לספר על כך לרב המגיד, ויהי מה. יעורר הרבי בכבודו ובעצמו רחמי שמים מרובים ממקור הרחמים על שניאור זלמן בן רבקה.

נכנסו אפוא אל הקודש פנימה שלושה ממובחרי התלמידים שהיו טובי חבריו של רבי זלמניו: רבי מנחם מענדל מוויטבסק, רבי זוסיא מאניפולי ורבי לוי יצחק מברדיטשוב. נשא אליהם המגיד עיניים שואלות, כאומר מה בפיכם?! בזהירות סיפרו לו דברים כהווייתם, כי זלמנ’יו הגיע למעזריטש, אך כששמע שבואו היה על פי ציווי הרב המגיד, נפל והתעלף ומאז אינו מצליח להתאושש.

להטו פניו של המגיד ביקוד אש, ובקול עצור הגיב:

“אהה, וה’ העלים זאת ממני. יש לו לזלמנ’יו רגש של בן…”

כעבור רגע של התבוננות הדעת, הוסיף ואמר:

“אני הייתי נחשב אצל הבעל שם טוב כבן, והוא נחשב אצלי כבן…”

כמחצית השנה חלפה, ובימים האחרונים שלפני הסתלקותו אמר המגיד לתלמידיו שבורי הלב: “מה שאתם מרגישים כעת, הרגיש זלמנ’יו שלי עוד בקיץ, שעה שהגיע לכאן…”

•      •     •

“היות ואין אדם יודע סופו, על–כן אני רושם בדעה צלולה ומיושבת איך יתנהגו אתי לאחר אריכת ימי…” - במילים אלו פותח המגיד ממעזריטש את דברי צוואתו. בהמשך הוסיף חמש הוראות כיצד לנהוג בו לאחר הסתלקותו. העדים החתומים על הצוואה הם חמישה מגדולי התלמידים: רבי מענד’לי מוויטבסק, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי זוסיא מאניפולי, אחיו רבי אלימלך מליז’ענסק, ואחרון, דווקא צעיר התלמידים, רבי שניאור זלמן.

הוסיף הרב המגיד וציווה לבנו יחידו רבי אברהם כיצד ינהג לאחר הסתלקותו:

“מתלמידיי יאיר נרם, ישמע לעצת הק’ ר’ מענדילי נ”י, וידבק את עצמו במדות הק’ ר’ יהודה ליב הכהן נרו יאיר, ובענוות הק’ ר’ זושא נרו יאיר - וידע כי שיקול הדעת הראשון של תלמידי הותיק הק’ ר’ זלמינא בעל השו”ע יחי’, היא נבואה קטנה, וכל היוצא מפיו יעשה, כי אם היה בדורו של אדוני מורי ורבי הבעל–שם–טוב זי”ע, גם כן היה מצויין וד”ל, ובכל דבריו ישמע לו, כי חכמתו ובינתו ודעתו הם עד אין חקר…”

השעה קשה. מחלתו של המגיד הולכת ומחריפה. שלושה יחידי סגולה מקיפים את מיטתו של הרב המגיד: בנו רבי אברהם המלאך, רבי יהודה לייב הכהן ורבי שניאור זלמן.

המגיד נושא את ידו ברפיון ואומר:

“בניי, תהיו כולכם יחד, ואתם תתגברו על הכול. בזכות זה תלכו קדימה ולא, חלילה, אחורה; הרמז לכך הוא באחד מי ישיבנו”.

דלת החדר נפתחת, ורבי זוסיא נכנס פנימה, לא יכול לעצור בעד רגשותיו הגואים. המגיד שואל מי זה שנכנס אל החדר ורבי שניאור זלמן משיב כי זהו רבי זוסיא. פניו של המגיד מפיקות רגשות אהבה לתלמידו זה, והוא רומז לרבי זוסיא שיתקרב אליו. המגיד לופת את ידו הימנית ואומר לתלמידו היקר:

“אתה זוסיא שלי בעולם הזה ובעולם הבא, וגם שם אתה תהיה על ידי בגוף ונפש”.

שוב פונה המגיד ושואל אם רבי מנחם מענדל מויטבסק נוכח בחדר. רבי שניאור זלמן משיב בשלילה והמגיד נאנח עמוקות.

“רבי יהודה לייב הכהן נמצא?” מוסיף המגיד ושואל. זלמני’ו משיב בחיוב, ורבי יהודה לייב מתקרב עוד יותר אל המגיד. המגיד מביט בו באהבה:

“גם אתה יהודה לייב תהיה במחיצתי, כי ‘שפתי כהן ישמרו דעת’, ואני שייך לעולם הדעת!” בכך רמז לו כי יזכה להיות טמון במחיצתו.

למחרת, יום שלישי י”ט בכסלו תקל”ג, מתאספים התלמידים כולם סביב המגיד. מבינים הם כי אלו הם השעות האחרונות. שפתיו של המגיד ממלמלות כל העת. איש לא מבין.

באותו יום נפתחו השמים ואראלי שמים יצאו להקביל את נשמתו הכבירה של הרב המגיד ממעזריטש שעלתה בסערה השמיימה. ויעל קול שוועת התלמידים השמיימה - יתומים היינו ואין אב, כצאן נותרנו ללא רועה, אהה, א–ל אלוקי הרוחות - - -

בחודשים הבאים, היו אלו רבינו הזקן, רבי זוסיא ורבי יהודה לייב הכהן, שנבחרו מכין כל תלמידי הרב המגיד להגיש לבנו, רבי אברהם המלאך את כתב ההתקשרות מכל תלמידי אביו הדגולים ובכך להמשיך את שושלת הזהב.

ה

לאחר הסתלקותו של המגיד ממעזריטש בעיר אניפולי, נשאר רבינו הזקן עוד משך תקופה בעיר זו, סמוך ונראה למקום ציונו של מורו ורבו המובהק. בתקופה זו המשיך ללמוד בחברותא עם בנו רבי אברהם המלאך. מתוך כלל התלמידים, עוד שני תלמידים בלבד נשארו באניפולי באותה תקופה רוויית כאב - רבי זוסיא ורבי יהודה לייב הכהן.

הקשר בין שני התלמידים הצדיקים נמשך גם לאחר מכן, כאשר כל אחד היה מנהיג לאלפים. בימי אדמו”רותו של רבינו הזקן, הגיע רבי זוסיא לממלכתו של הרבי וביקר בה, וכן הרבי הגיע לבקר בביתו של רבי זוסיא שעה ששכב במיטתו חולה. מה נאצלים ונשגבים הם דרכיו של הרבי, אשר למרות היותו מנהיג לאלפים - משראה את רבי זוסיא שוכב במיטתו, נותר להיות אצלו סמוך ונראה, כדי לסייע לו בכל ענייניו ולשמשו כדרך שתלמיד משמש את רבו. “והרבה אגדות מופלאות התהלכו בקרב זקני החסידים על סוד שיח קדושי עליון אלו”.

לימים, כאשר ביקש אדמו”ר הזקן הסכמה להדפיס את ספר התניא, הרי שמכל חבריו תלמידי המגיד, ביקש את הסכמתם של שניים בלבד - הלא הם רבי זוסיא מאניפולי ורבי יהודה לייב הכהן. אל שניהם שלח שלוחים מיוחדים כדי לקבל את הסכמתם להדפסת הספר.

משבאו השלוחים לביתו הדל והמט ליפול של רבי זוסיא - שכן כל חייו חי חיי עוני ודלות מופלגת - קיבלם רבי זוסיא בכבוד גדול, והחל לעלעל בין דפי הקונטרסים שנשלחו אליו. קרא רבי זוסיא את תוכנו של הספר קרא בהתפעלות עצומה ואמר: “עם ‘התניא’ ילכו יהודים לקראת משיח צדקנו”.

כשביקש לכתוב דברי הסכמתו, ביקש נייר לכתוב עליו. נטל את קולמוסו וכמעט עמד לפתוח בדברים, אלא שפתאום שמט את הקולמוס מידו ואמר בפליאה רבה: “כלום, יספיק נייר זה לכתוב עליו הסכמה?” מיד הזדרזו והביאו לו דף שני ואף שלישי, אך בכל פעם חזר ואמר שוב “כלום, יספיק גם נייר זה לכתוב עליו הסכמה על ספר נשגב שכזה?!” עד שלבסוף אמר: “כל הניירות שבעולם לא יספיקו לכתוב את מה שאפשר לכתוב, ועל כן אכתוב בקצרה”.

תוכן הסכמתו רווי תארים מפליגים “הרב האי גאון איש אלקים קדוש וטהור אספקלריא המאירה, וטוב אשר עשה ואשר הפליא ה’ בחסדו ויתן בלבו הטהור לעשות את כל אלה להראות עם ה’ דרכיו הקדושים. והוא ממשיך: “הדורש זאת לכבוד התורה היום יום ג’ … שנת פדותנו לפ”ק”.

לא נחה דעתו של רבי זוסיא והפליג בדברים על מעלת הספר: “איך הכניס רבונו של עולם כה גדול בספר כה קטן?”

כשנתן רבי זוסיא הסכמתו על הספר, הוסיף ואמר: “אני הייתי מפרסם שמו של המחבר”, בהתכוונו לכך שבתחילה לא הופיע שם המחבר על הספר. מששמע זאת רבינו הזקן, הגיב כי אכן מוכן הוא להדפיס את הקונטרסים אך ורק בתנאי שלא יצוין עליו שם המחבר. שחק רבי זוסיא ואמר “מסכים אני לבקשתו שלא לכתוב את שמו של המחבר, אבל בטוחני שזה לא יפריע לאנשים לדעת שמחבר הספר הוא רבי שניאור זלמן, שכן מי יכול לכתוב ספר שכזה אם לא זלמניו?!”

סיפר החסיד הנודע רבי איצ’ה דער מתמיד, כי כאשר שלוחיו של אדמו”ר הזקן הביאו את ספר התניא לאניפאלי כדי לקבל את הסכמתם של שני תלמידי המגיד שהתגוררו בעיר - רבי זוסיא ורבי יהודה לייב הכהן - השאירו בידם את הקונטרסים למשך הלילה כרי שהצדיקים יעיינו בהם. ישבו שני הצדיקים כל אחד בביתו, ועיינו בשורות הקטנות המדברות על מלחמת הנפשות וחובת האדם בעולמו של הקב”ה, נכנסו השניים להתפעלות עצומה ולהתלהבות רבה. לא יכול היה רבי זוסיא לעצור בתוכו את התרגשותו הגדולה והחליט ללכת אל ביתו של רבי יהודה לייב השוכן אף הוא בעיר, כדי לשתפו במה שראה זה עתה. גם רבי יהודה לייב ישב בביתו ועיין בגיליונות הכתובים ומצא שמחה רבה, עד אשר לא יכול היה להתאפק וביקש אף הוא לשתף את רבי זוסיא באור הגנוז שנגלה לעיניו זה עתה.

יצאו אפוא השניים מבתיהם, כל אחד הולך לעבר ביתו של הזולת - וכך נפגשו על אם הדרך, בגשר המקשר את שני הלקי העיירה אניפולי. משהבינו על שום מה נפגשו כעת, יצאו שם בריקוד נלהב…

מאז שיצא ספר התניא לאור עולם - הקפיד רבי זוסיא שהספר יהיה תמיד בסמוך לו, והספר לא ירד משולחנו לא בימות החול ולא בשבתות. גם כאשר הלך אל בית הכנסת - היה הספר עמו, מונח לידו, על שולחנו, סמוך ונראה. וכשהיה ישן - גם הספר היה מונח ליד מיטתו. שמר רבי זוסיא על הספר כעל בבת עינו, ואף כשהלך לגלות - היה הספר צמוד אליו.

לימים, כאשר נגזרה גזרת מאסר על רבינו הזקן בעקבות הפצת דברי החסידות, נודע הדבר משמי רום לרעהו רבי זושא, והוא אשר עצר זאת באמרו “זוסיא אינו רוצה כך”. דבריו התקבלו בשמים והגזרה נדחתה בשנים מספר…

ו

“זלמניו” הצעיר עמד לפני מורו ורבו המגיד בדחילו וברחימו, ממתין בשתיקה למוצא פיו. עיני הבדולח של המגיד הביטו נכחן, אך ניכר היה כי המגיד שקוע ברעיונותיו וכי הוא נמצא בעולמות אחרים.

“קטרוג יש בעולמות העליונים”, לחש המגיד באוזני תלמידו. “הקטרוג הוא על כך שאין הסכמה בין הפוסקים השונים לגבי צורת ותמונת כתיבת אותיות הסת”ם”, הוסיף המגיד לגלות דברים מכבשונו של עולם, מאשר נעשה בבית דין של מעלה.  “מבקש אני אותך תלמידי ‘הרב’, שתעיין היטב בדברי הפוסקים והמקובלים כדי למצוא דרך ישרה ונכונה בצורת האותיות שתהיה מקובלת הן על פי שיטות הפוסקים השונות והן על פי שיטות המקובלים - ויהיה עושה שלום במרומיו ועלינו ועל כל ישראל”.

נענע רבינו הזקן בראשו דומם. בקשתו של הרבי היא כפקודה, והוא יצא בחרדת קודש מעם פני הצדיק.

העמיס רבינו הזקן על עצמו מלאכת קודש, ומני אז שיקע עצמו בספרי ההלכה והפוסקים, צלל בעומקה של הלכה וירד לסוד חקרן של אותיות. ימים ארוכים, ייתכן אף שבועות, עד אשר קבע הרבי תבנית חדשה של אותיות הסת”ם באופן שישווה למגוון הדעות.

לימים עמד שוב לפני מורו ורבו והציג בפניו את אשר העלה בחקרי עיונו. רבי שניאור זלמן ביקש להציג תבנית חדשה של אותיות הסת”ם באופן שהכול יואילו להסכים עמם. סקר המגיד בעיניו הזכות את צורת האותיות שהציג לו תלמידו, הקשיב לסברות השונות שהציג בפניו תלמידו זלמינא, וישרו הדברים בעיניו.

נשא המגיד את מבטו לעבר תלמידו האהוב. אור נגה בתוכן, אור של שמחה - ואין שמחה כהתרת הספיקות. “דע לך זלמני’ו, כי ברגע זה הכריזו בפמליה של מעלה שכך צריכה להיות צורת האותיות, כך ולא אחרת”, אמר המגיד בקורת רוח גלויה.

למחרת נאלץ היה רבינו הזקן לעזוב את מעזריטש ולשוב לביתו אשר בויטבסק. כה קשה היה לו הניתוק מעם המקום שבו איוותה נפשו. נטל ברכת פרידה מעם רבו המגיד ויצא לדרכו.

ארוכה הייתה הדרך לביתו, במיוחד בימים ההם כשהדרך נעשתה בעגלות רתומות לסוס או אפילו רגלית. את הדרך בואכה ויטבסק עשה רבינו הזקן דרך אניפולי, עיר מגוריו של ידידו הטוב רבי זוסיא. שעת לילה מאוחרת הייתה כאשר דרכו רגליו של הרבי בשעריה של אניפולי. העיר כולה הייתה לוטה בחשכה כבדה. זה מזמן היו כל אנשי העיר ישנים שינה עמוקה.

חיפש רבי שניאור זלמן בעיניו כה וכה, שמא ואולי ימצא זיק אור באחד הבתים - אות וסימן הוא כי דרי הבית, או חלקם, טרם עלו על משכבם על אף השעה המאוחרת. לפתע נחו עיניו על נקודת אור מבהיקה בתוך האפלה. אור! משמע כי אחד מדרי הבית אינו ישן עדיין. נשא רבינו הזקן את רגליו לעבר הבית, וככל שהתקרב זיהה כי זהו ביתו של רבי דוד, סופר הסת”ם של אניפולי. הבית שממנו יצאו פרשיות תפילין ומזוזות לכל תושבי אניפולי. שמח הרבי שמחה של ממש, ונכנס אל הבית חרש, כדי שלא להעיר את בני הבית.

לנגד עיניו נראה מחזה נהדר - רבי דוד הסופר, חסיד בעל צורה, רכון ראשו ורובו מעל דוכן עבודתו, משרטט בזהירות את אותיות הסת”ם על גבי יריעת קלף, טרוד בכתיבת ספר תורה. אט אט קיבלו האותיות צורה, והסופר יצק דיו לתוך המסגרות אותן שרטט ביד אמן ומנוסה. בחדר הבליח אורו של נר גדול שהאיר בנוגה בהיר את סביבתו. עמד אפוא רבינו הזקן בשקט מאחורי גבו של הסופר, כדי שלא לבלבלו ולהסיח דעתו מעבודת הקודש, מביט בהשתאות.

מה הופתע הרבי לראות כי הסופר דמתא משרטט את האותיות הנאות בדיוק בשיטה כפי שהתווה ופסק אך אתמול, בעת שהותו במעזריטש. אם בתחילה היסס שאכן כך הם פני הדברים, הרי ככל שנוספו עוד אותיות והתווספה עוד שורה ועוד שורה ליריעת הקלף, התחוור לו כי הסופר אכן משרטט בדיוק נמרץ כפי שהוא עצמו פסק אתמול לאחר ימים ארוכים של עמל ויגיעה במקחה של תורה. ‘הן רבי דוד סופר סת”ם לא היה כלל במעזריטש אתמול, אם כן, מאין לו זאת?!’ השתאה הרבי בלבבו.

משסיים רבי דוד את עבודתו, זקף את גוו השחוח ונשא את עיניו - ולהפתעתו הרבה ראה את רבי שניאור זלמן עומד בסמוך לו. כיוון שהכירו השניים בעת שהותם במעזריטש, שמח הסופר על אורחו הלא–צפוי שמחה רבה וקיבלו ב”שלום עליכם” רחב ולבבי.

לא התאפק רבי שניאור זלמן, ושאל אותו מאין לו דרך זו בכתיבת האותיות. רבינו הזקן לא פירט את פשר תמיהתו, אך בראותו את הבעת הפליאה נסוכה על פניו של הסופר, הבין כי אכן שאלתו היא במקום.

משך הסופר בכתפיו ואמר: “אכן חידה גדולה היא גם עבורי”, אמר והוסיף להסביר, “מעשה מיוחד ארע עימי אך היום בבוקר. בשעה מוקדמת נשמעה נקישה על דלת הבית, ורבינו רבי זוסיא עמד בפתח. מה מאד התפלאתי לראות את דמותו של הצדיק בדלת ביתי בשעת בוקר כה מוקדמת. אולם רבי זוסיא לא נתן מקום לתמיהות, ואמר לי בפשטות: ‘ר’ דוד, מעתה צריך לכתוב את אותיות הסת”ם בצורה חדשה, שכן היום הכריזו בפמליה של מעלה כי צריך לכתוב את תמונת האותיות באופן חדש באופן שיתאים הן לדעות הפוסקים בהלכה והן לדעות המקובלים’ - וכאן לקח רבי זוסיא פיסת קלף והחל לשרטט לי את צורת האותיות אחת לאחת, ואני כתבתי כעת בדיוק על פי מה שלימדני הבוקר רבי זוסיא”.

סיים סופר הסת”ם את סיפורו, ורבינו הזקן עמד נכחו מתפעם נוכח גדלותו וקדושתו של חברו ורעו רבי זוסיא. מיד בבוקר הלך אל ביתו של רבי זוסיא כדי להקביל את פניו ברוב כבוד.

ז

ביום ב’ בשבט תק”ס - לאחר מחלה ממושכת - הסתלקה נשמתו המאירה של רבי זוסיא בעיר אניפולי. זכה תלמיד זה למה שלא זכה אף אחד מחבריו תלמידי המגיד ממעזריטש (למעט רבי יהודה לייב הכהן), וקברו נכרה על יד קברו של רבו המגיד ממעזריטש בעיר אניפולי.

על מצבתו נכתב: “פה נטמן הקדוש… עובד אלוהים באהבה והשמח ביסורים ורבים השיב מעוון”. לאחר זמן נכתבה המצבה מחדש ועליה כתוב אך ורק: “הרבי ר’ זוסיא”.

דברי תורתו לוקטו לימים מתוך ספרי תלמידיו והודפסו בספר “מנורת הזהב”.

 

סיפר כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע:
בפעם הראשונה שהיה רח”ש אצל כ”ק אדמו”ר בליאָזנא בשנת תקל”ז, הזכירו כ”ק אדמו”ר את המאורע עם הרה”צ ר’ משולם זוסיא מהאַניפאָליא שהיה בשבת קודש אמור תק”ל שאמר הרב המגיד תורה על הפסוק “נר הוי’ נשמת אדם”, וביאר הפסוק “נשמת אדם תלמדנו”, ובתוך אמירת התורה אמר על דבר השגתו וידיעתו של הרה”צ ר’ משולם זוסיא בהסוגיא דערכין שהוא מצד הנשמה. רבי זוסיא לא שמע דברים אלו, וכשראה שהרב המגיד מדבר והוא אינו שומע, היה בצער גדול וחקר אצל כל תלמידי החבריא קדישא את אשר דיבר הרב המגיד.
הסיפור הנ”ל בסוגיא דערכין שפלפלו בזה גאוני החבריא קדישא, והרמ”ז ראה אשר הגאונים כ”ק רבי פנחס בעל הפלאה אחיו הרב שמואל שמעלקא והישיש בעל התולדות ועוד מפלפלים כדי ליישב הסוגיא חמורה במסכת ערכין, דחק ונכנס גם רבי זוסיא ביניהם והטה אזנו לשמוע דבריהם, אך לגודל צערו לא הבין מה שדברו ביניהם בעל פה. ביקש שיראו לו את הסוגיה בפנים, ויקח את הגמרא וילך אל האכסניא ויבכה במר נפשו: “רבונו של עולם, דו האָסט באַשאַפען זוסיען און האָסט אים געגעבען אַ נשמה, זוסיא וויל פאַרזוכען די זיסקייט פין דיין הייליגער תורה” [=רבונו של עולם, אתה בראת את זוסיא ונתת בו נשמה, זוסיא משתוקק להשיג את המתיקות של תורתך הקדושה], ויתענה רבי זוסיא תענית הפסקה שלשה ימים.
הגאונים הנ”ל התוכחו כמה ימים בישוב הסוגיה וכשגמרו, נכנסו להרב המגיד להציע דבריהם, ועמם נכנסו גם עוד איזה תלמידים מהחבריא קדישא ורבי זוסיא בתוכם. במשך שתי שעות הציעו גאוני החבריא קדישא את סברותיהם בישוב הסוגיה, וכשגמרו להציע, נשען הרב המגיד על זרועות קדשו ויהי בדבקות גדולה משך זמן נכון. ויפקח עיני קדשו ויביט על פני קדש תלמידיו הקדושים ויסתכל בפני קדש תלמידו הרב זוסיא ויאמר לו: “ומה דעתך בישוב סוגיא זו?”
ויען הרב זוסיא: “זוסיא קען ניט לערנען, זוסיא איז אַ עני בדעת, זוסיא האָט געוויינט און געבעטען באַ השם יתברך אַז ער וויל פאַרזוכען די זיסקייט פון שכל התורה, האָב איך אַזוי געלערנט די סוגיא” [= זוסיא אינו יכול ללמוד, זוסיא הוא עני בדעת; זוסיא בכה והתחנן לפני השם יתברך, שברצונו להשיג את המתיקות של שכל התורה, וכך למדתי את הסוגיא]. ויאמר הסוגיה בעל פה ויתפעלו הגאונים במאד. והרב המגיד אמר: “נשמת אדם תלמדנו”.
(ספר השיחות תש”ו–תש”י, הוספות, עמוד 422)

 

ביחידות שהיה ה”צמח צדק” אצל סבו רבינו הזקן ביום ו’ באלול תקס”ד, סיפר לו רבינו מעשה שהיה בימי חורפו, כאשר הסתופף אצל המגיד ממעזריטש:
שבת פרשת תבוא תקכ”ח אמר מורי ורבי הרב המגיד ממעזריטש - תורה והתחלתה “ושבת עד הוי’ אלקיך”, וביאר המגיד, כי עבודת התשובה צריכה להיות עד אשר הוי’ - שזו דרגה שלמעלה מהעולמות - יהיה אלקיך, אלקים בגימטריה הטבע, בראשית ברא אלקים.
כל תלמידי החבריא קדישא היו בהתעוררות גדולה מדברי התורה הללו.
הרב הצדיק ר’ משולם זוסיא מאניפאלי אמר, כי הוא אינו יכול להגיע למעלת תשובה כזו, ועל כן יחלק את התשובה לחלקים אחדים, כי המילה “תשובה” ראשי תיבות: ת - תמים תהיה עם הוי’ אלקיך; ש - שויתי הוי’ לנגדי תמיד; ו - ואהבת לרעך כמוך; ב - בכל דרכיך דעהו; ה - הצנע לכת עם ה’ אלקיך.
כשסיפר אדמו”ר הזקן מעשה זה לנכדו ה”צמח צדק”, סיים ואמר: “תיבת ‘תשובה’ צרופה מחמש אותיות אשר כל אות הוא דרך ואופן בעבודת התשובה, - וביאר באריכות חמשה האופנים - וכולם באים מכח אל הפועל על ידי עבודת התפלה”.
(על פי “היום יום” ג’ בתשרי)

מקורות: נזר התניא, רמ”ח אותיות אות ריח, פניני הכתר, קיצורים והערות לספר לקוטי אמרים ע’ קכה ואג”ק להריי”צ ח”ד ע’ רסז, בית רבי פרק כ”ז עמוד 156, התמים עמודים שלב–664, ליקוטי דיבורים כרך א’ עמודים ק–קא, רש”ג - רשימות דברים חלק א’ עמוד מה, שמועות וסיפורים חלק ג’ עמוד 225 סיפור קלד, נשיאי חב”ד ובני דורם עמוד 25 ואילך, ספר התולדות אדה”ז עמוד 1204, התמים עמודים 12–יב. שיעורים בספר התניא ח”א עמוד 22. ספר השיחות תרפ”ז