לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

אם ״הרגיש משה שכוונתם לרעה״ - מדוע עמד בבחירתו לשלוח מרגלים האלה ולא שלח אחרים תחתיהם שלא תהי׳ כוונתם רעה? • בשיחה שלפנינו מיישב הרבי את הסתירות בפירוש רש”י - האם המרגלים היו כשרים בשעת שילוחם, או לא? ומבהיר מהו הגדר של “עצת מרגלים” • השיחה בשלימותה עם המראי מקומות נדפסה בלקו”ש חל”ג ע’ 78 ואילך

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

א.    בפירוש רש״י בפרשתנו בנוגע למרגלים, מצינו סתירות בנוגע למצבם בעת שילוחם: בתחילת הפרשה, על–הפסוק “כולם אנשים״, מפרש רש”י ״ואותה שעה כשרים היו״. אבל בהמשכה, על–הפסוק ״ויקרא משה להושע בן נון יהושע״ פירש ״התפלל עליו י״ה יושיעך מעצת מרגלים״, דמזה משמע, שכבר אז הרגיש משה רשעתם של המרגלים, וכן מפורש בפירוש רש״י אחר–כך על–הפסוק ״וילכו ויבואו אל משה״ - ״מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה״.      

והנה ביישוב הסתירה מפירוש רש״י על–הפסוק ״וילכו ויבואו״, כבר ביארו המפרשים, שזהו דיוקו של רש״י לפני זה ״ואותה שעה כשרים היו״, דרק בשעה שנבחרו ונתמנו ״כשרים היו״ - ״לאפוקי לאחר אותה שעה״, משהחזיקו בדרך (״וילכו״), נהפכו ונעשו רשעים.

אבל אין זה מיישב מה–שכתב רש״י שמשה התפלל על תלמידו יהושע ״י״ה יושיעך מעצת מרגלים״, שהרי זה הי׳ ב״אותה שעה״ שנבחרו, לפני התחלת הליכתם בדרך?

יש מפרשים ש״מיד אחר שהובררו״ כבר לא היו כשרים, וביארו ד״בתחלה כשהובררו כשרים היו וצוה להם משה שליחות על פי ה׳ לראות את הארץ כיצד היתה נוחה ליכבש ונצנץ בהם יצר הרע וחזרו למשה למסור להם סימנים בארץ אם טובה ואם רעה ואת העם החזק הוא הרפה והכרכים ואם מבצרים והרגיש משה שכוונתם לרעה דמה להם לחקור יותר ממה שנצטוו.. ולכך כתב .. ויקרא משה יהושע, כשהרגיש בהם יצרם הרע התפלל על יהושע״.

אבל פירוש זה צריך עיון:

א)    קשה ביותר לומר שכוונת רש״י במה–שכתב ״אותה שעה כשרים היו״ היא רק לזמן קצר ביותר, משעת המינוי עד ש״חזרו למשה למסור להם סימנים בארץ״ [שבפשטות לא היתה שהיית זמן בין התמנותם לדברי משה אליהם ״עלו זה בנגב גר וראיתם את הארץ וגו׳״].

ב)    לפירושם הוה לי’ למימר (לרש״י) ״בעת התמנותם כשרים היו״ וכיו״ב.

ג)     ועיקר: אם ״הרגיש משה שכוונתם לרעה״ - מדוע עמד בבחירתו לשלוח מרגלים האלה ולא שלח אחרים תחתיהם שלא תהי׳ כוונתם רעה (שבודאי הי׳ זה בידו של משה)?

[ומה שביארו במפרשים (הטעם שמשה התפלל על יהושע שינצל ״מעצת המרגלים״ אבל לא מנעו מלכת עמהם) כי סבר משה אולי יהושע וכלב יוכלו להחזירם ממחשבתם הרעה - אינו מיישב שאלה זו, דאיך יכנס בספק רעת כל בני–ישראל - מפני שאולי יצליחו יהושע וכלב להחזירם לטוב! - ובפרט שיכול לא לשלחם כל עיקר].

ב.    לכאורה יש לשאול כעין שאלה זו על כללות ענין שילוח המרגלים, שלפירוש רש״י, כבר בהתחלת הדבר ידע משה שאינו ענין רצוי ומכל–מקום לא נמנע מלשלחם.

דהנה על הפסוק ״שלח לך אנשים״ פירש רש״י ״שלח לך - לדעתך, אני איני מצוה לך אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרר נשלחה אנשים לפנינו.. אמר (הקב״ה) אני אמרתי להם שהיא (ארץ ישראל) טובה . . חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה״. שמזה יוצא, דאף שמשה שמע מפי הקב״ה שאין צורך בשילוח המרגלים - מכל–מקום, דעתו של משה (״לדעתך״) הסכימה לכך.

ומפורש הדבר עוד יותר בפירוש רש״י לקמן בפרשת דברים (על–הפסוק ״וייטב בעיני הדבר״), שהטעם שהסכים משה לשילוח המרגלים הוא רק משום שחשב ״שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב״ (כהמשל שמביא שם מ״אדם האומר לחבירו מכור לי חמורך זה אמר לו הן נותנו אתה לי לנסיון אמר לו הן .. כיון שראה שאין מעכבו כלום אמר הלוקח בלבו בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום מיד אמר לו טול מעותיך ואיני מנסהו״), הרי להדיא, דאף שמשה הרגיש שלא היתה כוונת בני–ישראל לטובה (וכפי שניתן להבין גם מעצם אופן בקשת בני–ישראל, כפירוש רש״י שם שקרבו כולם ״בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים כו׳״) - מכל–מקום הסכים לבקשתם של ישראל (היפך רצונו - דמשה).

ומכיון שעל כל פנים אנו רואים שעוד לפני זה לא נמנע מלשלחם (מאיזה טעם שיהי׳) אף שלא היתה כוונתם לטובה - אם–כן שוב אין לשאול גם בנידון–דידן למה לא עיכב שילוח המרגלים לאחרי ש״הרגיש משה שכוונתם לרעה״.

אבל אי אפשר לומר כן - כי חילוק גדול בדבר:

- בפירוש רש״י הנ״ל המדובר בבקשת בני–ישראל ״נשלחה אנשים לפנינו״, כי הם לא האמינו בטוב הארץ, ולכן לא הוטב בעיני השם כי ״אני אמרתי להם שהיא טובה״; ובזה מובן הטעם שמשה הסכים לדבריהם, כי חשב שבראותם שאינו מפחד מלשלוח אנשים לראות את הארץ הרי–זה גופא יוכיח לבני–ישראל שטובה הארץ, ובמילא יחזרו בהם מרצונם זה.

וגם זה שהסכים משה לשלוח את המרגלים אף לאחרי שראה שלא חזרו בהם בני–ישראל - אפשר להסביר, כי לכן בחר באנשים כשרים, ״ראשי בני ישראל״ (וכלשון רש״י בפרשת דברים ״מן הברורים שבכם, מן המסולתים שבכם״), שסמך עליהם שיראו את טוב הארץ וגם יביאו אתם מפרי הארץ, ועל ידי זה יתברר לבני–ישראל בראי׳ מוחשית שאכן טובה הארץ מאד מאד, ואדרבא יתחזק אצלם הרצון לעלות לארץ.

אבל אם תמצי לומר שמשה הרגיש באנשים שבחר בהם עצמם ש״כוונתם לרעה״, הרי אין כל מקום לשלחם - ומדוע לא השתדל לעכבם.

ולכן נראה לומר ששני הדברים, ״אותה שעה כשרים היו״, ותפלת משה ״י״ה יושיעך מעצת מרגלים״ - מעיקרא אינם סותרים זה–לזה, כדלקמן.

 

ג.     ויובן זה בהקדים דיוק לשון רש״י, ״י״ה יושיעך מעצת מרגלים״, ועל דרך זה לקמן גבי כלב מדייק רש״י ש״נשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם״. דלכאורה הי׳ מתאים יותר להשתמש בלשון המתארת את חטאם - כמו ״דבה״, כמו שנאמר ״ויוציאו דבת הארץ גו׳״ [וכלשון רש״י עצמו בתחלת הפרשה, ״למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לפי שלקתה על עסקי דבה כו׳״, וכן בהמשך הענין ״להוציא דבה נתכוונו״], או ״חטא המרגלים״; ומדוע נקט רש״י לשון ״עצה״ דוקא?

ויש לומר, שבדוקא נקט רש״י לשון זו, להדגיש, שאין כוונתו לומר שה׳ יושיעו מחטא המרגלים, כי עדיין ב״אותה שעה כשרים היו״ (ולא היו שייכים לחטא של ״דבה״ וכו’), אלא רק מ״עצת מרגלים״, ״עצה״ סתם - לאו דוקא עצה רעה (שזה נתחדש רק אחר–כך בעת הליכתם, ״הליכתן בעצה רעה״, כנ״ל ס״א מהמפרשים), ואדרבה, כיון שב״אותה שעה כשרים היו״, ודאי שזו היתה אצלם ״עצה טובה״ - ומכל–מקום התפלל משה על יהושע ״י״ה יושיעך מעצת מרגלים״, כי אף שכוונתם לטובה, מכל–מקום, עלולה ״עצתם״ להביא לידי טעות וכו׳ (כפי שאכן קרה בפועל), ולכן התפלל שינצל מזה.

 

ד.    ביאור הענין:

בכל הפרשה כולה מתוארת שליחות המרגלים בלשון ״תור״ - ״ויתורו את ארץ כנען״, ״תור הארץ״, ״תרים״ וכיו״ב, ולא נזכרה אף פעם אחת בפרשתנו לשון ״מרגלים״ בקשר לשליחות זו [ואין זה משום שיש חסרון ותוכן בלתי רצוי בשילוח מרגלים - שהרי מצינו (לקמן בפרשת חוקת) שגם אחרי–זה - משה עצמו שלח ״לרגל את יעזר״, וכן יהושע שלח מרגלים].

ובטעם הדבר יש לומר:

החילוק בין שתי הלשונות - ״לתור״ או ״לרגל״ - הוא: ״לתור״ מתאר (בעיקר) רק פעולת החיפוש והראי’ בלבד, ובעניננו - ראיית הארץ ויושבי׳; מה שאין כן לשון ״ריגול״ מורה על חקירה וחיפוש לשם כוונה נסתרה, כמו בריגול המסייע לכיבוש ארץ האויב [על–דרך שמצינו לעיל (בפרשת מקץ) בנוגע ליוסף ואחיו - ״ויאמר אליהם (יוסף לאחיו) מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם״, ופירש רש״י ״גלוי הארץ, מהיכן היא נוחה ליכבש״]; ובדרך כלל ענין הריגול קשור עם חכמת המרגל, שעל יסוד חקירותיו וחיפושיו אפשר לטכס עצה איך למלא משימה מסויימת (כיבוש ארץ האויב, וכיו״ב).

וזהו הטעם שבפרשתנו נאמרה רק לשון ״לתור את ארץ כנען״, וכיו״ב - כי כל ענין השליחות (בכוונת משה) הי׳ רק על המעשה, שיראו את הארץ ויושבי׳ ויספרו לבני–ישראל מה שראו (וכן להביא מפרי הארץ כדי להראות את ישראל מטוב הארץ), ותו לא מידי - אבל לא ״לרגל את הארץ״, להכניס עצמם בחיפוש ״עצות״ ותחבולות בשביל כיבוש הארץ וכיו״ב״.

ובזה יובן תוכנה של תפלת משה ״י״ה יושיעך מעצת מרגלים״:

אף שמשה הדגיש לאנשים שבחר שמטרת השליחות היא רק ״לתור את ארץ כנען״, הרי תיכף ומיד בהתאספם אצלו הרגיש שהנם רואים את עצמם (לא כ״תרים״ בלבד, אלא) כ״מרגלים״, והיינו, שמלבד המעשה בפועל (לילך ולראות את הארץ), עליהם לטכס עצות ולהסיק מסקנות (על יסוד הריגול) הנוגעות לכי–בוש הארץ וכו׳.

ועל–זה התפלל משה ״י״ה יושיעך מעצת מרגלים״: אף שעדיין לא הי׳ בעצתם שום חטא, כי ב״אותה שעה כשרים היו״, וכל כוונתם היתה רק לטכס עצות טובות איך לסייע בריגולם לכיבוש הארץ וכו’ - מכל–מקום, התפלל משה שלא יהי׳ ליהושע חלק ב״עצת מרגלים״, אלא ישאר נאמן למטרת השליחות שהיתה אך ורק ״לתור את ארץ כנען״, מבלי לערב בזה ענין של ״נתינת עצות״ וכו׳, כי הנהגה של ״עצת (מרגלים)״ עלולה להביא לידי נפילה (כדלקמן סעיף ה).

[ועל פי זה יש לומר, שזו היתה גם כוונת כלב בתפלתו ״שלא יהא ניסת לחבריו להיות [