השבת נברך את חודש “מנחם אב”, בו מדגיש הרבי מה”מ את הנחמה, את הבניין ואת השמחה גם

השבת נברך את חודש “מנחם אב”, בו מדגיש הרבי מה”מ את הנחמה, את הבניין ואת השמחה גם בימים אלו. מנחם הוא לא רק אחד משמותיו של מלך המשיח, אלא השם אליו בוחר הרבי מה”מ להתייחס, לגמרי לא במקרה…

השבת אנו מברכים את חודש מנחם-אב. שמו של דבר מורה על מהותו, כך שאין מדובר בסמנטיקה בלבד, אלא במהות הפנימית של החודש, ולכן הדגשת עניין הנחמה כבר בתחילת השם, מזכירה את ביאוריו הנפלאים של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, על כך שאבינו שבשמיים הוא זה שמנחם אותנו, ויחד עם זאת, הרי כל עוד עם ישראל והשכינה בגלות, הרי שמי שזקוק לנחמה הוא גם האב.

עניין הנחמה והדגשת החיוב והבנייה, דווקא בימים אלו, ימי האבילות על חורבן בית המקדש, מתבטאת על כל צעד ושעל בשיחותיו והוראותיו של הרבי. כך משנכנס אב – ממעטים את כל ענייני האבילות, על-ידי שמחה, שמחת סיומי המסכתות אותן מורה הרבי לערוך בכל מקום ומצב אפשריים. וכך, גם כאשר מגיע תשעה באב, מודגשת בו העובדה כי נולד מושיען של ישראל, וכי אומרים בו “נחם”.

ולא, שחלילה, לא מרגישים את האבילות והחסרון הענק שבחורבן הבית, אדרבא, מי שחי באמת את השיחות של הרבי, מרגיש כי הגאולה ובניין בית המקדש אינן איזשהו חלום, רחוק ואוטופי, אותן חייבים משום מה להעצים ולטפח, כששומעים את הרבי מדבר על כך שהולכים כעת, מתוך ההתוועדות/השיחה או כל רגע אחר בו נמצאים, ומגיעים לבית המקדש השלישי, מבינים כי מדובר במציאות ממשית. חשים כי זו המציאות האמיתית, זהו המצב הטבעי של עם ישראל, וכל רגע בו עדיין לא זכינו לכך, מעורר מחדש את התמיהה והזעזוע “עד מתי”.

כאשר חיים עם דבריו של הרבי, בפרט בשנים האחרונות, הרי יודעים ומרגישים את התקופה בה אנו נמצאים, התקופה של ימות המשיח, כך שנושא בית המקדש, האבלות על חורבנו, ביחד עם הצפייה לבניינו, והידיעה כי הוא קרוב מאד, הם חלק בלתי נפרד מהחיים.

אם מנסים להיות ‘ריאליים’ ומציאותיים, הרי בעצם אין הסבר כל כך משכנע, לכל ה’רעש’ שעושים סביב בית המקדש. הרי אנו יודעים שהמצב כרגע, אינו בדיוק מצב של גאולה שלימה, הרי כל אחד מבין אלו השלכות חמורות יכולות להיות לבניית המקדש בהר הבית דווקא, מדוע צריך אם כן להתעקש על כך כל-כך? האם לא עדיף להסתדר בינתיים בגלות, למצוא פתרונות ותחליפים, שהרי התורה וודאי דאגה לכך, ולדחוק את נושא בית המקדש הפיזי, הגשמי, מהתודעה הפרטית והציבורית? לכל היותר להסתכל עליו כאל מורשת זכרון חשובה, ואל תשעה באב כאל יום של געגועים.

אך יהודים אינם מתרשמים מתסריטים ריאליים, אינם מקדשים את המציאותיות, אלא מתייחסים אליה כאל הכרח בלבד, שחייבים לפעול בתוכה, אך היא אינה העיקר.

יהודים יודעים תמיד, כי סוד הקיום היהודי הוא בהינתקות מן העכשוויות, מהמציאות שנראית כשולטת, ובהתחברות למציאות האחרת, הנצחית והבלתי ניתנת לשינוי, המציאות האלוקית, זו שכתובה בתורה, ונמסרת על-ידי הנביאים ונשיאי הדורות. לכן גם כשהכל זועק גלות, מצפים ודורשים, וכיום במיוחד מתכוננים, לגאולה השלימה.

ואם כך אצל יהודים בכלל, הרי אצלנו, החסידים, על אחת וכמה וכמה. איננו מחפשים פתרונות ל”מצב הנוכחי”. אנו ממאנים להסתגל אל מה שנראה בעיני בשר גשמיות, ואיננו חושבים אף לרגע לנסות “להתאים” את התורה, את דברי הרבי, אל “מציאות העולם”. 

ולגמרי לא במקרה, את הנחמה, ואת שמו של החודש, מקבלים ממשיח צדקנו, כפי שמזכיר הרבי מה”מ לא פעם, אשר מכל שמותיו של משיח בחר דווקא את “מנחם שמו”. כל בר דעת מבין את משמעותה של בחירה זו. כך אנו יודעים כי גם הנחמה, איננה דבר תלוש מן המציאות, אלא אדרבא, היא המציאות האמיתית, מציאות בה מתגלה לעינינו משיח – מנחם שמו, ואנו מכירים אותו, מקבלים את מלכותו ומכריזים בפניו:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!