י”ט כסלו וראש השנה חלים באותו יום בשבוע

אין צורך להמתין בהגאולה עד לי”ט כסלו במוצאי שבת, “סעודתא דדוד מלכא משיחא”, אלא ביום הש”ק פ׳ וישלח בא משיח צדקנו בפועל ממש . . ישנה כבר התוצאה די”ט כסלו - אתי מר דא מלכא משיחא, שעל ידו יקויים היעוד “ועלו גו׳ והיתה לה׳ המלוכה” • משיחות ש״פ וישלח, ערב י״ט כסלו ה׳תש״נ • השיחה עם ההערות נדפסה בספר השיחות

י”ט כסלו וראש השנה חלים באותו יום בשבוע

א. י”ט כסלו הוא ראש השנה לתורת החסידות ולדרכי החסידות. ומתחיל במוצאי שבת קודש זה, ולפני זה מזמן המנחה דיום השבת קודש ח”י כסלו -

לאחר הקדמת העבודות דערב שבת טו”ב כסלו ודשבת קודש ח”י כסלו.

ולכאורה טעם הדבר - לפי שגאולת רבינו הזקן בי”ט כסלו היתה הנצחון של תורת החסידות, ולכן נעשה יום זה “ראש השנה” לתורת החסידות ודרכי החסידות, היינו, שיום זה הוא כמו ה”ראש” שכולל כל אברי הגוף, שבו נמשך “גילוי אור פנימיות תורתנו הקדושה . . על כללות השנה”.

ובהשקפה ראשונה הרי זה על דרך מה שכתוב במשנה “ארבעה ראשי שנים הם”, שכל אחד מהם נקרא “ראש השנה” בנוגע לענין מסויים, ועל דרך זה נקרא י”ט כסלו “ראש השנה” בנוגע לתורת החסידות.

אבל, מדברי רבותינו נשיאינו שמדגישים ביותר הענין ד”ראש השנה” בי”ט כסלו [החל מדברי כ”ק אדמו”ר נ”ע “זה היום (י”ט כסלו) תחלת מעשיך, שלימות הכוונה האמיתית בבריאת האדם עלי ארץ כו׳”, ולשון הברכה “לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו”], מסתבר לומר, שהענין ד”ראש השנה” בי”ט כסלו [נוסף על היותו התחלה וראש בנוגע לתורת החסידות, על דרך ובדוגמת שאר “ראשי שנים” בנוגע לענינים מסוימים] שייך וקשור במיוחד עם “ראש השנה” כפשוטו ממש.

וכמודגש גם בהקביעות בימי השבוע - שי”ט כסלו חל באותו יום שבו חל ראש השנה: ביום א’ דראש השנה - כשחודש חשון חסר, וביום ב׳ דראש השנה - כשחודש חשון מלא, כבקביעות שנה זו, שראש השנה חל ביום השבת וביום הראשון, וי”ט כסלו חל ביום הראשון (כמו יום ב׳ דראש השנה).

 

י”ט כסלו ובירור עשו

ב. ואולי יש לבאר זה בהקדם ביאור הקשר והשייכות די”ט כסלו לפרשת השבוע - פרשת וישלח:

התוכן דפרשת וישלח הוא - הבירור דעשו, הן בהתחלת הפרשה, “וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום”, כמבואר בדרושי חסידות ששלח מלאכים כדי לפעול הבירור דעשו להעלותו לשרשו ומקורו (בבחינת המקיפים דעולם התוהו); והן בסיום הפרשה (בהשיעורים דערב שבת ויום השבת), “ואלה תולדות עשו הוא אדום וגו׳”, עד לסיום הפרשה ממש, “אלה אלופי אדום למושבותם בארץ אחוזתם הוא עשו אבי אדום”, אשר, הכוונה בזה היא הבירור דעשו, להעלותו לשרשו ומקורו כפי שהוא בתורה.

והנה י”ט כסלו הוא ראש השנה לחסידות, גילוי פנימיות התורה כפי שנתגלתה באופן של הבנה והשגה בתורת החסידות, שזהו ענין פנימי בישראל; ומהי השייכות לפ׳ וישלח שתוכנה הבירור דעשו?!

 

פרשיות ספר בראשית, בהתאם לתפקיד הנשמה

ג. ויש לומר בהקדם הביאור בתוכנה של פרשת וישלח בסדר הפרשיות דספר בראשית:

ספר בראשית נקרא “ספר הישר”, “ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים”. וכיון ש”מעשה אבות סימן לבנים”, מובן, שבספר בראשית נכלל כל סדר העבודה דבני ישראל, “זה ספר תולדות אדם”, “אדם ישר”, אדמה לעליון, דקאי על כל אחד ואחד מישראל, “עמך כולם צדיקים”.

ובפרטיות יותר - ועל סדר הפרשיות:

היסוד וההתחלה לכל ענין העבודה - “בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ”, היינו, שכל עניני העולם, שמים וארץ וכל צבאם, נבראו על ידי הקב”ה, ובריאתם היא בשביל “בראשית”, ב׳ ראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית.

והכוונה והתכלית דכל הבריאה היא - “נח”, מלשון נייחא דרוחא, הנחת־רוח דהקב”ה, שנתאווה להיות לו דירה בתחתונים, ובפרטיות יותר - “נח נח” ב’ פעמים, נייחא בעליונים ונייחא בתחתונים, שהדירה בתחתונים פועלת עילוי ושלימות גם בהעליונים, שבריאתם היא באופן ש”להם ירידה מאור פניו יתברך”, ועלייתם היא כשנשלמת כוונת הבריאה דכל סדר ההשתלשלות שנתאווה הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים.

ולכן צריך להיות “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך” - הליכת הנשמה מלמעלה (“מארצך גו׳”) למטה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, אשר, על ידי זה דוקא מתעלית הנשמה לדרגא נעלית יותר מכמו שהיתה לפני ירידתה - שנעשית בבחינת “מהלך”, ובזה גופא - “לך לך”, הליכה בכפלים, בעילוי אחר עילוי.

וכדי שהנשמה תוכל לירד למטה כדי להשלים כוונת הבריאה צריך להיות “וירא אליו ה׳” - התגלות אלקות יתירה (נוסף על גילוי אלקות שיש לנשמה למעלה בתמידות) לצורך הנתינת־כח לעבודתה למטה, שזהו ענין ד”משביעין אותו”, שכולל גם הפירוש ד”משביעין” (בשי”ן שמאלית) מלשון שובע, שנותנים לו כחות כדי שביעה, ועד לאופן של ראי׳ (“וירא אליו ה׳”), תכלית ההתאמתות.

וענין זה (הגילוי ד”וירא אליו ה׳” לצורך העבודה למטה) הוא באופן שחודר בכל מציאותו עד בכל ביתו - כל פרטי הענינים ד”חיי שרה”, “מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים”, רצון ותענוג, מוחין ומדות, כפי שנעשים מציאות אחת ד”חיי שרה”.

ולאחר שישנו הציווי “לך לך”, והנתינת־כח ד”וירא אליו ה׳”, באופן שיחדור בכל המציאות שלו, מתבאר אופן העבודה - “תולדות”, “תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים”, ובפרטיות יותר - יעקב ועשו (האמורים בפרשה), היינו, עבודה בעניני קדושה (יעקב), “עשה טוב”, והעבודה בבירור העולם עד לבירור והפיכת הלעומת זה (עשו), “סור מרע”, עד להפיכתו לטוב, אתהפכא חשוכא לנהורא, דוגמת קדושת התיבות האמורות בפרשה.

ולאחרי זה מתחילה העבודה בפועל ממש - “ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה”, היציאה בפועל מ”באר שבע”, מקומה של הנשמה למעלה (שבע מדות העליונות), והליכתה “חרנה”, “חרון אף של עולם”, לפעול בירור העולם.

ובהמשך לזה בא שלב נוסף ועיקרי בעבודה למטה (נוסף על “וילך חרנה”, הבירור ד”חרן”) - “וישלח יעקב מלאכים אל עשו גו׳”, הבירור דתחתון שאין תחתון למטה ממנו, הבירור דעשו שלמטה אפילו מלבן.

ועל ידי העבודה דבירור התחתון - נעשה “וישב יעקב”, מעמד ומצב של התיישבות, “לישב בשלוה”.

ועד שנעשה קץ וסוף דכללות מעשינו ועבודתינו בכל סדר ההשתלשלות - “מקץ שנתיים ימים”, קץ וסוף העבודה והפעולה בב׳ הענינים הכלליים (“שנתיים ימים”) דשמים ובארץ, רוחניות וגשמיות, “קץ הימים” ו”קץ הימין”.

ואז נעשה מצב של הגשה וחיבור דכל אחד ואחד מישראל עם כביכול הקב”ה - “ויגש אליו יהודה”, באופן ש”אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם”.

ועד שזוכים לחיים נצחיים, נשמות בגופים - “ויחי” (כולל גם בני ישראל שבכל הדורות שלפני זה) - תחיית המתים.

 

פרשת וישלח -סיום וגמר עבודתנו

ד. ויש לומר, שסדר העבודה דבני ישראל בספר הישר נחלק לשלשה חלקים כלליים:

החלק הראשון, מבראשית עד תולדות, הוא (בכללות) הכנה לעבודה - ביאור תכלית ומטרת הבריאה (בראשית ונח), הציווי ונתינת־כח לעבודה (לך לך, וירא וחיי שרה), ואופן העבודה (תולדות),

החלק השני, ויצא וישלח, הוא העבודה בפועל ממש - בירור התחתון (בחרן), ועד לתחתון שאין תחתון למטה ממנו (עשו),

והחלק השלישי, מוישב עד ויחי, הוא התוצאה דכללות העבודה - ההתיישבות שנעשית על ידי זה שנשלמת כוונת הבריאה, בגאולה האמיתית והשלימה, שאז ה”ויגש” דישראל להקב”ה בתכלית השלימות, ובאופן ד”ויחי”, חיים נצחיים נשמות בגופים.

ומזה מובן תוכנה המיוחד של פרשת וישלח (בסדר הפרשיות דספר הישר) - “וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו”, הבירור דעשו, תחתון שאין תחתון למטה ממנו - סיום וגמר מעשינו ועבודתינו לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, שעל ידי זה נשלמת כוונת הבריאה כולה.

 

י”ט כסלו - מביא לשלימות כוונת הבריאה

ה. על פי זה יש לבאר גם הקשר והשייכות די”ט כסלו לפרשת וישלח:

החידוש די”ט כסלו הוא שבו התחיל עיקר הענין ד”יפוצו מעינותיך חוצה”, כלומר, נוסף על לימוד פנימיות התורה שהי׳ גם בדורות שלפני זה, ובפרט מזמנו של האריז”ל שאמר ש”בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה”, ונוסף על הגילוי דתורת החסידות הכללית על ידי הבעש”ט והמגיד, ו(התחלת)הגילוי דתורת חסידות חב”ד על ידי רבינו הזקן, ניתוסף ענין עיקרי בהגאולה די”ט כסלו - “יפוצו מעינותיך חוצה”, שהמעיינות עצמם באים א) באופן של הפצה ב) גם במקום החוצה, ולא רק בחוצה סתם, אלא גם בחוצה שאין חוצה ממנו, תחתון שאין תחתון למטה ממנו.

והענין בזה [דלכאורה, מהי התפיסת־מקום דמצב החוצה שאין חוצה ממנו בערך למעלת המעיינות עצמם] - שתכלית הכוונה היא לעשות לו יתברך דירה בתחתון שאין למטה ממנו, וכדי שהוא יוכל להיות דירה לעצמותו, צריך להיות גילוי המעיינות עצמם, העצם דפנימיות התורה, שנמשך מהפנימיות דמהותו ועצמותו יתברך, ומתגלה בהפנימיות דישראל, ועל ידם נמשך וחודר בכל הבריאה כולה, עד לתחתון וחוצה שאין תחתון וחוצה מהם, שגם הם נעשים דירה לעצמותו, שלימות כוונת הבריאה.

וזהו הביאור בהקשר והשייכות די”ט כסלו לפרשת וישלח - כי, הבירור דתחתון שאין תחתון למטה ממנו, נעשה על ידי הפצת המעיינות בחוצה שאין חוצה ממנו, החל מגאולת רבינו הזקן בי”ט כסלו, ומוסיף והולך על ידי רבותינו נשיאינו מדור לדור, עד לנשיא דורנו, כ”ק מו”ח אדמו”ר, שעל ידו באו המעיינות עצמם לחוצה שאין חוצה ממנו בפועל ממש - על ידי זה ש”וישלח יעקב מלאכים”, שלוחים, בכל קצוי תבל, עד ל”איי הים”, נוסף על העיקר שהגיע בעצמו לחצי כדור התחתון, ובו עבד עבודתו בהפצת המעיינות חוצה בכל קצוי תבל, במשך עשר שנים האחרונות בחיים חיותו בעלמא דין, ומוסיף והולך במשך ארבעים שנה שבהם “קאי איניש אדעתי׳ דרבי׳”, עד שנשלם הבירור דעשו, תחתון וחוצה שאין תחתון וחוצה ממנו.

ולכן מודגש ענין הגאולה בי”ט כסלו [כידוע המענה של מלך המשיח להבעש”ט על שאלתו אימת אתי מר, כשיפוצו מעינותיך חוצה], ובפרשת וישלח - כי, על ידי כל זה נשלמת כוונת הבריאה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, כפי שמתגלה בביאת המשיח, ובלשון הכתוב בפרשת וישלח - “אבוא אל אדוני שעירה”, “ואימתי ילך בימי המשיח, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו”, אשר, בזה מסתיימת ההפטרה (שהיא הסיום והחותם) דפרשת וישלח.

 

י”ט כסלו - הפנימיות של ראש השנה

ו. על פי האמור לעיל יובן גם שי”ט כסלו קשור עם ראש השנה:

ענינו של ראש השנה הוא - “תמליכוני עליכם”, שישראל מכתירים את הקב”ה למלך, “מלך ישראל”, ועל ידי זה “מלך על כל הארץ”.

וענין זה מתגלה בפועל ובשלימות בראש השנה לחסידות - שבו נעשה עיקר הענין דיפוצו מעינותיך חוצה, שהמעיינות דפנימיות התורה, באים באופן של הפצה עד לחוצה שאין חוצה ממנו, ובמילא, ניכר בגלוי בכל העולם כולו (גם בחוצה שאין חוצה ממנו) שהקב”ה הוא “מלך על כל הארץ”.

ובלשון הכתוב בחותם ההפטרה דפרשת וישלח: “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה”, היינו, שעל ידי הבירור דעשו ועד להר עשו, תחתון וחוצה שאין חוצה ממנו, נתגלה בכל העולם כולו מלכותו של הקב”ה.

ועל פי זה יש לומר, שי”ט כסלו (נוסף על היותו ראש השנה לחסידות) הוא גם הפנימיות דראש השנה כפשוטו - כי, הפעולה דראש השנה בהחידוש וההמשכה דמדת מלכותו יתברך (מלך על כל הארץ) ממקורה הראשון בפנימיות ועצמיות אור אין סוף ברוך הוא, נמשכת ומתגלה בי”ט כסלו, ראש השנה לחסידות, שבו נמשך “עומק ופנימיות תורת הוי׳ . . מבחינת פנימיות ועצמיות אור אין סוף ברוך הוא”, ומתגלה באופן של הפצה ובחוצה שאין חוצה ממנו, שגם בו יהי׳ ניכר בפועל ובגלוי מלכותו של הקב”ה, “והיתה לה׳ המלוכה”.

 

אין צורך להמתין עם הגאולה עד י”ט כסלו…

. . ח. והמעשה הוא העיקר:

יש לערוך בכל מקום ומקום התוועדויות בקשר לי”ט כסלו, ראש השנה לחסידות, שבהם יתאספו רבים מישראל, אנשים ונשים (בפני עצמם) וטף, כדי להתעורר ולהתחזק ולקבל החלטות טובות ברבים בכל עניני יהדות, תורה ומצוותי׳, כפי שהם מוארים במאור שבתורה זוהי תורת החסידות.

ובודאי ימשיכו ויוסיפו בהתוועדויות שבהם יתעוררו להתחזק בכל הנ”ל (נוסף על ההתוועדות ביום השבת קודש, ערב י”ט כסלו) - בליל י”ט כסלו (מוצאי שבת), ובמוצאי י”ט כסלו [כמנהג החסידים לערוך את ההתוועדות העיקרית די”ט כסלו קרוב לסוף היום (ולהמשיך במוצאי היום), בזמן שבו יצא רבינו הזקן לחירות], ובימים הסמוכים שלאחרי זה, והמשכם בימי חנוכה

… ט. ובפרטיות יותר:

להתחזק ולהוסיף בכל ג׳ הקוין דתורה עבודה וגמילות חסדים, על פי דרשת חז”ל על הפסוק “פדה בשלום נפשי” (הקשור עם י”ט כסלו), שקאי על “העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור”, כולל ובמיוחד על ידי בניית (והרחבת) בתי תורה תפלה וגמילות חסדים, ומתחיל בד׳ אמות של כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו - בנוגע לבנין דהכתבי יד קודש והספרים בבית אגודת חסידי חב”ד, בנין חדש באופן של הרחבה, אבל באותו מקום, שהרי “קדושה לא זזה ממקומה”, אלא שיתוסף בהבנין באופן של הרחבה.

ועל אחת כמה וכמה להתחזק ולהוסיף בלימוד תורת החסידות והפצת המעיינות חוצה, החל מהחוצה שבעצמו, היינו, שלימוד החסידות, בחינת היחידה שבתורה הקשורה עם בחינת היחידה שבנפש, חודר בכל מציאותו וכחות נפשו, בשכל ומדות, ובמחשבה ובדיבור ומעשה, עד להעקב שברגל, שעל ידו נעשית הפעולה ד”הוי רץ למצוה”, ועד לאופן של רדיפה (“בקש שלום ורדפהו”) - שחדור בבחינת היחידה; ועל דרך זה בנוגע להפעולה על הזולת, הפצת המעיינות כפשוטה עד לחוצה שאין חוצה ממנו, שגם שם חודר הגילוי דהיחידה שבתורה, הקשורה עם יחידו של עולם.

י. ויהי רצון שעוד לפני סיום ג׳ הימים טו”ב ח”י וי”ט כסלו (ערב שבת, שבת ומוצאי שבת) יקויים היעוד “יחיינו מיומיים (ב׳ ימים דראש השנה) ביום השלישי יקימנו ונחי׳ לפניו”, בגאולה השלישית ובבית המקדש השלישי.

ובפשטות - שאין צורך להמתין בהגאולה עד לי”ט כסלו במוצאי שבת, “סעודתא דדוד מלכא משיחא”, אלא ביום השבת קודש פרשת וישלח (עוד לפני הקריאה בתורה “וישב יעקב” בתפלת מנחה) בא משיח צדקנו בפועל ממש (מראה באצבעו ואומר זה), דכיון שכבר נסתיימה העבודה ד”וישלח יעקב מלאכים גו׳” להפיץ המעיינות חוצה על ידי הנתינת־כח די”ט כסלו בשנים שלפני זה (כולל גם בשנה זו - כפי שנכלל בי”ד וט”ו כסלו שבו קיימא סיהרא באשלמותא דכל החודש), ישנה כבר התוצאה די”ט כסלו - אתי מר דא מלכא משיחא, שעל ידו יקויים היעוד “ועלו גו׳ והיתה לה׳ המלוכה”.

ובדרך ממילא יחגגו ימי החנוכה בבית המקדש השלישי, מתחיל בהדלקת המנורה בבית המקדש, וממנו אורה יוצאה לכל העולם ממש, שגם בו יאיר ויחדור הגילוי דבית המקדש, שזהו גם תוכן הענין ד”ביום ההוא יהי׳ ה׳ אחד ושמו אחד”, “כשם שאני נכתב כך אני נקרא”, לא רק בבית המקדש אלא גם בכל העולם כולו, שגם בו יהי׳ “הוי׳ אחד ושמו אחד”, בעילוי אחר עילוי עד אין־סוף, עד לאחדות הפשוטה, שחודרת בכל ריבוי הפרטים דסדר ההשתלשלות, ועד שנעשים נקודה אחת עם עצמות אין סוף ברוך הוא.