משמעותו הנפלאה של היום הבהיר ה’ טבת, יום “דידן–נצח” במשפט הספרים, הוא היום שבו “
משמעותו הנפלאה של היום הבהיר ה’ טבת, יום “דידן–נצח” במשפט הספרים, הוא היום שבו “פדה בשלום נפשי” שלנו, של הדור השביעי, הוא שאז נפתחה הדרך וניתנה הרשות והכח להפיץ את מעיינות החסידות חוצה באופן המיוחד של הדור השביעי, להוריד את השכינה “למטה בארץ” * התוועדות חסידותית לכבוד יום הבהיר ה’ בטבת
משמעותו הנפלאה של היום הבהיר ה’ טבת, יום “דידן–נצח” במשפט הספרים, הוא היום שבו “פדה בשלום נפשי” שלנו, של הדור השביעי, הוא שאז נפתחה הדרך וניתנה הרשות והכח להפיץ את מעיינות החסידות חוצה באופן המיוחד של הדור השביעי, להוריד את השכינה “למטה בארץ” * התוועדות חסידותית לכבוד יום הבהיר ה’ בטבת
כשהחל “משפט הספרים”, המשפט של “דידן–נצח”, שהניצחון בו היה ביום הבהיר ה’ טבת תשמ”ז, לא הבינו רבים על מה ולמה כל הרעש. ומדוע כל כך חשוב ונוגע שהספרים יגיעו למקומם האמיתי בבית אגודת חסידי חב”ד.
הדבר היה נוגע עד כדי כך, שהרבי שליט”א הפסיק מאז התחלת המשפט כמעט לגמרי לומר מאמרי חסידות (עד אמצע תשמ”ח עוד אמר מאמרים בניגון שיחה, ואחר–כך גם זה פסק (מלבד שני מאמרים בהפתעה בשנת תשמ”ט: בערב פסח ד”ה ‘מצה זו’ ובערב חג השבועות ד”ה ‘אנכי ה’ אלוקיך’ שאמרם בניגון מאמר)), נסע בתקופת המשפט כמעט בכל יום ל”אוהל”, ודיבר על כך במרירות עצומה ובביטויים שלא נשמעו בשום מאורעות אחרים, קשים וכואבים ככל שהיו. הרבי לא הסכים בשום אופן, והתבטא בחריפות רבה (ש”פ פנחס תשמ”ה) נגד ההצעה של מישהו לתת לצד שכנגד סכום כסף ולסגור את כל הפרשה סופית וכו’.
עד שהרבי עצמו הסביר את הדברים מה עומד מאחורי אותו משפט.
בהתוועדות ‘זאת חנוכה’ תשמ”ו - שבועות ספורים אחרי התחלת המשפט בי”ט כסלו תשמ”ו - הרבי החל לדבר על הקטרוגים שהיו בזמן אדמו”ר הזקן על הפצת חסידות, והרבי הוסיף, כי ככל שהיה יותר הפצת חסידות - כך החל קטרוג חדש.
וכך אצל כל נשיא מנשיאי חב”ד, התעורר קטרוג בשמים על אופן העבודה שלו, עד שהדבר התבטא במאסרים ובהפרעות שונות בעבודתם הקדושה למען כלל ישראל. כל אלה לא היו אלא ביטוי של מאבק רוחני נגד קטרוג נוסף, בגלל התקדמות גדולה יותר בהפצת תורת החסידות.
משמים רצו את ליובאוויטש יותר פעילה
חסידים הבינו מדברי הרבי, שרעיון זה קשור גם למשפט הספרים בדורנו, שאינו אלא בגלל “טענה” שיש למעלה על הפצת היהדות והחסידות בדורנו בממדים שלא היו עד היום.
ואם כי אין זה חידוש ממש, שהרי הכל בנוי על היסודות הקודמים. אולם בכל זאת יש כאן לבוש חדש, וסוג הפצה חדש לגמרי שלא היה בדורות הקודמים ובאופן נרחב מאד. על כך הוא המשפט, ולכן מייחסים לו חשיבות כה רבה.
נוכח זאת, הכריז הרבי והדגיש שהתגובה שלנו לכך צריכה להיות - לא רק שלא להפסיק ח”ו, אלא דווקא להמשיך, וביתר שאת. והוסיף הרבי, שעלינו ללמוד הוראה בעבודת ה’ מהטענות שהיו במשפט הספרים.
אחת הטענות במשפט הייתה ש”ליובאוויטש איז נישט אקטיב”, שאגודת חסידי חב”ד איננה גוף פעיל. למרות שכולם רואים את השטות שבדברים אלו, כי גם מי שלא מסכים עם דרכה של ליובאוויטש, גם הוא יודע שליובאוויטש פעילה באופן חובק עולם; אך כיוון שבהשגחה פרטית הועלתה טענה כזו, צריך ללמוד גם מזה הוראה בעבודת ה’.
וההוראה היא, שעתה מצפים מאיתנו לפעול כל כך חזק וכל כך אקטיב (פעיל), עד שכל מה שנעשה עד עכשיו ייחשב לגבי זה כ”לא אקטיב”.
על מה התעורר הקטרוג?
ביום הבהיר ה’ בטבת תשמ”ז, כאשר ניתן פסק–הדין, גלוי לעיני כל העמים, בבית–המשפט הפדרלי, כי “דידן נצח” - דיבר הרבי על כך, ש”לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים”. כלומר, שכאשר רואים עניינים של “אלקים” (מדת הדין) צריך לדעת שזו שליחות מהקב”ה בשביל להגיע להכרה והרגשה כי “עוד יוסף חי” ולכן “ותחי רוח יעקב אביהם”.
זוהי משמעותו הנפלאה של היום הבהיר ה’ טבת, יום “דידן–נצח” במשפט הספרים. היום של “פדה בשלום נפשי” שלנו, של הדור השביעי. אז נפתחה הדרך וניתנה הרשות והכח להפיץ את מעיינות החסידות חוצה באופן המיוחד של הדור השביעי, להוריד את השכינה עד “למטה בארץ”.
עם התרגום של תורת החסידות לכל השפות כפשוטם, ולכל ה”שפות” וצורות ההבנה, עד הרחוקות והנידחות ביותר. עם המבצעים והטנקים. עם השליחות לכל קצווי תבל ולכל הפינות היותר נידחות בגשמיות וברוחניות. שגם המקומות הרחוקים והנידחים ביותר, הן בגשמיות והן ברוחניות, בהם עצמם ומתוכם עצמם פורצת היהדות והחסידות.
עצם העובדה שהרבי ממנה “כל אחד ואחת מאנשי הדור”, אנשים נשים וטף, לשלוחים בהפצת היהדות והמעיינות (דבר מלכות חיי שרה תשנ”ב), עד כדי כך שהוא פועל על ידם גדולות ונפלאות.
ועל כך היה העלם והסתר שהשתלשל עד לתהליך המשפט - בטענה “הזאת ליובאוויטש?!” וכי זהו ההמשך לשלשלת הזהב של רבותינו נשיאינו, שעסקו בעיקר בלימוד והפצת החסידות ועבודת ה’, בהדרכה להתבוננות ואהבת ה’ ויראתו - מדוע ואיך אפשר כאילו “לזלזל בכבוד החסידות”, ולהוריד את האבן שבכתר המלך כל כך, לרמות ולעניינים כאלו ש”לא שערום אבותינו”.
וזהו הניצחון וההדגשה של “דידן–נצח” - שדווקא דרך זו היא המשך הדרך הסלולה והרחבה של רבותינו נשיאינו ליישם את ההוראה “לכשיפוצו מעיינותיך חוצה”, ועל ידי כך “קאתי מר - דא מלכא משיחא”.
וכמו שאחרי המאסר החל רבינו הזקן להרחיב את דרך חסידות חב”ד הרבה יותר מכפי שהיה קודם לכן - כך מיד אחרי ה’ טבת תשמ”ז התחיל הרבי בהכרזה שזהו זמן חדש ותקופה חדשה, תקופה שבה לא נותר עוד מאומה, אלא לעמוד הכן לקראת בניין בית המקדש השלישי על ידי משיח.
עמדו הכן כולכם!
כבר בשבת הראשונה אחרי ה”דידן נצח” (ש”פ ויגש תשמ”ז), יצא הרבי בקריאה ובהכרזה שכבר סיימו את כל העבודה, ועתה “יש להכריז ולפרסם שבימינו אלה נמצאים אנו בזמן (ומקום) מיוחד אשר לא נותר בו אלא דבר אחד ויחיד - וחייב אדם לומר בלשון רבו, בלשון כ”ק מו”ח אדמו”ר: עמדו הכן כולכם לבנין בית המקדש העתיד בביאת דוד מלכא משיחא”!
והוא הוסיף: “לכאורה יכול מישהו לבוא ולטעון: דיבורים כאלו הם “ווילדע רייד”, אשר בכל הזמנים והדורות שלפנינו לא נאמר, ומה מדברים לפתע דיבורים כאלו, כיצד יגיב העולם לשמע דיבורים כאלו.
“ובכן, לכל לראש צריך לדעת שאין מה להתפעל מהעולם, מה יאמרו וכו’. מכיוון שכן הוא האמת על פי תורת אמת, יש להכריז על כך באופן גלוי.
על–דרך–זה כאשר נשמעת טענה בעולם ש”ספדו ספדיא וחנטו חנטייא” - אזי צריך לומר בפירוש את המציאות על–פי תורה, ואין מה לחשוש כיצד תהיה התגובה כו’, מכיון שהעולם מוכן לקבל את הדברים… צריך רק לאומרם בדברים היוצאים מן הלב, שאז הדברים פועלים פעולתם, ובאופן שהפעולה היא בדרכי נועם ובדרכי שלום, מבלי שיהיה צורך לבטל איזו התנגדות (ועל–אחת–כמה–וכמה שאין צורך במלחמה) כפי שראו במוחש כל אלו שעסקו בזה…”
עד כדי כך הייתה עוצמת הדברים, שהרבי הוצרך להבהיר ולהדגיש מיד שאין הכוונה ח”ו להפסיק באיזשהו נושא, והכל חייב להימשך בכל ה”שטורעם” וביתר שאת. אלא שעתה ההדגשה היא שהכל צריך להיות מלא וחדור באותה נקודה אחת ויחידה - משיח וגאולה.
רגע לפני הגאולה…
אי–אפשר להימלט מהקריאה הבלתי–פוסקת של הרבי מלך המשיח שליט”א אלינו, אל כל אחד ואחד מאתנו ממש, להירתם למשימה האחת והיחידה, שהיא “קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”. זאת, כמובן ופשוט, תוך כדי אהבת ישראל אמיתית ולימוד ועיסוק בכל הפרטים ופרטי–פרטים מן העבר, אלא שעכשיו צריכים הם כולם להיות חדורים וממולאים בענייני השעה של עכשיו - בענייני הגאולה ומלך המשיח.
ברגעים אחרונים אלה של הגלות, נטה שכם ונתאחד דווקא בחידוש של הזמן האחרון. נלמד את תורת מלכנו משיחנו, ובמיוחד את השיחות של השנים תנש”א–תשנ”ב. נחיה עם משיח בעצמנו, ונפיץ את בשורת הגאולה והגואל בכל המקומות ובכל האופנים.
וזה יביא לתכלית הכל - שעינינו הבשריות תחזינה בהתגלות מלכנו משיחנו לעין כל, בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש. שאז יכריז כל העולם, בשמחה ובטוב–לבב, בקול רינה ותרועה:
“יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.