כ”ק אדמו”ר הזקן:

הניצוצות שהתעלו

כ”ק אדמו”ר הזקן: נאמר בפרשתנו: “בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה’ מארץ מצרים”. צבאות ה’ הוא בלשון “סמוך”, דהיינו שהמילה “צבאות”, נטפלת לשם ה’, אבל “צבאות” - אינו לשון שם התואר, כמו “ה’ צבאות”. אלא, הכוונה היא לבחינת הניצוצות שהתבררו בגלות מצרים, והתעלו להיכלל בשם הוי’, שהם נקראים “צבאות ה’”.

(תורה אור, פרשת בא, ס, ג)

טפל ובטל לשם ה’

כ”ק אדמו”ר האמצעי: הניקוד של המילה “צבאות” הוא: חיריק תחת הצדיק ושבא תחת הבית. ניקוד זה מורה על כך שהמילה “צבאות” טפלה ובטלה למילה “הוי’”, דהיינו: ה”צבאות” נכלל בשם הוי’, והמשמעות היא: צבאות של ה’, ואינם ענין ודבר בפני עצמו כלל. ואכן בתורה, המילה “צבאות” אינה נזכרת כ”שם” בפני עצמו, אלא רק כטפל ובטל לשם ה’. אולם בנביאים, מוזכר “צבאות” בתור שם בפני עצמו, כמו “ה’ צבאות”.

(תורת חיים, פרשת בא, קיב, א)

כל תשוקת המלאכים

כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: עניין זה ש”צבאות” טפל ובטל ונכלל בשם ה’, מורה על כך, שצבאות - מתייחס לעולמות בריאה יצירה עשיה. ותשוקת המלאכים שבהם היא, שאור ה’ יאיר בעולמות אלו, באותו אופן שהוא מאיר בעולם האצילות, דהיינו שגם בהם תהיה התאחדות מלאה בין האורות לכלים, שהאורות והכלים יהיו אחד ממש. וזוהי כל תשוקת המלאכים לאחד את “צבאות” בה’.

(אור התורה, במדבר כרך א. הוספות, עמ’ כב)

שהעמידו צבאות רבים

כ”ק אדמו”ר מהר”ש: צבאות הוי’ הם בחינת הניצוצות שהתעלו מנפילתם, ודבוקים וסמוכים לשם הוי’, שכן אין להם שם בפני עצמו. זהו שנאמר: “יצאו כל צבאות ה’ מארץ מצרים”, שהם בחינת העלאת הניצוצות מרפ”ח (288) ניצוצות. הוא שאמר הקב”ה למשה: “אלו חביבין עלי מן הכל, שהעמידו צבאות רבים במצרים”, על ידי בירור הנפש הבהמית והיצר הרע.

(תורת שמואל, תרל”ב ח”א, עמ’ קא)

כמו בעולם האצילות!

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: הביטוי “צבאות ה”’, מבטא את העובדה שאכן גם בעולמות בריאה יצירה עשיה, יהיו הכלים טפלים דבקים ובטלים לאורות כמו בעולם האצילות!

וזהו ההבדל בין אברהם למשה. אברהם המשיך את האור רק בעולם האצילות, בעוד שמשה רבינו, בהיותו שליח ה’ למסור את התורה פעל שהאורות והכלים יהיו אחד, גם בעולמות בריאה יצירה עשיה. כיצד? אלא שבקיום המצוות בגשמיות, כגון במצוות תפילין, נעשים התפילין הגשמיות, כלים לאלוקות, שכן שורה בהם הרצון העליון. ואף שאין נראה הדבר לעיני בשר, מכל מקום בגאולה יראו זאת לעיני בשר.

(המשך תער”ב, חלק שני, ש”פ ראה ה’עת”ר, א’קו)

חיל, צביון וזמן

כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ: הטעם לכך שעם ישראל נקראים צבאות הוי’ הוא: כי הנה העבודה של כל אחד ואחד מישראל היא, להמשיך את עיקר השכינה למטה, וזאת יש לבצע באופן של צבא, על שלושת הפירושים שבמילה “צבא”. א. צבא מלשון חיל. ב. צבא מלשון זמן מוגבל, ככתוב: “הלא צבא לאנוש עלי ארץ” וגו’. ג. צבא מלשון צביון, כדרשת חז”ל על המילים “וכל צבאם”, - “לצביונם נבראו”. ובעבודת האדם: לשון חיל - הוא עניין עבודת ה’ בקבלת עול. לשון צביון, זוהי ההתכללות בין כל סוגי נשמות ישראל ואופני עבודתם, שהם מהווים חיל אחד של ריבוי גוונים. ולשון זמן מוגבל, הוא מה שלכל אחד ניתן זמן קבוע עלי ארץ, לעבוד עבודתו בעולם הזה, התחתון דווקא.

(ספר המאמרים תרפ”ג, עמ’ קסח ואילך)

עבודה שנכללת בשם הוי’

כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: צבאות הוי’ פירושו הוא, שכל שלושת העניינים של צבא בעבודתם של ישראל (חיל, צביון, זמן) הם טפלים, סמוכים ונכללים בשם הוי’. כי הנה שם הוי’ הוא שם המפורש, שם המיוחד, ושם העצם, והוא הפנימיות של כל השמות. כך עבודתם של ישראל בשלושת בחינות אלו, נכללת בשם הוי’.

(ספר המאמרים שמות, ח”א עמ’ רמט)

עמדו הכן כולכם

והדגשה יתירה בנוגע להכנה להגאולה על–ידי חיזוק האמונה והבטחון והצפי’ה לגאולה, “אחכה לו בכל יום שיבוא” - כלשון בעל ההילולא: עמדו הכן כולכם לקבל פני משיח צדקנו.                                  

ובפרט בשנה זו, “הי’ תהא שנת נפלאות אראנו”, ולאחרי שכבר ראו נסים ונפלאות בתקופה האחרונה, כולל ובמיוחד - יציאתם של רבים מישראל ממדינה ההיא לארץ ישראל, ועל–ידי–זה גם קירובם ליהדות תורה ומצוותי’, שענין זה הוא מעין ודוגמא והכנה קרובה לקיום היעוד “קהל גדול ישובו הנה”.

(ש”פ בא תנש”א)