מי שמאמין כי הרבי הוא אמנם נשגב וגדול עד אין קץ, אבל כאן בתוך המציאות הגשמית, מת

מי שמאמין כי הרבי הוא אמנם נשגב וגדול עד אין קץ, אבל כאן בתוך המציאות הגשמית, מתייחס הוא אל הרבי שליט”א כאל מי שהיה בעבר בלבד ח”ו, הרי גם מצד הרבי יהיה אליו היחס באותו אופן. ואילו כאשר מתייחסים אל הרבי כ”שליט”א” בפשטות, בלי לנסות להסביר ולתרץ, אלא כעובדה פשוטה ששום דבר לא יצליח לשנותה, הרי גם מצד הרבי היחס הוא באופן של חיים וחיות

לאחר שחרורו של הרבי הריי”צ ממאסרו בשנת תרפ”ז, נעשו מאמצים רבים בכל רחבי תבל להשיג אישור לרבי לצאת מרוסיה. בניסים גדולים המאמצים נשאו פרי, והרבי קיבל את הרשיון המיוחל לצאת את ברית המועצות.

לקראת חג הסוכות תרפ”ח נודע לחסידים ברחבי רוסיה כי באסרו חג שמחת תורה ייצא הרבי את גבולות המדינה. עם כל השמחה על הצלת הרבי, היה ליבם של החסידים מר עליהם. עד עתה התחזקו נגד כל הרדיפות והייסורים בהנהגתו ובעידודו של הרבי, אך עתה, כשהרבי נוסע, הם חשו כי הרבי כאילו עוזב אותם דווקא ברגעים הקשים מנשוא, כאשר ה”יעווסעקציא” רודפת אותם עד חורמה, ובדרך הטבע לא נראה שום סיכוי שיצליחו אי פעם להתראות עם הרבי.

באותה תקופה היה מסך הברזל סגור ומסוגר, ללא אפשרות יציאה או קשר עם חוץ למדינה. החסידים, ששמעו כי זו ההזדמנות האחרונה שלהם בדרך הטבע להיפגש עם הרבי, עשו את כל המאמצים להגיע ללנינגרד לחג הסוכות ולשמחת תורה, כדי להיפרד מהרבי ערב היציאה.

בכל השיחות שנשא הרבי באותו שמחת תורה, אמר הרבי משפט שחזר על עצמו שוב ושוב בכל אותן שיחות - בספר הוא מודפס פעם או פעמיים, אבל לפי דברי המספרים הרבי חזר עליו כל הזמן, והוא הי’ עיקר ה”נקודה” של כל החג. הרבי אמר וחזר ואמר: “מ’דארף זיך זעהן, מ’מוז זיך זעהן, און מ’וועט זיך זעהן” (אנו צריכים להתראות, אנו מוכרחים להתראות, ואנו אכן נתראה)!

כששמעו החסידים דברים מפורשים יוצאים מפי הרבי כי אכן נתראה, הרקיעה השמחה שחקים - בדרך הטבע אמנם אין שום סיכוי להתראות עוד עם הרבי, אבל הנה הרבי מבטיח ברורות שאנו אכן נתראה!

אחרי מילים כה ברורות ששמעו מהרבי עצמו, שכחו החסידים מכל הפחד והאימה שמילאו את הלבבות. הם יצאו ורקדו ברחובות לנינגרד, וההתלהבות הרקיעה שחקים: וכי קלה היא זו? שמענו בעצמנו את הרבי אומר ומבטיח שאכן נתראה עמו!

באותו מעמד היו כמה מן החסידים הגדולים ביותר (כששמעתי סיפור זה מפי ר’ מענדל, הוא הדגיש כי אינו רוצה לומר מי היו אותם חסידים, אבל הם היו “פון די גאר גאר גרויסע”). ראו הללו את ההתלהבות הגדולה אצל החסידים, ודעתם לא הייתה נוחה מכך: מי יודע האם וכיצד יתקיימו הדברים, כאשר המצב בדרך הטבע מורה ברור שאין לכך שום סיכוי. וכאשר החסידים כל כך מתלהבים ושמחים, הרי עלול לבוא בעקבות זה “משבר אמונה” בדברי הרבי אם יראו שהדברים אינם מתקיימים. החליטו, אפוא, אותם חסידים גדולים “להקדים רפואה למכה”, וכפי שקוראים לזה היום “להוריד את רף הציפיות”. הם אספו את הקהל והתחילו להרגיע את הרוחות מן ההתלהבות הגדולה. “אין שום הכרח, הסבירו אותם חסידים, כי הדברים חייבים להתממש בגשמיות ממש. ייתכן שהדברים יתקיימו רק במובן הרוחני שלהם, שהרי ‘להתראות עם הרבי’ הוא לאו דווקא בקירוב מקום גשמי. יכול אתה להיות ליד הרבי ממש בגשמיות, ולאמיתו של דבר אתה רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב, ומאידך, גם כאשר אתה נמצא בקצה אחד והרבי נמצא בקצה השני של העולם, אפשר בהחלט להיות עם הרבי ולהתראות עמו” (כמו הסיפור אודות ר’ מענדל עצמו, שברגע קשה במיוחד בעת שחקרו אותו בג.פ.או. העמיד עצמו במצב של התקשרות חזקה אל הרבי, צייר במחשבה את פניו הקדושות ופנה וביקש מהרבי את פדיון נפשו, ולאחר מכן הגיע לכתובתה של זוגתו בלונדון מכתב מהרבי כי “הפ”נ נתקבל”).

נכון אמנם שאפשר “להתראות עם הרבי” ברוחניות בכל עת ובכל שעה ואין הדבר תלוי אלא באדם עצמו. אבל כמובן לא לזה ציפו החסידים כששמעו מהרבי את המילים “מ’דארף זיך זעהן, מ’מוז זיך זעהן, און מ’וועט זיך זעהן” (= אנו צריכים להתראות, אנו מוכרחים להתראות, ואנו אכן נתראה)!

מכיוון שהאומרים היו כנ”ל מגדולי החסידים, נתקבלו דבריהם בתחילה כמעט ללא עוררין, ובמקום ההתרגשות המרוממת שהייתה, נפל מצב הרוח של רבים מהחסידים. שהרי אומרים להם שאין כאן שום בטחון ושום הכרח שהדברים יתקיימו בגשמיות כפשוטו, ונמצא שהם נותרים לבדם מאחורי מסך הברזל, בלי סיכוי להתראות שוב עם הרבי בגשמיות.

אולם הייתה שם אז קבוצה של חסידים - וכשהיה הרה”ח ר’ רפאל (“פאליע”) כהן מספר זאת בהתוועדויות, היה מרים את ידיו בהתלהבות, באומרו: ‘תודה לה’ אין קץ, על שזכיתי להיות ביניהם’ - ש”לא היו מוכנים לשמוע שום דבר”. הם טענו בלהט: הרבי אמר שאנו נתראה, בטוחים אנו ומובטחים שנתראה עם הרבי בגשמיות כפשוטו ללא שום “פשט’לאך”! הם המשיכו בריקודים ובשמחה, וערכו אפילו “קולע’ס” ברחובות פטרבורג בהתלהבות רבה.

הרבי אכן יצא את ברית המועצות והחסידים נותרו לבדם (בגשמיות) במערכה המחתרתית על שמירת הגחלת. וראה זה פלא: כל אותם חסידים שהתעקשו כי הרבי הבטיח שהם יתראו בגשמיות - כל אלו אכן זכו ויצאו מרוסיה וזכו להתראות עם הרבי הריי”צ בגשמיות. ואילו האחרים - חלקם התראו עם הרבי רק ברוחניות…

“משחק הילדים” הוכיח את עצמו

כשסיפרתי פעם סיפור זה ב–“770”, ישב לידי הרה”ח ר’ זלמן נוטיק, משפיע בישיבת ‘תורת–אמת’ בירושלים, ובהמשך לסיפור הוסיף סיפור דומה:

תלמידי התמימים מישיבת ‘תורת–אמת’ הגיעו לפני זמן לא רב לפעילות מבצעים בישוב “שילה” שבשומרון בקרב קבוצת יהודים שעלו מחבר–העמים בזמן האחרון. אותם יהודים היו ללא ידיעה מינימלית ביהדות. הבחורים באו להניח עימם תפילין, לדבר עימם על משיח ועל הגאולה הקרובה וכו’. לפתע ניגש אליהם אחד העולים: “אהה, אתם מליובאוויטש?! יש לי מה לספר לכם! בילדותי הייתי גם אני מגיע לכל ההתכנסויות במחתרת של חסידי ליובאוויטש במקום הולדתי ברוסיה. השתתפתי בתפילות, בשיעורים, וגם בהתוועדויות. זוכר אני כמו היום אותה התוועדות נלהבת, כאשר החסידים לקחו משקה ללא הגבלות והפליגו בדיבור על רצונם העז להתראות עם הרבי. ניגנו אז את הניגון (במנגינת “קול דודי דופק”) “דער אויבערשטער וועט געבן געזונט און לעבן, וועלן מיר דערזעהן מיט אונזער רבי’ן
(= הקב”ה ייתן בריאות וחיים, ונתראה עם הרבי שלנו), אוי רבי, אוי רבי, רבי, רבי…” (כל פעם שהמשפיע ר’ מענדל הי’ מנגן ניג­ון זה הי’ מתמוגג בדמעות). ההתלהבות והגעגועים גברו מרגע לרגע. באמצע ההתוועדות קמו כמה מן הנוכחים, ומרוב התלהבות החליטו לעשות מעשה - הם הפכו כמה כסאות, סידרו אותם זה אחר זה (כמו שעושים הילדים הקטנים “רכבת” בגן הילדים), התיישבו עליהם, ועשו את עצמם כ”נוסעים לרבי”. האחרים, ואני ביניהם, אומר אותו יהודי, עמדו מסביב, ונדו להם: מה אתם משתטים? איזו מן שטות היא זו “לשחק בכאילו” בדברים שאינם ניתנים כלל למימוש.

אבל העובדות הוכיחו, ממשיך ואומר אותו יהודי, שכל אותם “משתטים” שישבו על ה”רכבת” הילדותית ו”נסעו לרבי” - קיבלו תוך זמן קצר את היתר היציאה הנכסף, והם אכן נסעו והתראו עם הרבי כחסידים. ואילו אנחנו, ה”שפויים” וה”מציאותיים”, נשארנו שם, וכפי שאתם רואים אותי עכשיו, לא עמד לנו הכח לעמוד בנסיונות הקשים שהיו שם על שמירת התורה והמצוות. ורק עכשיו, אחרי שנפתחו השערים לרווחה, הגענו לכאן, כאשר את מצבי ביהדות אתם רואים בעצמכם.

•

“דער רבי איז א גוטער”, הרבי הוא טוב - אומר הרבי בשיחה המפורסמת בש”פ עקב תשי”ג - והוא מתייחס לכל אחד כפי שהלה מתייחס אליו: מי שמתייחס לרבי כאל מי שנמצא מעל כל שבעת הרקיעים, ואפילו הרקיע השביעי הוא ירידה לגביו - מתייחס גם הרבי אליו כך, כמי שנמצא מעל לרקיע השביעי, למעלה מעלה, גדול ונפלא עד אין קץ, אבל - רחוק. ואילו מי שרוצה להיות עם הרבי כאן למטה בעולם הזה, הוא אכן נמצא עם הרבי כאן למטה בעולם הזה!

עד כאן דברי הרבי.

הרבי מדגיש שוב ושוב: “קשה עלי פרידתכם” הפירוד הוא רק מצידכם. מצדי, אומר הרבי שליט”א, אין שום פירוד. אני קרוב אליכם בכלל ואל כל יחיד בפרט. אני נמצא עמך בכל רגע ורגע כאן ועכשיו, ניצב עליו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. כל הנהגה טובה גורמת נחת רוח ומוסיפה בבריאות, וכל הנהגה הפכית ח”ו גורמת את ההיפך. הרבי מושיט את ידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה והגדושה לכל מי שמוכן לקבל את היד המושטת, ונותן ומשפיע ומוליך ומנהיג על כל צעד ושעל. הוא מכיר כל אחד ועוזר ומכווין ומורה ומדריך בכל מקום ובכל מצב. הרבי “מבין” אותך גם כאשר אתה לא בסדר, וגם אז נמצא אתך יחד ועוזר לך לצאת ממצב זה.

אבל כדי להרגיש זאת, נדרש מאתנו - שגם מצדנו יהיה יחס באופן דומה; להתעקש להתייחס לרבי כמלך חי וקיים. לא ח”ו כמי שהיה בעבר, אלא כרבי בהווה בכל רגע ועל כל צעד ושעל. ולא רק ברוחניות ובפנימיות, אלא גם ובעיקר בגשמיות ובפשטות. שהרי זהו עיקר עניינו של הרבי מלך המשיח שליט”א, דור השביעי, ספירת המלכות - להוריד את כל העניינים למטה, שיהיו בגשמיות ובפשטות, ממש ממש.

וכאשר מתייחסים לכך בכל התוקף והאמת, הרי זה פועל ומשנה את המציאות בהתאם לרצונו של היהודי, כדברי הרבי פעמים רבות שיהודי הוא בעל–הבית על כל מציאות העולם, וביכולתו לשנותה כרצונו - בהרגשה ובידיעה ברורה שאכן כך היא המציאות באמת לאמיתה.

ודווקא בפשטות, בלי תירוצים למיניהם, שכן עצם העמדת העניין לדיון ולמשא ומתן, נותן אפשרות מסוימת לומר גם אחרת, גם אם המסקנה היא אכן כך. וכדברי חז”ל, “כל דפשיט טפי מעלי טפי” - ככל שהדבר פשוט יותר ובא בפשיטות יותר, הוא טוב יותר, כי הוא אמיתי יותר.

כי מי שמאמין כי הרבי הוא אמנם נשגב וגדול עד אין קץ, אבל כאן בתוך המציאות הגשמית, מתייחס הוא אל הרבי שליט”א כאל מי שהיה בעבר בלבד ח”ו, הרי גם מצד הרבי יהיה אליו היחס באותו אופן. ואילו כאשר מתייחסים אל הרבי כ”שליט”א” בפשטות, בלי לנסות להסביר ולתרץ, אלא כעובדה פשוטה ששום דבר לא יצליח לשנותה, הרי גם מצד הרבי היחס הוא באופן של חיים וחיות.

לכן ונחוץ ומוכרח, שצמד המילים “הרבי שליט”א”, בלי לנסות להתחמק מכך, בלי הסברים ובלי תירוצים, ודווקא בפשיטות ובפשטות, יישמע וייכתב ויודפס ויפורסם בתדירות, כמה שיותר, בכל מקום ובכל הזדמנות. וכאשר מפיצים את תורתו של הרבי בחוברות המופצות בכל החוגים ובכל השכבות, צריכה להיות דווקא הכותרת “שליט”א”. וזה חשוב אף יותר מההדגשה שמדובר ב”מלך המשיח” כדי שעניין זה ייכנס ויתקבל בעולם, שיתרגלו לעובדה שזו המציאות בפשטות, בלי עוררין.

רואים אנו במוחש, כאשר נוסעים היום לרבי בפשטות, ויודעים כי נמצאים אצל הרבי בפשטות, כאשר ניגשים להתפלל עם הרבי בפשטות, תוך ידיעה וקביעת עובדה שזו היא המציאות בפשטות, ללא שום הסברים, אפילו ללא ההסברים האמיתיים והנצחיים אודות “קדושה לא זזה ממקומה” ו”במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא כולו” - אזי זו הופכת להיות ההרגשה וה”הנחה בנפש” אצל כולנו: כשיושבים או עומדים להתוועדות עם הרבי בלי להצטדק ובלי להסביר אלא מתוך קביעת עובדה, ללא שום נתינת מקום לשום אפשרות אחרת, אזי כולם יודעים ומרגישים שזה אכן כך, וכן בנוגע לעוד ועוד דברים.

ישנם כמובן דברים שאינם תלויים בנו, והרי ברור ופשוט שגם אם היחס מצדינו לא יהי’ ח”ו כראוי, הרי הרבי אוהב כל אחד ומשפיע לכל אחד וכו’. ובפרט העובדה שהרבי עומד בכל רגע לבוא ולגאול את כולנו. שהרבי הדגיש שזוהי נבואה ברורה ששום דבר לא יוכל למנוע ח”ו או לעכב ח”ו וכו’. אבל עד כמה שהדברים תלויים בנו - מצפים מאתנו שגם אנו נעשה את הכלי הראוי.

ולכן, יחד עם ההסברה במקום שצריך, וכמו למשל מדברי האריז”ל המפורסמים (שער הגלגולים פי”ג ובספר ארבע מאות שקל כסף ע’ רכא) שלפני ההתגלות המלאה יעלה משיח בגופו ובנפשו ל”הר” כדי לקבל את הכוחות האלוקיים להבאת הגאולה האמיתית והשלימה, ואחר כך יחזור ויירד מההר ואז יכירוהו כולם ויביא את הגאולה. מזה מובן שלא מדובר כאן ח”ו על הסתלקות והילולא, אלא על עליה והתעלות כמשה רבינו בהר. (וכן ההסברה שלא שייכת כאן ח”ו הילולא. כי הילולא הוא יום סיום וגמר עבודתו של בעל ההילולא, והרי כל זמן שהגאולה השלימה לא התממשה עדיין, לא שייך לומר שהוא סיים את עבודתו).

אבל מעבר לכל ההסברים והראיות, הרי עיקר ה”כלי” מצדנו הוא אכן להציג את הדברים כעובדה קיימת, ללא שום נתינת מקום אחר, והנהגה זו תביא תיכף ומיד את התגלות מלכנו משיחנו לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.