בזמנו, לאחר שהרבי הוציא את המאמר “ואתה תצווה” , תהינו: האם הרבי רוצה שנמשיך לחיו

בזמנו, לאחר שהרבי הוציא את המאמר “ואתה תצווה”, תהינו: האם הרבי רוצה שנמשיך לחיות באותה מסירות נפש שהיינו זקוקים לה ברוסיה? הרי המציאות השתנתה, ואין צורך למסור את הנפש עבור שמירת שבת, תפילה או חינוך הילדים? >> הרב הלל זלצמן, מחבר הספר רב המכר ‘סמרקנד’, במסמך מטלטל - על מסירות הנפש ברוסיה (“האלטרנטיבה למסירות נפש - הייתה, חס ושלום, לחיות כמו גוי”), הציפייה מהחיים החסידיים שאחרי היציאה מרוסיה (“היינו בטוחים שבארצות הרווחה, שם אין מונע ומעכב מקיום התורה והמצוות, בוודאי רבים מתפללים ב’עבודה’ ויוצאים עם ‘בכן’ מכל התוועדות, שהרי אין מונע ומעכב…”), הנחמה במסירות הנפש של השלוחים (“מסירות הנפש של השלוחים, דומה בהרבה מובנים למסירות נפש שנדרשה מאיתנו ברוסיה”), והתקווה למסירות נפש מסוג אחר (“כאשר מקפידים ללמוד חסידות ואחר–כך מתפללים בלי לדבר באמצע התפילה - זה בהחלט סוג של ‘מסירות נפש’”)

בכל קהילות אנ”ש לומדים בימים אלה את המאמר “ואתה תצווה” שאמר הרבי בשנת תשמ”א, וחזר והוציאו כקונטרס מוגה לקראת פורים קטן תשנ”ב. באותו מאמר מיוחד, שלעת–עתה הוא הקונטרס האחרון שזכינו לקבל מידו הק’ של הרבי - מתייחס הרבי לתופעה שאירעה אצל חלק מיוצאי רוסיה, שלמרות שמעבר למסך הברזל מסרו את נפשם על קיום התורה והמצוות, הרי לאחר בואם לעולם המערבי, לא ניכרת בהם כל כך אותה מסירות נפש.

ובלשונו של הרבי: “רואים בפועל בכמה אנשים, שבהיותם במקום שהיו שם גזירות על תורה ומצוות, היה להם מסירות נפש בפועל משך כמה וכמה שנים, וכשבאו אחר–כך למדינות שאפשר לעסוק בתורה ומצוות מתוך הרחבה, אין ניכר בהם (כל–כך) המסירות–נפש שהיה להם מקודם. כי זה שעמדו במסירות–נפש משך כמה וכמה שנים הוא לפי שהאיר בהם גילוי עצם הנשמה שלמעלה מכוחות הגלויים ולא נעשה על–ידי–זה שינוי בכוחות הגלויים עצמם”.

בזמנו, לאחר שלמדתי את המאמר, נותרתי עם תחושה קשה שלמעשה הרבי מאוכזב מאיתנו, ובעצם תובע: איפוא המסירות נפש שלכם?!

ברגע הראשון, לא הבנתי: האם הרבי רוצה שנמשיך לחיות באותה מסירות נפש שהיינו זקוקים לה ברוסיה? הרי המציאות השתנתה, ואין צורך למסור את הנפש עבור שמירת שבת, תפילה או חינוך הילדים?

שוחחתי רבות על הנושא עם אברכים חסידיים, וברצוני לשתף את הקוראים בהגיגיי, בתקווה שהדברים יתקבלו על לב הקוראים ויפעלו את פעולתם הטובה.

חיים של מסירות נפש מסביב לשעון

החל משנות הילדות המוקדמות ועד ליציאתנו מרוסיה בקיץ תשל”א - כל זיכרונותיי משמירת התורה והמצוות כרוכים ושזורים עם סכנה ופחד, ועשייה מתוך מסירות נפש.

תיארתי את הדברים בהרחבה בפרקי הזכרונות שפרסמתי בבית משיח, ויצאו אחר–כך בספר ‘סמרקנד’, אבל אזכיר בקצרה כמה נקודות מחיי היום–יום שלנו, שהיו כרוכים במסירות נפש.

חינוך הילדים: כדי שלא יאלצו לשלוח אותנו לבתי הספר הקומוניסטיים, שם ילמדו אותנו דברי כפירה ויכריחו אותנו לחלל שבת - החזיקו אותנו הורינו ב’מאסר בית’. במשך שנים ארוכות לא יצאנו מהבית בשעות היום, ורק בשעות לילה מאוחרות יכולנו לצאת לשאוף מעט אוויר צח. במקביל, היו צריכים לחפש דרכים מחוכמות כיצד להכניס לבית מידי יום מלמד יהודי שילמד את הילד תורה, מבלי להיחשף לעיני השכנים. תארו לעצמכם מה קורה לילד שגדל בין 4 קירות ביתו, בלי יכולת לצאת באמצע היום מהבית, ובאווירת פחד מכל דפיקה בדלת.

תפילה בציבור: בערים עם קהילה יהודית, היה בדרך כלל בית כנסת מרכזי פתוח, אבל הוא היה מופעל על ידי סוכני הבולשת החשאית, שתפקידם היה לדווח על כל מי שמגיע להתפלל. מי שהגיע לבית הכנסת, היה מסומן מיידית, ומסתכן באיבוד מקום עבודתו. ומי שההין להביא עמו את ילדיו, היה חשש שאנשי הבולשת ישללו ממנו את זכות ההורות, ויקחו את הילדים לחינוך מחדש בבתי ספר ממשלתיים. מכיוון שהיה ברור להורינו שמוכחים לחנך אותנו לתפילה בציבור - לא הייתה ברירה, אלא לארגן מניינים מחתרתיים, בבתים פרטיים.

כל מניין כזה היה כרוך בקשיים רבים. ראשית, היו צריכים למצוא משפחה שכולם שומרי סוד ונאמנים, ושאפשר להיכנס לביתם בלי לעורר את חשד השכנים. שנים רבות התפללנו בלי ספר תורה, וכאשר השגנו בדרך–לא–דרך ספר תורה, התמודדנו עם בעייה חדשה: תמיד השתדלנו שלא להתפלל שתי שבתות רצופות באותו בית, אבל מכיוון שכאשר מטלטלים ספר תורה ממקום למקום, צריכים לקרוא בספר לפחות שלושה פעמים, ובשבת קוראים רק פעמיים - נאצלנו להתפלל בכל מקום לפחות שתי שבתות רצופות, והדבר העלה את מפלס החרדה שלנו.

את שעת התפילה היינו קובעים לאחר שעת היציאה לעבודה, כדי שלא נאלץ ללכת ברחוב בשעה שאנשים צועדים בדרכם לעבודה, ועלולים לחשוד להיכן אנו הולכים. מאותה סיבה לא הלכנו בבגדי שבת מוצהרים, כדי שלא להתלבט, אלא רק בבגדים נאים קצת. וכאשר הגענו סוף סוף לבית בו התקיים המניין, הבטנו מרחוק לראות אם מישהו בדיוק כעת הגיע - שלא להכנס מייד אחריו, כדי שלא לעורר חשד. לא אחת אירע, שכאשר הגענו לסביבות הבית, ראינו את אחד ממתפללי המניין נכנס לבית, וחזרנו על עקבותינו כדי לשוב לבית חמש דקות מאוחר יותר…

מקוואות טהרה: באופן רשמי היה אסור לפתוח מקווה, ולכן כל המקוואות היו מחתרתיות. יהודים שהתגוררו בערים בהם לא הייתה מקווה מחתרתית נאלצו לנסוע לעיתים יממה שלימה כדי להגיע למקווה המחתרתי הקרוב.

בדרך כלל, מקוואות אלו היו בורות במרתף הבית, שנבנו בהסוואה. פעם שהיתי בבית אחד מאנ”ש בטשקנט, שהכניסה למקווה הייתה במטבח… כאשר היו מרימים כמה קרשים ברצפה, היה מתגלה פתח המרתף, וכדי לרדת היו צריכים להעמיד סולם מעץ, בעזרתו היו יורדים ישירות לתוך בור המים.

המים במקווה היו קרים, ללא חומרים כימיקליים ששומרים על נקיות המים… וכאשר המים העלו צחנה, לא היו משאבות חשמליות לשאיבת המים, והיו צריכים לרדת למטה ולשאוב ידנית. כמובן שהייתה זו מלאכה בלתי–נעימה כלל, אבל את הכל עשו בחיות ובאהבה.

לא בחרנו במסירות נפש. נולדנו לתוכה.

אבל יחד עם כל זאת, לא פיעמה בנו תחושה הרואית של גיבורים יהודיים המוסרים נפשם למען התורה והמצוות.

כאשר קבוצת אנ”ש מרוסיה הגיעו לביקור אצל הרבי, בתשרי תשל”ב - הורה להם הרבי לערוך ביקור אצל הרב משה פיינשטיין ולספר לו על החיים היהודיים ברוסיה. הרבי הוסיף ואמר “אל תהיו ענווים, ותספרו לו כל מה שחותני פועל ברוסיה”.

כאשר הגיעו אל הרב פיינשטיין, הוא קיבלם בסבר פנים יפות. בהתאם לבקשת הרבי סיפרו לו על החיים היהודיים ברוסיה והקשיים שעברנו למען שמירת היהדות. הוא האזין בהתרגשות הולכת וגוברת, ושאל בפליאה: איך יכולתם לעמוד בזה? הרה”ח ר’ יעקב נוטיק השיב בפשטות: וכי הייתה לנו ברירה אחרת? תגובתו של הרב פיינשטיין הייתה מפתיעה: הוא פרץ בבכי של התרגשות.

ברגע הראשון לא הבינו על מה ולמה הוא התחיל לבכות, ורק אחר–כך התברר שהוא בכה מהתרגשות על מסירות הנפש שהייתה ברוסיה להישאר יהודים שומרי תורה ומצות. אנחנו, שנולדנו לתוך החיים האלה - התרגלנו אליהם…

ואכן, מגיל צעיר למדנו לחיות חיים כפולים: בבית חיינו כיהודים וחסידים, ובחוץ נאלצנו להחביא את הכל. רבים הסתכלנו עלינו כעל ‘גיבורים’, אבל זה היה סוג של גבורה שפשוט נולדנו לתוכו. אני מאמין שכל אחד מהקוראים, אילו היה נולד לתוך מצב כמו שלנו - גם הוא היה הופך בלית ברירה לגיבור.

או יהודי, או גוי. לא הייתה אלטרנטיבה.

בנוסף, האלטרנטיבה למסירות נפש - הייתה, חס ושלום, לחיות כמו גוי. וכפי שקרה לצערנו ליהודים רבים בברית המועצות, שנסחפו עם הזרם. הם נפלו תחת חרב האפיקורסות של הקומוניסטים, ורבים מהם אבדו לעם היהודי.

הידיעה הזאת, שאם לא נעמוד מול רוחות הקומוניזם, סופנו לחיות כמו גויים - עוררה אצלנו את עצם הנשמה. כפי שאדמו”ר הזקן מסביר בתניא, שכאשר הגוי מנסה להכריח יהודי להשתחוות לפסל, אזי מתעורר עצם הנפש והיהודי מוכן למסור את נפשו.

אפשר להמשיל את מצבנו לאדם שנולד בחזית המלחמה: ראשית, מגיל צעיר מחנכים אותו להחזיק בנשק, ולהיות ערני ודרוך כל שעות היום. ושנית, אין לו ברירות אחרות. הוא נלחם על חייו. ואם לא יילחם, הוא פשוט ימות. כמובן שאדם לא רוצה למות, ועושה ככל יכולתו כדי להינצל ממיתה ר”ל.

את העובדה שהיו יהודים שלמרות הכול בחרו להיכנע, ואילו אנחנו נלחמנו בכל כוחנו - לא ייחסנו לגבורה העצמית שלנו, אלא לכוחות שהשקיעו בנו רבותינו נשיאינו, והחינוך שהעניקו לנו.

מה קרה אחרי שיצאנו מרוסיה?

במאמר ‘ואתה תצווה’ הנ”ל, מסביר הרבי בסגנון תורת החסידות, שבהיותנו תחת השלטון הקומוניסטי זכינו אמנם לגילוי עצם הנשמה, אבל כזה שלמעלה מכוחות הגלויים, ולכן לא נעשה שינוי בכוחות הגלויים של הנפש; כאשר חצינו את מסך הברזל, שוב לא האיר אצלנו עצם הנשמה, ונשארנו עם הכוחות הגלויים, שכאמור לא השתנו…

אנסה לומר את הדברים בסגנון פשוט, במילים שלי. רק לפני כן אקדים ואומר: אינני מתכוון להצטדק על מה שעשינו או לא עשינו לאחר שחצינו את מסך הברזל. אני רק מנסה לנתח את התופעה, בניסיון להצביע על הנקודות בהן צריך ואפשר לתקן.

כאשר הגענו לארצות הרווחה, הרגשנו כמו אותו אחד שנולד בחזית, וכל ימיו היה בדריכות–על, בידיעה שאם ימעד במשהו, הוא עלול לשלם על כך בחייו. והנה מגיע היום והוא מצליח לעזוב את אזור הלחימה, ולהגיע למקום שקט ושלו. הרי א. במובן החיצוני, הוא לא הולך עם נשק לכל מקום, ו–ב. במובן הפנימי יותר, הוא מפסיק לחיות בדריכות, כי אף אחד לא מחפש להזיק לו; ומכיוון שאינו חושש עוד לחייו במובן הכי פשוט של המילה - הוא מרשה לעצמו להיכנס לשאננות.

גם אנחנו חיינו בדריכות תמידית, בידיעה שאם נפסיק את המלחמה, נפסיד את חיינו הרוחניים חס–ושלום. ברגע שעברנו את מסך הברזל, התחולל בנו שינוי:

א. במובן החיצוני, לא היינו זקוקים עוד ל’נשק’ של מסירות נפש. לא היינו צריכים להתפלל בבית כנסת מחתרתית, לא היינו צריכים להחביא את הילדים מבתי הספר הקומוניסטים, ואף לא היינו צריכים להרחיק נדוד כדי להגיע למקווה.

ב. במובן הפנימי, החשש הפנימי מפני המוות הרוחני הצפוי למי שמיישר קו עם הקומוניסטים, היה הדלק שהבעיר בנפשנו את מדורת הדבקות בקיום המצוות, גם במחיר מסירות נפש. ברגע שהחשש הזה ירד - ירד גם הרגש הצורך במסירות נפש.

מסירות נפש מעבר למסך הברזל - השליחות

כאשר הרבי מדבר על יהודי רוסיה, שלא המשיכו את חיי המסירות נפש לאחר שחצו את מסך הברזל - בוודאי אין כוונת הרבי למסירות נפש במובנה הפשוט, כמו שנאלצנו לחיות ברוסיה. ברור שהרבי לא ציפה שנפתח מניינים וישיבות מחתרתיות.

אך הרבי כן דורש מאיתנו מסירות נפש אחרת, מעודכנת למציאות החדשה: להיות שלוחים של הרבי, להפצת התורה והחסידות. וזאת הייתה ה’אכזבה’ של הרבי מאיתנו: אחרי שחיינו שנים רבות במסירות נפש ממשית, הרבי ציפה שנשליך את עצמנו להפצת התורה והיהדות, ללא שום חשבונות. במקום זאת, נהיינו ‘אמריקנטשיקים’ שחושבים יותר על גשמיות ופחות על רוחניות…

אחד מאותם חסידים שזכו לממש את רצונו של הרבי, היה הרה”ח ר’ משה ניסלביץ, שמיד בבואו לארץ הקודש הקים את ארגון חמ”ה, והמשיך את עבודת הקודש בה התחלנו מעבר למסך הברזל. בפרקי זיכרונותיי תיארתי את המפגש של ר’ משה עם כמה מחברינו וידידינו שהגיעו לפניו לארץ הקודש, וכנהוג באותו הזמן הגיעו כולם לקבלת פנים בשדה התעופה. לאחר ההתרגשות הראשונית, שאל ר’ משה בשלומם ובמה הם מתעסקים. הם רצו להתפאר בפניו שהם בעלי עסק מוצלחים, וכל אחד סיפר על עסקיו - זה מייצר שמיכות, וזה מייצר מוצרי טקסטיל שונים וכו’. ר’ משה עמד נדהם. לאחר ההלם הראשוני, הוא לא יכל להתאפק ואמר בתימהון: אוי אוי אוי, בשביל זה הגעתם לארץ הקודש? לעשות שמיכות וסמרטוטים? געוואלד, געוואלד!…

בזכותו של ר’ משה נכנסתי גם אני לעבודת הפצת המעיינות במסגרת חמ”ה. בתחילה מצאתי גם אני עבודה בייצור שלטים, ורק בשעות הערב השתתפתי בפעילות חמ”ה. כאשר ר’ משה דחק בי להיכנס לגמרי לעבודת הקודש, אמרתי לו שבהיותי ביחידות הראשונה שאל הרבי במה עסקתי ברוסיה, וכאשר השבתי שעסקתי בייצור תוויות ובציור שלטים, אמר לי הרבי להמשיך עם זה בארץ הקודש.

בתגובה, אמר לי ר’ משה את האימרה המקובלת בפי חסידים בקשר ליחידות: “אז מען גייט אריין ווי א נאר גייט מען ארויס ווי א נאר” [=כאשר נכנסים (ליחידות) כמו טיפש, יוצאים כמו טיפש…], והוסיף ואמר: אילו היית מתעקש, באופן של חוצפה כלפי שמייא, ומבקש להכנס לעבודת הכלל, הרבי היה מדריך אותך באופן כזה…

בשלב מסויים החלטתי לכתוב על כך לרבי. העליתי על הכתב את טענותיו של ר’ משה, ושאלתי מפורשות: האם עליי להמשיך בייצור השלטים, או לעבור לעבודת ופרצת? לקראת י”ט כסלו תשל”ג, קיבלתי את תשובת הרבי: הרבי הדגיש את המילים “לעבור לעבודת ופרצת”, והוסיף בכתב יד קודשו: “ושיהיה בהצלחה. אזכיר על הציון”. עד היום אני מודה לה’ על הטוב שנפל בחלקי להמשיך בעבודת הכלל.

אלא שאחרי הכל - נראה שהרבי בוודאי ציפה מאיתנו ליותר!

מסירות נפש אמיתית בשליחות

לצד השמחה על הזכות שנפלה בחלקי לעסוק בשליחות הרבי (כולל גם הוצאת הספר ‘סמרקנד’, שלפי התגובות שאני מקבל מהקוראים, מעורר רבים מהם להוסיף בתורה ויראת שמים) - אני ער לעובדה שאחרי הכול השליחות שלי מוגבלת בצורך למסירות נפש והקרבה עצמית. משום כך אני מלא הערצה, ולפעמים גם קנאה קטנה, אל מול השלוחים שעזבו את מולדתם ובית אביהם, ונסעו בשליחות הרבי לאיזה “עיר נידחת” בגשמיות וברוחניות.

למעשה, מסירות הנפש של שלוחים אלו, דומה בהרבה מובנים למסירות נפש שנדרשה מאיתנו ברוסיה. גם הם צריכים לטוס לפעמים כדי להגיע למקווה כשרה; גם הם לא יכולים להשיג בעיר מגוריהם חלב ישראל או פת ישראל, ולכן הם צריכים לטרוח ולאפות את לחמם בבית ולנסוע למרחקים כדי להשגיח על חליבת הבהמה, או - לחלופין - למנוע מעצמם ומילדיהם מוצרי חלב…

כמו שאנחנו לא יכולנו ללכת לבית הכנסת, יש שלוחים שאינם יכולים ללכת לבית הכנסת, כי בעיר בה הם פועלים, אף פעם לא היה בית כנסת פעיל, וכעת הם מתחילים הכל מאפס. בינתיים אין להם מניין בימות החול, ולפעמים אף בשבתות הם נאלצים להתפלל בלי מניין.

גם בשטח חינוך הילדים, רבים מהשלוחים מתמודדים עם העובדה שאין בעירם תלמוד–תורה מתאים, והם נאלצים לשלוח את הילדים הקטנים הרחק מביתם, אל הסבא והסבתא, שם יוכלו ללמוד במוסדות על טהרת הקודש. הילדים הקטנים מתגעגעים להוריהם, ולבם של ההורים נקרע אף הוא מגעגועים. וזה בהחלט מסירות נפש למען חינוך הילדים!

אמנם הבדל גדול יש בין מצבם של השלוחים, לבין מצבנו בתקופת הקומוניזם:

בעוד השליח יוצא לשליחות מרצונו הטוב ובשמחה, וגם אחר–כך יכול לקחת הפסקה קלה מעומס השליחות, לנסוע ל–770 כדי לקבל כוחות ולהתרענן, או להשתתף בשמחה משפחתית בכל מקום על פני הגלובוס,

- לנו לא הייתה את הפריבילגיה הזאת, ולמעשה באותן שנים אפילו לא חלמנו שיבוא יום ונוכל לצאת מרוסיה. למעשה, חיינו בבית–סוהר ענק, לא מתוך רצון, אלא מתוך הכרח!

האכזבה מחיי החסידים בארצות הרווחה

בהיותנו ברוסיה, כאשר קיום המצוות היה כרוך בסכנה ופחד - חששנו מאוד, שכאשר נגיע לקהילה חסידית, נהיה מהפחותים שבאנ”ש, שכן כולם בוודאי מקפידים יותר מאיתנו על קיום התורה והמצוות, מלאים חסידות כרימון ועוסקים בעבודת ה’.

היינו בטוחים שבארצות הרווחה, שם אין מונע ומעכב מקיום התורה והמצוות, בוודאי רבים מאברכי אנ”ש מתפללים ב’עבודה’, מתוועדים אליבא דנפשי’ בכל מועד חסידי, ויוצאים עם ‘בכן’ מכל התוועדות, ובוודאי מקיימים את ה’בכן’, שהרי אין מונע ומעכב…

כאשר הרה”ח ר’ נפתלי אסטולין יצא מרוסיה, כמה שנים לפנינו, הוא התכתב איתנו - ברמזים כמובן - ובקשר לפחדים והחששות הללו, כתב לנו את הפתגם הידוע ש”ליד הים - יבש”… אנחנו לא הבנו את כוונתו, ויותר נכון: לא רצינו להבין. לא רצינו להאמין שכך הם פני הדברים.

בכלל, לא ראינו את עצמנו כראויים להיקרא ‘חסידים’. וכפי שהרה”ח ר’ מענדל פוטרפס אמר לי לא פעם: האם אני חסיד? אני משחק חסיד! פעם התוועדו חסידים, ונשאו ונתנו בשאלה: “מי אנחנו”? האם אנחנו חסידים כפי שהרבי דורש? - איך אפשר לשקר?… האם אנחנו מתנגדים? - חס–ושלום! אם כן, מי אנחנו? בסיום ההתוועדות הגיעו למסקנה שאנחנו בדרגא של “רוצים להיות חסידים”.

נקל לשער עד כמה התאכזבנו לראות שגם כאשר הק.ג.ב. לא מפריע, ליצר הרע יש מספיק כוח להפריע בעבודת התפילה, בלימוד התורה, ושאר ענייני קדושה.

מסירות נפש אפשרית גם כיום, בקהילות אנ”ש

האמת היא, שכולם יכולים וצריכים לפעול מתוך מסירות נפש. אמנם, כפי שהזכרתי קודם, לא נדרש מאיתנו אותו סוג מסירות הנפש של לימודים ותפילות במחתרת וכדומה - אבל יש עוד סוג של מסירות נפש, וכפי שמוסבר בחסידות ש’מסירות נפש’ פירושה גם מסירות הרצון. לבטל את הרצון לעניינים שאינם שייכים לקדושה, ולייצר רצון ותשוקה לענייני הקדושה בלבד.

כל אחד שמתפלל בבית כנסת הקהילתי, יכול להבחין מיד אצלו בעצמו או אצל הסובבים אותו, בכמה דברים דחופים הדורשים תיקון, והדרך לתיקון הפגמים היא במסירת הרצון. שכן כאשר מעבירים את הרצון מהעניינים השליליים שהשתרשו בנו, לענייני הקדושה - זה סוג של מסירות נפש.

לדוגמא: יהודי נכנס לבית הכנסת, ובמקום לעמוד להתפלל, הוא מתחיל לפטפט עם חבריו לספסל, או לעיין בכל חוברות והעלונים שממלאים את שולחנות בתי הכנסת [שזו תופעה שלמרבה הצער יצא שכרה בהפסדה, שכן המטרה הייתה לעורר יהודים לדברי חסידות, ולפועל העלונים הללו גורמים לביטול תפילה גדול ביותר]. כאשר החזן אוחז ב’ברכו’ או לקראת שמונה–עשרה, הוא נזכר שעליו להצטרף למנין, וכהרף עין הוא עושה ‘קפיצת הדרך’, ומסיים שמונה–עשרה עוד לפני החזן…

מהיכן נובעת הנהגה זו? הרי הוא מחזיק את עצמו כחסיד, הולך עם סרטוק וגארטל, משפחתו מגזע החסידים, ובהתוועדות הוא יישב ויספר בערגה מיוחדת סיפורי חסידים מדורות קודמים. האם כך חסידים בדורות קודמים היו מתפללים? האם היו יוצאים ידי חובת חסידות שלפני התפילה, בקריאת פתגם בעלון חסידי?

אינני מלאך, ולכן אני יודע בעצמי שזה בהחלט לא קל להתאפק ולא לדבר באמצע התפילה, בחזרת הש”ץ או בשעת קריאת התורה. אבל דווקא מתוך הבנה לקושי - נראה לי שבהחלט אפשר לומר שכאשר מקפידים לבוא לפני התפילה ללימוד חסידות כמו שצריך, ואחר–כך מתפללים בלי לדבר באמצע התפילה - זה בהחלט סוג של ‘מסירות נפש’.

[נקודה נוספת שדורשת תיקון, היא, זמן תפילת מנחה. בליובאוויטש נהוג מימים ימימה להקפיד להתפלל מנחה לפני השקיעה, ולא להקל עד צאת הכוכבים כבחסידויות אחרות. לאחרונה רבים מזלזלים בזה, ומצרפים תפילת מנחה לתפילת ערבית.

- עד כמה הקפידו על כך בליובאוויטש, אפשר ללמוד מהמסופר אודות הרבי הרש”ב (לקוטי דיבורים ח”א עמוד 79), שאפילו בכ”ד טבת, הזדרז להתפלל מנחה לפני השקיעה, למרות שהיה ביחידות, ולא המתין עוד כמה רגעים שאז הגיעו עוד כמה חסידים והיה יכול להתפלל במניין! -

בפרט הדברים חמורים במנחה של ערב שבת קודש, ואין להאריך בדברים בלתי רצויים.

וגם בזה, מי שהתרגל בכך, הרי שינוי הרגילות שלו למוטב ייחשב לסוג של ‘מסירות נפש’, ועלינו לפעול בזה]

מסירות נפש בעניינים שהרבי ‘קאכט’ בהם

בנוסף ל’סור מרע’, כמובן שמסירות נפש צריכה להתבטא גם ב’עשה טוב’ - בכל ענייני קדושה, ובפרט בעניינים שהרבי רוצה שנעסוק בהם בלהט מיוחד בזמן הזה.

בשנה זו, שנת הקהל, יש צורך בהתעוררות מיוחדת בהוראות הרבי לשנת הקהל. הרבי רוצה שנקהיל קהילות ברבים, בכל הזדמנות. אם זה בבית, אם זה בעבודה ואם זה בקהילה. דרישה זו של הרבי מופנית לכל אחד ללא יוצא מן הכלל. אף אחד לא יכול לומר ‘אין לי את מי להקהיל’, שהרי לכל אחד יש סביבה מסויימת שבה הוא יכול - וממילא צריך - לקיים ‘הקהל’.

ובאופן כללי ורחב יותר - להתעורר בפעולות להכין את העולם לקבלת פני משיח צדקנו, שזאת העבודה שהטיל עלינו הרבי מאז יו”ד שבט תשי”א, ובפרט בשנים האחרונות. וגם בזה - על דרך מבצע הקהל - הרבי לא מגביל את השליחות לתחום מסויים, אלא כולל את כולם, ובלשון הרבי: ש”היות שזוהי העבודה בזמן הזה, הרי מובן זה שייך לכל אחד ואחד מישראל, בלי יוצא מן הכלל”!

*

העליתי את הדברים על הכתב, בתפילה ותקווה, שיפעלו הדברים בי ובקוראים, ונקיים כולנו את דבריו של הרבי הריי”צ, לקבוצת סטודנטים צעירים: דעו לכם, שעיקר עניין החינוך הוא, שהמחר יהיה יותר טוב מהיום!