מאת הרב ישראל אלפנביין

חלק ניכר מהאברכים שעסקו בשנות הבראשית בעבודת הקודש של ‘חבר הפעילים - יד לאחים’ בראשות הרב שלום–בער ליפשיץ ע”ה היו חסידי חב”ד, וגם כאלה שהעבודה במחיצת הרב ליפשיץ ע”ה קירבה אותם אל הרבי ואל חסידות חב”ד • במסמכים שנחשפים ב’בית משיח’ מתוך ארכיון “יד לאחים”, ניכרת פעילותם העניפה של חסידי חב”ד בתקופה ההיא - החל מרב הארגון, הרב יעקב לנדא, ועד לפעילים המרכזיים כמו הרב זלמן אבלסקי ע”ה, הרב אורי בן–שחר ע”ה, הרב זושא וילימובסקי ע”ה, הרב ישראל לייבוב ע”ה, וחסידים נוספים • מוגש במלאות שלוש שנים לפטירתו

מאת הרב ישראל אלפנביין

הרה”ג הרה”ח הרב שלום–דובער ליפשיץ ע”ה נולד בשנת תרפ”ט לאביו החסיד ר’ ישראל–לייב ע”ה, שהיה מבחירי תלמידי ה’תמימים’ בליובאוויטש, וזכה להסתופף בצילו של כ”ק אדמו”ר מוהרש”ב נ”ע ואחר כך היה מחסידי כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ נ”ע.
בשנת תרפ”ג שלח הרבי הריי”צ את ר’ ישראל–לייב לייסד סניף של ישיבת ‘תומכי תמימים’ בעיירה קלינצא (קלניצי) שברוסיה ולעמוד בראשה. החזקת הישיבה הייתה כרוכה במסירות נפש, משום שהשלטון הקומוניסטי אסר לקיים ישיבות ורדף עד חורמה כל מי שעסק באחזקתן. אך למרות הכל, הצליח ר’ ישראל–לייב לשרוד שנתיים תמימות בקלינצא, לנהל במסירות–נפש את הישיבה ולחנך תלמידים לתורה ולמצוות.
אך לא לעולם חוסן. מסתבר שהשלטונות רדפו אותו בקלינצא, עד שבקיץ תרפ”ה נאלץ ר’ ישראל–לייב לעבור לעיירה אונייטשה, שם התמנה לאחר חג השבועות מטעם ועד הקהילה המקומי לאחד השוחטים בעיירה - ביחד עם חותנו שכיהן שם כשו”ב במשך שנים רבות.
בשנת תרצ”א החל אדמו”ר הריי”צ לפעול למען צאתו של ר’ ישראל–לייב מרוסיה, ואף שלח לו כסף לשם כך. בשנים הבאות היו עיכובים נוספים בעניין היציאה מרוסיה, ורק בחורף תרצ”ז זכה סוף–סוף למלא את משאלתו, להגיש בקשת הגירה ולקבל את הפספורט.
בארץ–הקודש התיישב ר’ ישראל–לייב ברמת–גן ועד מהרה התערה בחיים החסידיים בתל–אביב הסמוכה, שהיתה מרכז החיים החב”דיים בעת ההיא, אם כי יש לציין שגם ברמת–גן היה באותן שנים מרכז חסידי תוסס ופעיל. בנוסף לר’ ישראל–לייב, גרו ברמת–גן חסידים כמו הרב משה אקסלרוד, שכיהן כרב הקהילה החב”דית; הרב משה–מרדכי עמרמי–פאהארעלסקי, רבו של ר’ ישראל–לייב בישיבה; ר’ רפאל–נחמן כהן, שהיה ידידו בנפש; הרב משה מֶדוב, גבאי בית הכנסת, ועוד.
הבן הרב שלום–בער ע”ה המשיך בדרכו החסידית של אביו. בתור נער למד הרב ליפשיץ ע”ה בישיבת ‘אחי תמימים’ בתל–אביב וספג הדרכה חסידית מהמשפיע הדגול הרה”ח הרב חיים–שאול ברוק ע”ה. ומאז, במשך כל ימיו, דבק הרב ליפשיץ בהשפעה החסידית שספג ממנו. בייחוד היה מספר על התקופה שזכה לישון איתו באותו חדר בתל–אביב, וראה איך היה קם באמצע הלילה ולומד שעות ארוכות.
“הרב לנדא הנחה את דרכנו”
בשנת תש”י הקים הרב ליפשיץ ע”ה עם כמה מחבריו את ארגון ‘חבר פעילי המחנה התורתי’, שמטרתו להיאבק בכל העוז למען הצלתו הרוחנית של הנוער העולה לארץ הקודש. בעוד שראשי–הישיבות וגדולי הרבנים בארץ–הקודש היססו האם לאשר לתלמידי ישיבות לצאת לפעילות - זכה הרב ליפשיץ ע”ה לקבל ‘אור ירוק’ ברור מכ”ק רבנו נשיאנו, ומאז נחלץ חושים לצאת לעזרת אחיו העולים בכל מקומותיהם, כשהוא סוחף אחריו עוד בחורי ישיבות רבים.
זהותו החב”דית גרמה לו לשלב בפעילותו באופן טבעי כמה וכמה מחסידי חב”ד. בראש ובראשונה, יש לציין את הגה”ח רבי יעקב לנדא זצ”ל, רבה של בני ברק, שהכיר את דרכי הפעולה בקרב העולים, בזכות פעילותה הנמרצת של בתו הגב’ גיטה ע”ה במחנות העולים. הרב לנדא הסכים לעמוד בראש הנהגת הפעילים ולתת גיבוי מלא לעבודתם, ולמעשה, במשך תקופה ארוכה היה מראשי מכווני הדרך של עבודת ה’פעילים’.
לדוגמה, אחרי חג הסוכות תשי”א החליטו ה’פעילים’, בהנחיית הרב לנדא, לגייס כמאה בחורי ישיבות שישמשו בתפקידי הוראה והדרכה במשך כחודש ימים במחנות העולים ובמעברות. בא’ חשון תשי”א כותב על כך הרב לנדא במברק אל הרב שלמה–נח קרול (לימים חתנו): “לקבל אחריות עד למאה [=בחורים] לחודש [=כלומר: ה’פעילים’ רשאים לקבל אחריות על גיוסם של עד מאה בחורים לפעילות זו למשך חודש ימים]. לזמן ממושך [=כלומר, אם ירצו להאריך יותר את פעילותם] יש צורך בהסכמת הרב [=ראש הישיבה, או המשגיח]. ביום שלישי ישיבה אצלי. אולי אאשר. לעת עתה להמשיך את הקשר [=עם מוסדות החינוך הדתיים במחנות ובמעברות] מבלי לקבל אחריות להחזיק יותר מחודש. הרב לנדא”.
וכך, בשנים הראשונות לקיומו של ארגון ה’פעילים’, שימש הרב יעקב לנדא זצ”ל, רבה של בני–ברק, כאחת הסמכויות החשובות שעמדו בראש הארגון וכיוונו את דרכו, כפי שהעיד הרב שלום–בער ליפשיץ ע”ה: “כולנו היינו בחורים ונזקקנו לסמכות רוחנית שתכוון ותאשר את פעולותינו. בערך בתחילת קיץ תש”י ביקשתי מהרב יעקב לנדא זצ”ל שיעמוד בראשות הפעילים. הרב לנדא נענה לבקשתי והחל להנחות את דרכנו”.
כמו כן, היו כמה אברכים חב”דיים שבימי הבראשית פעלו במרץ במסגרת ה’פעילים’, כמו הרב זלמן אבלסקי ע”ה, הרב אורי בן–שחר ע”ה, הרב זושא וילימובסקי ע”ה, הרב ישראל לייבוב ע”ה, ואחרים. במכתבו של אחד מראשי ה’פעילים’, הרב שלמה–נח קרול ע”ה (לימים חתנו של הגר”י לנדא זצ”ל) אל הרבי, בכ”ז כסלו תשי”ב, הוא כותב: ‘מפי הר”ר זלמן טוביה הכהן אבלסקי והר”ר זוסיא וילימובסקי שמענו אודות המכתב אשר הגיע מכקש”ת האדמו”ר שליט”א בענין עבודת החינוך באה”ק, שיפעלו למען ת”ת אשר עובדים כ’זרם בלתי זרמי’…”
וכך כתב הרב זושא וילימובסקי ע”ה אל הרבי בתקופה ההיא על השתלבותו בעבודת ה’פעילים’ מראשיתה: “זה כמה חודשים שאני עובד בחברה הנקרא ‘חבר פעילי מחנה התורתי’. רוב הפעילים הם תלמידי ישיבות ובני תורה מחוגים שונים, שנתעוררו מהמצב הרוחני הנורא השורר בארץ ישראל, והצלחנו בעזרת השם במשך חצי שנה לקלוט כאלף תלמידים ותלמידות תחת חינוך כשר”.
הרב אורי בן–שחר ע”ה פעל במשך תקופה בעריכת חומר ההסברה של ה’פעילים’, בו תקף בחריפות את המדיניות האנטי–דתית של הממסד הישראלי ועורר את הציבור הדתי לצאת מאדישותו ולהירתם לפעילות ההצלה. בתקופה מאוחרת יותר עבד בתור מזכיר של המשרד המרכזי בתל–אביב.
גם בשנים מאוחרות יותר שילב הרב ליפשיץ בפעילות ‘יד לאחים’ אברכים חב”דיים נמרצים כמו הרב קלונימוס קופצ’יק והרב דוד נחשון. אגב, לאחרון הורה הרבי עם תחילת עבודתו בניהול ה’טנקים’ בארץ–הקודש, שהדבר לא יפריע לו לעבודתו ב’יד לאחים’.
מי יודע ‘לגלגל כדורים’?…
פעיל נוסף שעבד במסירות–נפש הוא הרב זלמן אבלסקי ע”ה. במסמך של ה’פעילים’ משנת תשי”א מתוארת האפיזודה הבאה:
‘מושב בית עריף הוא מושב תימני שמתיישביו הם שומרי תורה ומצוות, יראים ושלמים. משאת נפשם היחידה היא שבניהם יתחנכו ברוח התורה והיראה. חשנו בצערם הרב ושלחנו אליהם את הרב זלמן אבלסקי, תושב ספריא [=כפר חב”ד]. כשתושבי המושב ראו אותו, ששו על בואו כמוצאי שלל רב. הוא החל לעודדם ולחזקם שיעמדו על משמר החינוך התורני בכל עוז.
‘כשנודע דבר בואו למדריך הכפר, חרה לו הדבר מאוד. הוא עלה על ג’יפ, בלוויית ארבעה ברנשים חמושים בנשק חם, וביקש מהתושבים התימנים שיגידו לו היכן ‘הרב האשכנזי’ שהגיע לכפר. התימנים חרדו לשלומו והסתירוהו, ובינתיים התחילו להתקהל סביב הג’יפ כדי למנוע מהמדריך ואנשיו להפיק את זממם. משעמדו נוסעי הג’יפ על דעתם בעקשנות יתרה, יצאו התימנים למחסן הנשק של היישוב, הוציאו משם כמה רובים ופקדו על נוסעי הג’יפ להסתלק מיד מהאזור, באומרם: ‘לא רק אתם יודעים לגלגל כדורים’… מוכי אכזבה וחפויי ראש נאלצו היושבים בג’יפ לחזור כלעומת שבאו, והרב אבלסקי יצא להמשיך בפעילותו המוצלחת’.
כמו כן, היו מספר פעולות שה’פעילים’ ארגנו בשיתוף עם ‘צעירי אגודת חב”ד’. בי’ תמוז תשט”ז כתב הרה”ח הרב שמעון יעקובוביץ ע”ה ל’פעילים’: “לכבוד חבר פעילי המחנה התורתי, מחלקת הארגון, לידי הרב ש.ב. ליפשיץ. שלום וברכה! הנני לאשר קבלת מכתבכם. ובנוגע לנידון - כבר באו בדברים כמה מחבריכם בירושלים (ר’ נטע שפירא ועוד) עם הנהלת צעירי אגודת חב”ד, וגם היו תוצאות מעשיות. ואם כן, אין הדבר חדש אצלנו. ובכל זאת, הרי זה מהדברים הצריכים חיזוק. אי לזאת, אראה לזרזם עוד פעם בזה. אולם מוכן הנני לשרת בענינים אחרים שבתחום יכולתי. בכבוד ובברכה, שמעון יעקובוביץ”.
בט”ז שבט תשי”ד כתב הרה”ח לייב כהן ע”ה אל הרב ליפשיץ ע”ה בנידון הפניית נער מבאר יעקב לישיבה: “הנני בזה לבקשך להתעניין בילד אחד בן 10 מעולי עירק, והוריו רוצים לסדרו בישיבה. ההורים הם דתיים, הבי”ס שהוא לומד עכשיו הוא של אגו”י (עצמאי), במעברת באר יעקב, מקום שהנני מלמד שם, והם יום יום באים אצלי ומבקשים אותי שאסדר אותו בישיבה, כי לקיבוץ אינם רוצים לשלחו. על כן נא תיכף להשיבני אם באפשרי לסדרו באיזה ישיבה, אפילו במקום רחוק לא איכפת להוריו”.
באייר תשי”ח כתב הרב ישראל לייבוב ע”ה למר יעקב טויטו ממעברת שבות–עם: “היום שלחתי לך את התפילין, שהמציאו לי צעירי אגודת חב”ד עבורך. אבקש לאשר קבלתם. למותר להעיר על גודל זכותנו, שזיכה אותנו הקב”ה במצות תפילין, שעל ידה, כמו ע”י כל המצוות, נמשך גילוי אור אלוקי בכל העולמות, ובפרט בחלקנו בעולם הזה ועל נשמתנו. גודל היוקר והעילוי שנעשה ע”י קיום מצוה גשמית, לא חזינן האידנא, ולעתיד לבוא נראה בעזרת ה’, ככתוב כי עין בעין יראו וגו’, אבל בזה שאין אנו רואים עתה לא נשתנה הדבר.
“אלא שבמה דברים אמורים, אם מקיימים המצוה כתיקונה. אבל אם לובשים תפילין פסולין ח”ו או טלית פסולה, או סוכה או אתרוג פסולים ח”ו, אז לא קיים המצוה. ועוד יותר גרוע, כי חושב הוא שעשה מצוה ואינו משתדל לקיימה, וגם בירך ברכה לבטלה, רח”ל. והעיקר, שהחסיר הגילוי אור אלוקי, ואדרבא ח”ו. והשי”ת יזכנו לקיים מצוותיו כהלכה ובהידור”.
“היכן תשיגו אדם ישר כמוהו?”
גדול במיוחד היה חלקו של הרה”ח ר’ ישראל לייבוב ע”ה, לימים יו”ר צעירי אגודת חב”ד בארץ–הקודש, שבמשך שנות היו”דים פעל במסגרת ה’פעילים’ בעסקנות נמרצת ביותר.
מאות המכתבים שכתב הרב לייבוב לעולים החדשים שמורים עד היום בארכיון ‘יד לאחים’. המכתבים, שנכתבו על ידו בתקופה שכיהן כמזכיר הארגון, משקפים היטב את סגנון הפעילות של ה’פעילים’, באווירה שהשרה הרב ליפשיץ ע”ה על כל הפעילים. אותה אווירה סוערת המגיעה מנהמת לבם של יהודים חסידיים החשים עמוק בנפשם את גודל החשיבות של כל נשמה יהודית באשר היא ועל החובה הגדולה המוטלת על כל אחד לפעול להצלת נשמות. בין השיטין אפשר להבחין בציטוטים ממקורות חסידיים, בשפה חסידית ומעל הכל ברגש חסידי עצום.
החלק העיקרי של עבודתו היה בנסיעות ליישובי העולים, כדי לרשום נערים למוסדות חינוך כשרים. בעניין זה הרב לייבוב היה מן העושים והמעשים לדבר מצוה. בא’ טבת תשי”ח כתב הרב לייבוב אל הרב דוד אלבו, רב היישוב חרובית: “שמחתי אתמול לקבל את פניו בחרובית, כששוחחנו בעת פגישתנו על עניין נעלה ונשגב מאוד הנדרש מאיתנו עתה, והוא: הצלת נפשות ילדי ישראל שלא ילכו לאיבוד ח”ו מהאוויר המעופש ברוחניות הנמצא עתה לצערנו בארץ הקודש. כפי שאמרתי, זה לא דבר שאפשר לפעול באמצעות דרשה מהבימה בשבת קודש, אלא צריכים לשים לב לזה ולהתעניין בכל ילד וילד במיוחד, לדבר עם הנערים, לתהות על קנקנם ולדבר עם הוריהם. ואחרי שיימצאו כמה תלמידים שמוכנים להיקלט במוסדות תורה, נקבע זמן שאבקר שם לראותם ולדבר עם הוריהם וגם לקחתם לישיבות. אקווה לקבל ממנו תשובה מידית, דבר ברור ומפורט”.
כעבור 20 יום, בכ’ טבת תשי”ח, שב הרב לייבוב וכתב אל הרב אלבו מחרובית: “פלא גדול עד מאוד לנו שלא מצא לנכון לענות לנו אף במלה אחת על מכתבנו מר”ח טבת, כאילו היה מדובר בו על דבר של מה בכך ולא בעתידם ובהצלתם של נפשות אחינו בני ישראל. נקווה שתיכף בקבלת מכתב זה ייקח את העניין הנעלה והנשגב הזה אל לבו ויודיע לנו על כל מה שפעל במשך הזמן, או על כל פנים יתחיל לעמוד בקשר איתנו מהיום והלאה. ידוע מאמר הבעש”ט הק’ שכל מה שבא לידיו של האדם לעשות, זהו סימן שההשגחה העליונה הטילה עליו עניין זה. ומיהו זה שיוכל לדחות את המוטל עליו ע”י ההשגחה העליונה, שזהו בטח לטובת נפשו, ואולי כל תכלית ירידת נשמתו לעולם הזה”.
בהמשך המכתב הוא מציין כי נודע לו שהמוסד החקלאי בכפר–חב”ד (“שהחינוך בו הוא על טהרת הקודש במאה אחוז”) מוכן עתה לקלוט עוד עשרות תלמידים, “ואם יירשמו אצל כבודו כמה נערים מתאימים, אבוא לראותם”. הוא מסיים בציון העובדה שהזדמנות כזו אינה נקרית בכל עת ובציפייה “לבשורות טובות ותשובה מידית”.
בל’ כסלו תש”כ כתב הרב לייבוב אל הרה”ג הרי”ז דיסקין, רבה של פרדס חנה: “בטח זכור לכת”ר שלפני שנה סודרו ילד וילדה של הגב’ ל.פ. בכפר חב”ד. במשך זמן קצר כבר ראו ברכה בחינוכם היהודי המקורי, אלא שאת הילדה הוציאה האם כעבור זמן קצר ומסרה אותה לחינוך חופשי בפרדס חנה. אולם הילד היה לומד בתלמוד תורה בכפר חב”ד בהצלחה גדולה. המסירות של האיש שאצלו היה נמצא הילד, ר’ דוד שי’ חן, אין ניתן לשער… לצערנו הרב, הודיעו לנו שלפני שבועיים לקחו את הילד הביתה, ולבי נוקפי. היה ראוי מאוד לברר את המצב, ובכל מחיר להשפיע עליה להחזיר את הילד ללמוד שם. ואין איתנו יודע עד מה, וייתכן שבעזרת ה’ יינצל הילד לגמרי”.
העולים החדשים סבלו מנה גדושה של הצקות והפרעות מצד מדריכי היישובים שהיו שמאלניים ואנטי–דתיים, והרב לייבוב מצא לנכון גם לעודד את רוחם של הרבנים והעסקנים לבל יירתעו מפני הלחצים. בח’ אלול תשי”ז כתב הרב לייבוב אל הרב שבתי בן–חיים, שכיהן כשו”ב ומלמד במושב העולים מנוחה: “הגיעתנו ידיעה שכב’ מטפל בחיזוק היהדות במושבם, והשי”ת יעזרו. ולא יתפעל כלל וכלל אם לפעמים לא מצליחים, כי עבודתנו היא לפעול, וזהו המוטל עלינו ע”י ההשגחה העליונה, ולא ליפול ברוחנו כי בהדי כבשי דרחמנא למה לך. אנו רק תפילה לפני אבינו שבשמים שיתרומם קרן היהדות ויגאלנו גאולה אמיתית.
“אזכיר לו פה מה שקראתי אצל הרב מבית–שאן, הרב יוסף שרביט, מה שכתב לו במכתב כ”ק אדמו”ר מליובביץ, וכך הוא כותב בין השאר: חז”ל אמרו שיבוא זמן בו אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו. חז”ל לא התכוונו להפחיד אותנו, אלא להודיענו שכיוון שזה לעומת זה עשה אלוקים, הנה בזמן שיש בו קללה מרובה, בכל יום ויום, צריכים גם כן להוסיף ברכה גדולה בכל יום ויום כנגד זה”.
הרב לייבוב ע”ה היה עסקן ציבורי מזן שונה מהמקובל בימינו. הוא היה אדם שלא העלה על דעתו את המחשבה שהעסקנות נועדה להאדיר את שמו, אלא חש שהוא חייב לעשות הכל למען המטרה, המפעל והעניין שבו הוא עוסק. לכן, העיסוק בצורכי ציבור קדם אצלו לכל צרכיו האישיים, הגשמיים והרוחניים כאחד.
האפיזודה הבאה משקפת היטב את הרעיון האמור: בשנת תש”כ נפטרה אמו של ר’ ישראל, ומאחר שהיה מכתת את רגליו מדי יום ליישובי העולים, חשש שמא הדבר יפריע לו לעבור לפני התיבה בשלוש התפילות היומית, אם כאשר לא יהיה לו מניין לשמש כשליח–ציבור או שמא אפילו לא יעלה בידו לומר קדיש. כחסיד חב”ד נאמן ומסור, הקפיד ר’ ישראל לציית בקפדנות מלאה להוראותיו והדרכותיו של הרבי, וגם את ספקותיו בנושא זה העלה במכתב ששיגר לרבי. תשובתו של הרבי היתה חד–משמעית, והיא גם ביטאה את יחסו המיוחד של כ”ק אדמו”ר נשיא דורנו לפעילותו של ר’ ישראל. וזה לשונו הקדוש:
בכתבו לענינו הוא - שעבודתו בעניני הפעילים קשורה בנסיעות והרי לפעמים יגרע זה מלהיות עובר לפני התיבה וממספר הקדישים - כבר כתבתי בכגון דא איזה פעמים, דפשיטא שקורת–רוח ועליה לנשמה א”א  [= אי אפשר] שתבוא ע”י גרעון בעניני תורה ומצוות, והרי חינוך על טהרת–הקודש נקודה יסודית בזה וזכות הרבים תלוי בזה (דלא בערך אמירת קדיש), שמזה מובן שאין לגרוע בעבודתו בקודש חינוך על טהרת–הקודש, ואדרבה להוסיף על זה, ובכדי שלא יחסר (כפי האפשרי) בהאמור, יש מקום אשר נוסף על אמירת קדיש בזמנים שאפשר לו, ישכור מי שיאמר, ובמילא לא יחסר מעבודתו בקודש. ויהי רצון שגם בהאמור יקוים מצוה גוררת מצוה.
לאחר שהתקבל בשנת תשי”ח לתפקידו כיו”ר צעירי–אגודת–חב”ד בארץ–הקודש, המשיך לעבוד עוד מספר שנים במשרה מלאה ב’חבר הפעילים’, לפי הוראה מפורשת שקיבל מהרבי. עם השנים הלכה והסתעפה פעילותו במסגרת צעירי–אגודת–חב”ד, וככל שהסניפים ברחבי הארץ הלכו והתרבו, כך הלכה וקשתה פעילותו המקבילה ב’חבר הפעילים’, עד שנאלץ לעזוב. כאשר יו”ר ה’פעילים’ הרב שלום–בער ליפשיץ ביקר אצל הרבי, לאחר שהרב לייבוב עזב את עבודתו ב’פעילים’, אמר לו הרבי: ‘וואו וועט איר קריגן נאך אזא ערלעכער מענטש?’ [= היכן תשיגו אדם ישר וכן כמוהו?]…
יצוין כי כותב שורות אלה התבקש על ידי הרב ליפשיץ ע”ה, במסגרת תיעוד הפעילות של ארגון ‘פעילים יד לאחים’, להעלות על נס את חלקו הגדול של הרב לייבוב בפעילויות ההצלה של אלפי נפשות.
“להתייעץ עם מי שהמצוקה קרובה ללבם”
מתוך המסמכים שנותרו בארכיון ה’פעילים’ מסתבר שהרב ליפשיץ ע”ה עודד את חבריו לעבודה במסגרת ה’פעילים’ לכתוב לרבי ולשטוח לפניו את לבטיהם.
הנה מכתב מענה מהרבי מיום כ”א שבט תשט”ז, אל הבחור שלמה שטנצל ע”ה, תלמיד בישיבה לא חב”דית, בנוגע לעבודתו במסגרת ה’פעילים’:
…עליו לסדר לימודיו בתורת הנגלה ובתורת החסידות זמן נכון בכל יום ויום, וכראוי לאברך בן ישיבה. ורק שבזמנים הפנוים מסדרי הישיבה וקצת מזמני הישיבה - להקדיש לעבודה הנ”ל […] מובן שכל הנ”ל הוא בתור סדר קבוע, אבל במקרה יוצא מן הכלל ובתור הוראת שעה, צריך, ופעמים גם מוכרח, להוסיף מזמן דצרכי צבור על זמן דלימוד התורה, ולפעמים להיפך - לקחת מזמן הלימוד לצרכי צבור. ובפרט בהתבונן שעניני צבור אודותם הנדון, לפעמים תכופות - בתקופה זו - הם ענינים של פקוח נפשות ממש. ובודאי גם בזה יקוים דבר המשנה מצוה גוררת מצוה, ולא ח”ו להיפך…
בו’ ניסן תשי”ז כתב לו הרבי הנחיה נוספת, הפעם ביחס לאופי ההשפעה על הזולת:
במענה על מכתבו מר”ח ניסן והקודמו, בו כותב אודות הפעולות דארגון דרשות דברי התעוררות ברבים, ואתענין לדעת הנקודות דתוכן הדרשות, כי הרי כמה סוגים בהתעוררות וכמה אופנים ודרכים להתעוררות, ומובן שבימינו אלה ביחוד ע”י קירוב ודברי נועם פועלים יותר מאשר ע”י ההיפך…
בסיום המכתב מתייחס הרבי שוב לשאלתו בדבר “הסתירה שבין עבודה בעצמו ועבודה עם הזולת”:
כמדומה כבר כתבתי לו עד”ז אשר שתיהן מוכרחות, שמזה מובן שבעצם אין סתירה מזה לזה. וחילוק הזמן ביניהן - משתנה לפי האדם והמקום ובאותו האדם מזמן לזמן. וע”ז יש להתייעץ עם כאלו הנמצאים על אתר, ואשר מצוקת כאו”א מבנ”י קרובם ללבם. וכנודע פסק הדין שאין מושיבין בסנהדרין זקן מופלג בשנים וכו’.
לקראת חתונתו, שב הרבי והתייחס לשאלתו האם להמשיך בעבודה במסגרת ה’פעילים’ לאחר חתונתו:
ב”ה, י”ד סיון תשכ”ז
ברוקלין, נ.י.
האברך הוו”ח אי”א נו”נ וכו’ מו”ה שלמה שי’
…לשאלתו אודות ההמשך בעסקנות בצ”צ וכו’ - בתקופתנו כמה שטחים בעסקנות זו הם בסוג מצוה שא”א לעשותה ע”י אחרים (ראה שו”ע לאדה”ז ס”ע ס”ד. הל’ ת”ת שלו פ”ד. יבמות קט, ב) ובפרט שע”ע עסק בזה. ובמיוחד - באהקת”ו. אלא שבנוגע לכמות הזמן שיקדיש לזה מכאן ולהבא - יש להתייעץ עם יר”ש היודעים המצב על אתר.
ממכתבים אלה ודומיהם משתקפת העובדה שהרבי כיוון במידה מסוימת את עבודתם של הבחורים והאברכים החב”דיים וגם הלא חב”דיים שעבדו במסגרת ה’פעילים’, ועודד אותם להתמסר לפעילותם החשובה.
פרשייה מזהירה בפני עצמה היתה בראשית שנות השבעים בתחום הקליטה של עולי גרוזיה: הרב ליפשיץ ע”ה התמסר למען עולי גרוזיה, הן בנושא המאבק על שמירת השבת במקומות העבודה שלהם, הן בתחום המאבק על מתן חינוך דתי לילדיהם והן במאבק למען הקמת בתי–כנסת לבני העדה.
הרב ליפשיץ ע”ה הגה את הרעיון של מינוי רשמי לחכמי העדה בכל אחד מהריכוזים שלהם בארץ והתלכדותם כגוף אחד המייצג את עולי גרוזיה. כמו כן, במשך שנים דאג ש’הפעילים’ יממנו את משכורתם של כל חכמי העדה. אך טבעי הדבר שהוא השכיל לנצל את דבר היותם של רוב חכמי העדה בקשר הדוק עם חסידות חב”ד - להגברת המעורבות החב”דית בפעילות הקליטה של יהדות גרוזיה.
לדוגמה, לקראת חג השבועות תשל”ב דאג הרב ליפשיץ לסדר ולממן ששלושת חכמיה הבכירים של העדה הגרוזינית בישראל - רבי יהודה בוטרשוילי, חכם יעקב דבראשוילי וחכם רפאל אלאשוילי זצ”ל - ייסעו לביקור אצל הרבי. הרב ליפשיץ אף דאג לוודא שנסיעתם לארה”ב תנוצל לטובת העולים בארץ ישראל, בין היתר באמצעות הקשר עם חסידות חב”ד שעמה היו קשורים חכמי העדה בכל שנות פעילותם בגרוזיה. לאחר שחזרו לארץ–הקודש תיאמו הרב ליפשיץ וחכמי העדה עם חסידי חב”ד בישראל את הפעילות לחיזוק עניני היהדות בקרב העולים מגרוזיה בכל מקומות פזוריהם בארץ–הקודש (על–פי “ימי תמימים”).
להפיג עצבות מלב יהודי בודד
הרב ליפשיץ ע”ה לא היה מסוגל לסבול מצב שבו עסקנים בציבור החרדי פועלים למען מטרות קדושות, אך בכפוף למגבלות של אינטרסים אישיים. כאב לו עוד יותר לראות יהודים יראים ושלמים שהיו מוכנים לוותר על עקרונות היהדות בגלל בצע כסף.
בהקשר זה חזר פעמים רבות על דברים ששמע בעצמו מפי הרבי כאשר נכנס אליו ל’יחידות’ פרטית. הרב ליפשיץ הביע באוזני הרבי את פליאתו, בתור איש ‘יד לאחים’, על כך שאישים חשובים ונערצים מאוד בציבור החרדי אינם עומדים בניסיון בגלל חששם מהפסדי תקציבים ממשלתיים למוסדותיהם, וכיוצא באלה. והרבי השיב לו: הרי זוהי הלכה מפורשת ברמב”ם - הכהן הגדול אינו רשאי לשבת בתור דיין בסנהדרין בעת הדיון על עיבור השנה, מחשש שמא יערב בדיון ‘נגיעה’ אישית שלו, שעדיף שבחודש תשרי עדיין לא יתחיל החורף כדי שמי המקווה שבהם יטבול ביום–הכיפורים יהיו חמים יותר. והגע בעצמך, הוסיף הרבי ואמר לו: מדובר כאן באדם בעל שיעור–קומה כמו הכהן הגדול, וביום הכי קדוש בשנה, ובכל זאת אנו רואים שאפילו אז עלולה להפריע ‘נגיעה’ הכי קטנה לקבלת החלטה נכונה!
בעיניו לא היה הבדל בין פעילות הנוגעת לאלפים ולמאות לבין פעילות הנוגעת לעשרות או אפילו ליחידים. בהקשר זה סיפר פעמים רבות את העובדה הבאה:
“בשנות הכ”פים נסעתי פעם לאמריקה. ביום חמישי הגעתי לניו–יורק והייתי אמור לנסוע לשבת לקנדה כדי לערוך שם מגבית למען ‘יד לאחים’. הרב חדקוב, המזכיר של הרבי, איתר אותי ואמר לי: ‘יש כאן בשכונה יהודי בודד, שלמד איתך פעם בישיבה והרבי רוצה שתישאר כאן בשבת כדי לשמח את אותו יהודי’. מובן שנעניתי לבקשת הרבי. למרות שלא הורגלתי למשימה כמו זו, התאמצתי לרקוד ולשמוח עם אותו יהודי. ביום ראשון קרא לי הרב חדקוב ואמר לי: הרבי רוצה שתיכנס אליו ל’יחידות’. באותה ‘יחידות’ הרבי דיבר אתי על חשיבות המעשה שעשיתי. ואז ראיתי עד כמה היה חשוב לרבי להפיג את העצבות מלבו של יהודי בודד, עד כדי שינוי תוכניות נסיעה של מישהו שמסוגל לשמח אותו. הרבי בירך אותי אז בברכות נפלאות על המעשה הזה”.
עמד בצומת דרכים
במידה מסוימת אפשר לקבוע שהרב ליפשיץ ע”ה עמד בצומת דרכים, בין חסידות חב”ד לציבור הליטאי. שכן, הוא עצמו היה רב חב”די לכל דבר, אך עסקנותו הציבורית הביאה אותו למחוזות מרכזיים בעולם הליטאי.
חשיבות מיוחדת נודעה, בהקשר זה, לכך שהיה חתנו של המשפיע החב”די הגה”ח הרב נחום גולדשמיד ע”ה. בחתונתו חזר על מאמר חסידות ארוך ומעמיק (שמקורו בספר ‘דרך מצוותיך, מצות האמנת אלקות, מאת כ”ק אדמו”ר ה’צמח צדק’ זי”ע מליובאוויטש). באותו מעמד נכחו גדולי הרבנים הליטאים, שהכירוהו בקשר לעבודתו במסגרת ה’פעילים’, ולאחר מכן הוסיפו ודיברו בענייני תורת החסידות עם חמיו הרב גולדשמיד.
הרב ליפשיץ ע”ה כיהן באופן רשמי כרב שכונת הלל ברמת–גן. בשלב מסוים נועדו להתקיים בחירות למשרת הרב הראשי לרמת–גן. הציעו לרב ליפשיץ להציג את מועמדותו למשרה זו, והיו לו סיכויים טובים להיבחר. אך כחסיד אמיתי, לא נקט צעד כלשהו בטרם יתייעץ עם הרבי. הרבי שלל את הרעיון. הרב ליפשיץ הבין מכך שהרבי סבור שמשרה זו עלולה להפריע לעבודתו השוטפת ב’יד לאחים’, ולכן שאל את הרבי האם עליו להפסיק לכהן במשרה של רבנות. על כך ענה לו הרבי בזה הלשון: “כפשוט, לדעתי, ימשיך להיות רב פוסק דינים”.
בנוסף לכך, מאז שהרב גדליה אקסלרוד התמנה לדיין ועבר לחיפה, החל הרב ליפשיץ לכהן גם כרב בית–הכנסת החב”די ‘סוכת שלום’ ברמת–גן, שם התפלל אביו ר’ ישראל–לייב ע”ה עד לפטירתו בשנת תש”ט. בשנים הבאות התמנה הרב ליפשיץ גם כרבו של בית–הכנסת החב”די ברחוב עוזיאל ברמת–גן, והיה מחלק את זמנו בין שני המקומות. זאת, לאחר שהגבאי של בית–הכנסת ברחוב עוזיאל, השו”ב הרב מרדכי גרוזמן, הודיע לו בשם הרבי שאמר לו ב’יחידות’ כי רצונו הוא שהרב ליפשיץ יהיה גם רב בית–הכנסת ברח’ עוזיאל. הרבי הבהיר מספר פעמים שהרב ליפשיץ הוא רבם של כל חסידי חב”ד ברמת–גן.