התקרבות לליובאוויטש

באותו ערב אביבי, ליל ב’ דר”ח אייר, מבין הפרדסים, הגיחו מחבלי הפדאיון אל בית הספר החקלאי בכפר חב”ד וריססו באש חיה את ארבעים התלמידים שהיו בעיצומה של תפילת ערבית. קציר הדמים: חמישה הרוגים ומדריכם הת’ שמחה זילברשטרום הי”ד * על המאורע ההוא נכתב רבות, אך על דמותו של הת’ שמחה, כמעט ולא נכתב עד כה * “בית משיח” פותח צוהר לעולמו של הבחור שהספיק לעשות ולפעול כה רבות בחייו הצעירים * כי דם עבדיו יקום

דמותו המיוחדת של הת’ שמחה זילברשטרום, הרביעי מבין הילדים למשפחת זילברשטרום, לא נשכחה, אף לא עומעמה, גם לאחר יותר מיובל שנים לאחר הירצחו על ידי מחבלי הפדאיון, באותו ערב מר ונמהר, ליל ב’ דראש חודש אייר תשט”ז.

שמחה הי”ד, לא היה בחור ככל הבחורים. דמותו האנרגטית ששילבה גם פקחות, נמרצות והשתייכות חסידית עמוקה, תפסה את תשומת לבם של רעיו וחבריו שהקיפוהו בישיבות השונות שבהן למד, כמו גם במסגרות החינוכיות שבהן פעל. הוא היה בעל חושים מפותחים, חשיבה מחוננת ונמרצות פעלתנית ששולבה באחריות וכובד ראש שאפיינו אותו כבר משחר ימי נעוריו.

קורות חייו הקצרים והכואבים של הת’ שמחה הי”ד, החלו במנוסה מתמדת מעיניהם של הקלגסים הנאציים בתקופת השואה, והסתיימו בטבח נורא ואכזרי שהתקיים בכפר חב”ד כשהוא נופל על משמרתו החינוכית.

הוא נולד בגרמניה ביום י”ז במנחם אב תרצ”א לאביו ר’ בנימין–נחום ע”ה ולאמו מרת פראדל.

בעקבות איום רצח על אחיו מידי צעירים גרמנים בתקופת טרום מלחמת העולם השניה, עברה המשפחה מגרמניה לצרפת. ילד בן 12–11 שנים היה שמחה בימי המלחמה בצרפת. “התגוררנו אז בכפר קטן שהיה תחת שלטון הגרמנים”, סיפרה אחותו הרבנית לוי. “אבא לא היה בבית כי התעסק בהצלת יהודים בכל מיני מקומות מידי הקלגסים הגרמניים. פרנסה לא תמיד הייתה בבית. שמחה היה הילד שגידל אותנו. לאבא ואמא היה ברור שאפשר לסמוך על שמחה. אני זוכרת שפעם, אבא הגיע לביקור קצר בבית, ולאחר מכן הודיע כי הוא יוצא להמשיך להציל יהודים. ניגשתי אליו ואמרתי: ‘אבא, מי ידאג לנו’? אבא הביט בי ואמר: ‘אני משאיר את שמחה. הוא ידאג לכל’, זאת חרף גילו המאד–צעיר”.

בשנות המלחמה שהו בני משפחת זילברשטרום בבית ששכרו מרופא בכפר צרפתי קטן, רחוק מן העין. הרופא שידע את זהותם האמיתית של השוכרים, כמו גם הכומר המקומי שתפקידו היה לפקח עין שאין יהודים בכפר, קיבלו שוחד רב ממשפחת זילברשטרום כדי שיעלימו עין. אדרבא, קשרי ידידות נוצרו בין אבי המשפחה ר’ בנימין–נחום לבין הכומר המקומי, שהיה מגיע מדי פעם לפעם כדי ללמוד עמו גמרא… “בכל פעם שנודע להם שהגרמנים מתעתדים לערוך ביקורת, היו מודיעים לנו על כך מראש”, מספר אחיו יבלחט”א, הרה”ח ר’ אליהו פרץ שי’. “זכורני שפעם לא הספיקו להתריע בפנינו די–זמן על בואם של הגרמנים, וקצין אס. אס. גרמני במדים אזרחיים קרא לאבא לבוא עמו. שמחה קפץ דרך החלון, גייס במהירות כספים מהשכנים, והביא זאת לידי קצין האס. אס. ששחרר את אבא, והתריע בפניו כי ברשותו עשר דקות בלבד כדי להימלט עם משפחתו. משפחת זילברשטרום נמלטה לשדות שמסביב לכפר, והמתינה שם עד יעבור זעם.

לא קל היה להשיג אוכל באותן שנות המלחמה, בפרט לכאלה שנמלטו על נפשם ונאלצו להסתתר. “התחבאנו בכפר קטן, שם, בחצר הבית, היה לנו גינה קטנה בה גידלנו ירקות. בעיקר שמחה הוא זה שטיפל באדמה”, נזכר אחיו אליהו פרץ שי’.

כשהגיע שמחה לגיל מצוות, בשנת תש”ד, הייתה מלחמת העולם בעיצומה. למרות שהכפר בו התגוררו היה תחת שלטון גרמני, אביו ר’ בנימין–נחום לא היסס ודאג לחגוג לבנו את בר–המצווה כראוי. הוא הביא מניין יהודים אליו הביתה בכפר ואף ישנו בביתו, למרות הסכנה. בזמן התפילה הגיפו את כל תריסי הבית, ומבחוץ השאירו את האח הצעיר אליהו פרץ כדי להתריע מפני ביקור בלתי צפוי של גרמנים. היה עליו להקיש על הדלת בסימנים מוסכמים אם הסכנה הייתה מתקרבת. חתן בר המצווה שמחה קרא ברהיטות את כל הפרשה, פרשת עקב, בקריאת התורה של בוקר יום השבת.

התקרבות לליובאוויטש

לאחר תום שנות האימים של מלחמת העולם השניה, עלה שמחה עם הוריו ארצה באוניה הלגאלית הראשונה שעזבה את היבשת לאחר המלחמה.

זמן קצר לאחר מכן, נפטר פתאום האב ר’ בנימין–נחום, ושמחה, אז נער כבן 15, החל ללמוד בישיבת ‘קול תורה’ בירושלים.

נראה כי באותה תקופה ביקש לנסוע לארה”ב, כך עולה ממכתבו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע שכתב (ח’ באדר ראשון תש”ח) לאחיו ר’ אהרן מרדכי: “אחיו התלמיד שמחה שי’ לא יסע לפה ויתמיד בלימודו ויצליח בלימוד וביראת שמים ויהי’ ירא שמים חסיד ולמדן”.

ממכתב שכתב אחיו ר’ אהרן מרדכי ע”ה לרבי מה”מ בשלהי תשי”א, הוא מתאר את מצבו של אחיו שמחה: “אחי שמחה שי’, בן 20, למד עד עכשיו חמש שנים וחצי בישיבת “קול תורה” כאן, ומתכונן להכנס לישיבה גדולה יותר. דעתו עכשיו להמשיך עוד שנה שטייגען אין לערנען, ולהתחיל אחר כך בעניני חנוך והוראה בתת”ים, כי יש לו חוש לדברים אלה וגישה טובה לילדים. הוא ירא שמים ומתמיד היטב בלימודו”.

אז גם החלו לנבוט ניצני התקרבותו לחסידות, כפי שאחיו מוסיף ומציין, “השתדלתי פעמים רבות לקרבו לחוג אנ”ש שי’, ליומא דפגרא, לסעודת מלוה מלכא, פארבריינגען בשעת ביקור מישהו מנכבדי התמימים שי’ וכל הזדמנות שהייתה… עתה לרגל החלטתו לשנות את מקום למודיו, מנסה אני להכניסו לישיבת לוד”.

ואכן, זמן מה לאחר מכן, הצטרף לקבוצת הבחורים שלמדו בישיבת “תומכי תמימים” בלוד, כפי שעולה ממכתבו של הרבי מיום ח’ בכסלו “נהניתי במאד להודע שאחיו מר שמחה שי’ נסע לישיבת תו”ת בלוד, ובטח יצליח שם בלימוד תורה ביר”ש טהורה. ועל ידי זה יסלול גם כן את הדרך בשביל אחיו הצעיר שי’”. ובמכתב נוסף, שבועות אחדים לאחר מכן, מציין הרבי כי קיבל פרישת שלום טובה מהנהלת הישיבה על אודות אחיו.

תשוקתו העזה להתראות עם הרבי לא נתנה לו מנוחה כל הימים, לרבות הלילות. ממכתב של הרבי אליו עולה, כי בנוסף על המניעה מכ”ק אדמו”ר הריי”צ לנסיעה, כמסופר קודם (מתאריך ח’ אדר ראשון תש”ח), גם הרבי מנע זאת ממנו. כך גם מתאר במכתב לחבריו הקרובים (ביניהם השליח הרב גרשון מענדל גרליק). כנראה שאת גודל צמאונו, היה מרווה בניגון מיוחד שחיבר לעצמו על המילים שאמרם דוד המלך נעים זמירות ישראל בספר התהלים “ואומר מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה”, והיה שר את זה במנגינת “קול דודי דופק” המיוחסת לכ”ק אדמו”ר הזקן. תלמידיו מספרים שהיו מרותקים אליו בהתוועדויות, וכשהיה מנגן מילים אלו, היה בוכה בדמעות שליש בהשתפכות הנפש.

שנים ארוכות עוד היו חבריו גומרים את ההלל על הבחור שמחה שלמד עמם, על מידותיו התרומיות וכישרונותיו הברוכים. שמחה היה איש מלא רוח ומרץ, נבון מאוד. תמיד סייע לאחרים בכל לבו ונפשו בכל מקום בו נדרשה עזרתו. כדוגמה לכך, מספר ידידו, הרב משה גרילק: “הוא היה לי חבר למרות פער הגילים. הוא היה התומך בי מבחינה רוחנית בצעדיי הראשונים בעולם הישיבות — בישיבת ‘קול תורה’. הוא היה לי מדריך בעבודת ה’, ולמרות שכדרך הצעירים–נערים טעמנו גם ממשובת הנעורים, הרי השיחות שניהלנו תמיד חזרו איך שהוא לנושאי השקפה ועבודת ה’.

“נפשותינו נקשרו זו בזו. גם כאשר עבר ללמוד בישיבת חב”ד בלוד שמרנו על קשר קבוע, בעיקר קשר מכתבים כשהוא אינו מהסס לגולל לפני במלוא גילוי הלב את כל מה שעובר עליו במקום החדש, כשבכל דבריו כה בלטה כמיהת לבו לעבודת ה’ במלוא הטהרה”.

כשנכנס בחור ל’זאל’ של הישיבה, היה יכול לראות אותו רכון על הספר ושוקד על לימודו. אף שהרקע שלו מהבית היה בריסקאי, ואכן ניכר הדבר בדרך לימודו, אהב מאוד לשקוד על דלתי תורת החסידות, וכל הזמן היה עסוק ב’עבודה עם עצמו’.

הרב הראשי לשעבר, הרב ישראל מאיר לאו סיפר, כי באותן שנות נעורים, למד עם הת’ שמחה פרק א’ בתניא. “היינו הולכים הלוך ושוב מתחת לישיבה, והוא לימד אותי את מושגי היסוד של ספר התניא”.

בשדה החינוך החסידי

כשהרבי החל להקים את רשת בתי הספר של חב”ד בארץ ישראל, נרתם לעבודת הקודש להצלת נשמות ישראל מרדת שחת. לא היה קל בעבורו לעזוב את סדרי הישיבה וללכת למקום ניכר ולהתחיל לעסוק בפעילות וברישום ילדים לבית הספר. הוא שאל על כך את הרבי, וקיבל הוראה לעסוק בשליחות חינוכית קדושה זו בבחינת “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”.

בשלב ראשון הוקמו ארבעה בתי ספר, בירושלים, בזרנוגה, ביפו ובכפר סבא — והת’ שמחה נטל על עצמו את הקמתו וניהולו של בית הספר בכפר סבא.

ההתחלה לא הייתה קלה כלל ועיקר. הוא יסד את בית הספר ושימש כמנהל וכמורה בו–זמנית, עד שהצליח להביא לשם מורים שילמדו באופן מוסד. בלילות ישן על אחד הספסלים בבית כנסת בכפר סבא, ואת סעודותיו אכל במקומות שונים. לא פעם סעד על שולחנו של הגאון הרב אהרן לייב שטיינמן שכיבדו ברוב יקר, נוכח עבודת הקודש שחולל במקום.

ההצלחה האירה לו פנים והמפא”יניקים במקום לא יכלו לסבול זאת; הם ראו כיצד הבחור הצעיר, ללא מנגנון משומן, “גונב” להם את הילדים בזה אחר זה, ומעבירם למוסד התורני שהקים. באחד הלילות העלו באש את מבנה הצריף שאכסן את התלמידים. אך ההתנכלויות לא הרתיעו את שמחה, והוא המשיך לנהל את בית הספר ביד רמה.

בתקופה מאוחרת יותר נעשה ניסיון להקים בית ספר נוסף בלוד. לצורך כך גויס שמחה לעבודה, כפי שמספר הרב מאיר בליז’ינסקי, ממנהלי ‘הרשת’, בזיכרונותיו: “בלוד היו עולים רבים ממרוקו אשר דיברו בעיקר צרפתית. מינינו את התמים שמחה זילברשטרום הי”ד, אשר שלט היטב בשפה זו, והוא התחיל ללמוד איתם ולהדריכם. הוא הצליח להתחבב עליהם והם חיבבו אותו מאוד. שמחה הציע להם להקים בעבורם בית ספר חב”ד והם הסכימו מיד”. אולם בסופו של דבר, הניסיון להקים בית ספר בלוד, לא צלח.

לאחר שבית הספר בכפר סבא עמד על תילו והתבסס דיו, העביר שמחה את המושכות לאחרים והצטרף לצוות החינוכי של בית הספר התורני–מקצועי שהוקם בכפר חב”ד, שם התמסר לתלמידים הצעירים בכל לבו, רוחו ונפשו.

אחד התלמידים, ר’ אשר קדוש מכפר–חב”ד, מספר: “הגענו לבית הספר כקבוצה של שמונה–עשרה תלמידים. המדריך ר’ שמחה זילברשטרום ראיין אותנו אחד–אחד, וקבע מי יגיע לבית הספר החקלאי בכפר חב”ד. זה היה בחודש טבת. עד לחג–הפסח עברנו כל מיני מבחנים בחקלאות וכדומה ולאחר החג שבנו ונכנסנו כתלמידים מן המניין”.

על עבודתו ועיסוקו זה, ניתן ללמוד מעט מתוך אגרת קודש ששיגר לו הרבי ביום כ”ה בטבת תשט”ז:

“במענה על מכתבו ממוצש”ק ויחי והקודם לו, וממהר הנני לענות עליו מבלי לחכות על התור, מפני דחיפת הדבר,

“בו שואל אשר אפשר שיבקשו ממנו לעבוד גם בבית ספר החקלאי, והראי’ שפנו אליו עכשיו שיסע למחנה עליית הנוער כדי לבחור משם תלמידים מתאימים עבור בי”ס חקלאי, וחושש שלא יהי’ על ידי זה גרעון בעבודתו בבי”ס למלאכה.

“והנה הנסיעה בשביל בחירת תלמידים מתאימים, כיון שאינו אלא ענין חד–פעמי דיום ויומים ונוגע במאד שיהיו התלמידים מתאימים כמובן — אם ההנהלה מוצאת אותו מתאים לזה מובן שיש למלאות בקשתם.

“בהנוגע לעבודה קבועה במוסד החקלאי, הנה כיון שעדיין אינו ידוע אם יציעו לו הנ”ל ועל אחת כמה וכמה שאין ידוע פרטים, הרי אם תבוא הצעה זו — בודאי יוכלו להתדבר ביניהם איך לסדר העבודה באופן שלא יהי’ כל היזק. והרי גם הנהלת הישיבה מעונינת בתועלת ביה”ס למלאכה. ואפשר שמוסד החקלאי, בהיותו מוסד חדש, דורש השתדלות מיוחדה מאשר ביה”ס למלאכה שכבר נכנסו הדברים במסלול, ואפשר שיומשכו כדבעי גם על ידי קטן הימנו ובפרט כשתהי’ אימתו עליו (כיון שיוכל להכנס לשם לפרקים וזמנים הדרושים — לאיזה רגעים עכ”פ). ואשרי חלקו שההשגחה העליונה נותנה לו האפשריות להשתתף ביסוד מוסדות חינוך כשרים ברוח חב”ד ובמגמה שהתווה בשבילם כ”ק מו”ח אדמו”ר זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע.

“גודל קורת רוח גרם לי מכתבו הראשון, בו כותב אשר נראה שינוי לטוב בהתלמידים, ובודאי מאז — ניכר שינוי והתקדמות לטוב נוסף על שינוי הנ”ל. ולפלא שאין כותב עד”ז”.

בסיום מכתבו זה, מעורר אותו הרבי להתעסק “באופן המתאים” בנוגע למציאת שידוך, ומציע לו להעזר באחיו בנושא זה “אפשר גם אחיו שי’ יכול לעשות מה בזה. ובטח ימסור לו בקשתי זו משמי ג”כ”.

אש צולפת בערב אביבי

פתיחת הזמן החדש בליל ראש חודש אייר תשט”ז בבית הספר התורני של כפר חב”ד, לוותה במאמצים מרובים מצד חברי הצוות החינוכי לחלץ ילדי עולים ממוסדות החינוך של השמאל ולהעבירם למוסדות תורה. האלטרנטיבה שהוצעה הייתה תורה ומלאכה, ובמרוצת ימי ניסן הצליחו תלמידי הישיבות החב”דיות לצרף נערים לא מעטים למוסד הייחודי, במטרה לחבר אותם לחיים של תורה ומצוות.

התלמידים הראשונים החלו להגיע בשעות הערב, ולאחר שהניחו את מיטלטליהם בחדרים, התרכזו לתפילת ערבית בצריף המרכזי של בית הספר ששימש אולם בית כנסת. אחד המדריכים ניגש לפני התיבה ושימש שליח ציבור.

“בחודש ניסן האחרון הוא התגורר אצלנו בבית”, סיפר לימים אחיו ר’ אהרן מרדכי. “הוא השרה בבית אווירה חסידית וחמה. במהלך החודש השתתפנו בהתוועדויות שהתקיימו אז בישיבת ‘תורת אמת’ שבמאה שערים. עד היום מתנגן אצלי בראש קולו של ר’ אברהם מאיאור דריזין, שסטה לרגע מתוכן אותה התוועדות ואמר מספר פעמים: “ס’קומט די צייט און דער מלאך המוות קומט צו נעמען…” (= מגיע זמן שמלאך המוות בא לקחת…).

“בבוקרו של אותו יום, ראש חודש אייר”, הוסיף אחיו ר’ אהרן מרדכי ע”ה וסיפר, “היה אחי שמחה מרותק למיטתו עם חום גבוה, אבל בשעות אחר הצהריים הוא קם כמו חייל, והחל להכין את מיטלטליו לקראת היציאה לבית הספר למלאכה. שאלנו אותו, מדוע לו להקדים את שובו ביממה כאשר הלימודים באופן רשמי מתחילים רק למחרת ומצב בריאותו אינו כשורה — אבל שמחה התעקש לנסוע כדי לקבל ראשון את התלמידים שבאו מהמעברות”.

בעוד הנערים שקועים בתפילתם, האסון הלך והתקרב. באותם ימים סבל הישוב בדרום הארץ ובמרכזה מפגיעות רבות מחוליות מחבלים שנקראו אז ‘פדאיון’. אלו נשלחו על ידי הנשיא המצרי דאז עבדול נאצר, ומרצועת עזה חצו את הגבול לתוככי הארץ וביצעו כמעט מדי לילה פיגועי דמים. חוליה כזו הצליחה להגיע גם לגבולותיה של כפר חב”ד.

בין ארבעים הילדים ששהו באולם התפילה, היו האחים ר’ אשר ור’ מאיר קדוש שעלו אך חצי שנה קודם לכן ממרוקו. המדריך שמחה הלך לעליית הנוער כדי לברר שמות של ילדים שהוריהם שלחו אותם בגפם לכאן וביקשו ללמוד בפנימייה דתית. הוא איתר שם את שני האחים קדוש והביא אותם ללמוד בכפר חב”ד. אשר היה בזמן הפיגוע בן 13. הוא עמד בסמוך לנפגעים וניצל בנס.

“לפני שהחלה תפילת ערבית”, נזכר ר’ אשר קדוש שנמנה עם התלמידים שנכחו במקום, “השמיע ר’ שמחה שיחת חיזוק לפני הבאים. הוא דיבר בצרפתית רהוטה, שפת אם עבור מרבית התלמידים, על מעלת ראש חודש והאפשרות להצטייד בכוחות רוחניים לקראת המסע הרוחני. כשסיים, ניגש שליח הציבור להתפלל לפני התיבה”.

זה קרה בתחילת תפילת שמונה–עשרה, כאשר פתאום נשמעו זעקות מכיוון השער. הדלת הראשית נפרצה. קבוצת המחבלים שנראתה בפתח פתחה באש מקלעים צפופה לעבר המתפללים. המדריך ר’ שמחה זילברשטרום שהבין מיד כי מדובר בחוליית פדאיון צעק לילדים להשתטח על הרצפה. מישהו הזדרז לכבות את האור כדי להקשות על המחבלים לדייק בירי. המדריך שמחה שהתעשת מיד, החל להבריח במהירות את הילדים בזה אחר זה מבעד אחד החלונות לכיוון פרדסי הכפר. אך ברגעים אלה, כשהוא עסוק בהצלת נפשות של ממש, כדורי המרצחים השיגו אותו והכריעוהו, והוא נפל מתבוסס בדמו. זה מה שהיה בראש מעייניו באותם רגעים — להציל את החניכים, את התלמידים שכה אהב ושכה אהבו אותו. הוא כלל לא חשב על חייו שלו ועל הסכנה המרחפת מעליו.

האש נמשכה עוד כמה שניות ואחר כך השתרר במקום שקט פתאומי. מחריד. חלפו עוד דקות ארוכות עד שמישהו הדליק את האורות, והמחזה שנתגלה היה מזוויע. עשרות נערים היו שרועים על הרצפה פצועים ושותתי דם, מתפתלים בייסורים וזועקים לעזרה. סידורים מגואלים בדם היו פזורים סביב. בדיקה קצרה העלתה את המחריד מכל — אחדים מהנערים נהרגו. “הבחנתי בהמון פצועים וגם במדריך ר’ שמחה שהיה פצוע קשה. ניסיתי להרים אותו והוצאתי אותו עד למרפסת וראיתי שהוא לא יכול לעשות כלום”, סיפר לימים ר’ מאיר פרידמן ע”ה, שאף הוא כיהן כמדריך בבית הספר.

“כשהדלת נפרצה ונשלח צרור יריות ישר למרכז”, מספר ר’ אשר קדוש, “הסתתרתי משמאל לדלת הכניסה ולפתע אני חש שמישהו נופל עלי. האפילה היתה גדולה אבל שניות מספר לאחר מכן זזתי הצידה ואני מבחין במדריך שמחה שוכב ברצפה כשכולו זב דם. באותו רגע שהתחלתי להבין מה קורה, קראתי בקול גדול את שמו של אחי הקטן מאיר, אך לא שמעתי כל תגובה.

ר’ מאיר פרידמן ע”ה, הוא אשר טיפל בהעברתו של ר’ שמחה לבית הרפואה: “בשלב ראשון הוצאתי ילדים רבים ממתחם בית הספר החקלאי והעברתי אותם לביתו של הרה”ח ר’ שלמה חיים פלדמן ע”ה, הבית ששכן מול בית הספר. לאחר מכן, יחד עם ר’ ישעי’ גופין ואחרים, פתחנו במאמצים עילאיים, לפנות את הפצועים מהמקום, ובמיוחד את ידידי התמים שמחה זילברשטרום, שספג כמה כדורים והיה במצב קריטי.

“הלכתי למרכז הכפר, שם כבר נקהלו רבים מתושבי הכפר ששמעו את היריות, אולם הם חששו להתקדם לעבר בית הספר מחשש שהמחבלים עוד מסתובבים בשטח.

“בינתיים, שמחה זילברשטרום המשיך לדמם. לקח זמן, עד שהשגנו את הנשקים שהיו בכפר והצלחנו לפנות את הפצועים. הרגעים הקשים שלי בלילה ההוא, היו כאשר לבדי סחבתי את שמחה, וזרמי דם מילאו את בגדיי. לא יכולתי לעזור לו. בסופו של דבר הרב ריבקין הגיע עם הרכב שלו, הרכב היחיד שהיה בכפר חב”ד, ויחד נסענו לבית הרפואה ‘צריפין’, שם שהיתי עמו במשך כמה שעות. נפרדתי ממנו רק כאשר הוכנס לחדר ניתוח. שמחה לא שרד את הניתוח, והוא השיב את נשמתו בשעת לילה מאוחרת”.

באותו לילה נורא נפטרו עוד שלושה מהפצועים: ניסים עסיס, פרץ משה, ושלמה מזרחי הי”ד. בלילה הבא נפטר גם התלמיד אלברט אדרעי. תלמיד נוסף, עמוס אוזן, נפטר כעבור זמן.

קציר הדמים בלילה הנורא ההוא היה בדמותם של חמשה תלמידים ומדריך, זכים ויקרים מפז.

תלמידיו של ר’ שמחה מיאנו לקבל את הבשורה. אחד התלמידים התיישב בדומיה, וכשעיניו נעוצות בדלת הבניין ממנה ירו המרצחים את כדוריהם, צעק בקול חנוק מדמעות: “שמחה, היית אבא שלי, היית כמו אבא של כולנו. עכשיו אני שוב יתום, כפי שהייתי לפני שנה, כאשר נתייתמתי מאבי בירושלים. מי ידאג לי עכשיו למזון וללבוש? מי יטייל אתנו בשטחים הנרחבים סביב למוסד?”

אלו היו מאורעות אותו לילה אביבי שטוף דם בין פרדסים, שעות ספורות לאחר שחוליית המחבלים מעזה סיימה לבצע את זממה ונמלטה מהמקום כשהיא מותירה את גופות חמשת תלמידי הישיבה ורבם האהוב שרועות על הרצפה.

התמודדות עם השכול

התקשורת הרעועה בין כפר חב”ד לירושלים, ביחד עם חוסר האונים של תושבי כפר חב”ד, הולידו טרגדיה בתוך טרגדיה. שעות ספורות לאחר שר’ שמחה נפח את נשמתו, אחיו ואמו המשיכו בחיי השגרה בירושלים, כשהם אינם מודעים כלל לאסון שנפל עליהם. ההמולה הגדולה השכיחה מלב התושבים כי לר’ שמחה יש אמא ואחים בירושלים.

“באותו זמן התגוררתי ביחד עם אמי בירושלים”, סיפר ר’ אליהו פרץ שי’. “מקלטי הרדיו ומכשירי הטלפון לא היו שכיחים באותם ימים, כך שלא שמענו את בשורת האיוב באותו לילה. אחי ר’ אהרן מרדכי שהתגורר לא בשכנותנו, שב מתפילת שחרית בהנץ החמה, וכשטיפס במדרגות המובילות אל דירתו נתקל בעיתון “הארץ” והבחין מיד בכותרת הראשית — “התקפה רצחנית של הפדאיון בכפר חב”ד. המדריך האחראי ר’ שמחה זילברשטרום וחמשה תלמידים נהרגו”.

“ברגע ההוא אחזתי בקירות הבית כדי שלא אתמוטט על הרצפה”, סיפר לימים ר’ אהרן מרדכי ע”ה.

כאן התגלה ר’ אהרן מרדכי במוחו החריף רב–התבונה. למרות הבשורה הקשה שניחתה עליו במפתיע, שמר על חדות מחשבתו. “עליתי הביתה, לגמתי כוס חמין ותפסתי את עצמי חזק”, סיפר כעבור יותר מיובל שנים.

כיוון שפחד שהבשורה תגיע במפתיע לאמו דרך הרדיו, הוא הזדרז לנתק את חוטי הרדיו כדי שלא תוכל לשמוע. “לאחר שחזרתי לעצמי”, הוסיף וסיפר, “שלחתי אנשים לאמא עם הוראה לבשר לה את הידיעה בשלבים כדי שלא תתמוטט. רק לאחר מכן יצאתי לכפר חב”ד.

“כשהגעתי לזירת האירוע, קציני המשטרה ואנשי האו”ם הקיפו את המבנה וסירבו לתת לי להיכנס. בהמשך התלוויתי עם הגופה לכיוון המכון הפתולוגי באבו כביר כדי שיערכו בדיקה חיצונית בלבד וינפיקו את האישורים המבוקשים. לפני שעמדתי לצאת קרא לי אחד הפתולוגים ואמר לי: ‘דע לך שאחיך השליך את עצמו לפני המרצחים כדי להגן על הנערים’. שאלתי אותו מניין לו? והוא הוציא עט ונייר ושירטט לי את נקודות הפגיעה שקטלה את אחי והסביר: ‘לפי זווית הפגיעה הכדורים לא פגעו באדם שעמד מול היורים אלא באדם שהיה בתנועה כל מהלך הירי’.

“למחרת יצאה ההלוויה ממתחם שערי צדק בירושלים כשאחרי הארונות הלכו אלפים. צעדתי אחרי הארון של אחי שמחה ע”ה. במהלך השבעה באו אלפי יהודים לנחם אותנו. הביקור שהכי ריגש אותנו היה כשהילדים, תלמידיו וחניכיו של ר’ שמחה, באו לנחם את האימא, או אז בכינו כולנו יחד כמו ילדים קטנים”.

חלום נורא

העיתונאי דב גולדשטיין תאר בציוריות רבה את אשר ארע בכפר חב”ד באותו יום קשה, ובינתיים הוסיף נופך פרטים מאירים על דמותו של שמחה הי”ד:

“מושב החב”דניקים שפריר היה אתמול גיא של דמעות. חבורות חבורות עמדו ליד בית הכנסת של הכפר, שבמרכזו שוכן המוסד החלקאי לנוער. בשינוי נוסח קלטה אוזני מכל מקום את השאלה הזועקת: ‘מה חטאו תינוקות אלה של בית רבן?’

”..המכוניות [עם הנפטרים] עצרו ברחבה הקטנה שלפני בנין בית הכנסת. מרחוק נראתה חבורה של כעשרים וחמישה ילדים בגילאי 13–12 כשהיא מתקרבת אל המכוניות. מדריכי המוסד אצו לקראת החבורה וניסו לעצרה, אולם הילדים פרצו את מעגל המבוגרים, ותוך כדי זעקות מרות קפצו על מדרגות המכונית שבה היה מונח גופו של מדריכם. ‘שמחה, אף פעם לא רצית להפרד מאתנו, אנחנו לא רוצים להפרד ממך עכשיו’, זעק אחד הילדים כשגופו הצנום והקטן מתפלש בעפר שלפני המכונית.

”..על המדרגה המוליכה למרפסת בית הכנסת, אני מבחין בילד קטן, היושב בדומיה ועיניו נעוצות בדלת הבנין, ממנה שלחו המרצחים את כדוריהם בילדים המתפללים. לשאלתי הוא משיב ‘מה אני יושב ככה? אתמול בלילה רצחו את שמחה המדריך, ושמחה היה אבא שלי, היה כמו אבא של כולנו, ועכשיו אני שוב יתום, כפי שהייתי לפני שנה’; שכוונתו לאביו שנפטר לפני שנה בירושלים, והילד הועבר למוסד החקלאי בשפריר. כאן, תוך זמן קצר מצא לו אבא בדמות המדריך שמחה זילברשטרום.

“גם יתר 46 ילדי בית הספר אהבו את מדריכם אהבת נפש. שמחה היה דואג למזונם ולבושם, מטייל אתם בשטחים הנרחבים שבסביבת המוסד, משחק אתם בעתות פנאי, גם כשהוא עצמו רצוץ ועייף מעמל היום, נוטע בלבם את אהבת האדם והשמחה, לפי מצוות חב”ד.

”..בתחילת 1951 מצטרף שמחה לישיבת ‘תומכי תמימים’ ושוקע בכל נפשו בלימודים … כל זמן לימודיו בישיבה היה קשור קשרי חברות עזים עם חבר מירושלים, ישראל דוברוסקין, ששימש אחר כך כמורה לחסידות בבית הספר בשפריר. אשתקד, ביום ה’ של חנוכה, רצחו מסתננים ערביים את ישראל בדרכו לבית הספר.

“ימים ארוכים מדיר שמחה את רגליו מפתחי חבריו, מתבודד והכאב אוכל אותו. עיניו היו אדומות מדמע. רק דרך אחת מצא להתגבר על יגונו” הוא עוזב את הישיבה והולך לבית הספר של חברו ישראל, על מנת לשמש בו כמורה וכמדריך — יכבוש את לב הילדים והמדריכים גם יחד, כפי שמספר המדריך מאיר פרידמן.

[במאמר המוסגר — הרה”ח השוחט ר’ משה בייטש ע”ה סיפר סיפור מסעיר: יום אחד פגש אותו הת’ שמחה זילברשטרום, וכולו סהרורי, נרגש ומבולבל. הוא סיפר לו כי חלם באותו לילה, שהוא מדלג על גבי שולחנות וקופץ מפה לשם. פתאום ראה בחלומו את ידיד נפשו הת’ ישראל דוברוסקין הי”ד שנרצח זמן מה קודם לכן על ידי מחבלי הפדאיון, וצועק לו: “מה אתה עושה כאן? הרי ישחטו כאן את כולכם!”… — מ.ז.].

“אֵם זקנה לו בירושלים. היא מפצירה בו לעתים קרובות שיבוא הביתה וישהה במחיצתה. אחר קריאת מכתביה, מסתגר שמחה בחדרו ובוכה. רוצה היה לנסוע אל אמו, אך כיצד יכול לעזוב את בית הספר ואת חניכיו, ילדי טיפוחיו?!

“גם רגעי חייו האחרונים היו קודש לחניכיו. בהיותו כבר במצב של גסיסה בביה”ח ‘אסף הרופא’ בצריפין, והוא בהכרה צלולה לחלוטין, הפיל תחינתו לפני הרופא ומלמל בשארית כוחו: ‘דוקטור, תן לי עוד רגע, וספר לי מה שלום ילדיי’ — כשכוונתו על ילדיו–מחונכיו–מושפעיו. — וכשהרופא מרגיעו, אוזר שמחה כוחותיו האחרונים וזועק “שמע ישראל, ה’ אלוקינו, ה’ אחד”. הקול נקלט מחוץ לחדר, ידידים פורצים אל מיטתו, עומדים ובוכים — שמחה נם כבר שנת נצחים שלו” (‘מעריב’, ב’ באייר תשט”ז).

עידוד מהרבי

בתגובה לטבח ביקש הרבי מראשי כפר חב”ד ומעסקני ציבור להרחיב את כפר חב”ד, ולהמשיך בפיתוחו ובבניינו.

ואכן, ביום השלושים לרצח נהרו אלפי חסידים ואוהדים לכפר חב”ד לטקס אזכרה בשילוב הנחת אבן הפינה לאגף דפוס שנקרא “יד החמישה”, לזכר חמשת התלמידים והמדריך שנרצחו [בימים בהם נקבע השם, השישי נאבק על חייו — מ.ז.]. טקס זה נועד גם להצדיע לאותו קומץ חסידים ששתה מבור התרעלה הן ברוסיה הסובייטית והן בארץ ישראל, ואף על פי כן אינו נמוג אחורה אלא מקים מוסד נוסף. לאחר הנאומים הניחו המשפחות השכולות את אבן הפינה לבית הספר ‘יד החמשה’ על שם הנרצחים, כשהגב’ פארדל זילברשטרום, אמו של ר’ שמחה הי”ד, ובניה, בולטים בהשתתפותם.

זמן קצר לאחר מכן, הרבי אף שלח משלחת בחורים לארץ הקודש שהרימה את המורל השפוף של חסידי חב”ד בארץ ישראל, והפיחה רוח אמונה ועידוד (ועל כך סופר בהרחבה בהזדמנויות אחרות).

אגרת נחמה מיוחדת (מופיע באגרות קודש, אגרת ד’תמא) שלח אז הרבי אל האם השכולה, מרת פראדל ע”ה, בה עודד אותה הרבי והפיח בה כוחות:

ב”ה, י”ב סיון, תשט”ז

ברוקלין.

מרת פראדל תחי’

ברכה ושלום!

קבלתי הידיעות על דבר היום דהנחת אבן הפנה לבית ספר בכפר חב”ד, ונעם לי להוודע ביחוד אשר נוכחה והשתתפה בזה, כי הרי כל ישראל מאמינים בני מאמינים אשר העיקר באדם הוא נשמתו חלק אלקה ממעל ממש, ואשר הנשמה נצחית היא, וכיון שתכלית בריאת האדם עלי אדמות הוא לפעול בעולם גם בעולם הזה הרי כשמקשרים את הנשמה בפעולה בעולם ובפרט בפעולה ההולכת ונמשכת ומביאה פירות ופירי פירות, הרי זהו נצחון נגד המות והקורת רוח היותר גדולה שאפשר לגרום להנשמה, ובפרט כשנעשים הדברים באותו המקום אשר שם קרה המאורע, ותקותי חזקה אשר בורא עולם ומנהיגו יברכה באריכות ימים ושנים טובות ובעיני’ תראה תלמידים חניכים מבתי הספר לתורה ולמלאכה אשר השתתפה בהנחת אבן הפנה תלמידים לשם ולתפארת לישראל, ממשיכים באותה הדרך אשר עלי’ הלך בזה שמחה הי”ד ואשר לזה הקדיש את חייו, עדי יקויים היעוד הקיצו ורננו שוכני עפר.

בודאי הסתדרה בעבודה מתאימה למצב בריאותה והשי”ת יחזקה ותקבל רוב נחת אמיתי מכל יו”ח שיחיו…

בברכה לאורך ימים ושנים טובות ולבשורות טובות בכל האמור.

האח הגדול, ר’ אהרן מרדכי, שכמו תמיד לא עשה צעד קטן כגדול מבלי לשאול את הרבי ולהיוועץ עמו, שיגר אגרת לרבי בו שאל מה לעשות לגבי הירושה שהותיר אחיו, ועל כך זכה לתשובה מפורטת. בין השאר ענה לו הרבי: “…צריך היה לתת מסכום זה לירה לכל אחד מהיורשים — ומובן זה ע”פ המבואר בכמה ספרים רוחניות הענין דירושה … ועיקר הסכום הרי צריך לדעתי להקדיש, לענין או למוסד הנמצא בכפר חב”ד, ומה טוב בקשר עם הקייטנא בשנה זו או יסוד מוסד המשך לימוד תלמידי בתי ספר הרשת. מהנכון גם כן שבאופן חד–פעמי יקנו מסכום הנ”ל סידורים בשביל כל הכתה או גם בית הספר שהיתה בהנהלת שמחה הי”ד”.

מפליא כי הרבי התייחס לתוכן מצבתו, וציין: “צריך הוא להערך בנוסח כזה שיוזכר שם כ”ק מו”ח אדמו”ר או עכ”פ שם חב”ד ליובאוויטש והטעמים מובנים, שכל הקוראו במצבה יזכיר גם תיבות אלו שבמילא מעוררים זכות אחרים, וק”ל”.

 

(פרק זה הוא מתוך ספר העומד לצאת לאור על דמותו של אחיו, הרה”ח הרב אהרן מרדכי ע”ה זילברשטרום. מי שיש לו סיפורים, עדויות או מסמכים על אודותיו, מתבקש לשלחם בהקדם למייל: bookmz@gmail.com)