היום זה לא אתמול

למה באמת הרבי “עזב” אותנו, בעיני בשר, ואיננו “מפנק” אותנו כמו פעם בדולרים לברכה והצלחה, בכוס של ברכה, בקונטרסי לימוד חדשים, בהתוועדויות מיוחדות? בוודאי שיש מסר כלשהו בכל זה, אם כן - מהו? • התוועדות נוקבת שנובעת מעומק לב קרוע ומרותח

היום זה לא אתמול

מספר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס: המשפיע המפורסם ר’ שמואל בצלאל שעפטיל (שכונה בקצרה “הרשב”ץ”), שהיה מורם ומדריכם של אדמו”ר הרש”ב ואדמו”ר הריי”צ, היה נוהג לספר בהתוועדויות עם תלמידים את הסיפור הבא:

היה פעם יהודי פשוט, שאמנם השתדל לקיים את מה שידע, אבל הוא ידע רק מעט מאד. מלאכתו של אותו יהודי הייתה מלאכת העגלונות. מידי יום היה קם השכם בבוקר, מאכיל ומשקה את סוסיו, מושח בשומן את גלגלי העגלה, ויוצא להסיע נוסעים ומשאות למרחקים עדי ערב. העבודה הייתה קשה מאד, הדרכים באותם ימים היו משובשות והיה צורך להתאמץ ולהתייגע מאד בניווט הסוסים והעגלה שלא יסטו מהדרך, שלא ישקעו ברפש ובבוץ, ושיסחבו היטב את הנוסעים והמשא הכבד אל היעד המבוקש. לכן הקפיד תמיד אותו יהודי לאכול לשובע פת שחרית בבוקר לפני תחילת העבודה, כדי לצבור כוחות לעבודה הפיזית הקשה שהייתה מנת חלקו.

בנו של אותו יהודי לא היה מלומד יותר מאביו, ואולי ידע אפילו פחות ממנו. משגדל הבן הכניס אותו אביו לעבודה יחד עמו. מוקדם מאד לפנות בוקר, היו שניהם קמים, נותנים מאכל ומשקה לסוסים, מושחים בשומן את גלגלי העגלה, מתפללים בחפזון כמה שידעו, אוכלים פת שחרית ויוצאים לעבודת היום.

פעם אחת השכימו השנים כדרכם לפנות בוקר כמנהגם תמיד, אבל הפעם הודיע האב לבנו: היום הוא צום שבעה עשר בתמוז. לכן לא נוכל לאכול כפי שאנו עושים תמיד. עלינו לצום עד הלילה, עד צאת הכוכבים. הבן לא קיבל זאת כל כך בקלות, בפרט שלא הוא ולא האב ידעו מה ארע בדיוק בשבעה עשר בתמוז, אבל ברירה לא הייתה לו והוא ציית ללא אומר ודברים. יצאו השנים לדרך לעבודת היום כשבטנם ריקה. העבודה הייתה קשה הפעם יותר מתמיד, נדרשו מאמצים רבים יותר לנווט את הסוסים והעגלה. כמה פעמים הם סטו מהדרך, העגלה התהפכה, המשא הכבד נפל ממנה, ורק בהרבה עמל ויגיעה הצליחו בקושי לחזור ולעלות על דרך המלך. הבן כעס ורטן כל הזמן על אביו שהכריח אותו לצום ולעבוד כל כך קשה בלי לטעום מאומה, אבל שוב לא הייתה לו כל ברירה. בימי הקיץ, ובפרט בתקופת תמוז, הימים ארוכים מאד, ובמיוחד באותו אזור בו שהו נכנס הלילה בתקופה זו מאד מאוחר, בסביבות השעה אחת עשרה בלילה, כך שהבן המסכן נאלץ לצום, בלי לדעת על מה ולמה, עד מאוחר מאד בלילה, כשנגמר הצום.

למחרת בבוקר קם האב כרגיל לעבודה, אבל הבן מתהפך על משכבו ואינו רוצה לקום. כל מאמציו של האב להוציא אותו מהמיטה עלו בתוהו: אינני מוכן, אינני מסכים, קרא הבן בתגובה לניסיונות אביו להעירו, אין לי שום חשק לעבוד כל כך קשה תוך כדי צום שעות רבות כל כך! כששמע האב והבין מה מעיק על בנו. חושב הוא כי גם היום יצטרך לצום כמו אתמול - התחיל לטלטל אותו בחוזקה ולקרוא אליו: קום בני, התעורר, אל לך לדאוג ממה שהיה אתמול, “היינט איז ניט נעכטן” - היום זה לא אתמול!

וכשהיה הרשב”ץ מספר זאת לתלמידים, היה חוזר ואומר וחוזר ואומר שוב ושוב: הערט זיך איין קינדערלאך - הקשיבו היטב ילדים: “היינט איז ניט נעכטן” - היום זה לא אתמול.

תקופה חדשה לגמרי

כ”ב שבט תשמ”ח, יום הסתלקות הרבנית חיה מושקא נ”ע, הוא לא רק יום הסתלקות והילולא של הרבנית הצדקנית, אלא זהו בעיקר יום בו מתחילה תקופה חדשה בנשיאות הרבי שליט”א מלך המשיח. הרבי אומר זאת במפורש ובהדגשה רבה, עד כדי השוואת השינוי בתקופה חדשה זו לגבי קודם - לשינוי שהיה בי”א שבט תש”י ובפרט בי”א שבט תשי”א, כשהרבי שליט”א קיבל רשמית את הנשיאות והתחיל לדבר על ההנהגה המיוחדת של הדור השביעי.

מילים אלו, אודות התחלתה של תקופה חדשה והנהגה חדשה, כאשר “לא נותר אלא ענין אחד ויחיד - עמדו הכן כולכם לבנין בית המקדש השלישי”, אומר הרבי בפעם הראשונה בש”פ ויגש תשמ”ז. הרבי הוסיף ואמר שאין לחשוש שמא זהו “ווילדע רייד” (דיבורים פראיים), שכן צריך לומר את האמת על פי תורת אמת ולא להתפעל מהעולם, מה גם שהעולם מוכן לזה. וגם כשטוענים ש”חנטו חנטיא וספדו ספדיא”, מדגיש הרבי שם, צריך לומר את האמת על פי תורת אמת ולא להתפעל, ובפרט שהעולם כבר מוכן לזה. גם לאחר מכן, בקשר לשנת הארבעים לנשיאות, סביב י’–י”א שבט תש”נ, הרבה הרבי לדבר על כך שמגיעה תקופה חדשה ומצב חדש, תוך שהרבי מדגיש שוב ושוב שזה דווקא למעליותא, וצריך להסתגל לחשוב ולנהוג במושגים אחרים לגמרי.

דיבורים אלו הביאו לדיונים רבים וגם לויכוחים בין אנ”ש והתמימים - למה בדיוק הרבי מתכוון. מה וכיצד צריך לעשות באופן חדש לגמרי. כנהוג בין יהודים - “אין דעותיהם שוות”, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ולא מגיעים לעמק השווה.

פעם, אחרי דיון כזה, שהיה סוער במיוחד, פגשו היוצאים את המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס והחליטו לשאול לחוות דעתו. ” ר’ מענדל, מה אומרים אתם?” פנו אליו, “מה הרבי מתכוון באומרו שנכנסים לתקופה חדשה וצריך לחשוב ולהתנהג לפי מושגים אחרים לגמרי?”

“פשוט מאוד”, השיב ר’ מענדל, כמעט ספונטנית, מבלי לחשוב פעמיים: “תקופה חדשה פירושה “אז מ’דארף אויפהערן בלאפן” (שצריך להפסיק ‘לבלף’). צריך להתחיל להיות באמת כפי שצריך להיות”.

יש דברים שלא רוצים לדבר עליהם, לא מסכימים אתם ולא רוצים אפילו לחשוב עליהם. אבל לפעמים יש צורך, בפרט בהתוועדות חסידותית, לצאת קצת מן הגדרים, גם הגדרים של קדושה ואלקות, ולחשוב קצת בקול רם מה רוצים מאתנו במצב העכשווי.

ארבעים שנה ויותר
על הכתפיים

כשמלמדים תינוק ללכת בכוחות עצמו, נותנים לו בתחילה יד והולכים יחד עמו. אבל עד שלא יעזבו את ידו ויניחו לו ללכת בכוחות עצמו ממש - הוא לעולם לא ילמד ללכת. רק כאשר הוא נשאר לבד כביכול, מבלי להישען על אביו או על אמו - הוא לומד ללכת על הרגלים שלו, בכוחות עצמו. כך גם בלימוד שחייה, וגם בנהיגה: כל לימודי ה”תיאוריה” לא יועילו, אם לא “יעזבו” את התלמיד, כביכול, וישליכו אותו לתוך המים. שם יהיה עליו לשחות בכוחות עצמו.

כך הוא גם בכל רב ותלמיד - וזו הדוגמא שהרבי עצמו נתן כמה פעמים, בפרט בקשר לארבעים שנה אחרי תש”י שאז “קאים אינש אדעתא דרביה”: כאשר הרב מלמד את התלמיד באופן המובן לו ובצורה שבה הוא רגיל לחשוב - התלמיד לעולם לא יתרומם ממצבו ולעולם לא יתחיל לחשוב בצורה אחרת. רק כאשר הרב “עוזב אותו” כביכול - אף שח”ו לקרוא לזה “עזיבה”, שכן ההורים, המורה והרב נמצאים תמיד לידו ומשגיחים על כל צעד ושעל שלו. אלא שכך מלמדים אותו להשתמש בכוחותיו–הוא כראוי ולא להישען רק על היד המחזיקה אותו - רק אז הוא לומד ללכת ולהתקדם. רק אז הוא מפסיק לחשוב במושגים הילדותיים שלו ומתחיל להתקדם לאן שרוצים להביא אותו. וזאת, גם אם בתחילה הוא מתבלבל ונוטה לצדדים, ואפילו נופל שוב ושוב.

הילד צועק בוכה ומבקש: אבא, תן לי יד, אני לא יכול, אני נופל! והאבא כאילו “מתאכזר”, לא שומע ולא מאזין. הוא מסתכל ומשגיח על כל צעד ושעל, הכל מחושב ומדויק, ובצורה נסתרת ובלתי מורגשת כל כך הוא אכן מוליך ומנהיג. אלא שהוא דורש ותובע: הגיע הזמן שתלמד כבר ללכת על הרגליים שלך. זה הרבה יותר קשה אך בסופו של דבר זו המתנה הגדולה ביותר שהאב נותן לבן, שהוא יהיה כביכול עצמאי, שיהיה “שייך לעניינים” מצד עצמו ובכוח עצמו ללא שיצטרכו להחזיק אותו כל הזמן. הדבר כל כך חשוב ויקר עד שכביכול “שווה” לאב כל הכאב והחולשה ואפילו הנפילות של הבן לרגע קטן.

כך גם בנמשל - במשך ארבעים שנה ויותר פינק אותנו הרבי ונשא אותנו ממש על כפיים. הוא האזין לכל הצרכים הקטנוניים שלנו בסבלנות ובאהבה. הוא הקדיש המון זמן ב”יחידויות” פרטיות וגם במכתבים וב”צעטלאך” “לעזור לנו ללכת”. הוא ליטף ועודד אותנו כשהיה צורך בכך ונתן גם גערה או אפילו סטירה קלה במקום שהיה צריך. הוא מסר ונתן את הזמן שלו, היקר מכל יקר לאין קץ כדי להתוועד עמנו. עמד שעות רבות לתת לנו דולר לצדקה, עם ברכות וישועות נפלאות. לחלק כוס של ברכה. לקבל פני”ם ולתת ‘זיסע לעקאח’ ועוד.

ואנחנו - נשארנו מה שאנחנו. אותו דבר, כמעט ללא שינוי. וגם אם פה ושם עשינו איזשהו מאמץ קטן - היינו בטוחים שמגיע לנו על כך את כל העולמות, עם הלוויתן ושור הבר ויין המשומר. כאשר לא התחלנו אפילו להבין מה רוצים מאתנו.

הרבי מדבר על כך שצריך לזעוק ולהרעיש שרוצים, חסרים וזקוקים ל”משיח נאו” - ואנחנו לא מבינים מדוע זה כל כך נחוץ ודחוף. הרבי זועק “קער א וועלט היינט” (הפוך את העולם היום) - ואנחנו עשינו טובה, עשינו “קולע” והתהפכנו בפועל ממש עם הראש למטה והרגליים למעלה. הרבי תובע “אידן, גייט ארויס פון גלות” (יהודים, צאו מהגלות) - ואנחנו “יצאנו” מבית–הכנסת הביתה, לאכול, לישון ולהתפנק. וכפי שהרבי אמר אז שבוודאי יקבל אחר כך מכתבים שלא צריך להתרגז ולצאת מהכלים יותר מדי.

הרבי אומר “עשו כל אשר ביכולתכם” - ואנו “לא נגע ולא פגע”. הרבי דורש ללא הרף “לחיות עם משיח”, ואף לצאת בריקוד “בתופים ובמחולות”, על הגאולה שמגיעה תיכף ומיד ממש, ומוסיף (שיחת ש”פ תצא תשמ”ח): “ואדרבה, ינסו וייווכחו” - ואנו מנענעים בראשנו לאות הסכמה. הרבי מכריז “הגיע זמן גאולתכם”, “העולם כבר מוכן לגמרי לגאולה” ומכיוון שכן, נדרש מאתנו רק “קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”. ועבודה זו, ממשיך הרבי ואומר לנו, מוטלת עליכם, אתם שנבחרתם להיות “בני לוי”, חסידי חב”ד, אנ”ש, תמימים ושלוחים.

אלו שבתוך החושך כפול ומכופל הזה מסיימים את המלאכה ועושים את העבודה המיוחדת של דורנו - הבאת התגלות וביאת המשיח בפועל ממש. ואנו שומעים, חוזרים על הדברים, רושמים אותם ומניחים על המדף, ולא מתחילים לזוז. לא מתחילים להבין שכאן נדרש מאתנו משהו מיוחד. להפסיק לחיות באופן של “בלוף” ולהיות (ולפחות להתנהג בפועל) כפי מה שרוצים מאתנו: “לחיות עם משיח” בעצמנו, כראוי לגודל השעה. להשקיע עצמנו בלימוד ענייני גאולה ומשיח. לקרוא לעולם כולו לקבל את מלכותו של מלך המשיח ולבקש ממנו שיבוא וימלוך עלינו, ככתוב “וביקשו את ה’ אלוקיהם ואת דוד מלכם” - שאת כל זה מבטאת הקריאה וההכרזה “יחי אדוננו”.

ואז מגיע הרגע בו הרבי מחליט “לזרוק אותנו למים” ולא לחכות עד שנגיע בעצמנו למה שהיינו צריכים להיות. הוא כאילו “עוזב” (ח”ו וח”ו) את אחיזתו בידינו, והשאיר אותנו עומדים “לבד” כביכול, מבולבלים ומאוימים להיסחף בזרם המים הזדונים. התחלנו להרגיש שאנו טובעים ח”ו, והיינו מוכרחים להתחיל סוף סוף להזיז את האצבעות ולהתחיל לעשות משהו כאילו בכוחות עצמנו. זה בכלל לא זה, אבל לפחות נרגש בנו שכך אי–אפשר להמשיך בשום אופן.

האכפתיות מהמצב הקיים וההשתוקקות לגאולה עתה כבר אינם רק “מפני הציווי”. היום אנו משתוקקים באמת (עד כמה ששייך לומר עלינו בכלל איזו מילה שקשורה עם האמת) “זעהן זיך מיט’ן רבי’ן”, ולשם כך אכן אנו “חסרים וזקוקים” ל”משיח נאו” דווקא, באופן שאי אפשר לקבל מצב שהדבר מתעכב אפילו עוד רגע. גם אם אין לנו שום הבנה ושום מושג במה שקורה כאן - הרי אפשר להרגיש שהחלה תקופה חדשה והנהגה חדשה. כל המצב השתנה לגמרי וכל צורת החיים החסידותית של כל מי ששם ‘חסיד’ ו’תמים’ ו’שליח’ נקרא עליו - השתנתה.

בתקופה החדשה הנוכחית (נכון לשעת כתיבת הדברים, וכולנו תקווה ובטחון שבעוד רגע כל זה יהיה שייך כבר להיסטוריה) - הדברים שוב אינם טבעיים ורגילים כל כך. כיום נדרש מאמץ גדול הרבה יותר כדי לחיות עם הרבי. איננו מתעוררים מידי כמה לילות כדי לשמוע שיחה או מאמר. איננו שומעים את דיברות הקודש ואיננו רואים את הרבי בעיני בשר. למרות כל המעלות של קלטות הוידאו והאודיו, שעל ידם שומעים את הקולות והלפידים שהיו בעבר והם חיים ונצחים כנתינתם מסיני. דרכם ממשיך הרבי שליט”א להורות את הוראותיו הקדושות העכשוויות והאקטואליות לרגעים אלו ממש, כשם שהוא עונה ב’אגרות קודש’ שכתב בעבר תשובות בהירות ואקטואליות לרגע זה ממש.

ובכל זאת אי–אפשר בשום אופן להשוות זאת ל”שידור חי”, מדברים שרואים ושומעים בפועל ובפשטות את הרבי אומר עכשיו ברגע זה. שוב איננו מקבלים בפשטות ובגלוי מידו הקדושה “שליחות מצווה” לצדקה או “כוס של ברכה” וכדומה. ובדרך הטבע קשה הרבה יותר במצב כזה לחיות עם הרבי.

ואנחנו צועקים בכל כוחנו, כבר לא “מפני הציווי”: אבא, איננו יכולים, איננו מסוגלים, ראה מה קורה פה, הכל הפוך, אי אפשר יותר לסמוך על אף אחד ועל שום דבר, הכל מתפרק, שום דבר לא מסתדר ואדרבה, נדמה שכל מה שהיה בו טיפה אמת מתבטל. נשארנו מתוסכלים, המומים, מבולבלים, מתחילים לריב זה עם זה ולא מסוגלים להחזיק מעמד כך אפילו רגע אחד נוסף.

ואבינו מלכנו לא מוותר. הוא רוצה שנבין מה רוצים מאתנו, וסוף סוף נהיה עם כל הפחיתות שבנו, שייכים באמת לאלקות, שייכים באמת אל הרבי מלך המשיח שליט”א, גם מצד עצמנו. הוא מאמין בנו ובוטח בנו ונותן לנו את כל ה’קרדיט’ בנוגע לכל העניינים, עד לגילוי עצמות ומהות ממש. הוא רוצה דווקא שהיש הנברא דווקא יהיה חד ממש עם היש האמיתי.

ודווקא בתקופה זו, הרי כל אשר בשם חסיד יכונה, עושה כל מאמץ -  ואדרבה, דווקא בגלל שזה קשה יותר, הרי מתבקש ונדרש ביתר שאת - “האלטן זיך אין די קליאמקע” (לאחוז ב”ידית הדלת”), בלשון הפתגם הידוע. כלומר: שאף אם הוא נמצא כמעט לגמרי בחוץ, הרי הוא נאחז בכל כוחו בידית הדלת, לשמור על קשר כלשהו. לאמר: אינני יודע כמה אני בפנים, אבל בחוץ - אינני מוכן בשום אופן להיות!

חינוך הילדים יהיה בהתאם

חשוב להדגיש: למרות כל הנאמר, איננו מסכימים ח”ו לגבי מה שקורה כאן - אבל אסור לנו להתעלם ממה שתובעים מאתנו: להפסיק לחשוב במושגים הילדותיים שלנו, ואפילו לא במושגים אמיתיים ונכונים מן התקופה הקודמת בלבד. עלינו לדעת שהרבי מוליך אותנו כאן למשהו אחר לגמרי, והוא דורש ותובע מאתנו “אויפהערן בלאפען” (להפסיק לנהוג באופן של “בלוף”), להתחיל לחשוב, לדבר, לעשות, להבין, להרגיש, לרצות, להתענג ולחיות - במושגים של “ימות המשיח, שבהם נמצאים עתה”. למלא את השליחות המוטלת עלינו, הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש, תוך געגועים ותשוקה עזה, כואבת ותובעת ללא הרף, ששום דבר לא יוכל להטות אותה ולהשקיט אותה, וביחד עם זה, ועוד הרבה יותר, שמחה גדולה וריקודים “בתופים ובמחולות” על הגאולה שמגיעה תיכף ומיד ממש.

חשוב מאד, כיוון שכעת הוא זמן הרישום למוסדות חינוך ולישיבות - לוודא שהבן או הבת יקבלו אכן חינוך בכיוון זה, חינוך שיהיה חדור כולו בדבר היחיד שנותר - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש. ולא לסמוך שאת זה הוא יקבל בבית, כי הניסיונות הוכיחו לצערנו שלפעמים רבות הוא עלול להתאים את עצמו לסביבה, ולשכוח מהשליחות והתפקיד.

דווקא מתוך שתי תנועות אלו יחדיו - שהן הפכיות בתכלית זו מזו ואין סתירה יותר גדולה מזו, אבל שתיהן קיימות בכל התוקף והעוצמה בכל רגע ורגע - בוקעת הקריאה והזעקה וההכרזה הפועלת את ההתגלות לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!