עומדים אנו בסמיכות לז’ אדר, יום ההולדת ויום ההילולא של משה
בהשגחה פרטית, מסיימים את המחזור השלושים של לימוד הרמב”ם בסמוך לקריאת פרשת ‘זכור את אשר עשה לך עמלק’. בין השניים יש קשר ושייכות מופלאה השופכת אור חדש על האמונה שמשיח צדקנו צריך להיות בגוף גשמי דווקא * התוועדות חסידותית ללא כפפות
עומדים אנו בסמיכות לז’ אדר, יום ההולדת ויום ההילולא של משה רבינו. אי אפשר כמובן להתעלם מכך שזו שבת פרשת זכור, שבה במיוחד עלינו לזכור ולמחות את עמלק. ועל כולם – סיום הרמב”ם היומי. ובפרט על פי הוראות הרבי מלך המשיח שליט”א, שהובאו גם במסגרת זו פעמים רבות, להרעיש את העולם כולו בכינוסים והתוועדויות מיוחדים של סיומי הרמב”ם. ולעשות הכל שישתתפו בזה ציבור גדול ככל האפשר בכמות ובאיכות, רבנים ואנשי ציבור וכו’.
בסיומים עצמם, להדגיש שהרבי קורא לכל אחד ואחת להצטרף ולהשתתף בלימוד הרמב”ם היומי באחד משלושת המסלולים. וביחד עם ה’שטורעם’ בכינוסים הגדולים, מוטל גם על כל אחד ואחת לערוך “סיום הרמב”ם” פרטי בכל הזדמנות בתקופה זו, בכל שיעור, בכל כינוס או אסיפה ובכל מקום אפשרי. ולא לשכוח את העיקר בתקופתנו המופלאה – ש”סיומים” אלו לא יהיו כאילו ח”ו דבר נפרד מהעניין שהזמן גרמא, הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות, קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.
למה הנבואה מעיקרי הדת?
”תורה ציווה לנו משה” – משה רבינו. ו”ממשה עד משה לא קם כמשה” – הרמב”ם, שציווה לנו את התורה שבעל פה כולה. שזהו המיוחד בספרו של הרמב”ם, המכיל את כל התורה כולה: יכול אדם ללמוד בישיבות ובכוללים שנים רבות, וללמוד ברצינות ולהספיק הרבה. ובכל זאת ייתכן שלנושאים מסוימים בתורה הוא כלל לא יגיע – החל מאמונות ודעות ועיקרי האמונה, דיני נבואה, משיח צדקנו ותחיית המתים, קורבנות ובית המקדש וכו’. רק בספרו של הרמב”ם נמצאים כל הדברים ממש, כל התורה כולה.
אלא שישנם השואלים, לשם מה בכלל חשוב להדגיש כי את התורה ציווה לנו משה – וכי משה הוא שציווה את התורה? והרי הקב”ה הוא ורק הוא נותן התורה ומצווה המצוות, ומשה רבינו אינו אלא שליח. מדוע חשוב ונוגע ונחוץ לדעת כי השליח הוא משה דווקא ולא מישהו אחר, או בכלל לא בן אדם? והרי ברור שהקב”ה היה יכול לעשות שהתורה לא תגיע אלינו בכלל דרך אדם מסוים אלא באופן אחר. מדוע חשוב כל כך להדגיש את האדם, את משה רבינו? וישנם אפילו כאלו שבכלל אינם שואלים, אלא הם באים בטענות וטרוניות קשות, שיותר מדאי מדגישים את משה, שאינו אלא אדם הקרוץ מחומר, כאשר העיקר לכאורה צריך להיות אך ורק הקב”ה!
ולכן חשוב להדגיש ולחזור ולהדגיש שוב ושוב שעל פי שלוש עשרה העיקרים שקובע הרמב”ם (בפירוש המשניות שלו בסוף פרק חלק שבמסכת סנהדרין), שהם היסודות והעיקרים של אמונת ישראל – האמונה במשה רבינו כבשר ודם מקבל התורה, כמו גם האמונה במלך המשיח כבשר ודם, נשמה בגוף גשמי דווקא, היא מעיקרי האמונה.
ו”עיקרי האמונה” אין פירושם רק שעניינים אלו הם הדברים החשובים ביותר – שבת היא לא מעיקרי האמונה, וגם לא ברית מילה או מצוות חשובות אחרות. – פירושם של עיקרי האמונה הם דברים כאלו שהם העיקרים והיסודות של כל אמונתנו וכל התורה והמצוות, ובלעדיהן אין שום משמעות לכל השאר. וכך בדיוק צריך להתייחס לאמונה בעובדה ש”הא-ל מנבא את בני האדם”, לאמונה במשה רבינו, לאמונה בנשיא הדור שבכל דור ודור, והעיקר לאמונה ברבי מלך המשיח – שאלה הם חלק עיקרי מעיקרי האמונה, ובלי זה כביכול אין אמונה ואין יהדות ואין תורה ואין מצוות!
מדוע נוגע לכל האמונה היהודית ש”הא-ל מנבא את בני האדם”, ונבואת משה רבינו – בוודאי יכול הקב”ה להעביר את כל המסרים שהוא רוצה להעביר לנו באיזה אופן שהוא רוצה. אבל בגלל שעיקר התכלית היא דירה בתחתונים, רוצה הקב”ה שהכל ייעשה דווקא על ידי התחתונים, על ידי אדם גשמי, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי.
לכן ענין עיקרי באמונה, דבר שנוגע לכל האמונה, היא העובדה שהקב”ה שוכן ומתלבש כביכול בבני אדם ומנבא את בני האדם.
אילו היינו אומרים שהקב”ה אינו יכול לשכון ולהתלבש באדם גשמי, פירושו של דבר שלא יכולה להיות דירה לו יתברך בתחתונים. לכן מעיקרי האמונה שהדברים יכולים וצריכים לעבור דווקא על ידי נביאים, בני אדם גשמיים, דירה בתחתונים.
ואם שאר הנביאים “יוצאים מעצמם” בשעת הנבואה, “עשתונותיהם מטרפות” והם נמצאים אז במצב של שינה או עילפון, לא תחתונים כמות שהם – הרי משה רבינו עומד על עמדו בשעת הנבואה. וכמות שהוא, אדם תחתון, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי, הוא “כלי” לגמרי לה’. הוא נמצא כל הזמן כמות שהוא בתכלית הביטול לה’, שכינה מדברת מתוך גרונו של משה ובו שוכן ומתלבש הקב”ה. לכן נוגע לכל האמונה לדעת ש”תורה ציווה לנו משה” דווקא, ועל ידו דווקא רוצה הקב”ה לתת את התורה לישראל, תחתונים שנעשים דירה לו יתברך בתכלית השלימות.
כך גם בקשר לביאת המשיח: יחד עם ההדגשה שמשיח הוא דווקא בשר ודם, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי, הרי זה מעיקרי האמונה – משום שזוהי התכלית של כל עם ישראל ושל כל התורה והמצוות, לכבוש את העולם כולו שיהיה דירה לו יתברך בתחתונים. אילולא זה, כאילו אין משמעות ואין תכלית ח”ו לכל התורה והמצוות.
וכפי המשל הידוע מהחייל היוצא למלחמה, שאף אם הוא עושה הכל כפי שמורים לו בקבלת עול מוחלטת, הרי אם אין הוא יודע כלל על המשימה אותה עליו למלא ועל היעד אותו הוא מבקש לכבוש, הרי גם אם יעשה כל מה שאומרים לו בשלימות, חסרה נקודה עיקרית ביותר בעצם היותו חייל!
בגוף גשמי דווקא
מסיבה זו עצמה ישנה הדגשה מיוחדת בתוך אמונה זו בביאת המשיח, שמשיח חייב להיות בשר ודם, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי.
כך כותב כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ בעיתון “הקריאה והקדושה”: ”רבים מעמנו בני ישראל, שלדעתם מאמינים הם, ואף הולכים לבית הכנסת להתפלל, סוברים כי גאולת ישראל תבוא על ידי אידיאל עולמי כל שהוא ולא על ידי גואל יחיד. כלומר, מאמינים הם במשיחיות, אבל לא באדם שיהיה משיחן של ישראל.
”שום סברא אינה רחוקה מהאמת יותר מזו של המשיחיות, ושום אשליית שווא יהודית לא הייתה כפירה ברורה כל כך כמו אשליית הרעיון המשיחי תחת משיח חי וקיים.
”התורה, הנביאים וחז”ל מרבים לדבר אודות משיח כגואל יחיד, כפי שהיה משה רבינו. על מלך המשיח מדברים הם, ולא על המשיחיות. וכך אומרים אנו בכל יום בעיקרי האמונה “אני מאמין … בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו”. המילים “שיתמהמה” ו”לו” מתייחסות לאדם חי, ולא לרעיון מת.
”משיח יהיה גואל יהודי, אדם שיהיה מנהיג גדול, ויבוא מזרעו של דוד המלך. לדברי הגמרא בריאתו עלתה במחשבת הבורא קודם שנברא העולם, כי הוא מהווה תכלית כוונת ריבונו של עולם בבריאה”.
[ואף שבגמרא מופיעה גם דעתו של ר’ הלל שאמר: “אין להם משיח לישראל”, וכפירוש רש”י “אלא הקב”ה ימלוך בעצמו ויגאלם לבדו”. אבל הגמרא דוחה את דבריו לגמרי מהלכה. הרמב”ם קובע את הופעת משיח בשר ודם מעיקרי האמונה. וכותב כי “מי שאינו מאמין בו או (אפילו אם הוא מאמין בו, אבל) אינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו”. והחתם סופר כותב (שו”ת חת”ס יו”ד סשנ”ו). כי מי שאומר היום כר’ הלל ש”אין להם משיח לישראל” הוא כופר בכלל התורה!]
מדוע כל כך נוגע שמשיח צריך להיות דווקא בשר ודם ולא שהגאולה תבוא על ידי הקב”ה בעצמו ללא מלך בשר ודם, עד שענין זה הוא מעיקרי האמונה – מכיוון שהמטרה היא דירה לו יתברך בתחתונים. והכוונה היא שדירה זו תיעשה דווקא על ידי התחתונים ובכוחותיהם שלהם מצד עצמם. ואם משיח ח”ו אינו בשר ודם, אין הוא אם כן מן התחתונים, ואין יכולה להתבצע על ידו תכלית הבריאה שהדבר ייעשה על ידי התחתונים עצמם.
תכלית זו של דירה בתחתונים מתחילה קודם כל במלך המשיח עצמו, כשם שעניינו של משה רבינו להביא את התורה לעולם מתחילה קודם כל במשה רבינו עצמו (שיחת ש”פ בא תשנ”ב) – קודם כל מהווה משיח עצמו “כלי” המכיל בתוכו את הקדושה האלוקית האין סופית של עצמותו יתברך בכל תוקפו ובל עצמותו. וזאת תוך היותו בשר ודם, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי. ולאחר מכן תפקידו ושליחותו להביא זאת לכל עם ישראל ומהם לעולם כולו. לא זו בלבד שהמלך המשיח הנו בשר ודם, אלא שעיקר עניינו הוא (לא להיות מופשט מן העולם ולעסוק רק בתורה ובעבודת ה’. משיח הוא לא רק “רב”, אלא בעיקר) “מלך מבית דוד”. ועליו להיות מעורה היטב היטב בתוך העולם, לנהל מלחמות עם אלו המנגדים ומפריעים לגילוי ה’ בעולם, “וילחם מלחמות ה’ “עד “ונצח”. שכל זה הוא מפני שעל ידו באה הכוונה האלוקית של דירה בתחתונים לידי שלימות. ולכן, יחד עם היותו עליון ביותר, “ירום ונישא וגבה מאד”, עליו להיות חלק מן התחתונים ועמוק בתוכם, כדי שדווקא התחתונים יעשו את הדירה לו יתברך.
ובאמת אצל משיח מודגשת העובדה שהוא חייב להיות בגוף גשמי עוד הרבה יותר מאשר במשה רבינו. שכן משה רבינו פעל את התחלת הענין של דירה בתחתונים, ואצלו היו הדברים עדיין באופן שהם באים בעיקר מלמעלה למטה, כדי לתת את הכח לתחתונים לפעול את הדירה לו יתברך. ואילו משיח הוא סיום והשלמת הדירה בתחתונים, ואצלו הדברים צריכים לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם. נמצא שאצלו מודגש עוד הרבה יותר שהדברים חייבים להתחיל דווקא מתוך הגוף הגשמי.
ומאותה סיבה, כיוון שמשיח הוא סיום והשלמת הדירה בתחתונים, ואצלו הדברים צריכים לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם, לכן דווקא אצל משיח לא די רק להאמין בו וללכת אחריו כמו במשה רבינו, אלא צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, מלמטה למעלה, ובקשת והכתרת העם בהכרזת “יחי המלך”. וכמו שכתוב “ובקשו את ה’ אלוקיהם ואת דוד מלכם” – “זה מלך המשיח וממנו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בם”. שהתחתונים דווקא יעשו אותו למלך, יקבלו את מלכותו ויכתירוהו, ועל ידי זה יוסיפו בו חיים ויפעלו את התגלותו כמשיח.
זו גם הסיבה שאנו מתעקשים כל כך על האמונה כי הרבי חי וקיים גם בגופו הגשמי כפשוטו ממש. וכל מה שהיה בג’ תמוז תשנ”ד, גם אם אין לנו שום הבנה מה כן קרה שם, הרי אנו מאמינים ובטוחים שבשום אופן לא היה שם שום ענין ח”ו של הסתלקות הנשמה מן הגוף.
רבים תמהים – לשם מה ההתעקשות הזאת שהרבי חי וקיים כפשוטו בגופו הגשמי, מה זה נותן, ולשם מה מתעקשים על זה כל כך. וכי הרבי צריך דווקא את היד הגשמית והאברים הגשמיים?! וכי אין הרבי יכול לפעול את כל העניינים ללא שיהיה בגוף גשמי?! וכי אי אפשר להתקשר לרבי ללא האברים הגשמיים? מדוע אפוא להתעקש “ללא שום צורך” דווקא על דבר שרבים לא מקבלים זאת כלל?
והאמת היא, שהתעקשות זו מיוסדת על האמונה המוחלטת בדברי הרבי שבדורנו זה לא תהיה ולא יכולה בשום אופן להיות הסתלקות הנשמה מן הגוף. ואין זו רק משמעות מדברי הרבי במקומות ספורים (שגם בזה די ומספיק לנו, כי גם מילה אחת של הרבי או אפילו רק המשמעות מדברי הרבי זו אמת מוחלטת ואין בילתה), שאולי מישהו חושב שניתן לדון ולהתווכח האם אמנם זהו פירוש הדברים שם – אלא שכך עולה ברור מכל תורתו המופלאה של הרבי מיום עלותו לנשיאות חב”ד.
לכן אין מקום לשאול לשם מה צריכים אנו לומר ולהיאבק על כך שהרבי נמצא גם עתה דווקא בגוף גשמי – שהרי זהו עיקר ענינו של משיח, דירה בתחתונים, ולכן זה מתחיל ממנו עצמו דווקא כפי שהוא גשמי.
עמלק מודרני
נגד אמונה מוחלטת זו בא עמלק להילחם. הוא בא לכל אחד ואחת מאתנו, כאשר הגענו ל”רפידים” – “שרפו ידיהם מדברי תורה”. כל זמן שעסוקים בתורה – תורתו של הרבי מלך המשיח, ובמיוחד בדבר-מלכות משיחות תנש”א-תשנ”ב – אזי אין מה לחשוש מאותו “עמלק”. שכן תורתו של הרבי ממלאת את כל מציאותו של היהודי, חודרת בו ומורה לו את הדרך האחת והיחידה – קדימה למתן-תורה, לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש, מבלי להתחשב בשום דבר ובשום ענין, יהיה מי שיהיה ומה שיהיה.
רק “כשרפו ידיהם מדברי תורה”, כאשר מנסים להרפות קצת את הידיים – אז עלול לבוא עמלק, חס ושלום. עמלק גם הוא “יודע את ריבונו” – הוא לומד נגלה וחסידות, הוא אפילו מתבונן ומתעמק באלוקות ומתפלל באריכות. הוא טוען גם לשייכות ל”דור השביעי” ועוסק בלהט ב”מאמרים ולקוטי שיחות של נשיא דורנו”. אלא שהוא בא להפריד בין התיאוריה ובין המעשה. בין התורה לבין הלב והידיים. הוא טוען שלא כל מה שטוב ואמיתי ברמה התיאורטית, טוב ואמיתי ברמה המעשית, בעולם-הזה הגשמי.
הוא מגייס לעזרתו את כל המילים הקדושות והאמיתיות שלמד. החל מ”כלים דתיקון” ו”אופן המתקבל”, ועד לאהבת ישראל ואחדותם של חסידים. ו”בכוח התורה” שלו רוצה הוא, רחמנא-ליצלן, להטיל ספקות (“עמלק” בגימטרייא “ספק”) ולקרר (“אשר קרך בדרך”) את היהודי, שלא יתקדם ללא חת בדרך הסלולה והכבושה, האחת והיחידה, המובילה למתן-תורה, לקבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.
אותו “עמלק” יודע למי להיטפל. הוא יודע שישנם אלו הנמצאים “בתוך הענן” – מלאים, חדורים ואפופים ב”ענני הכבוד” (של “כבוד מלכותך” – הדבר-מלכות), ואצלם אי-אפשר יהיה לפעול מאומה, גם עם כל ה”הוכחות” של מי ש”יודע את ריבונו”.
אבל ישנם אלו שנפלטו מן הענן, “הנחשלים אחריך”. והגיעו גם למצב של “ואתה עייף ויגע”, עייפים מהגלות, עייפים מהפעולות להביא את משיח. שהרי כבר עברו כך וכך שנים מבשורת הגאולה ועדיין נדמה שרואים את ההיפך, ועד כדי מצב של “ולא ירא אלוקים”.
לאלו הנמצאים במצב זה פונה עמלק עם כל עוצמתו. כולל העוצמה התורנית ואפילו החסידותית, ובעטיפה של התקשרות לוהטת באילנא דחיי. ומנסה לחבל באמונתם הלוהטת ובידיעתם הברורה כי אכן צועדים אנו ממש לקראת התגלות מלכנו משיחנו שליט”א בגאולה האמיתית והשלימה.
האמת היא, שבמלחמה זו יכול לנצח אך ורק משה רבינו. רק הוא מי שמנהל את המלחמה. רק העובדה שידיו מתרוממות או מורדות קובעת את גורל הקרב. רק “אנשי משה” מסוגלים להתמודד עם עמלק ולנצח למעלה מדרך הטבע.
כדי לנצח את עמלק (“היודע את ריבונו”) מחליט אפילו משה רבינו, ה”ראש” שלמעלה מכולם – “להרים את הידיים מעל הראש” – לא ללכת על-פי הראש והשכל, אלא דווקא להתעצם באמונה פשוטה ולוהטת שלמעלה מן השכל. שכן השכל מצד-עצמו – אפילו שכלו של משה רבינו, תכלית החכמה דקדושה – אין בכוחו לנצח את עמלק (כך מסביר אדמו”ר האמצעי ב”שער האמונה”). רק כאשר הולכים באמונה פשוטה ולוהטת, בלי שום חשבונות ובלי שום חישובים, גם לא כאלו שהם תכלית הקדושה – רק אז אפשר לנצח גם את עמלק ולהתקדם למתן-תורה, לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש.
”אנשי משה”, המנצחים במלחמה זו, יודעים ברור שמשה רבינו הוא ורק הוא מנהל את המלחמה. הוא ורק הוא מנצח את המלחמה. יודעים הם שהרבי אוחז בידו של כל אחד ואחת, קטן ככל שיהיה וחסר שכל רגש וכוח ככל שיהיה, והולך עמו בכל צעד ושעל עד לגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.