ה יה זה בשנת תשי”ג. קבוצת נערים חברי תנועת ה’מזרחי’, תושבי מקסיקו סיטי, יצאו לכפ

היה זה בשנת תשי”ג.  קבוצת נערים חברי תנועת ה’מזרחי’, תושבי מקסיקו סיטי, יצאו לכפר נוער מיוחד בניו–ג’רסי, על מנת לעבור הכשרה להיות מדריכים במסגרת תנועת הנוער של ה’מזרחי’.

יחידות אצל הרבי. אילוסטרציה | פרופ’ שלמה אקשטייןלקראת סיום הקורס המיוחד שנמשך קרוב לשנה, הוחלט לשלוח את קבוצת הנערים לסדרת פגישות עם מנהיגים יהודיים בארצות הברית, בעיקר באזור ניו–יורק שהייתה משופעת במנהיגים יהודיים. הנערים פגשו מקרוב את גדולי המנהיגים היהודיים של אז, מכל החוגים.

בין השאר זכו חברי הקבוצה לבקר בחצרות קדשנו 770. כבר אז, שנתיים בלבד לאחר קבלת הנשיאות, יצא שמעו של הרבי כאדמו”ר חכם ולבבי שתחום החינוך יקר במיוחד ללבו.

לאחר תיאום עם מזכירו הראשי של הרבי, הרב חודקוב, הגיעו חברי הקבוצה, נערים ונערות, אל 770. יום קייצי היה אותו היום. כבר בדרך, בהיותם ב”סאבווי”, התכונן מדריכם, שלמה אקשטיין (לימים פרופ’ שלמה אקשטיין, נשיא אוניברסיטת “בר–אילן”) לקראת הפגישה עם הרבי, והוא רשם לעצמו אי–אלו נקודות מעולם החינוך, שבהם ביקש לשמוע את דעתו של הרבי.

עם הכנסם לחדרו של הרבי, ביקש המזכיר מהנערים והנערות לעמוד בנפרד, הבנים בצד אחד של החדר והבנות בצד האחר. הייתה זו שעת ערב לא–מאוחרת. פניו של הרבי קרנו בחיוך עירני, כאילו זה עתה החל את סדר יומו.

הרבי עבר על רשימת המשתתפים מתוך רשימה שהוגשה לו, ולאחר מכן נשא את עיניו הזכות לעבר משתתפי הקבוצה. דממה של חרדת קודש מהפנטת שררה בחלל החדר.

“האם מישהו מבקש להציג שאלות כלשהן?” שאל הרבי כמעודד.

בשל יראת הרוממות שחשו הצעירים, התביישו לפצות את פיהם.

שלמה אקשטיין, מדריכם הצעיר, התקדם פסיעה אחת קדימה, וכחכך בגרונו. הרבי האיר אליו פניו בעידוד.

“מזה זמן רב שאני מתהלך בתהייה גדולה על ההשקעה הגדולה בתחום החינוך”, פתח המדריך הצעיר את דבריו, בשמו ושמא גם בשם כולם. “החניכים שלי הנוכחים כאן יהיו בעתיד מדריכים חינוכיים, והם עתידים להשקיע, כמוני, שעות רבות בחינוך קבוצות ילדים. אנו משקיעים זמן רב בחינוך, לעיתים על חשבון יכולת להגיע להישגים אישיים גבוהים. ניסיוני הראה שפעמים רבות ההשקעה הגדולה יורדת לטמיון, כאשר ילד שהושקעו בו כוחות רבים, עוזב לבסוף את הווי החיים הדתי, ולעיתים אף מתבולל לחלוטין בחברה הגויית שבמקום מגוריו. חניך כזה הוא כישלון צורב למחנך. מקרים מעין אלו מעלים תהיות וסימני שאלה:  למה בעצם עלינו להתאמץ? למה להשקיע?”.

לאחר הרהור קצר, הוסיף המדריך: “לזכות ולעונג לי לשמוע את חוות דעתו של הרבי בעניין זה; וכיצד אדע כי ההשקעה הגדולה שלי משתלמת”.

הרבי האזין בקשב רב לדברי העלם, ושוב לשניה קצרה נתלתה בחלל ‘גן עדן העליון’ אותה דממה קסומה של יראה, יראת כבוד ורוממות. ואז פתח הרבי בדברים מאלפים על דברי נעים זמירות ישראל “הזורעים בדמעה ברינה יקצורו”:

“הזורעים בדמעה זו מצווה; חיוב המוטל על כל יהודי”, הטעים הרבי בנינוחות. “לזרוע אידישקייט, זה דבר הדורש השקעה עצומה, ‘בדמעה’; אי אפשר להתחמק מהציווי הזה. אך יחד עם זאת, מבטיחה התורה גם כי מי שיזרע בדמעה, “ברינה יקצורו”. יש בכך משום הבטחה שבסופו של דבר נוכל לקצור את פירות הזריעה”.

הרהר הרבי קמעה, וסייג את דבריו: “אך לא תמיד מובטח לנו שמי שזרע בדמעה, הוא עצמו אכן יזכה לראות בעיניו גם את הקצירה”.

וכאן המחיש הרבי את משל הזריעה והקצירה, בסיפור שכביכול אירע עם אחד מתלמידי הקבוצה, וכבדרך–אגב גילה בקיאות בזמני הפעילות של קבוצת הנערים, משל היה שם בעצמו…

“בהיותך במקסיקו”, היישר מבטו לעבר המדריך שלמה אקשטיין, “הרי אתה עורך פעילות חינוכית לילדים בשעות אחר הצהריים של יום השבת. תאר לעצמך ששבת אחת, לאחר שאתה מתחיל את הפעילות, עובר במקום ילד יהודי. אינך מכירו והוא לא מכיר אותך, אבל כיוון שהוא רואה ילדים יהודים יושבים יחד, הוא מצטרף אליכם כדי לשמוע במה מדובר.

“מכיוון שאתה בעיצומה של שיחה עם קבוצתך, אינך מפסיק כדי להתעניין מה שמו, אך הנך חושב לעצמך שבסיום הפעילות תיגש אליו ותתעניין אודותיו. בין כך ובין כך הנך ממשיך בשיחה בה אתה מספר לתלמידך על ההיסטוריה ועל המורשת המפוארת של העם היהודי. אתה מספר להם על אבות האומה, אברהם יצחק ויעקב, על מסירות נפשם לקיום מצוות ה’, ועל הזכות שלנו להיות המשך ישיר של גדולי עולם אלו. זכות שהיא גם חובה, חובה לשמור על מצוות התורה ולחיות כיהודי כשר הנאמן לקב”ה בכל מצב.

“בתוך כך, בטרם אתה מספיק לסיים את דבריך, קם אותו ילד ועוזב את המקום והולך לדרכו לפני שהספקת לשאול אותו לשמו. הוא לא מכיר אותך ואתה אינך מכירו, וכעת דרכיכם נפרדות לעולם.

“חולפות השנים, הילד גדל ומצבו הרוחני הולך ומידרדר, עד שרחמנא ליצלן הוא מחליט להתחתן עם צעירה גויה. בעת נישואיו הוא כבר מגיע עד למדרגות הכנסיה, ואז, פתאום, חולפת בו מחשבה רחוקה. הוא נזכר שאי–פעם - הוא לא זוכר מתי, איפה וממי - הוא שמע על ההיסטוריה שלו כבן לעם היהודי. הוא נזכר שהוא בן אברהם יצחק ויעקב, וזכותו הגדולה היא גם חובתו לשמור על יהדותו בכל מחיר.

“מחשבות אלו מעוררות אותו לתשובה. הוא נרתע לאחוריו, ובו במקום הוא מחליט שלא לעשות את הצעד שינתק אותו מהשושלת המפוארת של העם היהודי. הוא מודיע לגויה שהחתונה מבוטלת, ועוזב מיד את המקום בהחלטה להתחיל בחיים יהודיים כשרים…

“זוהי דוגמה ל’ברינה יקצורו’”, מסביר הרבי בסבלנות. “אתה או חניכיך הנמצאים כאן, לא תראו זאת, אפילו לא תדעו על כך לעולם, אבל זהו ה’ברינה יקצורו’, שהוא תוצאה ישירה מ’הזורעים בדמעה’”.

‘יחידות’ מופלאה וחינוכית זו נמשכה קרוב לשעתיים. לאורך ה’יחידות’ נשא הרבי את דבריו באידיש, כאשר רוב הצעירים הבינו אידיש. גם הבודדים שלא הבינו, הביעו בתום המפגש את התרשמותם העמוקה ממבע פניו האוהב של הרבי, ועיניו המפיקות טוב אין–סופי, לצד התעניינות כנה ואמתית במצב החינוך היהודי בעולם.

•

שלמה אקשטיין המשיך במשך השנים להעפיל בהצטיינות את מסלול חייו. את תואר הד”ר עשה באוניברסיטת הרווארד היוקרתית. “הייתי מחובשי הכיפה ושומרי המצוות המעטים באוניברסיטה”, סיפר פעם, עד שלימים הפך להיות פרופסור לכלכלה, ועד לפני מספר שנים נשיא אוניברסיטת בר–אילן.

“במסגרת התפקידים הרמים שמילאתי באוניברסיטת בר–אילן, כולל התקופה בה שימשתי כנשיא האוניברסיטה, נפגשתי עם מאות מנהיגים יהודיים ואנשי ציבור ידועי שם, אולם אין עוד פגישה שתדמה ותשווה לאותם שעתיים של יחידות מרתקת אצל הרבי.

השנים הרבות שחלפו מאז עשו את שלהן, ורוב הדברים עליהם דובר באותה יחידות ארוכה נעלמו מזיכרוני.

“דבר אחד לעולם לא אשכח מאותה יחידות:  את אותה אימרה נפלאה של הרבי על “הזורעים בדמעה ברנה יקצורו”. האימרה הזו הייתה נר לדרכי במשך כל השנים, ועמדה בראש משנתי החינוכית.

 

מדור זה פתוח גם לסיפורים מרתקים שלכם, הקוראים. תוכלו לשתף ולשלוח למייל: bookmz@gmail.com