מה השיב הרבי לספק של ר’ זלמן האם לקבל ילדים מקהילת ההונגרים?

מה השיב הרבי לספק של ר’ זלמן האם לקבל ילדים מקהילת ההונגרים?
פרקים מסיפור חייו של הרה”ח התמים ר’ יהושע שניאור זלמן סרברנסקי ז”ל • פרק שלושים ושנים

הביא לדפוס: אברהם רייניץ

חודש וחצי חלף מאז כתב ר’ זלמן את מכתבו בז’ אייר, ומכתבו הבא נשלח אל הרבי בכ”ז סיון. בתחילת מכתבו התנצל ר’ זלמן על ההפסק הארוך, ופירט לפני הרבי את סדר יומו העמוס, שלא מותיר לו אפשרות להתרכז בכתיבת דו”ח מפורט. מידי פעם התחיל לכתוב דו”ח, אך לא הספיק לסיים, וכך נדחה הדבר מיום ליום [עומס העבודה באותה תקופה היה כל–כך גדול, עד שלמרות שבדרך כלל העתיק בעצמו את מכתביו אל הרבי - מכתב זה מסר למישהו אחר להעתיק].

הדו”ח מתחיל בשבח והודייה להשי”ת על הצלחת המוסד - הן בקניית הבניין והן בריבוי התלמידים בלימודי הקודש של שעות אחר–הצהריים, שבעת ההיא הגיע מספרם למאה ועשר ילדים. בתוך חודשים ספורים קנה המוסד שם טוב במלבורן ובכל המדינה, כתב ר’ זלמן והדגיש ש”זהו הכל חסדי השי”ת בזכות כ”ק אדמו”ר שליט”א”.

אבל למרות ההצלחה בכמות התלמידים, ר’ זלמן לגמרי לא היה מרוצה מאיכות הלימודים, והרגיש שעומדים בפניו מעצורים חזקים, שלמעלה מכוחותיו.

המעצור הראשון היה מחסור במלמדים. כל אברכי אנ”ש שהתברכו בכישרון ללמד ילדים - כבר גוייסו למערכה; אבל זה לא הספיק ובכיתה א’ וב’ נאלצו להביא בחורים צעירים ללמד. לאחרונה החליט אחד הבחורים לעזוב, וללכת לעבוד בבית חרושת כדי להשיג מקצוע, וגם הבחור המלמד השני אותת כי ברצונו לעזוב בקרוב. ר’ זלמן חיפש בין כל המלמדים במלבורן, ולא מצא אחד מתאים. נושא זה הטריד אותו מאוד, מחשש פן ייאלץ לסגור את כיתת הלימודים של הילדים הקטנים, והרי “אם אין גדיים - אין תיישים”…

המעצור השני, היה איכות הלימודים. הלימודים בשעות האחר–הצהריים התקיימו בין השעות 4:00–6:00. הילדים שלמדו בבתי הספר הממשלתיים הגיעו בשעה 4:00, ואילו הילדים שלמדו בבית הספר “הר הצופים” הגיעו חצי שעה מאוחר יותר. כמובן שמציאות מורכבת זו יצרה בלבול רב בין התלמידים, ולמרות כל מאמציו של ר’ זלמן לקבץ לכל כיתה תלמידים שווים בגילם וברמתם - נוצרו פערים גדולים בין התלמידים. העובדה שהתלמידים עייפים לאחר בילוי של יום שלם בבית הספר, בלי חשק ללמוד, ובלי עידוד מיוחד מההורים ללמוד את לימודי הקודש - הורידה עוד יותר את רמת הלימודים.

המעצור השלישי, היה המחסור בהדרכה מתאימה לחיים יהודיים–חסידיים. מכיוון שרוב היהודים במלבורן היו קשורים עם מפלגות מסויימות - קיבלו הילדים השפעות זרות ומנוכרות, הרחוקות מאוד מרוח החסידות. לכן, מלבד הלימודים, שאף ר’ זלמן להעניק לתלמידים הדרכה כללית בשמירת התורה והמצוות, עם לחלוחית חסידית. אך כמה שקשה היה למצוא מלמדים רגילים - היה קושי כפול ומכופל למצוא משפיע טוב שימצא מסילות ללבם של בני הנוער.

לפני חג השבועות ביקש ר’ זלמן מר’ בצלאל ווילשאנסקי שיתוועד עם תלמידיו, שהיו בשכבה הגבוהה ביותר בישיבה, אלו שמגיעים ללמוד בשעות הערב לאחר שסיימו את הלימודים באוניברסיטה. ר’ בצלאל התוועד איתם, ולמרות שההתוועדות לא ארכה זמן רב - הייתה לכך השפעה עצומה על הנהגת התלמידים. ר’ זלמן נהנה מכך מאוד, וכתב לרבי כי הפציר בר’ בצלאל להתוועד שוב עם התלמידים בכל הזדמנות. “אם יעשה כן, תהיה כתתו מודרכת כראוי, בע”ה”, כתב ר’ זלמן, והוסיף: “אבל בשאר הכתות אין לנו מי שיתועד עמהם או לכל הפחות לסדר שיחה עם התלמידים. בלית ברירה, מסתפקים בסיפור חסידי”…

ר’ זלמן סיפר לרבי כי זימן את אנ”ש לוועידה מיוחדת, הרצה לפניהם על המצב וביקשם להתמסר יותר לעבודת הישיבה, כל אחד לפי ערכו וכשרונותיו. במהלך האסיפה הציע בנו, ר’ חיים, לבחון את התלמידים פעם בשלושה שבועות, כדי להמריץ אותם להשקיע בלימודים. הצעתו התקבלה, ואף התקיים בינתיים מבחן אחד, שאכן עורר את התלמידים, “אבל העיקר לעת–עתה חסר, והשי”ת ירחם ויעזור כמו שעזרנו עד הנה”.

ענוותנותו של ר’ זלמן

כפי שהזכרנו כמה פעמים, ר’ זלמן לא ראה עצמו ראוי להיות מנהל מוסד וכדומה. תמיד סבר שאין בו את הכשרונות הדרושים לכך, ורק מפני שאין מישהו אחר - הוא ממשיך למלא את התפקיד. למרות שבתוך זמן קצר הצליח להרים מוסד מוצלח לפי כל קנה–מידה, ובכל אוסטרליה דיברו בהערכה ובהתפעלות על הצלחתו המדהימה - המשיך ר’ זלמן בענוותנותו, וכך כתב לרבי:

“כל מה שהישיבה מתרחבת ומתפתחת והעבודה מסתעפת יותר, אני מרגיש יותר את אי הסתגלותי להנהלת המוסד; ולפי האמת אם גם הייתי ראוי לזה, מאחר שהנני בעצמי עסוק רוב היום בלימוד עם תלמידים - אין לי הזמן וההתישבות הדרושים, ומכל–שכן כשאיני בר הכי בכלל להנהלת מוסד שהתפתח בע”ה, ושדורש התפתחות יתירה בעזרתו ית’.

“במה שאנ”ש שי’ אינם מאוגדים כל צרכם בכלל ובפרט להתעסקות המוסד - הנני מאשים את עצמי; כן בנוגע העסקנים שלא מאנ”ש שי’, שלא יכולתי לקרבם - הנני מחזקם לעשות כל הדרוש ולהיות בשמחה כהוראת כ”ק אדמו”ר שליט”א, ובפרט שיש לנו ממה להיות בשמחה ת”ל.

“אבל בבואי לחשוב אודות תיקון החסרונות ואין בידי לתקנם - הנני מוטרד ביותר, ואין לי דרך אחרת רק לספר לפני כ”ק אדמו”ר שליט”א נשיא המוסד הק’, וכי כ”ק אדמו”ר שליט”א יורנו דעתו הק’ בסידור כל הנ”ל ויעורר רחמים רבים על העוסקים בהישיבה במלמדות ועל כל אנ”ש שי’ שהשי”ת יצליחם בעבודתם הק’ וימלא צרכיהם ברווח ובמנוחה”.

לערוך אסיפה מכל אנ”ש

מיד כאשר הגיע מכתבו אל הרבי - שיגר הרבי מכתב תשובה, מתאריך ו’ תמוז:

לאחרי שתיקתו הארוכה נתקבל סו”ס [= סוף סוף] מכתבו מכ”ז סיון, וגם עתה איני מבין הסיבה לההפסק הארוך, ואפשר הי’ כדאי שמי שהוא יקח על עצמו כתיבת מכתבים בעניני הישיבה ובשאר עניני חב”ד באוסטראליא בכלל, אלא שמובן שצ”ל [= שצריך להיות] כזה העומד בפנימיות הענינים. והעיקר שלא יעשה הענין קדירה דבי שותפי וכו’.

במ”ש [= במה שכתב] אודות שחסר עדיין בישיבה, הנה מובן שצריך להתבונן בזה ע”מ [= על מנת] לתקנם, בכ”ז [= בכל זאת] אין זה צריך לעורר יאוש ח”ו און אראפגעפאלענקייט [מצב רוח נמוך], ובמכש”כ וק”ו [= ובמכל–שכן וקל–וחומר]: ומה באיזה שנים מלפנים שלא הי’ כל דבר ממשי על מה להראות, ובכל זה נעשו כל הענינים הקיימים עתה, ומשכו כמה מהבע”ב [= מהבעלי–בתים] על יסוד דיבורים בעלמא - עאכו”כ [= על אחת כמה וכמה] שנמצאים כבר בריחוק מההתחלה שכל התחלות קשות, ושכבר יש מה להראות הן לעצמו ועאכו”כ להבע”ב.

וצריך הי’ לערוך אסיפה מכל אנ”ש הנמצאים במחנם הם ושכאו”א מהם ישתתף באופן המתאים ובמדה גדולה בעניני הישיבה אם בגופו, בתורתו וגם בממונו או בכולם יחד - אין נקי, כיון שהענין עיקרי הוא במצבם עתה, כפי השקפתי, וכמו שכתבתי איזה פעמים, ה”ה [= הרי הוא] הכלי למילוי הצטרכותם גם הגשמים, והאריכות בדבר הפשוט אך למותר.

לנצל כל כח חינוכי המתאים לעבודה בכרם חב”ד

בהמשך מכתבו, שאל ר’ זלמן את הרבי בקשר לאברך שלמד בזמנו בישיבתו של ה’חפץ חיים’ בראדזין. הוא היה למדן גודל, בעל חושים מיוחדים, שאף ידע את שפת המדינה על בוריה ונאם בחסד עליון. הוא היה נראה חרדי לכל דבר, אולם השמועות אודות טענו שאין תוכו כברו. ר’ זלמן, שרצה לגייס אותו לצוות המוסד, ביקש להכירו מקרוב, ולשם כך הציע לו לעבוד בגיוס כספים עבור הישיבה. כוונתו הייתה, שתוך כדי עבודה בעניינים הגשמיים - יצליח לפענח את מהותו הרוחנית. האברך המוכשר סירב לעבוד בגיוס כספים, ובמקביל הגיעו כמה מידידי הישיבה והציעו לקבלו בתפקיד רוחני במוסד. ר’ זלמן התלבט מאוד בעניין, ושאל את דעתו של הרבי.

על כך השיב לו הרבי במכתב הנ”ל:

במ”ש אודות הוו”ח כו’ . . שי’ - הנה בכלל בענינים כמו אלו יש להשתדל לנצל כל כח חינוכי המתאים לעבודה בכרם חב”ד. וכיון שהפקפוק אודותו כותב - בטח יש לבררו ובודאי גם הגזמה יש בדבר, והרי אין הכוונה לעשותו למדבר בשם חב”ד אלא לנצל את כשרונותיו, יש לחפש עצות איך לעשות את זה, ולא תמיד יש מקום להחמיר.

לקבל את ילדי ההונגרים

באותו מכתב ארוך שאל ר’ זלמן את הרבי גם בנוגע לבקשתם של קהילת ההונגרים, שילדיהם ילמדו את לימודי החול במוסד החב”די. עד אז, למדו ילדיהם בבית הספר העממי, ובשעות הצהריים למדו לימודי–קודש במסגרת הקהילתית. לאחר ששמעו שר’ זלמן פתח בית ספר ליום שלם, כולל לימודי חול - עלה בדעתם לשלוח את ילדיהם ללמוד לימודי חול במוסד החב”די, ואילו את לימודי הקודש ימשיכו ללמוד במסגרת קהילת ההונגרים.

ר’ זלמן, שקיבל את הפנייה מאחד העסקנים של קהילת ההונגרים, השיב שאינו יכול לענות על רגל אחת, ובאם יפנו אליו שוב - יקיים דיון בעניין. בתוך תוכו, לא ידע ר’ זלמן כיצד להגיב לרעיון. מחד, המוסד יכול להכפיל את מספר התלמידים, וגם יגרום שם טוב לחב”ד שמתנהגים באהבה ואחווה לקהילות אחרות, ואינם מתבדלים. אך לאידך, ברקע יעמוד החשש שמא לאחר שיקבלו אצבע אחת ינסו לקחת את כל היד, ואולי אף ינסו להשתלט על הבניין.

הוא הציע את ספיקותיו לפני הרבי, וכך השיב לו הרבי במכתב הנ”ל:

במ”ש [= במה שכתב] שישנם מהאונגרישע שרוצים שילידיהם ילמדו בביה”ס שלהם עכ”פ [= על כל פנים] לימודי חול. מובן מהשקפתי מאז - שנכון לקבלם, אף שיש לשלול בהחלט החשש שכותב שירצו להחזיק בהבנין. ואינני רואה נתינת מקום לזה ע”י שהילדים יבקרו בביה”ס שלהם, כיון שלא יהיו בהנהלה וכו’. וכשיתחילו לבקר בביה”ס הרי יש מקום לומר שסו”ס [= שסוף סוף] ילמדו שם גם שאר הלימודים.

בהתאם להוראת הרבי, העביר ר’ זלמן מסר חיובי לקהילת ההונגרים, וכעבור זמן קצר החלו ילדי הקהילה ההונגרית ללמוד לימודי חול במוסד החב”די. דברי הרבי במכתב התממשו אחת לאחת, ולא זו בלבד שההונגרים לא ביקשו להשתלט על הבניין, אלא גם כמה מהם העבירו את ילדיהם ללימודים מלאים במוסד החב”די.

האם לפתוח איטליז חב”די?

הנושא האחרון שנזכר במכתבו הארוך של ר’ זלמן, היה עניין השחיטה: באותן שנים החזיקו ההונגרים איטליז לממכר בשר כשר, וגם חסידי חב”ד רכשו את הבשר אצלם. בעקבות פיתוח המוסד, העלה אחד מאנ”ש רעיון לפתוח איטליז חב”די, שכל הכנסותיו יהיו קודש למען המוסד.

ר’ זלמן הציע את הדברים לפני הרבי, תוך שהוא מציין שאפשר לשכנע את ר’ בצלאל ווילשאנסקי לעזוב את עבודתו אצל ההונגרים כשוחט ובודק, ולעבוד למען הישיבה. אך מלבד זאת צריכים למצוא קצב ירא–שמים, וכן אברך שינהל את כל הכשרות.

תשובתו של הרבי הייתה:

מ”ש [= מה שכתב] אודות פתיחת איטליז וכו’ הנה איני יודע הפרטים בזה במקומם, אבל בכלל - זהו ענין שעלולים להכנס במחלוקת. ול… ולכן יש לברר: א) אם אינו כן גם בנדון זה. ב) אם יש בידם להביא הדבר לידי פועל, היינו שיש להם אנשים המתאימים לזה ויתרצו להכנס בעובי הקורה וכו’. ג) אם זהו ענין של ריוח, שהרי יש מקום לומר שהאונגארישע וכו’ לא ישנו מהאיטליז שלהם להאיטליז דחב”ד וכו’. ובהתאם לזה יחליטו.

בברכת הצלחה בכל הנ”ל ולבשו”ט מתוך שמחה

מ. שניאורסאהן

בהתאם לרוח מכתבו של הרבי, נסוג ר’ זלמן מהרעיון לפתוח איטליז, וחסידי חב”ד המשיכו לרכוש את מוצרי הבשר באיטליז של הקהילה ההונגרית. רק כעשרים שנה אחר–כך, בעקבות המחלוקת הגדולה שנתגלעה בין חסידי חב”ד לחסידי סאטמר, הורה הרבי לחסידי חב”ד להשתדל להקים מערכות כשרות חב”דיות, ואז הוקמה גם מערכת כשרות חב”דית נפרדת במלבורן.