מדוע האגרת של הרבי מלך המשיח מנעה מהרופא הבכיר לעלות על המטוס בדרכו לריפוי האדמו

מדוע האגרת של הרבי מלך המשיח מנעה מהרופא הבכיר לעלות על המטוס בדרכו לריפוי האדמו”ר מויז’ניץ? * מה הביא את פרופסור סורקין עם כיפת ‘יחי’ גדולה, למסיבת העיתונאים עם ראשי מפלגת ‘דגל התורה הליטאית’ * סיפור המענה ב’אגרות קודש’ שנפוץ במהירות בקרב מגזרים רחבים בקהילות החרדיות, וגרם לקידוש השם עצום * וגם: סיפור חייו המרתק של פרופסור סורקין מילדות רחוקה מדת בעיר האורות, דרך התקרבותו לחסידות, ועד לטיפול רוחני נמרץ במחלקת “טיפול הנמרץ” אותה הוא מנהל ביד רמה זה ארבעים שנה * הצצה לעולמו של חסיד ורופא

צילום: קובי הר צביהאגרת המופלאה של הרבי

זה קרה בשבוע שעבר. בכל כלי התקשורת התפרסמה דמותו ההדורה, בעלת הזקן החסידי הארוך של פרופסור אליהו סורקין, במסגרת מסיבת עיתונאים מאולתרת שהתקיימה בפתחה של מחלקת “טיפול נמרץ” בבית הרפואה מעייני הישועה בבני ברק. פרופסור סורקין עמד עם חלוקו הלבן ומסר דיווח לעשרות כלי תקשורת, ודרכם לאלפי בית ישראל, שביקשו לדעת את מצב בריאותו השברירי של ראש הישיבה הרה”ג אהרן יהודה לייב שטיינמן. סביב הפרופסור עם כיפת ה’יחי’ המרהיבה, עמדו אישים בכירים במפלגה שהוקמה בזמנה להלחם במוצהר נגד חסידי חב”ד, והם פשוט מחכים למוצא פיו, למילת עידוד ותקווה.

בימים האלה, כשאלפים התכנסו לשאת תפילה לשלומו בכל רחבי הארץ נוכח ההתדרדרות הרפואית במצבו של מנהיג העולם הליטאי הרב שטיינמן - שיחת טלפון פתאומית מארצות הברית גרמה לפרופסור סורקין לכתוב לרבי ולשאול את עצתו. כתשובה הוא קיבל אגרת מופלאה מהרבי. המקרה הזה התפרסם במקומות רבים ועורר הדים נרחבים בקרב הציבור החרדי. ‘בית משיח’ מביא את הסיפור המלא מפיו של הפרופסור סורקין, שבקש לציין כי “יש קצת בלבול בסיפור הזה”.

מה היה?

“אני כותב לרבי לעתים קרובות, בפרט כשאני צריך לקבל החלטות משמעותיות, כשאז ההנחיות של הרבי מלוות אותי.

“ביום שלישי בלילה לפני שבועיים, קיבלתי טלפון ממונסי. מתברר שהאדמו”ר מויז’ניץ–מונסי נמצא במצב קשה וצריך לעבור טיפול מורכב. ביקשו שאגיע במיוחד כדי להיות שותף בטיפול הרפואי. השבתי לאיש–שיחי שאחשוב על זה ואתן לו בבוקר תשובה.

“בכל בוקר, בשעת בוקר מוקדמת, אני לומד עם חברים שיעור בחסידות במאמרים של הרבי. ניצלתי את ההזדמנות וכתבתי לרבי; והנה אני פותח בעמוד (אגרת יא’קצ) בו כותב הרבי: “בנועם קיבלתי מכתבו מים ד’ בתמוז וכן הידיעה אשר כבר באו לניו יורק, ויהי רצון שיהי’ - בנוסח המסורתי - משנה מקום משנה מזל לטובה ולברכה”. ראיתי בכך תשובה ברורה מהרבי: להגיע לניו יורק ולהצטרף לצוות המטפל של האדמו”ר מויז’ניץ–מונסי. הייתי מרוצה מהתשובה הברורה, ובשעת מעשה אף הראיתי את המכתב לכל החברים עמם למדתי. כולם הגיבו שזו השגחה פרטית ברורה, ושתינו ‘לחיים’.

“אחרי הלימוד והתפילה, הלכתי לעבודתי ב’מעייני הישועה’. באותו יום הרב שטיינמן כבר היה מאושפז כשמצבו יציב יחסית. פניתי אל אחד מבני משפחתו והודעתי שאני טס לניו יורק ביום רביעי בערב ואחזור במוצאי שבת במטרה לטפל באדמו”ר ממונסי. הוא לא היה כל כך מרוצה, שכן רצה שאשאר עם אביו. הראיתי לו את המכתב המפורש שקיבלתי מהרבי, והוא ראה, הבין, אך לא אמר מילה.

“ואז מצבו של הרב שטיינמן התדרדר באופן פתאומי. התפתח מצב עדין ורגיש שכבר לא היה פשוט לעזוב. לא ידעתי מה להחליט: לטוס או לא לטוס?

“ואז הגיע אלי שוב בנו של הרב שטיינמן, ואמר לי ‘נכון שהרבי ענה לך שאתה צריך לנסוע, אבל תסתכל מה כתוב במכתב למעלה’. אני מסתכל במכתב שמופיע בתחילת העמוד, שם הרבי כותב “אינו מעשי להתענין ע”ד רבנים מחו”ל - כי אם אך ורק ברבנים הדרים באה”ק ת”ו”…

“הייתי המום. מדובר בתשובה ברורה המכוונת אותי למעשה להישאר בארץ ישראל. כל מילה בתשובה מדברת בעד עצמה. אבל מה שהפתיע אותי - זו העובדה שלא אני ולא אף אחד מחבריי בבוקר, כולם בקיאים באגרות קודש, שראו את האגרת בתחתית העמוד ואף אחד מאתנו לא הבחין באגרת שמופיעה בתחילת העמוד, ממש זועקת מול העין.

“כשהתבוננתי בעניין ביני לבין עצמי, הבנתי שזה מה שנקרא ‘תשובה דינמית’ בניגוד ל’תשובה סטטית’. הרבי הולך אתך לפי המצב. כשהמצב היה רגוע, הרבי הורה להגיע לניו יורק. הרבי כביכול ‘העלים’ ממני ומחבריי את המכתב למעלה. השגחה פרטית שלא היינו צריכים לראות את זה בבוקר. מי שהבחין בכך, היה אותו קרוב–משפחה ליטאי, שגם הוא לא הבחין בתחילה באגרת שבראשית העמוד, אך כשהמצב התדרדר, פתאום ‘נפקחו העיניים’ לראות גם את האגרת הראשונה.

“מובן שהודעתי לבני המשפחה שאני נשאר בארץ ישראל כדי להשגיח ולטפל במצבו של הרב שטיינמן. במקביל קיבלתי טלפון ממונסי שהצוות הרפואי הסתדר עם הטיפול. הרבי סידר את כל העניינים.

“שוב פעם ראיתי את הגדולה של הרבי, שלא רק שנותן לנו תשובות ברורות ובהירות, אלא גם נותן תשובה על פי ציר הזמן של היום, כשזה משתנה לפי המצבים השונים”…

ילדות ללא יהדות

ר’ אליהו סורקין נולד בפאריז, עיר האורות בצרפת ללא ידיעה, אף לא קלושה בדבר יהדותו. כשהגיע לגיל מצוות, דרש מהוריו לקיים טקס המציין את 13 שנותיו בכנסיה! “כך נהגו אז כולם”, הוא מנמק. “חבריי לכתה נהגו להזמין כומר וזה היה מלמד אותם עקרונות בחייהם. גם אני דרשתי מהוריי לנהוג כך כי לא רציתי להיות שונה”.

להפתעתו, הוריו סרבו להצעתו. המום ומאוכזב פנה לחדרו עם דמעות בעיניו. הוריו האוהבים לא ציפו לתגובה קשה שכזו. לאחר שעות ספורות של הסתודדות, קראו לו לחדרם וסיפרו לו כי הם יהודים, ובשל–כך לא יכלו לקיים את הטקס בכנסייה.

“יהודי?” חזר הילד על דבריהם בתימהון, “מה זה יהודי?” שאל. שאלתו נותרה תלויה בחלל האוויר.

מאותו יום רק ידע כי הוא שייך לעם השונה מכל הדתות, לא יותר מכך.

מאז השתנו חייו רק במקצת. הוא החל לחפש סממנים יהודיים מהם יוכל לעמוד במקצת אחר אורח החיים היהודי, אך לא מצא כאלה. כשקיבל פעם מדודתו סמל מגן דוד עשוי כסף, התרגש אליהו, והראה אותו בגאווה בלתי מוסתרת לחבריו בבית–הספר. להפתעתו, התנפלו עליו חבריו והכו אותו נמרצות, תוך שהם מכנים אותו בכינויי גנאי… הוא שב לביתו מוכה וחבול, אך דווקא אז גאוותו היהודית הלכה וגברה.

הוא החל לאהוד בלבו את ארץ ישראל, ובשנת תשכ”ז, בעת מלחמת ששת הימים, אף נסע לביקור התחזקות בארץ ישראל. תחושה משונה ליוותה אותו בעת שרגליו דרכו על אדמת הארץ. המחשבה כי המקום הלז מוכר לו עד מאוד, לא הרפתה ממנו. בכל מקום שהלך חש כי ביקר בארץ ישראל בעבר, ותחושה זו הוסיפה לאהבת הארץ שלו.

כשתם הביקור, שב לצרפת כשתחושת שייכותו לעם ישראל חזקה מתמיד. אך בפועל לא ידע עוד דבר על המצוות.

לימים ולאחר סיום בית הספר לקצינים של הצבא הצרפתי, למד רפואה באוניברסיטה בפריז והיה מהסטודנטים המובילים והבולטים בתחום. כעשר שנים השקיע את עצמו בלימוד הרפואה והוא הצטיין בלימודיו. במהלך לימודיו אף עמד בקשרים עם “דני האדום”, ממהפכת הסטודנטים הידועה בצרפת, וכן היה ממקימי ארגון “רופאים ללא גבולות”. כשסיים את חוק לימודיו באוניברסיטה בגיל עשרים וארבע בלבד, התמחה בבית רפואה פרטי כרופא במחלקת הרדמה וטיפול נמרץ, ואף עסק כרופא מוסק בשירותי אמבולנס מעופפים.

“את השנים הרבות בהן למדתי רפואה, עשיתי כשבליבי חלום לעלות לארץ ישראל ולשמש כרופא באחד מהמרכזים הרפואיים”.

אליהו רקם תכניות לגבי עליה לארץ ישראל, אך הן לא יצאו לפועל. דוקא אז, “התעורר בי לפתע רצון לחקור לעומק מה זה להיות יהודי”, הוא מספר. הוא פנה לאחד מרבני צרפת, ששלח אותו קודם ללמוד את הדברים הבסיסיים לפני שילמד אותו יותר יהדות. ד”ר סורקין הצעיר החל ללמוד לבדו את שפת העברית וספרי קודש למתחילים. את הכול עשה בכוחות עצמו. הוא החל ללמוד על שבת, חגי ישראל ושאר המושגים, “וככל שלמדתי יותר כך התחלתי ליישם זאת יותר בפועל”.

הוריו של אליהו, שכאמור העלימו את דבר היותו יהודי עד לגיל הבר מצווה שלו, כעסו מאוד על המפנה שהתחולל אצל בנם. הם חששו שהוא אינו בקו השפיות, ובשל כך פרצה ביניהם מריבה קשה, עד שבאחד הימים ארז דוד את חפציו ועבר להתגורר לבדו בדירה אחרת.

באחד הימים הכיר את רעייתו שהגיעה ממשפה מסורתית, והוא הלך בעקבותיה והוסיף להתחזק בשמירת המצוות.

בכנס רפואי גדול שארגן באותה תקופה, התארח רופא שהגיע מארץ ישראל, וזה התלהב מד”ר סורקין. הוא הבטיח לו שכשיעשה עליה, ידאג לו לתפקיד במרכז הרפואי בו הוא משמש כרופא בכיר. בעקבות זאת, שוב חזרו המחשבות והשאיפות לעלות לארץ ישראל.

קשר של אהבה

בשנת תשמ”א עלה לארץ הקודש עם משפחתו. חודשים ספורים לאחר מכן, פרצה מלחמת שלום הגליל. כל הרופאים, כאזרחים ישראליים, נשלחו לחזית. כעולה חדש נותר סורקין בבית–הרפואה, עסוק עד למעלה מראשו בקבלת הפצועים משדה הקרב והטיפול בהם.

כשנתיים לאחר שעלה לארץ ישראל כשהוא כבן 33, עמד לצידו של סורקין ניסיונו כרופא מוסק כשחי בצרפת בעת שהתגייס לצה”ל ליחידת החילוץ האווירי 660. לאחר קורס קציני מילואים, החל לשרת עשרות ימי מילואים בשנה בעיקר בקו לבנון. במסגרת שירותו השתתף במספר רב של מבצעי חילוץ נועזים וכן חילוץ מטיילים ברחבי הארץ. לימים, במסגרת שירותו אף נקרא להשתתף ב”מבצע שלמה” והיה מהרופאים שהעלו את יהודי אתיופיה במבצע חשאי זה. משירותו הצבאי השתחרר בדרגת סגן אלוף כשהוא בן 53.

לאחר שנים אחדות בהן התגורר בחיפה, עבר עם משפחתו לרעננה, שם רשם את ילדיו למוסדות חינוך של זרם ה’מזרחי’, אך גם כאן הרגיש שעדיין לא בא אל המנוחה ואל הנחלה. “למרות שהתחזקתי בשמירת המצוות, חשתי עדיין חֶסֶר מסויים, ושאפתי לגלות עוד ועוד ביהדות.

“באחד הימים עבר שליח הרבי ברעננה - הרב אליהו שדמי, להתגורר בסמיכות לביתי, ואט אט קשרנו קשרי ידידות. קשרי הידידות באו לידי ביטוי, כאשר רשמתי את ילדיי לגן חב”ד שפתח, ובמקביל התחלתי להתפלל במניין החב”די שהקים. אז גם גילתי מהי תפילה אמיתית. לראשונה בחיי הבחנתי בעומק של התפילה במניין החב”די, מה שהשפיע אלי מאוד”.

במקביל, החל ללמוד תניא בחברותא עם הרב שדמי. “משיעור לשיעור הרגשתי כי ספר התניא מחלחל למוחי”.

המכה בפטיש בהתקרבותו לרבי, הייתה לאחר התוועדות בה פגש לראשונה את המשפיע הרב ראובן דונין ע”ה. “אז ראיתי מהי דמות חסידית אמיתית, אדם שאוהב את הרבי לא סייג”.

פרופסור סורקין משתתק לרגע. עיניו מצטעפות כאשר הוא מתאר את דמותו הבלתי–נשכחת של ר’ ראובן: “כאשר התבוננתי בו, ראיתי דמות של חסיד אמיתי. דמותו נותרה חקוקה במוחי עד לעצם היום הזה, ואינה משה מזיכרוני.

“אני זוכר את היום בו פגשתי אותו לראשונה. ר’ ראובן התוועד בבית–חב”ד, וכאשר החל לספר על הרבי, הוא פשוט החל לבכות. אז הבנתי לראשונה מהו חסיד אמיתי”…

לאחר הפצרות רבות מצד הרב דונין, מצא פרופסור סורקין את עצמו נכנס לראשונה ל–770. “בכלל, את הרבי ראיתי בעיני רוחי כל העת, וזה בזכות ר’ ראובן, שהפך עם הזמן למשפיע שלי. בכל פעם שביקר בביתי, היה מתאר לי כיצד נוהג הרבי בזמנים שונים.

“מתוקף תפקידי כמנהל מחלקת טיפול נמרץ - אין בידי זמן מיותר. כאשר התחלתי לחשוב על נסיעה לרבי, תרתי אחר מועד מתאים בו אוכל לבקר בחצרות קודשנו. ואכן, זכיתי לבקר ב–770 בי”ט בכסלו, למשך יומיים.

“כשנכנסתי ל–770 חשתי את דמותו של הרבי שמביטה אלי. אי אפשר להתכחש לקדושה הרבה ששוררת במקום, כמו גם לאווירה שנושבת בין הכתלים של בית חיינו”. את היומיים הללו ניצל סורקין לשאוב חיות וקדושה להמשך הדרך.

בהתוועדות הגדולה שהתקיימה לכבוד י”ט כסלו, הופתע כשלפתע שמע את שמו מוכרז ברמקול וביקשו ממנו לדבר. “לא הבנתי כיצד הכירו אותי ומי סיפר עלי למארגני ההתוועדות, ובכל זאת נאלצתי לעלות אל דוכן הנאומים והתחלתי לדבר. בתחילה איחלתי ‘גוט יום טוב’. הייתי נבוך מעט. מעולם לא דיברתי בפני חסידים ועוד בכמות כזאת, אך לבסוף פתחתי וסיפרתי על פעילותי במסגרת בית–הרפואה. סיפרתי על חולה במצב אנוש שהבריאה בזכות ברכת הרבי ובזכות נתינת צדקה”.

רופא שהוא רב

ניתן לומר כי פרופ’ סורקין נכח בכל הצמתים של החברה הישראלית בארבעים השנים האחרונות. באינתיפאדות האיומות, מלחמות ישראל הקשות, רצח רבין, הפיגועים הזוועתיים שהתרחשו בתל אביב, וגם ובעיקר, בשקט ובצנעה, טיפל ונלחם יום יום על החיים של עשרות אלפי פצועים קשים בתאונות דרכים, קורבנות אלימות, נפילות מגובה ומחלות קשות.

לא רבים יודעים, אבל באסון המכביה הנורא שהתרחש לפני יותר מעשרים שנה, היה הוא מי שגילה תושיה וזיהה את מקורה של הבעיה ממנה סבלו הפצועים קשה, במי הירקון המזוהמים. סורקין אץ להביא דגימות של המים העכורים, ובזכות כך הביא למתן טיפול מתאים.
חולים רבים נעזרים בו ומבקשים מרפא ומזור למצבים, חלקם קשים. פרופסור סורקין במחלקת טיפול נמרץ עליה הוא מופקד, תחילת ב”סורוקה” וכיום ב”מעייני הישועה”, עושה את  המיטב שביכולתו לסייע להם, ובמקביל - מעניק להם מזון לנפש. חולים רבים שאבדה תקוותם, נרפאו כליל בשל פעילותו היהודית–חסידית.

“באופן טבעי, המחלה שלי מאכלסת חולים קשים. רבים מובאים למחלקה לאחר תאונה קשה או מצבים של התדרדרות חמורה, ובני משפחתם עומדים אובדי עצות. מטבע הדברים הם ניגשים אלי, בתור מנהל המחלקה, וכשומר תורה ומצוות. אני מציע להם להתחיל להניח תפילין או לקיים מצווה אחרת, וב”ה התוצאות נראות מיד”.

בפיו של פרופסור סורקין גם דוגמאות לרוב: “לפני זמן מה קיבלנו למחלקה אישה במצב אנוש. משפחתה שדאגה מאוד למצבה שאלה אותי כל הזמן על הסיכוי להחלמתה. השבתי להם שאנו נעשה את המיטב שביכולתנו על מנת לרפא אותה, כשמקביל הפנתי אותם ל’מחלקה הרוחנית’. ואכן, לאחר שבני משפחתה התחזקו בשמירת התורה והמצוות האישה החלימה כליל.

“סיפור נוסף ארע עם חולה אחר, ששכב אף הוא מחוסר הכרה, ומשפחתו דאגה מאוד למצבו. הסברתי להם על ההשגחה הפרטית ועל התחזקות בשמירת תורה ומצוות, אך הללו אטמו את אוזניהם. התאכזבתי מעט מתגובתם, אך לאחר מספר ימים הבחנתי בכוחה של ההשגחה הפרטית:

“באחד הבקרים, כאשר ישבתי במשרדי, הופיע בנו של אחד החולים במשרדי. הוא סיפר לי ששמע את שיחתי עם המשפחה של החולה, והחליט - על מנת לשפר את מצבו של אביו - להתחזק בשמירת התורה והמצוות.

“אז הבנתי את כוח ההשפעה הרב שבידי. אותו בחור לא השתייך כלל לאותה המשפחה, אך הוא שמע את דבריי והחליט להשתנות”.

מתל אביב הדשנה לבני ברק החרדית

בקיץ תשע”ה סיים פרופסור סורקין את תפקידו כמנהל מחלקת טיפול נמרץ באיכילוב. באותם ימים קיבל הצעה לנהל את המחלקה ב”מעייני הישועה”, אלא שביקש קודם לכן לעצור את שטף החיים הרפואיים לשנה, ללמוד ולהתקדם מבחינה רוחנית בטרם ימשיך אל תפקידו החדש. כמו כל דבר משמעותי, גם הפעם כתב על כך לרבי.

“חטפתי על הראש”, אומר פרופסור סורקין אחרי מחשבה ממושכת. “דבר ראשון הרבי תמה מדוע אני כותב לו רק כשיש בעיות, ולא כשהכול טוב. באותו רגע קיבלתי על עצמי לכתוב לרבי באופן קבוע, גם כאשר הכול טוב. בהמשך המכתב הרבי כותב לי, שיש לי תפקיד ציבורי ואשר על כן, אסור לי לעזוב, אני חייב להמשיך לעבור ביתר שאת, והקב”ה כבר ייתן לי ברכה”. המכתב הזה שמור אצלי עד היום במשרד”.

למותר לציין שהמעבר בין תל אביב לבני ברק, היה מיידי. פרופסור סורקין מצא את עצמו הולך שוב בפרוזדורים הארוכים, גם הפעם כמנהל, אלא שהפעם האוכלוסיה שפגש מסביב, הייתה שונה לחלוטין מזו שהורגל אליה. “פה [במעייני הישועה - מ.ז.] אני נמצא כל היום באטמוספירה של קדושה. אין לי זמן מת. כל היום הוא סביב תורה, חסידות או גמרא”.

כשאני תמה לפשר הדברים, ועל לשוני עומדת השאלה, האם הפסיק לבדוק חולים, ממהר פרופסור סורקין להסביר: “בבוקר אני עושה את הביקור הקבוע בין החולים. לאחר מכן אני יושב עם צוות הרופאים והאחיות, רובם ככולם חרדים או דתיים, להתייעצות יומית, ואתה, איך לא, מדבר על רעיון חסידי הקשור לפרשת השבוע. לאחר מכן אני מוצא לעצמי כמה דקות כדי ללמוד. גם בהמשך היום, אתה פוגש משפחות של החולים, אתה מדבר איתם על הלחץ דם או על מדדים אחרים, ותמיד העניינים גולשים להסתכלות של היהדות על המצב הזה. כשאני חוזר הביתה אחרי יום עבודה, אני מרגיש כאילו הייתי בבית המקדש ואני חוזר לכפר הקטן שלי. זו הרגשה שלא הייתה לי כדוגמתה באיכילוב”.

אתה מסתובב בבני ברק, איך מסתכלים עליך כעל חסיד וכעל מי שהולך עם כיפת “יחי” מוצהרת?

“אני לא חושב שאנשים מחפשים את נציג חב”ד, אלא הם מחפשים רופא. הרופא תפקידו לעזור לאנשים שנמצאים במצוקה. בתפיסה שלי, החולה הוא המרכז ויש יחידה רפואית שמטפלת בו הכוללת רופאים, אחיות ועוד. אבל בהיקף הנוסף, התמיכה הנפשית בחולה חשובה לא פחות, וכאן נכנסת המשפחה; תפקידה לסייע לחולה לעבור את התקופה הקשה של ההחלמה. זה השלב שבו מתחילה להיווצר מערכת יחסים בין המשפחה של החולה לבין הרופא אשר למעשה עובדים יחד לטובת החולה. ואז פעמים שמתפתחות שיחות, שואלים שאלות, לעתים גם בנושא של אמונה, חסידות וכו’.

“אין ספק שהתמונה של הרבי שנמצאת אצלי במשרד, גורמת לאנשים להזדהות ולמצוא נקודות הקשר. פתאום ההוא אומר ‘אני דור שישי של צדיק פלוני’, וההוא מספר על קשר אחר שיש לו עם חב”ד, והשיחה מתגלגלת על יהדות ועל חסידות, זה חלק מהתקשורת בין הרופא למשפחה.

“אין יום שאין לי שיחות עם המשפחות שיש בהם דברי תורה, כאשר אני משתדל תמיד להוסיף ולהאיר את העניין כפי שחסידות ופנימיות התורה רואים את זה. אני מביא רעיונות מרבותינו נשיאנו, מאדמו”ר הזקן ועד הרבי. כבר קרה כמה פעמים שישבתי עם אחד מבני המשפחה ולמדנו מאמר של הרבי…

“בתקופה בה הייתי באיכילוב, וזה קורה גם היום למרות שאני עובד בסביבה שומרת מצוות, ישנם בני משפחה שאינם שומרים מצוות המבקשים להניח תפלין, לבדוק מזוזות או לתת צדקה. גם בעבודה יש אפשרות לעשות ‘מבצעים’. אני מביא את החסידות כהשלמה של הנשמה לגוף”.

חשבתי שבבני ברק יש התנגדות לחסידי חב”ד…

(נחרץ) “ממש אין התנגדות. להיפך. אני חושב שההפרדה שהייתה בין זרם לבין זרם אחר, הייתה מלאכותית לחלוטין. נכון שיש ‘נגלה’ ויש ‘חסידות’, אבל בסוף הכל תורה אחת. גם בעם ישראל, יש זרמים שונים - אבל בסוף הכל עם אחד, גוף אחד.

“אני רואה זאת בעבודתי, חלפו הימים שבהם היה צריך לדבר על חסידות בשקט ומתחת לשולחן. נגמר הסיפור הזה. אצלי במשרד יש ‘אגרות קודש’ ואנשים כותבים לרבי בלי פחד. אגלה לך יותר מכך: יש המון הנמנים על חוגי הליטאים שבקיאים בהרבה מאד שיחות של הרבי, ואף מגיעים מדי פעם ל–770. מה שמלמד שכל ההפרדה היא מלאכותית, ויש תזוזה מאד חזקה בין יהודים.

“הרבי מלך המשיח הרי אומר שאנחנו נמצאים בימי הגאולה, וזה מתבטא גם על העולם החרדי, שיש בו יותר הבנה ויותר השלמה עם החסידות. המחלוקות של פעם נגמרו כמעט לחלוטין, מלבד חצרות קטנות פה ושם, שחיות מהמלחמה. אבל זה מיעוט ממש שולי. יש היום התקשרות רבה של יהודים מכל העדות והחוגים לרבי מלך המשיח”.

העובדה שבני משפחות של חולים כותבים לרבי, זה בוודאי אקט נפשי מאד חזק עבורם.

“תראה, מדובר באנשים שנמצאים בתקופה של מצוקה, והם משוועים לעזרה. היום כולם יודעים מי זה הרבי. אין אחד שלא יודע. כשאתה מציע להם לכתוב לרבי ולבקש ברכה, הם עושים את זה.

“אני זוכר שהיה פעם פציינט שהיה מוכר כמתנגד חריף לחסידות חב”ד. הוא היה בחרדה גדולה מפני המצב הרפואי שלו. באחת השיחות שלנו, שאלתי אותו למה הוא בחרדה ‘אדם שסיים את הש”ס כמה פעמים כמוך, אדם שמנהל מוסד בסדר גודל כמו שאתה עושה, לא אמור להיות בחרדה’. הוספתי ואמרתי לו: ‘תלמד חסידות ותיווכח שאתה תרגיש יותר טוב’ - וכך היה…

“הייתה אצלי פציינטית שהיא ומשפחתה נמנו על חוגי החסידים. מצבה היה לא פשוט לגמרי, ובעלה היה במצב רוח קשה. הצעתי ללמוד תניא. אמרתי לו שאני מאמין שהלימוד בתניא יעזור לו במצב הזה, וכך היה.

“אני יכול לומר לך יותר מכך - גם אצל חסידי חב”ד, יש כאלה שזקוקים להוסיף יותר בלימוד חסידות. זה חסר אצלם. לפני זמן לא–רב הייתה משפחה במצב דומה, והצעתי לאבי המשפחה שיתחיל ללמוד את השיחות של תנש”א ותשנ”ב, ויראה שיפור…”

מסר של אמונה

דומה כי את הכתבה הזאת ראוי לחתום במילות הפרידה של פרופסור סורקין שעה שנפרד מתפקידו ב’איכילוב’ אחרי 33 שנים: “הרפואה בשבילי היא שליחות. עבדתי למען החולים ולמען הציבור מתוך אמונה שזה התפקיד שלי בעולם. אם יש מסר אחד שאני רוצה לומר היום זה - להאמין! בתפקידי, ראיתי אנשים שכולם היו בטוחים שהם כבר עברו מן העולם, אבל הם הצליחו לקום על הרגליים ולהחלים. ולכן, דווקא מניסיון החיים שלי, אנא, לא להתייאש אף פעם, לא לוותר על התקווה, להמשיך להאמין בטוב ובאור גם במצבים הקשים ביותר ובעיקר, זכרו שהחיים הם מתנה אז שמרו על עצמכם ועל הבריאות של כל אחד מכם”.

רואה למרחוק את מחלקת העיניים

בפיו של פרוסור סורקין סיפורים רבים על נפלאות הרבי באמצעות האגרות קודש. אחד מהם חרוט במיוחד במוחו.

“לילה אחד, בערך ב–11 בלילה, יהודי שמתפלל אצלנו בבית הכנסת התקשר אלי, ולאחר התנצלות על השעה המאוחרת, ביקש להתייעץ איתי לגבי מחלה לא–פשוטה שיש לו בעיניו. אמרתי לו שזה לא התחום שלי, אבל הוא, כמו לא שומע, הוסיף וסיפר כי היה בבית הרפואה ‘מאיר’ בכפר סבא, ושם אמרו לו הרופאים שהוא צריך לעבור השתלת קרנית, ושאל את חוות דעתי. השבתי לו שוב שאיני מכיר בכלל את תחום העיניים, ושיתייעץ עם מביני דבר. אבל הוא ממשיך לספר שאמרו לו ללכת לבית הרפואה ‘הדסה עין כרם’, שם יש רופא מומחה. הוא מוסיף ומספר כי פגש את הרופא. “מה אתה אומר עליו?” שאל אותי. אמרתי לו שאני לא מכיר את התחום ולא את הרופא. הוא לא הבין את הרמז והמשיך בשיחה עד שתיים בבוקר… הוא ממש התחנן שאומר לו משהו, אבל אני לא יכול לייעץ בדבר שאיני מבין בו.

ואותו יהודי, שיהיה בריא, ממשיך כאילו לא שמע את דבריי, שהרופא בהדסה אישר את האבחנה של קודמיו, אבל הודיע לו שבמחלקה שלו יש תור המתנה לפחות שנתיים, ובמצבו הנוכחי אסור לו להמתין. הוא יעץ לו ללכת למחלקת עיניים באסף הרופא, שם יש מנהל מחלקה מעולה בתחום. ושוב הוא שואל אותי על מנהל המחלה באסף הרופא. כאן כבר התרגזתי: “תשמע”, אמרתי לו, “זה עובר כל גבול. אני אומר לך שוב ושוב שאינני מכיר את התחום הזה בכלל, ואתה כבר שלוש שעות ממשיך להתעקש איתי”.

לבסוף נכנעתי ואמרתי לעצמי שאכתוב לרבי עבורו: נכנסתי למשרד וכתבתי לרבי. המכתב שנפתח היה מכתב שהרבי כתב ל…מנהל מחלקת עיניים באסף הרופא, בו הרבי מודה לו ולתלמידיו בקשר לטיפול שנתנו לפלוני… זה לא אגרת שאתה יכול לטעות בפרשנות שלה; זו תשובה חדה.

חזרתי אליו בהתרגשות וסיפרתי לו שהרבי כותב שהוא מכיר את המנהל הזה, והוא ממליץ עליו, עליו ועל תלמידיו…

הוא אכן הלך לשם, והטיפול עבר בהצלחה רבה”.

הכרזה הפכה להרגל

מספר פרופסור סורקין:

“לפני שנים התחלתי לעשות ניתוח לא פשוט במסגרת עבודתי בטיפול נמרץ. מדובר בניתוח שבו פותחים פתח נוסף בגרון עבור צינור שיקל על הנשימה. זה ניתוח מורכב ומסוכן ביותר. בכל ניתוח כזה, רגע לפני הפעולה, אני אומר בקול ‘יחי אדוננו’.

“בשלב מסוים הצטרף אלי רופא צעיר יותר, והצעתי לו ללמוד איך לבצע את הניתוח הזה. הוא כמובן שמח על ההזדמנות. בשעת הניתוח, רגע לפני, אני אומר כהרגלי ‘יחי אדוננו’. הוא לא הבין מה אני אומר, והוא שאל את האחות הראשית בחדר הניתוח: ‘מה הוא אומר כל פעם לפני שהוא עושה את הפעולה?’ והאחות השיבה לו שזה מעשה שגרה, שאני מכריז ‘יחי’ בהתייחסות לרבי מליובאוויטש.

“עם הזמן הוא למד לעשות את הניתוח והחל לבצע אותו באופן עצמאי.

“יום אחד ניגשת אלי האחות הראשית ואומרת לי: ‘פרופסור סורקין, אתה לא מבין, אבל הרופא הזה, למרות שהוא לא דתי, בכל ניתוח, רגע לפני שהוא מבצע את הפעולה הכירורגית, הוא מכריז בקול ‘יחי אדוננו”….