יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לקראת י”א בניסן, יום ההולדת של הרבי, זה הזמן לחזק את הלימוד בשיחות קדשו שנאמרו בשנים תנש”א–תשנ”ב, שיחות שבהם הרבי השאיר את הדרך הישרה והברורה שבה עלינו ללכת בתקופה זו >> כל שיחותיו של הרבי קדושות, אבל אם רוצים לדעת מהי הדרך הנכונה ללכת בה בתקופה זו, אפשר לקבל זאת אך ורק על ידי לימוד ה”דבר מלכות” מדי שבוע

לא חוזר לשוויגער…

סיפר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס: כאשר לקח מהרי”ל סג”ל מוויטעבסק את רבינו הזקן כחתן לבתו הרבנית שטערנא שרה, קיווה לרוות נחת אמיתי מחתנו הצעיר. הוא הבטיח לו, כפי שהיה נהוג אז, מזונות על שולחנו במשך זמן רב, כדי שיוכל להגות בתורה באין מפריע ללא דאגות פרנסה.

תחילה אכן הלך הכל למישרין, כפי ציפיותיו. רבי שניאור זלמן דר אחרי נישואיו בוויטעבסק והיה סמוך על שולחן חותנו. כולם קינאו בחותן על שזכה לחתן כזה, והיללו ושיבחו את החתן, שהתעלה מעלה מעלה במעלות התורה והיראה. אך כאשר נודע שרבי שניאור זלמן נסע למעזריטש ונתפס ל”כת” החסידים, כעס החותן הנכבד. כל תקוותיו לזכות לכבוד וגדולה מן החתן הצעיר, נגוזו באחת. הלה הולך לו בדרך חדשה, וסולל לו דרכים חדשות, לא כפי המקובל בקהילות ישראל. החותן ניסה להפעיל את כל השפעתו, יחד עם רבים וטובים, כדי שרבי שניאור זלמן יחזור בו מדרכו הנלוזה וישוב אל הדרך הישרה, אולם כל המאמצים עלו בתוהו. החתן הצעיר דבק בדרך החסידות, ואף משך אליה עוד ועוד אברכים, ולא אבה לשמוע על שינוי בהנהגתו זו.

כשראה החותן הנכבד כי כל הניסיונות לשכנע את חתנו בטובות לא הועילו, החל לרדוף אותו בכל האמצעים, ואף דרש ממנו שייתן גט לאשתו. רבינו הזקן ענה שיהי’ מוכן לגרש את אשתו אם היא תבקש זאת, אבל הרבנית עמדה בתוקף ובנאמנות על רצונה להישאר עם בעלה, בהכירה אותו כצדיק, עובד ה’ באמת וגאון נפלא. כל מעשיו ודרכיו הינם על פי תורת אמת, ובחינם רודפים אותו על לא עוול בכפו.

בין הנהגותיו ה”מוזרות” של רבינו היה מנהגו ללמוד ולהתפלל באריכות בליל שבת קודש, כך שהיה מגיע לביתו לעשות קידוש בשעה מאוחרת מאד, כשכל בני הבית כבר נמו את שנתם. רק הרבנית המתינה לו בנאמנות.

פעם החליט החותן הנכבד ללמד את חתנו לקח, שלא יישכח ממנו במהרה: הוא סגר את כל דברי המאכל והמשקה שהיו בבית על מסגר ובריח. וליתר בטחון סגר גם את כל הגביעים והכלים עליהם אפשר לקדש. כך שכאשר יבוא רבי שניאור זלמן בשעות המאוחרות לביתו, לא ימצא אף טיפת יין לקידוש ואף פרוסת חלה ל”המוציא”. יהיה זה לקח ראוי לחתן, ורמז עבה ממנו יבין שלא יוכל להמשיך עוד בהנהגות מוזרות אלו ללא תגובה נאותה.

כשהגיע רבי שניאור זלמן מאוחר בליל שבת לביתו, כשכולם כבר נמו את שנתם, קיבלה את פניו הרבנית בדמעות בעיניה. הרבנית סיפרה לבעלה על מה שעולל להם אביה כעונש על הנהגותיו המוזרות, ואמרה בצער שלמרות כל מאמצי’ לא הצליחה למצוא שום דבר עליו יוכלו לקדש.

רבי שניאור זלמן הרגיע את הרבנית, והצטרף אף הוא לחיפושים - אולי בכל זאת יצליחו למצוא משהו עליו יוכלו לעשות קידוש לכבוד שבת. בסופו של דבר נשאו החיפושים הרבים פרי. התברר שאת מרתף היי”ש שכח החותן לסגור, והרי בדוחק אפשר לקדש על יי”ש כ”חמר מדינה”. אלא שבזה עדיין לא די, כי כאמור סגר החותן גם את כל הכלים, כך שלא היה בנמצא שום גביע או כוס עליו יוכלו לקדש. נוסף לכך לא הצליחו להשיג שום דבר מאכל אותו אפשר יהיה לאכול אחר הקידוש, והרי להלכה “אין קידוש אלא במקום סעודה”, וללא סעודה אין הקידוש מועיל.

לבסוף נמצא בדוחק פתרון. ספל ענק, בו השתמשו לנטילת ידיים, הפך לכוס של קידוש. רבינו מילא אותו על גדותיו ביי”ש וקידש עליו, כשהוא מקפיד לשתות את רובה של הכוס (ולא רק “רוב רביעית”). לאחר מכן, בהסתמך על הדעות שכוס נוספת של יין נחשבת ל”מקום סעודה”, ובצירוף הדעה שגם לענין זה מועיל “חמר מדינה”, שתה רבינו עוד רביעית יי”ש בשביל “מקום סעודה”.

למחרת בבוקר הגיע החותן הנכבד לשאול את בתו הרבנית בהתגרות האם אכן למד חתנו את הלקח, כאשר נשאר בשבת ללא קידוש וללא סעודה. סיפרה לו הרבנית מה שאירע, כי בסופו של דבר הצליח בעלה, אף כי בדוחק, לעשות קידוש על ספל גדול מלא יי”ש, ועוד רביעית יי”ש בשביל “מקום סעודה”. כעס החותן על תוחלתו שנכזבה, ואמר בלעג: אחרי ששתה כל כך הרבה יי”ש בוודאי השתכר ונרדם מיד. אמרה לו הרבנית: לא ולא. דווקא אז ראיתי את גדולתו של בעלי, שאחרי כל כך הרבה יי”ש ישב ללמוד ולמד במשך כל הלילה.

החותן התפלא מאד, אבל גם זה לא עזר הרבה לשנות את היחס שלו לחתנו.

עברו שנים רבות. רבינו הזקן עבר לליאזנא, ושמו התפרסם בכל העולם, כאשר מכל קצווי תבל באו לשחר את פניו וללמוד תורה מפיו. חותנו מהרי”ל סג”ל כבר לא היה בין החיים. הגיעה אז לרבינו פניה מן החותנת, שישוב עם כל חסידיו להתגורר בוויטעבסק, והיא, בהיותה עשירה מאד, תדאג לכל צרכיו. שלח רבינו לענות לה: התינוק, כשהוא בבטן אמו, טוב לו בכל המובנים. הן בגשמיות, אין הוא צריך לדאוג למזונו - אוכל הוא ממה שאמו אוכלת, והוא מוגן מכל פגע. והן ברוחניות, “נר דלוק על ראשו ומלמדין אותו כל התורה כולה”. ולמרות כל זה, אחרי שהתינוק נולד ויצא לאוויר העולם, שוב לא יוכל לחזור לבטן אמו. ומשתי סיבות: ראשית, הוא נהיה גדול יותר, ושנית, המקום בו שהה קודם נהיה קטן יותר.

לא להסתפק בעבודה הישנה

יום הבהיר י”א ניסן, יום הולדת מלכנו משיחנו שליט”א, “הנשיא הוא הכל”, הוא גם יום ההולדת של “הכל”, של כולנו ושל כל אחד ואחת, כמבואר בדבר–מלכות תצווה, נוסף למה שעניינו הוא “המשיחה של ראש בני ישראל למלך המשיח”. עלינו אפוא להתבונן, על פי המבואר בשיחות הקודש, אודות המשמעות של יום הולדת.

למרות שלכאורה היה המצב של העובר טוב יותר הן בגשמיות והן ברוחניות לפני שנולד, הרי “עובר” לפני לידתו אינו נחשב בכל הפרטים לאדם חי, “לאו נפש הוא”. שכן כל מה שיש לו אינו שלו אלא של אמו. רק ברגע הלידה הוא הופך למציאות עצמאית, שלמרות כל החסרונות, הרי עתה מה שיש לו הוא אכן שלו.

וזהו גם חידושה של החסידות בכלל (שלכן נתגלה הענין של יום הולדת במיוחד על ידי החסידות) - שהאדם לא יקיים את התורה והמצוות כ”דבר נוסף על עצמותו”, אלא הוא יהיה מלא בחיות ובהתלהבות אמיתיים, כך שמה שהוא עושה יהיה אכן “שלו”. ויותר מזה הוא חידושה המיוחד של חסידות חב”ד, שהחיות וההתלהבות לא יבואו “מלמעלה” על ידי האמונה וה”מקיפים”, אלא בעבודתו ובכוחותיו שלו, על ידי עבודה ויגיעה “בכח עצמו”.

אולם גם זה הוא עדיין רק בכוחות העליונים שבו, בשכל וברגש. אבל לגבי הכוחות התחתונים שבו, נשארה עדיין האלקות כ”דבר נוסף על עצמותו”. וזהו החידוש המיוחד של הדורות האחרונים, ובמיוחד של “הדור השביעי” - שהאלקות פורצת גם ודווקא מתוך התחתון ביותר שאין תחתון למטה הימנו. כאשר מגיעים לכל מקום בעולם, ולו הנידח ביותר, הן בגשמיות והן ברוחניות, והופכים אותו למרכז של אלקות, יהדות וחסידות. שהאלקות פורצת מתוך המכשירים המודרניים והחיצוניים ביותר - הווידיאו והלוויין, האינטרנט ופרסומי החוצות, על כל תעלולי פעלולי הגרפיקה והפרסומת החיצוניים והנידחים למיניהם. כאשר גם האנשים החיצוניים והנמוכים ביותר, אנחנו, הופכים להיות שלוחים ומפיצים אלקות בעולם וכו’.

כל זה אמת ויציב ונכון, אבל אסור לעצור כאן ולא להמשיך הלאה. כשם שאי אפשר להסתפק בחידושו של מורנו הבעש”ט וצריך להמשיך את עניינו של “יום ההולדת” בחידושו של רבינו הזקן בתורת חסידות חב”ד. וגם בזה אי אפשר להסתפק, וצריך להמשיך וללכת (“מיטגיין”) עם רבותינו נשיאינו בחידוש המיוחד של כל אחד מהם בזמנו ובעניינו.

ומי שינסה לטעון: די לי בחידושים הגדולים של כל מה שהי’ עד היום - הלוואי ואעשה את זאת כראוי. מספיקה לי למשל העבודה הגדולה שעבדו החסידים בזמן כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע, ועל מה ולמה לי להתעקש דווקא על אותה עבודה חדשה, כמו “ופרצת” או עבודת השליחות וכדומה, שהרבי שליט”א דורש בשעה זו - אין צורך לומר כיצד מתייחסים אנו למי שחושב כך, וברור לנו בוודאות גמורה שלא הקדושה היא המדברת מגרונו.

ככה ממש הוא בענייננו אנו, בעבודה הנדרשת מאתנו בשנים אלו, וברגעים אלו במיוחד. אסור לנו להסתפק בעבודה הנפלאה שנאמרה לנו בשנים הקודמות, על כל מעלותיה. נמצאים אנו בתקופה הדורשת מאתנו עבודה בכח עצמו, במובן שלא היינו רגילים אליו עד השנים האחרונות. בתקופה זו, שהחלה במיוחד בכ”ב שבט ה’תשמ”ח, ישנן הוראות מיוחדות ודרישות מיוחדות. ומי שמנסה להתחמק מהן בהצביעו על גודל המעלה הנפלאה של כל מה שהי’ בשנים הקודמות, מחטיא את המטרה ביודעין או בלא יודעין.

הרבי השאיר הכול בשיחותיו האחרונות לעת עתה

לפני ה”לידה”, לפני התקופה החדשה, לפני שנדרשה העבודה החדשה, הי’ כל זה יציב ונכון וקיים וישר ונאמן. וגם היום זה לא נהי’ פחות ח”ו, אלא שעתה נדרש מאתנו אופן חדש בעבודת ה’. ה”נקודה” הייתה תמיד ונשארה לעד ולעולמי עולמים אחת ויחידה, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, אבל באופן העבודה היו שינויים גדולים: אצל הבעש”ט הייתה ההדגשה בעיקר על התעוררות הלב ועבודה שלמעלה מטעם ודעת. אצל רבינו הזקן הודגש במיוחד לימוד חסידות חב”ד וההתבוננות בגדולת ה’. אצל הרבי הריי”צ נדרשה בעיקר מסירות נפש. אצל הרבי שליט”א העבודה העיקרית היא הפצת היהדות והמעיינות, עבודת השליחות. ובשנים האחרונות הרבי מדבר על עבודה מיוחדת שדווקא היא הנדרשת בשעה זו, “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות”.

כשיוצאים מתוך הנחה ברורה זו, שאינה ח”ו המצאה של מישהו אלא היא נאמרת במפורש על ידי הרבי שליט”א בשיחותיו הקדושות - אזי ברור ופשוט שכדי לדעת מה נדרש מאתנו בשעה זו, עלינו ללמוד ולהגות שוב ושוב, ולהעמיק ולהתבונן ללא הרף במה שאומר לנו הרבי בשנים אלו דווקא, ובמיוחד הדבר–מלכות מהשנה האחרונה לעת עתה. אי אפשר בשום אופן להסתפק בלימוד שיחות ומאמרים וכו’ מהשנים הקודמות, עם כל חשיבותם העצומה והנפלאה. שכן חייבים אנו לדעת מה הרבי דורש מאתנו עכשיו.

כשהרבי שליט”א מדבר, בדבר–מלכות תזריע-מצורע תנש”א, אודות “הדרך הישרה - הקלה והמהירה מכל דרכי התורה - להביא התגלות וביאת המשיח בפועל ממש”, שהיא “לימוד עניני גאולה ומשיח בתורה … ובפרט בתורתו (מאמרים ולקוטי שיחות) של נשיא דורנו” - הרי אם כי נכון אמנם שהכוונה היא גם לכל ענייני הגאולה והמשיח הנמצאים בתורתו של הרבי, אבל ברור ופשוט שעיקר ההדגשה היא דווקא על השיחות של השנים האחרונות. שכן בהם דווקא אפשר לראות ולהתבונן מה אומר לנו הרבי מה נדרש מאתנו בשעה זו. וכידוע שכאשר רצו באותה תקופה ה”ועד להפצת שיחות” להדפיס קובץ שיחות בענייני גאולה ומשיח בהתאם להוראה זו, הורה להם הרבי להמתין ולהכניס בקובץ זה שיחות מן הזמן האחרון דווקא.

ומכיוון שהיצר הרע עושה הכל להסיח את הדעת ממה שנדרש בשעה זו, הוא משקיע כל מאמץ בתירוצים שונים ומשונים למה דווקא לא ללמוד שיחות אלו: אם בגלל שזה ארוך מדי. קשה מדי. נדמה שהסתום רב על הגלוי. אין לי שום דבר נגד זה, אבל עדיין לא הגעתי לזה - כשם שיש הטוענים שאין להם שום דבר נגד לימוד החסידות, אבל יש להם הרבה דברים ללמוד לפני כן.

להקפיד על ה”דבר מלכות” השבועי

לכאורה זהו דבר כה פשוט וברור שאין עליו שום ויכוח. שהרי כולם מאמינים ויודעים שאלו הם שיחות קודש מהרבי שליט”א, וכולם יודעים מה שהרבי אומר שבדברים האחרונים ששמענו לעת עתה, שם הרבי הבטיח את הכל (“האט דער רבי אלץ באווארנט”) וכו’. ובכל זאת, עד כמה צריך לדבר ולכתוב ולהרעיש ולהסביר שוב ושוב על כך. ואחרי הכל עדיין פוגשים גם כאלו שלמדו ולומדים ענייני גאולה ומשיח, ואפילו כמה פעמים במשך השבוע, אבל לא למדו את הדבר–מלכות השבועי. ולפעמים הם שואלים בתמימות: הרבי אמר ללמוד עניני גאולה ומשיח ולא דבר–מלכות. ובפרט שזה ארוך, וקשה, ולא מספיק מובן, ולא תמיד מתאים לקביעות של השנה, וכבר למדו זאת כמה פעמים וכו’.

ועדיין אפשר לפגוש לדאבוננו גם בחורי ישיבה, ולא אחד ולא שנים, שבכלל לא למדו (ולפחות לא במשך השנה האחרונה) את שיחת ב’ ניסן תשמ”ח למשל, ונדמה להם שכל הדיבורים על הצורך וההכרח בהכרזת “יחי המלך המשיח” הם המצאה של מישהו ח”ו והוצאת דברים מהקשרם. שלא שמעו בכלל על הדברים המופלאים שהרבי אומר שם, שכל מה שהוא מרעיש אודות “עד מתי” הוא בגלל שדרושה הכרזת “יחי המלך”. שלא למדו את שיחת ש”פ שופטים על הנבואה ועל פרסום העובדה שישנו שופט ויועץ ונביא. כך קורה שלומדים אפילו ענייני גאולה ומשיח בתורתו של הרבי שליט”א, ולא יודעים בכלל על מה מדובר כאן.

ואולי זהו גם הפירוש בדברי הרבי בשיחת ב’ ניסן הנ”ל שהכפתורים כבר מצוחצחים וכל צחצוח יתר עלול אף לקלקל - שלכאורה מה שייך לומר בנמשל שצחצוח נוסף יקלקל, והרי כל פעולה נוספת בתורה ומצוות היא רק מועילה וממהרת את הגאולה? ואולי הפירוש בזה הוא, לפחות בדרך רמז, שכאשר אומרים לנו שכבר צחצחו את הכפתורים והעבודה עכשיו היא לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש - הרי אם מישהו מתעקש להמשיך עם העבודה הקודמת, “צחצוח הכפתורים”, ולא עם מה שנדרש עכשיו, הרי בכך עלולים אפילו לקלקל.

ונחזור ונבהיר שוב ושוב: על כל אחד מאתנו להחליט באופן של “קביעות בנפש”, “יעבור עלי מה”, ואת הדבר–מלכות השבועי כולו, מתחילתו עד סופו, עם כל ההערות וכל הפרטים, אלמד ואחזור ואשנן בפועל ממש. הן לעצמי והן עם אחרים, בחברותות ובכל האופנים. ובמיוחד בשיעורים ברבים.  ולהשתדל שיהיו כמה שיותר שיעורים בדבר מלכות. וזה קודם לכל שיעור אחר, עם כל החשיבות והנחיצות כמובן גם בשיעורים נוספים בכל חלקי התורה. ללמוד בעצמו את הדבר–מלכות, להתבונן בו, להשתדל לחיות עמו ו”להחיות בהם נפש כל חי”, וכמובן, ליישם את מה שכתוב בו.

וכדברי הרבי - שכולם יודעים כי הם דברי הרבי, ואין על זה שום ויכוח, ובכל זאת ראו עד כמה מתנכל לכך ה”קלוגינקער” המתעטף באיצטלא של משי בתואנות שונות ומשונות - זו הדרך הקלה והמהירה ביותר להביא את התגלות מלכנו משיחנו שליט”א לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!