פשוט חי
מי שעוסק בפנימיות התורה, בפרט בדרך שמלמדת תורת החסידות, היחס שלו ל”הוא בחיים” הופך להיות פנימי ומעמיק יותר, בעל משמעות נוספת. זה החל כבר מרבי שמעון בר יוחאי לאחר הסתלקותו, המשיך דרך האריז”ל, והתעצם ביתר שאת אצל רבותינו נשיאנו - ובעיקר: בדור הנוכחי, דור השביעי
מי שעוסק בפנימיות התורה, בפרט בדרך שמלמדת תורת החסידות, היחס שלו ל”הוא בחיים” הופך להיות פנימי ומעמיק יותר, בעל משמעות נוספת. זה החל כבר מרבי שמעון בר יוחאי לאחר הסתלקותו, המשיך דרך האריז”ל, והתעצם ביתר שאת אצל רבותינו נשיאנו - ובעיקר: בדור הנוכחי, דור השביעי
אצל רשב”י זה אחרת
פעמים מספר סיפר הרבי מלך המשיח שליט”א בקשר לל”ג בעומר: אחד מגדולי תלמידיו של האריז”ל, ר’ אברהם הלוי, היה חדור בצער ובכאב על החורבן מתוך תפילה ותשוקה שתבוא כבר הגאולה “נאו”. בכל יום הוא אמר את תפילת “נחם” אותה אומרים בתשעה באב. כאשר אמר זאת בכל ימות השנה, כולל בשבתות וימים טובים, נחשב לו הדבר לזכות גדולה ולא לחטא, ואולם כאשר אמר “נחם” בל”ג בעומר בד’ אמותיו של רשב”י, נחשב לו הדבר לחטא ופגיעה ביום חגו של רשב”י. ועל כך נענש בעונש חמור, כמסופר בכתבי האריז”ל.
ל”ג בעומר הוא יום חגו ויום שמחתו של רשב”י, וכל עניין של צער ואבלות, אפילו צער וכאב אמיתיים על חורבן בית המקדש, אסורים בו.
ולכאורה תמוה, מדוע אסור בל”ג בעומר לצעוק “עד מתי?!” הרי העובדה שהוא התפלל על בניין בית המקדש אפילו בשבתות ובימים טובים, נחשב היה לו הדבר כמצווה, ודווקא בל”ג בעומר אסור הדבר באופן כה נחרץ עד שנענש על כך בעונש חמור?!
ומבואר שלגבי רשב”י, בהיותו ניצוץ מנשמת משיח, וכמי שהתחיל לגלות בעולם את תורתו של משיח, פנימיות התורה, לא היה כלל גלות וחורבן. ולכן, מי שנמצא במקומו של רשב”י ומצטער וכואב על הגלות והחורבן, הריהו פוגע ברשב”י ביום שמחתו.
כלומר, בשבתות ובימים טובים, למרות שישנו אז גילוי אלקות שהוא בדוגמת הגאולה - יום שכולו שבת ומנוחה ויום שכולו טוב - הרי עדיין ישנו איזשהו חסרון, עדיין מורגש שחסרה הגאולה, ולכן מותר למי שנמצא בדרגה זו להרגיש גם אז את כאב וצער הגלות. ואולם בל”ג בעומר, כאשר מאיר הגילוי של רשב”י בכל תוקפו, אזי אין מקום לשום הרגשה של צער וכאב. מי שזועק אז על צער וכאב הגלות הרי הוא פוגע בכך ברשב”י.
כשנמצאים עם רשב”י, צריך לחוש ולהרגיש את רשב”י, את אורו של משיח ואת משק כנפי הגאולה. התפילה אז צריכה להיות לא תפילה על חסרון אלא “תפילת עשיר” (ראה בארוכה ד”ה תפילה למשה תשכ”ט. סה”מ מלוקט ח”ה ע’ רי”ט ואילך וש”נ), תפילה של מי שיש לו הכל ולא חסר לו מאומה. אלא שהוא מתפלל ומשתוקק לכך שהגילוי יהיה מוחלט, בלתי מוגבל, ויאיר ויתגלה לעיני כל ממש.
זו גם הסיבה, מסביר הרבי שליט”א (לקו”ש חי”ז ע’ 513), שאין אומרים בקשר לרשב”י את הביטוי והמושג “זי”ע” שאומרים על צדיקים שלא נמצאים בעלמא דין - לפי שלא שייך לומר בו “זכירה” (שרק זכותו תגן עלינו) בשעה שהוא עצמו נמצא ומגן ופועל עוד יותר מאשר בחייו.
ולמרות שאצל כל הצדיקים נאמר ש”במיתתם קרויים חיים” והם נמצאים ופועלים בעולם גם אחרי הסתלקותם “יתיר מבחיוהי” - הרי אצלם כן אומרים וכותבים אותם ביטויים ותארים המיוחדים למי שאינו בעולם הזה ממש, משום שסוף סוף חסר עדיין במציאותם בגשמיות העולם, למרות ה”יתיר מבחיוהי” (ראה לקו”ש חכ”ו ע’ 9). ואילו אצל רשב”י לא חסר מאומה גם בעולם הזה (ראה לקו”ש שם מעין זה בנוגע למשה רבינו, וראה סה”מ שם שמשה רבינו הוא “עשיר בעצם”), כיוון שהוא ניצוץ מנשמת משיח והוא התחיל את פעולתו של משיח בעולם בגילוי פנימיות התורה. והרי עניינו העיקרי של משיח הוא הפעולה שהאלקות תאיר ותחדור (לא רק ברוחניות, אלא דווקא) בתוך גשמיות העולם. משיח פועל שתהי’ עשירות אמיתית, “עשיר בעצם”, וממילא לא יחסר מאומה.
זו הסיבה שיום ההילולא דרשב”י הוא יום שמחה ללא שום עצב וצער. למרות שלכאורה היה ביום זה עניין של היפך החיים בגשמיות, שהוא היפך הטוב ביותר אצל יהודים, הסתלקותו של רשב”י - אולם אצל רשב”י מודגש שגם אחרי פטירתו לא חסר כלל במציאותו בעולם.
הרבי מביט בחזרה
אף על פי כן, גם אצל רשב”י יש עדיין איזשהו חסרון, שכן עדיין בזמנו לא באה הגאולה בפועל ממש. היה זה אמנם גילוי גדול מאד בדרך לגאולה, אבל עדיין לא הגאולה עצמה. ולכן גם גילוי פנימיות התורה אז היה מוגבל רק ליחידי סגולה (ראה דבר–מלכות ש”פ אמור תנש”א). ולכן גם היחס לרשב”י כ”חי וקיים” הוא עדיין לא בכל הפרטים.
דורות רבים אחר כך היה האריז”ל, שעליו אמרו שהוא המשיח בדורו. הוא המשיך עוד יותר בגילוי פנימיות התורה, תורתו של משיח, עד שבזמנו התחיל כבר הגילוי לכולם - “מצווה לגלות זאת החכמה”. ולכן, כידוע ומפורסם, הקשר עם הצדיקים לאחר פטירתם מן העולם קיים במיוחד אצל העוסקים בקבלה. ובכלל, כל הנושא של פטירה והסתלקות מן העולם, עושים (“פראוועט מען”) אצל העוסקים בפנימיות התורה באופן של סעודות והתוועדויות ואמירת ברכות, “לחיים” וכדומה. שכל זה מדגיש עד כמה אין הפטירה ירידה וחסרון, ואדרבה, עליה ועילוי לנשמה (אם כי עדיין לא לגוף, כדלקמן).
ועדיין היה הגילוי בהגבלה כלשהי. עדיין היו סודות התורה טמונים וגנוזים מהמוני העם, ורבים מאד גם מהחכמים והצדיקים, לא היו מודעים להם. עד שבא מורנו הבעל שם טוב וגילה את החסידות לכולם. אז החלה הפצת המעיינות חוצה המוליכה לגאולה. ולכן גם אצל הבעש”ט והבאים אחריו הייתה השייכות עם האדמו”רים חזקה ומוחשית הרבה יותר גם אחרי הסתלקותם. סיפורים רבים מסופרים לנו על אודות הבעש”ט ותלמידיו הקדושים שבאו ופעלו ישועות אחרי הסתלקותם, גם בגופם הגשמי. ואחריו רבותינו נשיאינו נשיאי חב”ד, שהפיצו את המעיינות גם בתוך השכל הפשוט, וגם לפשוטי העם. ומדור לדור הולך ומוסיף ואור.
וכנראה זו הסיבה שמדור לדור הייתה הדגשה יותר ויותר על הקשר החזק והעכשווי כל הזמן עם האדמו”רים שנפטרו מן העולם. ועד שאצל הרבי הרש”ב כותב בנו הרבי ריי”צ כמה פעמים כי אינו יכול ואינו רוצה לכתוב עליו תארים אלו כי אצלו “האבא חי”. ולמרות זאת, הרי בנוגע לפרסום בעולם כתב והדפיס את כל התארים - כי במציאות התחתונה והמגושמת של העולם, לפי המושגים הפשוטים והמגושמים של העולם, אי אפשר עדיין לומר ולכתוב כך.
בנוגע לרבי הריי”צ בולטת עוד הרבה יותר הנהגה זו, שלא רוצים ולא יכולים לומר את התארים הללו, שלא בערך כלל. כפי שמדגיש הרבי שליט”א פעמים רבות בשיחות הקודש, וחוזר שם כמה וכמה פעמים על הביטוי “שליט”א”, “זאל געזונט זיין” (אגב, אפשר לשמוע גם ב”וידיאו” בשיחה עם הגאון הרב אליהו ביום ו’ חשוון תשנ”ב, את הרבי אומר: “מורי וחמי אדמו”ר שליט”א”). ובכל זאת עדיין בפרסומים רשמיים כתב הרבי ביטויים אלו. כי למרות הכל עדיין נשארה נקודה של גשמיות לשם לא חדרו המעיינות, ובאותה נקודה ובאותו פרט היה עדיין הצדיק כאילו אינו נמצא ממש בעצמו אלא רק ה”זכר” ממנו.
עד לדורנו זה, הדור השביעי, שבו אומר הרבי כי המעיינות הגיעו אפילו (כדברי הזוהר הקדוש אודות דורו של משיח) ל”רביין דעלמא”, אפילו לילדים קטנים, וגם “לילדים קטנים” ברוחניות. וכבר נשלמו ונסתיימו כל הבירורים, ונגמרה עבודת השליחות, ונסתיימה עבודתם של רבותינו נשיאינו, והכל הגיע וחדר גם לגשמיות העולם, לתחתון ביותר שאין תחתון למטה הימנו.
[ובמיוחד (בין השאר) באמצעות “המסתכל בפני הרב” (שיחת ש”פ אמור שם) - הפצת התמונות של הרבי במידה שלא היה לזה שום תקדים בדורות קודמים. וכפי שכותב הרבי באותו פתק מפורסם לאשה שהתלוננה על פחדים: “תסתכל בתמונתו של כ”ק מו”ח אדמו”ר, ותדע שגם הוא, בהיותו רועה ישראל אמיתי, מביט בה באותה שעה. ויועיל להנ”ל”. כלומר, הרבי אומר כאן במפורש דבר נפלא ביותר - שכאשר מסתכלים בתמונתו של הרבי, הרבי מביט בך באותה שעה!].
ולכן בתורתו של הרבי שליט”א מלך המשיח, שהוא לא רק “ראוי להיות משיח”, “משיח שבדור” (שזה עדיין לא מושג ששייך להלכה, כי פירושו של תואר זה שהוא עדיין אינו משיח, ורק עומד להיות משיח), אלא הוא כבר “בחזקת שהוא משיח, ועד הרי זה משיח בוודאי”, כפי שפסקו רבני ישראל ועל ידי כך פעלו גם בגדרי העולם (שיחת ש”פ משפטים תשנ”ב) - מודגש ביותר שכל העניינים חייבים להיות דווקא בגשמיות כפשוטו. כמודגש ביותר וללא הרף בכל תורתו של הרבי שליט”א, כידוע לכל מי שטועם משהו ממנה.
ומאחר שכל עניינו של הרבי מלך המשיח שליט”א היא לפעול שיהיו כל העניינים הרוחניים והאלוקיים דווקא בגשמיות כפשוטו - על אחת כמה וכמה שמציאותו של הרבי עצמו היא דווקא בגשמיות כפשוטו, בגופו הגשמי כפשוטו, ובתכלית השלימות והבריאות (כמבואר בארוכה בשיחת ש”פ בא תשנ”ב).
ומה ש”את חוליינו הוא נשא ומכאובנו סבלם”, ועד שאמרנו “כי נגזר מארץ חיים” ח”ו - אין זה אלא החולי שלנו והמכאובים שלנו וההסתכלות המגושמת שלנו. והרי כל עניינו של הרבי שליט”א הוא, לפעול גם בהסתכלות המגושמת שלנו, שגם היא תתאים לכל העניינים הרוחניים והאלוקיים. שגם ה”גולה” תהיה כלולה בתוך ה”גאולה”, כאשר יכניסו בתוכה את ה”אלף”, “אלופו של עולם”.
לכן כל כך חשוב ונוגע וחיוני להכריז ללא הרף שוב ושוב שמציאותו של הרבי נמצאת גם בגשמיות כפשוטו, גם בגופו הגשמי. ולומר עליו את התואר “שליט”א” דווקא בפשטות ובפשיטות, ללא הצטדקויות כלשהן - להדגיש שהדברים אמיתיים ונכונים לא רק אי שם למעלה ברוחניות, אלא דווקא בגשמיות העולם הזה, וגם לפי המושגים הפשוטים והמגושמים שלנו.
בהחלט צריך ונחוץ להסביר ולבאר זאת באופן שיובן ויתקבל גם ה”חוצה”, בדוגמאות מצדיקים בדורות קודמים שגם אצלם מצינו את עניין ה”חי וקיים” בכמה פרטים לאחרי הסתלקותם. חשוב ונחוץ שה”חוצה” ישמע ויידע שאין כאן שום מקום לשקלא וטריא.
הנהגה זו יש לומר ולהכריז גם בכתב ובפרסום בכל האופנים האפשריים ללא שום נתינת מקום למחשבה באופן אחר ח”ו, כי אכן הרבי חי וקיים כפשוטו ממש, גם לפי המושגים הפשוטים והמגושמים שלנו - והרי רואים במוחש כיצד הוא עונה ועוזר ומושיע לכל, באמצעות אגרות הקודש וכדומה - היא שמביאה להתגלות הסופית והמוחלטת לעיני כל.
• • •
ובנוגע לפועל, מובן ופשוט שעל כל אחד ואחת מאתנו לעשות הכל כדי שישתתפו ילדים רבים ככל האפשר בתהלוכות הילדים של ל”ג בעומר לכבוד רבי שמעון בר יוחאי, בסיסמת “יחד כל ילדי ישראל”, ולכבוד רשב”י של דורנו, הרבי שליט”א מלך המשיח. ושיהיו התהלוכות חדורות ב”דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”, הן בשלטים, הן בדגלים ובדגלונים, הן בספרונים ובכובעים. שיותר ויותר ילדי ישראל יקבלו את המסר, ויבקשו ויתבעו ויכריזו גם הם: “אנו רוצים משיח עכשיו” “עד מתי?!” “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.
פשוט חי
התוועדות חסידותיתמי שעוסק בפנימיות התורה, בפרט בדרך שמלמדת תורת החסידות, היחס שלו ל”הוא בחיים” הופך להיות פנימי ומעמיק יותר, בעל משמעות נוספת. זה החל כבר מרבי שמעון בר יוחאי לאחר הסתלקותו, המשיך דרך האריז”ל, והתעצם ביתר שאת אצל רבותינו נשיאנו - ובעיקר: בדור הנוכחי, דור השביעי
אצל רשב”י זה אחרת
פעמים מספר סיפר הרבי מלך המשיח שליט”א בקשר לל”ג בעומר: אחד מגדולי תלמידיו של האריז”ל, ר’ אברהם הלוי, היה חדור בצער ובכאב על החורבן מתוך תפילה ותשוקה שתבוא כבר הגאולה “נאו”. בכל יום הוא אמר את תפילת “נחם” אותה אומרים בתשעה באב. כאשר אמר זאת בכל ימות השנה, כולל בשבתות וימים טובים, נחשב לו הדבר לזכות גדולה ולא לחטא, ואולם כאשר אמר “נחם” בל”ג בעומר בד’ אמותיו של רשב”י, נחשב לו הדבר לחטא ופגיעה ביום חגו של רשב”י. ועל כך נענש בעונש חמור, כמסופר בכתבי האריז”ל.
ל”ג בעומר הוא יום חגו ויום שמחתו של רשב”י, וכל עניין של צער ואבלות, אפילו צער וכאב אמיתיים על חורבן בית המקדש, אסורים בו.
ולכאורה תמוה, מדוע אסור בל”ג בעומר לצעוק “עד מתי?!” הרי העובדה שהוא התפלל על בניין בית המקדש אפילו בשבתות ובימים טובים, נחשב היה לו הדבר כמצווה, ודווקא בל”ג בעומר אסור הדבר באופן כה נחרץ עד שנענש על כך בעונש חמור?!
ומבואר שלגבי רשב”י, בהיותו ניצוץ מנשמת משיח, וכמי שהתחיל לגלות בעולם את תורתו של משיח, פנימיות התורה, לא היה כלל גלות וחורבן. ולכן, מי שנמצא במקומו של רשב”י ומצטער וכואב על הגלות והחורבן, הריהו פוגע ברשב”י ביום שמחתו.
כלומר, בשבתות ובימים טובים, למרות שישנו אז גילוי אלקות שהוא בדוגמת הגאולה - יום שכולו שבת ומנוחה ויום שכולו טוב - הרי עדיין ישנו איזשהו חסרון, עדיין מורגש שחסרה הגאולה, ולכן מותר למי שנמצא בדרגה זו להרגיש גם אז את כאב וצער הגלות. ואולם בל”ג בעומר, כאשר מאיר הגילוי של רשב”י בכל תוקפו, אזי אין מקום לשום הרגשה של צער וכאב. מי שזועק אז על צער וכאב הגלות הרי הוא פוגע בכך ברשב”י.
כשנמצאים עם רשב”י, צריך לחוש ולהרגיש את רשב”י, את אורו של משיח ואת משק כנפי הגאולה. התפילה אז צריכה להיות לא תפילה על חסרון אלא “תפילת עשיר” (ראה בארוכה ד”ה תפילה למשה תשכ”ט. סה”מ מלוקט ח”ה ע’ רי”ט ואילך וש”נ), תפילה של מי שיש לו הכל ולא חסר לו מאומה. אלא שהוא מתפלל ומשתוקק לכך שהגילוי יהיה מוחלט, בלתי מוגבל, ויאיר ויתגלה לעיני כל ממש.
זו גם הסיבה, מסביר הרבי שליט”א (לקו”ש חי”ז ע’ 513), שאין אומרים בקשר לרשב”י את הביטוי והמושג “זי”ע” שאומרים על צדיקים שלא נמצאים בעלמא דין - לפי שלא שייך לומר בו “זכירה” (שרק זכותו תגן עלינו) בשעה שהוא עצמו נמצא ומגן ופועל עוד יותר מאשר בחייו.
ולמרות שאצל כל הצדיקים נאמר ש”במיתתם קרויים חיים” והם נמצאים ופועלים בעולם גם אחרי הסתלקותם “יתיר מבחיוהי” - הרי אצלם כן אומרים וכותבים אותם ביטויים ותארים המיוחדים למי שאינו בעולם הזה ממש, משום שסוף סוף חסר עדיין במציאותם בגשמיות העולם, למרות ה”יתיר מבחיוהי” (ראה לקו”ש חכ”ו ע’ 9). ואילו אצל רשב”י לא חסר מאומה גם בעולם הזה (ראה לקו”ש שם מעין זה בנוגע למשה רבינו, וראה סה”מ שם שמשה רבינו הוא “עשיר בעצם”), כיוון שהוא ניצוץ מנשמת משיח והוא התחיל את פעולתו של משיח בעולם בגילוי פנימיות התורה. והרי עניינו העיקרי של משיח הוא הפעולה שהאלקות תאיר ותחדור (לא רק ברוחניות, אלא דווקא) בתוך גשמיות העולם. משיח פועל שתהי’ עשירות אמיתית, “עשיר בעצם”, וממילא לא יחסר מאומה.
זו הסיבה שיום ההילולא דרשב”י הוא יום שמחה ללא שום עצב וצער. למרות שלכאורה היה ביום זה עניין של היפך החיים בגשמיות, שהוא היפך הטוב ביותר אצל יהודים, הסתלקותו של רשב”י - אולם אצל רשב”י מודגש שגם אחרי פטירתו לא חסר כלל במציאותו בעולם.
הרבי מביט בחזרה
אף על פי כן, גם אצל רשב”י יש עדיין איזשהו חסרון, שכן עדיין בזמנו לא באה הגאולה בפועל ממש. היה זה אמנם גילוי גדול מאד בדרך לגאולה, אבל עדיין לא הגאולה עצמה. ולכן גם גילוי פנימיות התורה אז היה מוגבל רק ליחידי סגולה (ראה דבר–מלכות ש”פ אמור תנש”א). ולכן גם היחס לרשב”י כ”חי וקיים” הוא עדיין לא בכל הפרטים.
דורות רבים אחר כך היה האריז”ל, שעליו אמרו שהוא המשיח בדורו. הוא המשיך עוד יותר בגילוי פנימיות התורה, תורתו של משיח, עד שבזמנו התחיל כבר הגילוי לכולם - “מצווה לגלות זאת החכמה”. ולכן, כידוע ומפורסם, הקשר עם הצדיקים לאחר פטירתם מן העולם קיים במיוחד אצל העוסקים בקבלה. ובכלל, כל הנושא של פטירה והסתלקות מן העולם, עושים (“פראוועט מען”) אצל העוסקים בפנימיות התורה באופן של סעודות והתוועדויות ואמירת ברכות, “לחיים” וכדומה. שכל זה מדגיש עד כמה אין הפטירה ירידה וחסרון, ואדרבה, עליה ועילוי לנשמה (אם כי עדיין לא לגוף, כדלקמן).
ועדיין היה הגילוי בהגבלה כלשהי. עדיין היו סודות התורה טמונים וגנוזים מהמוני העם, ורבים מאד גם מהחכמים והצדיקים, לא היו מודעים להם. עד שבא מורנו הבעל שם טוב וגילה את החסידות לכולם. אז החלה הפצת המעיינות חוצה המוליכה לגאולה. ולכן גם אצל הבעש”ט והבאים אחריו הייתה השייכות עם האדמו”רים חזקה ומוחשית הרבה יותר גם אחרי הסתלקותם. סיפורים רבים מסופרים לנו על אודות הבעש”ט ותלמידיו הקדושים שבאו ופעלו ישועות אחרי הסתלקותם, גם בגופם הגשמי. ואחריו רבותינו נשיאינו נשיאי חב”ד, שהפיצו את המעיינות גם בתוך השכל הפשוט, וגם לפשוטי העם. ומדור לדור הולך ומוסיף ואור.
וכנראה זו הסיבה שמדור לדור הייתה הדגשה יותר ויותר על הקשר החזק והעכשווי כל הזמן עם האדמו”רים שנפטרו מן העולם. ועד שאצל הרבי הרש”ב כותב בנו הרבי ריי”צ כמה פעמים כי אינו יכול ואינו רוצה לכתוב עליו תארים אלו כי אצלו “האבא חי”. ולמרות זאת, הרי בנוגע לפרסום בעולם כתב והדפיס את כל התארים - כי במציאות התחתונה והמגושמת של העולם, לפי המושגים הפשוטים והמגושמים של העולם, אי אפשר עדיין לומר ולכתוב כך.
בנוגע לרבי הריי”צ בולטת עוד הרבה יותר הנהגה זו, שלא רוצים ולא יכולים לומר את התארים הללו, שלא בערך כלל. כפי שמדגיש הרבי שליט”א פעמים רבות בשיחות הקודש, וחוזר שם כמה וכמה פעמים על הביטוי “שליט”א”, “זאל געזונט זיין” (אגב, אפשר לשמוע גם ב”וידיאו” בשיחה עם הגאון הרב אליהו ביום ו’ חשוון תשנ”ב, את הרבי אומר: “מורי וחמי אדמו”ר שליט”א”). ובכל זאת עדיין בפרסומים רשמיים כתב הרבי ביטויים אלו. כי למרות הכל עדיין נשארה נקודה של גשמיות לשם לא חדרו המעיינות, ובאותה נקודה ובאותו פרט היה עדיין הצדיק כאילו אינו נמצא ממש בעצמו אלא רק ה”זכר” ממנו.
עד לדורנו זה, הדור השביעי, שבו אומר הרבי כי המעיינות הגיעו אפילו (כדברי הזוהר הקדוש אודות דורו של משיח) ל”רביין דעלמא”, אפילו לילדים קטנים, וגם “לילדים קטנים” ברוחניות. וכבר נשלמו ונסתיימו כל הבירורים, ונגמרה עבודת השליחות, ונסתיימה עבודתם של רבותינו נשיאינו, והכל הגיע וחדר גם לגשמיות העולם, לתחתון ביותר שאין תחתון למטה הימנו.
[ובמיוחד (בין השאר) באמצעות “המסתכל בפני הרב” (שיחת ש”פ אמור שם) - הפצת התמונות של הרבי במידה שלא היה לזה שום תקדים בדורות קודמים. וכפי שכותב הרבי באותו פתק מפורסם לאשה שהתלוננה על פחדים: “תסתכל בתמונתו של כ”ק מו”ח אדמו”ר, ותדע שגם הוא, בהיותו רועה ישראל אמיתי, מביט בה באותה שעה. ויועיל להנ”ל”. כלומר, הרבי אומר כאן במפורש דבר נפלא ביותר - שכאשר מסתכלים בתמונתו של הרבי, הרבי מביט בך באותה שעה!].
ולכן בתורתו של הרבי שליט”א מלך המשיח, שהוא לא רק “ראוי להיות משיח”, “משיח שבדור” (שזה עדיין לא מושג ששייך להלכה, כי פירושו של תואר זה שהוא עדיין אינו משיח, ורק עומד להיות משיח), אלא הוא כבר “בחזקת שהוא משיח, ועד הרי זה משיח בוודאי”, כפי שפסקו רבני ישראל ועל ידי כך פעלו גם בגדרי העולם (שיחת ש”פ משפטים תשנ”ב) - מודגש ביותר שכל העניינים חייבים להיות דווקא בגשמיות כפשוטו. כמודגש ביותר וללא הרף בכל תורתו של הרבי שליט”א, כידוע לכל מי שטועם משהו ממנה.
ומאחר שכל עניינו של הרבי מלך המשיח שליט”א היא לפעול שיהיו כל העניינים הרוחניים והאלוקיים דווקא בגשמיות כפשוטו - על אחת כמה וכמה שמציאותו של הרבי עצמו היא דווקא בגשמיות כפשוטו, בגופו הגשמי כפשוטו, ובתכלית השלימות והבריאות (כמבואר בארוכה בשיחת ש”פ בא תשנ”ב).
ומה ש”את חוליינו הוא נשא ומכאובנו סבלם”, ועד שאמרנו “כי נגזר מארץ חיים” ח”ו - אין זה אלא החולי שלנו והמכאובים שלנו וההסתכלות המגושמת שלנו. והרי כל עניינו של הרבי שליט”א הוא, לפעול גם בהסתכלות המגושמת שלנו, שגם היא תתאים לכל העניינים הרוחניים והאלוקיים. שגם ה”גולה” תהיה כלולה בתוך ה”גאולה”, כאשר יכניסו בתוכה את ה”אלף”, “אלופו של עולם”.
לכן כל כך חשוב ונוגע וחיוני להכריז ללא הרף שוב ושוב שמציאותו של הרבי נמצאת גם בגשמיות כפשוטו, גם בגופו הגשמי. ולומר עליו את התואר “שליט”א” דווקא בפשטות ובפשיטות, ללא הצטדקויות כלשהן - להדגיש שהדברים אמיתיים ונכונים לא רק אי שם למעלה ברוחניות, אלא דווקא בגשמיות העולם הזה, וגם לפי המושגים הפשוטים והמגושמים שלנו.
בהחלט צריך ונחוץ להסביר ולבאר זאת באופן שיובן ויתקבל גם ה”חוצה”, בדוגמאות מצדיקים בדורות קודמים שגם אצלם מצינו את עניין ה”חי וקיים” בכמה פרטים לאחרי הסתלקותם. חשוב ונחוץ שה”חוצה” ישמע ויידע שאין כאן שום מקום לשקלא וטריא.
הנהגה זו יש לומר ולהכריז גם בכתב ובפרסום בכל האופנים האפשריים ללא שום נתינת מקום למחשבה באופן אחר ח”ו, כי אכן הרבי חי וקיים כפשוטו ממש, גם לפי המושגים הפשוטים והמגושמים שלנו - והרי רואים במוחש כיצד הוא עונה ועוזר ומושיע לכל, באמצעות אגרות הקודש וכדומה - היא שמביאה להתגלות הסופית והמוחלטת לעיני כל.
• • •
ובנוגע לפועל, מובן ופשוט שעל כל אחד ואחת מאתנו לעשות הכל כדי שישתתפו ילדים רבים ככל האפשר בתהלוכות הילדים של ל”ג בעומר לכבוד רבי שמעון בר יוחאי, בסיסמת “יחד כל ילדי ישראל”, ולכבוד רשב”י של דורנו, הרבי שליט”א מלך המשיח. ושיהיו התהלוכות חדורות ב”דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”, הן בשלטים, הן בדגלים ובדגלונים, הן בספרונים ובכובעים. שיותר ויותר ילדי ישראל יקבלו את המסר, ויבקשו ויתבעו ויכריזו גם הם: “אנו רוצים משיח עכשיו” “עד מתי?!” “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.