איתי גבאי

הוא מרתק את ציבור שומעיו, ויחד עם משנתו החסידית הסדורה, הוא מעורר עניין אצל שומעיו שלא מוותרים על השתתפות בשיעוריו שקנו להם שם בתל–אביב ומחוצה לה  * סיפור חייו של הרב איתי גבאי, יחד עם עבודתו בקירוב יהודים ליהדות ולחסידות, הניבו את הכתבה המרתקת שלפניכם

המשיכה הגדולה שהייתה לי לציור נבעה מכך שהבנתי בגיל צעיר, שלעולם בו אנו חיים יש מימד יותר עמוק מזה הנראה כלפי חוץהרבי מדריך

הרב גבאי מספר שבחייהם האישיים, שלו ורעייתו, ראו לא פעם מופתים ונפלאות מהרבי.

“קודם שהיינו לחתן וכלה, רעייתי כתבה לרבי שהיא מבקשת ברכה לשידוך, וקיבלה תשובה באמצעות ה’אגרות קודש’ בה הרבי כותב שתאמר את פרק ע”ב בתהילים כמניין שנותיו של הרבי הריי”צ, וזאת עד י”ב י”ג תמוז. כך אכן היא עשתה.

בפועל, פגשתי את רעייתי לראשונה אור לי”ב תמוז בעיר צפת. כבר אחרי הפגישה הראשונה היה לי ברור שזה הולך לכיוון רציני. למחרת נפגשנו שוב, ושוב פגישה, וכעבור שבוע הודענו למשפחתנו על החלטתנו. באותו יום שנקבע ה’לחיים’, הודענו על כך לרבי ואז רעייתי נזכרה בתשובה הזאת שבה הרבי כותב לה — לאחר פנייתה בנושא השידוך — להוסיף את הפרק של הרבי הריי”צ עד י”ב י”ג תמוז…” 

 

אם תרצו לחפש את הרב איתי גבאי, סביר להניח שתתקשו לאתרו. בכל עת  הוא נמצא במוקד אחר של הפצת המעיינות בתל–אביב והסביבה. במקום אחד הוא מוסר שיעור תורה, בשני הוא מתוועד, בשלישי הוא מנהל שיחה ערה עם קבוצת מקורבים, וברביעי הוא יושב מול מחשב ומכין מאמר אותו הוא מפרסם באתר למתקרבים.

אל בתי חב”ד השונים הוא יוצא מהישיבה בנווה צדק בתל אביב, שם הוא משמש כמשגיח ומשפיע בשעות הצהריים והערב המוקדמות. רבים שומעים ממנו עצה ותושייה וחזותו כשל חסיד עבדקן המצוי בתוך עולם החסידות כבר שנים ארוכות, אך האמת היא שעד לפני כעשור, חייו של הרב גבאי היו נראים לגמרי אחרת, יהיו שיגידו הפוכים מקצה לקצה. 

ילדות שסועה

איתי גבאי נולד בפתח תקווה בערב פורים תשל”ה, במשפחה בורגנית טיפוסית.

“אבי עבד במשך שנים רבות בתפקיד בכיר במשרד האוצר ואמי היא אחות רפואית בבית הרפואה ‘בילינסון’. לא היה חסר לנו כלום מבחינה כלכלית. ביתנו חינך למצוינות, אך נתן חופש בחירה בידי הילדים לאיזה כיוונים לצעוד. הקשר עם דרך ישראל סבא התבטא בעיקר פעם אחת בשנה, כשבני המשפחה היו צועדים לבית הכנסת לתפילת ‘נעילה’ לבושים בגדי לבן”.

מיודענו חווה ועבר ילדות לא שגרתית בעליל. “הייתי שונה בין ילדי כיתתי וגם בין אחיי. הלימודים עצמם אף פעם לא ענינו אותי; מה שמשך אותי היה ציור. עולמי הדמיוני היה מפותח מאוד, ובמשך שעות ארוכות הייתי מוצא את עצמי חושב ומתבונן. בהפסקות הייתי ליצן החצר, מי שכל תלמידי השכבה סובבים אותו כדי לשמוע חידוד לשון או בדיחה טובה. בשלב מסוים אובחנתי כמחונן, אך בפועל לא למדתי.

“התחברתי למגמות תיאטרון ודרמה, שם הייתי מקבל ציונים טובים, אך לא הייתי מסוגל לשבת יום שלם וללמוד חשבון או אנגלית. בכיתה י’ כבר מצאתי את עצמי יותר בבית מאשר בין כותלי בית הספר. המשיכה הגדולה שהייתה לי לציור נבעה בין היתר מכך שהבנתי בגיל צעיר, שלעולם בו אנו חיים יש מימד יותר עמוק מזה הנראה כלפי חוץ, הבנה שלא מצאתי לה חברים מתעניינים נוספים בכיתה.

“אני זוכר שכשהייתי ילד צעיר, התחלתי לסבול מבעיה של ‘טיקים’. אמי, שהיא אחות רפואית, התייעצה בנושא והבינה שזו בעיה שמקורה בנפש ולא בעיה פיזית. דברים אלו חיזקו אצלי את ההבנה שלא הכול נמדד ונראה לעין. התובנה הזו משכה אותי ביתר שאת לציור בו ניתן לבטא עולמות דמיוניים ופנימיים”.

הוריו דווקא נטו לפתח אצלו את אומנות הציור לרמה גבוהה ומקצועית יותר, אך לאחר כמה שיעורים מקצועיים, עזב את החוג ופיתח ‘אנטי’ נגד הציור. מכאן הייתה הדרך קצרה לפרוץ ולמרוד במסגרות החברה הקיימות. “התחברתי עם נערי שוליים וביחד היינו שומעים מוסיקת רוק ופאנק. כבר בגיל צעיר יצאתי לעבוד ואת הכסף הייתי מכלה בשוטטות ברחובות תל–אביב. תקופות ארוכות היינו ערים בלילה וישנים ביום. בשלב מסויים סופרו מחלפות ראשי כך שהפכתי להיות קרח. היום אני מגדיר זאת כ’שנים של חיפוש עצמי’. חיפשתי מהות ופנימיות ולא היה מי שיתן לי תשובות לשאלות הרבות שהציקו לי”.

לבסוף זנח גם את הציור לטובת שוטטות והתהוללות. כשהגיע לגיל גיוס, הוצב בבסיס צבאי הסמוך לעיר אילת. “השעות הרבות בסביבות הרי אילת, הביאו אותי להתבונן ולהרגיש איך כל דבר מושגח מלמעלה. לקראת סוף השירות הצבאי, משהו בי נרגע. הרגע המכונן היה בטיול שעשו לנו במקומות הקדושים בירושלים. התפעלתי מאוד מקבר דוד המלך. דווקא הפשטות, הצבע המתקלף עם הטחב, דיברו ללבי”.

חיפושים ונדודים

“הדבר הראשון שעשיתי לאחר השחרור מהצבא, היה לטוס להודו. חיפשתי מרגוע לנפש ולנשמה. היה לי חבר שהתקרב לחסידות ברסלב, עמו טסתי, ומדי בוקר היה קם מוקדם משנתו, עולה על הגג ומניח תפילין. אני זוכר שהייתה בי הערכה גדולה על שהוא מתאמץ לעשות משהו שהוא מאמין בו. בווראנסי שבהודו רכשתי בדי ציור ומכחולים וחזרתי לצייר לאחר שנים ארוכות שהדחקתי את התחום”.

בהמשך התערה איתי עם גויים מספרד ומקסיקו שהגיעו להודו. “היו שם טיפוסים שטיילו כל חייהם הבוגרים ברחבי העולם, ומצאתי איתם שפה משותפת. אבל, למרות שהייתי רחוק מדרך התורה, חשתי בתוכי שיש שוני מהותי ביני לבינם”.

באחת המפגשים אמר לו ידיד גוי, ‘אתם היהודים נולדתם עם ספר על הגב’, הוא התכוון לספר התנ”ך, ‘ממנו אתם לא יכולים לברוח, ואילו אנחנו נולדנו בלי כלום ויכולים לעצב כל אחד את אמונתו לפי רצונותיו.

“היה בדברים שלו נימת אמת. דווקא כשהדברים נאמרו ממישהו לא–יהודי, גרמו לי להתבונן ולהבין שלמרות שכעת אינני דתי, אבל אני יהודי, ומזה לא אוכל לברוח לעולם, ולא משנה לאן אסע. משום מה הרגשתי שם כל הזמן שאני מייצג את היהדות. נשאלתי כל הזמן שאלות בנושא דת, שלא תמיד ידעתי לענות עליהם.

“אחרי הודו הצטרפתי לחבורה הזו בנסיעה להרי האטלס במרוקו. חיפשתי מקום של שקט ושלווה כדי ליצור ולצייר. ההרים במרוקו שימשו לי פלטפורמה טובה לרצון הזה, אלא שזה לא נמשך זמן רב. בארץ ישראל פרצה האינתיפאדה ואימא התקשרה וביקשה שאחזור בהקדם מחשש לגילויי שנאה מצד מקומיים. ואכן, למחרת התקיימה במרוקו הפגנה של חצי מיליון איש שזעקו מוות לישראל”.

הציור — מראה הנפש

בשלב מסוים החליט איתי שרצונו להתמקצע בתחום הציור, וכך הגיע לצייר יהודה ברויטמן שהתגורר ביפו. “כבר בפגישה הראשונה הרגשתי אליו קרבה מיוחדת. בין שיעור אחד למשנהו, היינו שותים תה ירוק ומשוחחים במושגים עמוקים ביהדות. הרגשתי חיבור עז, הנשמה שלי התעוררה; הרגשתי שזה מה שנפשי כמהה ומחפשת כבר שנים. מאוחר יותר הבנתי שכל מה שהוא הרצה בפניי, לקוח מתורת חסידות חב”ד.

“מדי פעם לוויתי ממנו ספרים אותם קראתי בשקיקה. כיום אני יודע שהיו אלו ספרי חסידות. באחת ההזדמנויות שמעתי ממנו על קרבה מיוחדת שהייתה לו עם הרבי מליובאוויטש. הוא סיפר לי שעלה מרוסיה, התקרב לחב”ד וביקר אצל הרבי, אך במרוצת השנים, למרבה הצער, פרק עול תורה. אך לאחר כמה חודשים שמתי לב שהוא מתחיל להתקרב שוב לחסידות חב”ד, והפך להיות שוב חסיד עם כל הלבושים. הייתי מחובר אליו מאוד, ובהשראתו התחלתי גם אני ליטול חלק בשיעורי חסידות”.

איתי החל לצקת לתוכו יהדות בבית הכנסת של האדמו”ר מביטשקוב הנמצא ביפו בסמוך לגלריה, שם למד בכולל והתקדם בשמירת תורה ומצוות. מאוחר יותר הגיע לשיעוריו של הרב מוטי גל ע”ה ברמת גן ב’דבר מלכות’ והפך להיות מושפע ומקורב אליו, שם גם השלים את התקרבותו והפך לחסיד חב”ד מן המניין. “לאחר שהשתתפתי תקופה בשיעורי ה’דבר מלכות’ — נכנסתי ללמוד בישיבה ברמת אביב, וכעבור חודש עשיתי את הנסיעה הראשונה שלי לרבי”.

לימוד תורת החסידות הייתה אצלו כמו מים קרים על נפש עייפה. התקרבותו באה בטבעיות, כאילו כל מסעות החיים שעבר היו כמו מדרגות בדרך העולה בית א–ל. לאחר שנה של לימודים ברמת אביב הגיע לפרק “האיש מקדש” ונשא לאישה את אימי. השניים קבעו את מגוריהם בעיר העתיקה בצפת, שם המשיך לצייר כשבמקביל נכנס ללמוד בישיבה הגדולה.

“לאחר חצי שנה קיבלתי טלפון מאחד משלוחי הרבי ביפו, שהוא מזמין אותי לסייע לו בשליחות. לאחר שכתבנו לרבי, קיבלנו תשובה חיובית וירדנו ליפו לסייע בשליחות בבית חב”ד”

מאוחר יותר נכנס הרב גבאי ללמד בבית חב”ד בפלורנטין, והפך להיות חלק מצוות הישיבה בנווה צדק, שם הוא משמש כמשגיח ומשפיע תחת הנהלת השליח וראש הישיבה הרב אברהם קלי. בערבים הוא מוזמן בכל פעם למקום אחר למסירת שיעורים והתוועדויות. הוא חלק מצוות ‘מדרשת פנימיות’ ברמת אביב, ומלמד במרכז ‘ממעל ממש’ שברחוב קינג ג’ורג’. בנוסף הוא מוזמן למקומות שונים ברחבי הארץ להתוועדויות ושיעורים.

פיו מפיק מרגליות, ויחד עם משנתו החסידית הסדורה, הוא מעורר עניין אצל שומעיו שלא מוותרים על השתתפות בשיעוריו שקנו להם שם בתל–אביב ומחוצה לה.

כחלק ניכר מעבודתו כיום הוא מתמקד באימון וטיפול אישי או זוגי, אותו למד והשתלם אצל הרב ערד ב’דעת ותבונה’. “הלימודים אצל הרב ערד שיפרו והעלו את רמת ההפנמה של תכנים חסידיים ושל עצם מהות העבודה של חסיד עם עצמו ועם הסביבה”, הוא מתאר.

ניסים במס הכנסה

“השגחה פרטית” הוא נושא מרכזי בהתוועדויותיו של הרב גבאי. כשאני מבקש דוגמה, הוא מספר סיפור מופלא שהתרחש איתו בה’ בטבת, לפני מספר שנים. “אני חובב גדול של ספרים”, הוא מטעים. “מדי שנה כשמגיע ה’ בטבת, אני מסכם עם אשתי על סכום כסף מסוים אותו אני מוציא כדי להעשיר את הספרייה בביתנו בספרים חדשים. ה’ טבת אצלי זה ממש יום חג.

שנה אחת קניתי ספרים בסכום גדול יותר ממה שתכננתי, מה שהיה אמור לפגוע בתקציב השוטף שלנו. יום למחרת התקשר אלי ידיד שנתתי לו לפני ההתקרבות יצירות וציורים שלי למכירה, והודיע לי שהצליח למכור חמש עבודות וסכום הכסף בדרך אלי. הייתי המום. במשך שנים לא דיברתי אתו, וראיתי בכך השגחה פרטית מופלאה. שנה אחר כך בה’ טבת קרה אותו דבר; שוב לא הצלחתי לעצור בעצמי ורכשתי בסכום גבוה ספרים, ושוב קיבלתי טלפון מדורון פולק, שזה עתה מחר חמש יצירות… זה היה כמו חלום.

לפני שנתיים גילינו לתדהמתנו שיש לנו חוב עצום במס הכנסה. אשתי החזיקה בעבר עסק שכבר נסגר, אך הותירה מבלי ידיעתה חוב גדול שהצטבר עם השנים. את החוב הזה גיליתי לגמרי בהשגחה פרטית; הייתי בין האומנים שבנו מצגים אומנותיים בשדרות רוטשילד, וכדי לקבל את הכסף מהם, הייתי צריך להוציא אישור ממס הכנסה שם גילו לי את החוב הישן.

מדובר היה בסכום עצום שמופרך היה שאשלם אותו. ניסינו להפעיל קשרים, אך כלום לא עזר. כתבנו לרבי, וקיבלנו תשובה מדהימה. הרבי כותב על מידת הביטחון, והפנה אותנו ללמוד את הספר ‘חובת הלבבות’. כך באמת עשינו באותם ימים; מדי יום הקפדנו ללמוד כמה שורות מתוך הספר. השתדלנו בכל מאודנו להיות רגועים ומאמינים, אך היה זה ניסיון לא קל.

בינתיים הגיע ה’ טבת, ומס הכנסה איים לעקל לנו את חשבון הבנק אם לא נסדיר את התשלום. החלטנו שאם בין כה וכה זה מהלך שלפי הטבע עומד לקרות, אזי נקנה ספרים כמה שאנחנו יכולים לפני שלא נוכל לעשות זאת… רכשתי ספרים רבים וקיוויתי לנס. שלא כמו בשנים הקודמות, דורון פולק לא התקשר להודיע שמכר חמש יצירות…

כמה ימים אחר–כך התקשרנו למשרדי מס הכנסה לברר מה קורה, והאם ניתן להגיע להסכם שיוריד מהחוב האסטרונומי הזה. הפקיד בדק את התיק שלנו והודיע לנו שבה’ בטבת, הוגשה בקשה לבטל את החוב והבקשה שלנו התקבלה. ביקשנו את הביטול בכתב, והוא אכן שלח את מכתב הביטול המנקה את כל החוב שהיה לנו. לנו לא נותר אלא לעמוד פעורי פה.

אנשים שעירבנו בנושא הזה ושמעו את הסוף הטוב, היו בהלם. מס הכנסה הוא ארגון מסודר מאוד שלא קורים בו דברים כגון אלו. ידענו בתוכנו שהנס התרחש בשל הברכה שזכינו לקבל מהרבי.

ישנם סיפורי השגחה רבים שעוברים על האדם כמעט מדי יום, אך נס כזה מעל גדרי הטבע, זה לא קורה כל יום. המקרה הזה חיזק אותנו באמונה שיש מנהיג לבירה זו”.  

למרות שציירת ציורים רבים כל כך, את הרבי ציירת רק פעם אחת. מה הסיבה לכך?

בחצי השנה שהתגוררתי בצפת, ציירתי ארבעה ציורים. אחד מהם הייתה התמונה המפורסמת של הרבי והרבי הריי”צ, עוד ציור של הרבנית חיה מושקא וציור רביעי היה של עיני הרבי בלבד. ארבעת הציורים הללו עדיין לא גמורים; בעוד שציורים של דמויות אחרות ציירתי בנקל בפרק זמן קצר, אך את הרבי קשה לי לצייר.

כשלמדתי ברמת אביב, קיבלתי אישור מהנהלת הישיבה לצאת פעמיים בשבוע ללמוד ציור בסטודיו של יהודה ברויטמן ביפו. באחת הפגישות החלטתי לצייר את אדמו”ר הזקן. אחד מרבני הישיבה, הרב שוורץ ששוחח איתי, התעניין לפשר הציור, ואמר לי, “כשמציירים את אדמו”ר הזקן, צריך יראת שמים”, וזה מאוד דיבר אלי.

הקדשת את עצמך לקירוב יהודים ליהדות ולחסידות. איך גורמים ליהודי להשתנות?

כל מי שעובד ב’קירוב’, יודע שאין נוסחת קסם, מה שעובד עם מישהו אחד לא בהכרח יעבוד עם מישהו אחר. לכל אחד קצב התקרבות משלו.

אבל אם אתה מבקש עצות טובות להצלחה, זה קודם כול להיות כל כולך בשביל המקורב; יש פעמים שתמצא את עצמך מדבר אתו עד שלוש לפנות בוקר, ואם הוא מתקשר, עליך להיות זמין. אם אינך פנוי, תעשה הכול כדי לחזור כשתתפנה. שלא יהיה מצב שמקורב מחפש אותך כמה ימים, ונעלמת לו. בשיחות עם המקורבים צריך לתת הרבה אהבה, ואני לא מתכון ללטף את האגו, אלא שידעו שאתה אוהב אותם; וכשאוהבים, אומרים את האמת גם אם היא לא נעימה.

אתה רואה את התוצאות של העבודה הקשה שלך בהפצת המעיינות?

אותי לימדו שמתעסקים בהפצת המעיינות ולא מודדים ובודקים הצלחות. קשה לדעת מה מתחולל בנפשו של אדם ומתי יבוא השינוי, אבל המציאות מראה שיש אנשים שהשתנו והפכו להיות חסידים, אך הרבה שלוחים למקום.

אספר לך משהו: לפני תקופה הוזמנתי על ידי חברי רועי לביא, חבר להקת התבלינים לשעבר שהפך להיות חב”דניק, להתוועד עם חבריו. ההתוועדות התקיימה ברמת גן לכבוד ח”י אלול. התוועדנו שם אל תוך הלילה וסיפרתי סיפורים על נשיאי חב”ד. הרגשתי שהדברים משפיעים על המשתתפים, בייחוד על משתתף אחד בשם שי כהן. מאוחר יותר הוא התחבר לשליח בכפר יונה הרב נחמיה שמרלינג. לאחר כמה חודשים שולח אלי חבר קטע וידאו בו רואים את שי כהן בתוכנית טלוויזיה מפורסמת, והנה הוא עולה על הבמה כיהודי שומר תורה ומצוות ומכריז בפני כולם את הכרזת הקודש — ‘יחי אדוננו’ וזוכה מהקהל למחיאות כפיים סוערות. 

אתה ידוע כמתוועד בחסד עליון. תוכל להעניק כמה טיפים איך מתכוננים נכון להתוועדות?

מי שמתוועד צריך לעשות זאת לאחר שמילא את עצמו במאמרי חסידות, בשיחות קודש, כמו גם בסיפורים ובמעשיות חסידיות. כשזה כך, הדברים זורמים יותר לפי המצב, לפי השעה ולפי האנשים. אך יש פעמים שאתה בדרך להתוועדות שהיא יותר רשמית, ואז אתה צריך להגיע מדויק עם התוכן שאתה מבקש להעביר. או אז אני מכין סיפור או שניים והתוועדות נעה על ציר הסיפור והמסר שבו. העיקר בהתוועדויות זה לא להיות דמגוג, אלא לדבר אל האנשים בגובה העיניים. לא מתוך מקום מתנשא. כך זה מתקבל הרבה יותר טוב.

צריך להגיד את האמת, לא פעם ההתוועדות תהיה מוצלחת יותר או פחות בשל אופי המשתתפים. בי”ט כסלו שעבר התוועדתי אצל השליח הרב אורי כהן באשקלון. המקום שם ‘בער’ בזכות החריש העמוק שהשליח עשה שם שנים ארוכות. אני נתתי את ה”מכה בפטיש”.

כשאתה ב’שטח’, אתה רואה שינוי מהותי בין דרך הקירוב של ליובאוויטש לבין דרכי ה’קירוב’ של חוגים אחרים?

הרבה למדו את שיטות הפעולה שלהם מחב”ד. לא פעם אתה רואה רבנים מחוגים אחרים שמגרונם נשפכים רעיונות של חסידות. לפני ההתקרבות שלי הסתובבתי אצל הברסלבים, הייתי גם באשלג וגם אצל הספרדים, טעמתי ממקומות רבים — אך עומק פנימי בצורה מקיפה כל–כך, קיים רק בחב”ד. העומק הזה גם נתן לי את הכוח לשמירת קשר עם משפחתי למרות ההתקרבות.

אני זוכר שאמרתי לאימא שלי שאני מחליט להתקרב לחב”ד והיא שמחה, ‘אם אתה מתקרב לדת’, אמרה לי, ‘אז רק לחב”ד’. תורת החסידות מרימה אותך לגבהים הכי נעלים, וזאת בדרך של שמחה ולא מתוך גבורה או קושי.

אז אמנם רבים למדו מאתנו את שיטות הפעולה, אך הרבי הגביה אותנו עוד טפחיים ויותר, לחיים של גאולה. מקורב שמתקרב לחב”ד לא מדשדש בעוונות העבר שלו כמו גם בשכר ובעונש שהוא יקבל, אלא עסוק להתקרב לבוראו ולקרב אחרים כדי לפעול את ההתגלות ולברר את העולם.   

ובכל זאת, איך משפיעים על אנשים שיתקרבו לתורת החסידות דווקא? לא קל יותר להתחבר לחוגים אחרים שם הדרישות הן פחותות?

אספר לך משהו. לפני כשנה פנתה אלי מכרה מהחיים הקודמים, שחקנית ידועה, והיא ביקשה שאשב עם שחקן לא–דתי ואלמד אותו איך לשחק דמות של בעל תשובה חב”דניק. זה היה בחג הסוכות שעבר. היא התייעצה קודם לכן עם דמויות מעולם התשובה הלא–חב”די וכששמעה שהפכתי להיות חסיד, התקשרה אלי.

קודם לכן היא שלחה לי לדואר האלקטרוני את הטקסטים של השחקן. קראתי את הדברים ונחרדתי, אלו טקסטים שלא מתאימים כלל למי שהתקרב על ידי חב”ד. הסברתי לה שהדברים כלל לא אמינים, ועלינו לשנות את הטקסט. היא הסכימה למרות שהיה זה טקסט שכבר מוכן שנתיים, וכולם עבדו עליו. במשך יומיים ישבתי עם השחקן והכנתי אותו מחדש לתפקיד.

הראש של חב”דניק עובד אחרת לגמרי. ראיתי שהרבי מציין שחסיד חב”ד פניו נראות עדינות יותר, וזה באמת נכון. העבודה היא קשה יותר, יש עבודת המידות, יש לימוד חסידות ויש מבצעים, אך השורה התחתונה שאתה הופך להיות אדם אחר. השינוי נעשה מתוך מקום פנימי ומהותי ולא חיצוני. לאחר שהשחקנית ראתה מה שיניתי ואיך הכנתי את השחקן, אמרה לי “הראש שלכם החב”דניקים עובד אחרת”. 

לסיום, בהתוועדויות ובשיעורים אתה מדבר בגלוי על זהותו של משיח והציפיה לגאולה, איך הדברים מתקבלים?

יש משפיעים ורבנים שיודעים לעשות זאת טוב יותר ממני, אך אם אתה שואל אותי — אני אומר דברים כהווייתם.

אבל לפני שמדברים על משיח, צריכים לדבר ברורות שהכול בחיינו מתחיל ומסתיים בנקודה של ‘רבי’. אנחנו קמים בבוקר וישנים בלילה והשאלה שנשאל את עצמנו היא מה הרבי רוצה מאתנו. רק היום התוועדתי בקרית אונו וזה היה הנושא המרכזי בהתוועדות. לאחר שמדברים על הרבי, הרי כשמגיעים לעניין של משיח, הדברים מתקבלים ביתר פשטות.

השלב הבא עם מקורבים הוא לימוד השיחות של ה’דבר מלכות’, שם טמונים כל הסודות. לשון הזהב מבהירה את הכול, והדברים מדברים בעד עצמם. הרבי מקשר כל נושא בחיינו לחיים סביב הגאולה. לא צריך לחשוב כל הזמן איך להעביר ואיך להגיד, פשוט צריך לומר את דברי הרבי, והדברים יחדרו מעצמם. זה מניסיוני.