אלא בעיקר נוגעים שיעורי חת”ת לחיי נפשו [והשיעור בתניא, פנימיות התורה - לחיי פנימיות נפשו

חלק בלתי נפרד מההתקשרות שלנו לרבי - בפרט בימי ההכנה ל”ראש השנה להתקשרות” - הוא ההתחזקות ביישום תקנתו של הרבי בלימוד שלושה פרקי רמב”ם ליום. הלימוד הזה הוא זכות בעבורנו שדרכו אפשר להתקשר לרבי וזהו עניין “הנוגע לחיי נפשו” • בימים אלה בהם מסיימים ומתחילים מחדש את מסלול הלימודים, זה הזמן להצטרף

מספרים על הרה”ח ר’ ראובן דונין, שבעת היותו תלמיד ב”תומכי תמימים”, אחרי שנסע והסתופף בצלו של הרבי שליט”א מלך המשיח, קירב אותו הרבי מאד. הייתה לו דלת פתוחה אצל הרבי ופעמים רבות היה נכנס לחדרו הקדוש והרבי היה מורה לו לעשות כך וכך, תוך שהוא מסביר מה התועלת שתצמח לו כשיעשה כך.

באותן הזדמנויות קרה לא פעם שר’ ראובן היה פורץ בבכי ואומר: “רבי, אינני רוצה שתגיד לי למה לעשות כך - רצוני לעשות זאת אך ורק בגלל שהרבי אומר!” מספרים שפעם, באחת ההתוועדויות שהתקיימו אז, כאשר הרבי דיבר אז אודות משהו שצריך, חייך ואמר: “כמו שראובן דונין אומר שצריך לעשות בלי לדעת את הסיבה והתועלת, רק בגלל שאומרים…”

בשיחת ש”פ מטות ומסעי תשל”ו אומר הרבי (בלתי מוגה, תרגום חופשי): “שמעתי פעם מיהודי כי בטוח הוא שתהיה לו אריכות ימים. שאלתי אותו: מדוע אתה כה בטוח? ואמר לי, שהייתה לו הבטחה מכ”ק מו”ח אדמו”ר שיהיה ירא שמים. ומכיוון שהוא יודע שעדיין הוא רחוק מיראת שמים, וכדי שיהיה ירא שמים צריך לקחת ריבוי זמן, במילא בטוח הוא כי הוא יאריך ימים ושנים… שאלתי אותו (ממשיך הרבי): מה אתה עושה כדי לקיים את מה שהרבי אמר? והוא אומר לי: אשרי ובא לציון הרי “מהיכא תיתי” (הוא לא כל–כך מקפיד על זה), אבל את השיעורים של חת”ת, את זאת שומר הוא בכל התוקף. שכן אשרי ובא לציון זהו הרי דבר שיש בזה שינויי המנהגים, והוא אינו רוצה להכניס עצמו בשינויי המנהגים. אבל חת”ת זהו דבר שהוא שמע מהרבי, שגופא בתר רישא אזיל (שהגוף הולך אחרי הראש), אם כן הרי שמע זאת מהראש שלו - ואיך יוכל לשכוח על זה?! ומסיים הרבי: “מילא את הרש”י או את הרמב”ם וכו’ הוא שכח, אבל דבר ששמע בעצמו כיצד “מ’קאכט זיך” בזה בהתוועדות - איך אפשר לשכוח על זה?!”.

•     •    •

עומדים אנו בימי ההכנה ליום הגדול והקדוש “ראש השנה להתקשרות”, היום העשירי והאחד–עשר בחודש עשתי–עשר, לקראת סיום הרמב”ם של “ויהי בשלושים שנה”, ובאזננו מהדהדים דברי הרבי על אודות החיוב וההכרח לעשות “שטורעם” גדול ביותר מסיום הרמב”ם, כדי שזה יעורר רבים להצטרף גם הם ללימוד היומי ברמב”ם. וכבר סיפרתי במסגרת זו, שבשנת תשמ”ה כתבתי לרבי מכתב פרטי בו דיווחתי בין השאר אודות סיום הרמב”ם שערכתי בשיעור שמסרתי באותה תקופה, שיעור לנשים בתניא, שהיו בו רק משתתפות מועטות. למען האמת, הסתפקתי אם בכלל לכתוב על כך, ולא ייחסתי לזה כמעט חשיבות - אך הרבי לא התייחס לכל תוכן המכתב שלי וענה דווקא במתיחת שני קוים מתחת למילים “סיום הרמב”ם”!

הרבי רוצה שנערוך “הדרן” על הרמב”ם בכל מקום אפשרי, בכל עיר ועיירה ובכל פינה אפשרית וב”שטורעם” גדול. לא פחות חשוב גם במקומות קטנים ביותר - בכל שיעור תורה שמתקיים, ובכל הזדמנות אפשרית של פגישה עם מספר יהודים. להדגיש תמיד את ה”בכן” בנוגע לפועל ממש - שעוד יהודי ועוד יהודי יצטרף בקביעות ללימוד הרמב”ם היומי באחד המסלולים, ועל ידי זה יהיה לו קשר חזק וקבוע יום יומי עם הרבי שליט”א מלך המשיח.

פעמים רבות הדגיש הרבי את גודל הזכות והחובה להשתתף בסיום הרמב”ם בגופו דווקא, ואף התבטא שהוא עצמו נמצא שם, ושלח דולר, שליחות מצוה לצדקה, לכל משתתף בחגיגת הסיום. ומה שחשוב בעיקר - שיותר ויותר יצטרפו כפשוטו ללימוד השיעור היומי ברמב”ם באחד משלושת המסלולים, ובפרט במסלול העיקרי של ג’ פרקים ליום. להקפיד ולהתמיד ללמוד בכל יום ויום ללא יוצא מן הכלל, שתהיה זו “קביעות בנפש” ששום דבר לא יזיז אותה ממקומה. גם אם קרה ואי–מי נשאר עד מאוחר מאד בלילה וטרם למד את השיעור היומי, או אז בא היצר ומנסה להטיף שאין שום תועלת “לקרוא” את השיעור ולהירדם על הספר בלי לקלוט מאומה. אשר על כן, טוען היצר, עדיף לדחות זאת למחר ואז ילמדו זאת בעיון וכראוי וכו’ -  יש לדעת שאין זה אלא תכסיס של היצר שרוצה שיוותרו לו כדי שיוכל להוסיף ולדרוש ולתבוע עוד ועוד. כל כוונתו של היצר אינה אלא לדחות את הלימוד היומי, וכשיגיע מחר, והמחר יהפוך להיות “היום”, הוא יעשה הכל כדי לשדל את החסיד לדחות שוב את הלימוד ליום אחר.

חשוב ביותר להקפיד וללמוד את השיעור היומי דווקא באותו יום. ובאיזה אופן שיהיה, בין אם מבינים זאת כראוי ובין אם לא, שכן הדבר נוגע ל”חיי נפשו” - ועל כך אין שום אפשרות להתפשר. ויוצאים ידי חובה בדיעבד (למרות שבוודאי רצון קדשו של הרבי שליט”א שלכתחילה ילמדו, יבינו ויחיו עם התוכן) גם אם קוראים ולא מבינים. וכפי שאומר הרבי בשיחת ש”פ מטות ומסעי תשמ”ו (מוגה. לקוטי שיחות חלק כ”ח עמוד 682. תרגום חופשי): “כולל - שיעורי חת”ת (חומש, תהלים ותניא) שכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו קבע אותם כשיעורים השוים לכל נפש, לכל יהודי בדורנו (שהרי נשיא דורנו הוא הנשיא של כל אנשי הדור): השיעור בכל יום: בחומש (כפי שנחלק לכל יום). השיעור בתהלים (כפי שנחלק לחודש). והשיעור בספר התניא (כפי שנחלק לשנה). ושלא כדעת הטועים, ששיעורים אלו הינם (רק) חלק ממצות תלמוד תורה, שאז יש מקום לומר שהשיעור בספר התניא (שהוא חלק מהתורה שבעל פה) אין מקיימים אותו אלא אם יש בזה הבנה והשגה כדרוש (שזהו הכרח בלימוד תורה שבעל פה), אלא בעיקר נוגעים שיעורי חת”ת לחיי נפשו [והשיעור בתניא, פנימיות התורה - לחיי פנימיות נפשו, כידוע שהסתים דישראל קשור עם סתים דאורייתא], וכשם שהשיעור בחומש והשיעור תהלים (תורה שבכתב) מקיימים גם כאשר לא ידע מאי קאמר, יש לומר שכן הוא גם בנוגע לשיעור התניא. וכן, כיון שנתקבל ונתפשט לאחרונה, שיעור בספר הרמב”ם, באחד מהג’ אופנים: ג’ פרקים ליום, או ספר המצוות, או פרק אחד ליום” (ההדגשות אינן במקור).

השיעורים היומיים הם לטובתנו

למשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס היה יחס מיוחד לתקנת לימוד הרמב”ם היומי, אותו היה לומד יום יום עם חברותא מיוחדת לכך. מה ש”לקח” בעיקר את ר’ מענדל היא לא רק השכל הנפלא והסדר המדויק להפליא ברמב”ם, אלא בעיקר העובדה שהרמב”ם מלא באמונה לוהטת: מזכיר הוא שם שמים בכל מקום אפשרי, הרבה יותר מאשר בספרי הלכה אחרים. תמיד שגור על לשונו “ציוה הא–ל ברוך הוא”, “בריך רחמנא דסייען”, “הא–ל הנכבד והנורא הזה” וכיוצא באלו. ובפרט שהרמב”ם הוא הקובע כי “מעיקרי הדת, שהא–ל יתעלה מנבא את בני האדם”, והוא מזכיר ומדגיש שמוכרח להאמין בנביא כדי להתקשר להקב”ה, שזה מדגיש עד כמה חשוב וחיוני להתקשר לרבי כדי להיות קשור להקב”ה.

ר’ מענדל לא אהב את אלו שטענו כי רוצים הם ללמוד בעיון ובהבנה ולכן הם מסתפקים בלימוד פרק אחד (במקום שלשה פרקים) ליום, כדי שיוכלו להבין יותר טוב ולהתעמק יותר. הרי רואים אנו, טען בלהט, שהרבי “קאכט זיך” במיוחד דווקא באופן הלימוד של שלשה פרקים - כל ההסברים של הרבי ברמב”ם היו תמיד בשיעור היומי לפי המסלול של שלשה פרקים ליום, ואפילו לא פעם אחת לפי השיעור של פרק אחד ליום. ובכלל, אם לא אנ”ש ותלמידי “תומכי תמימים”, מי ילמד את הרמב”ם במסלול הרצוי ביותר?! נוסף לזה - היה ר’ מענדל מוסיף ואומר - אלו שטוענים כך בדרך כלל לבסוף אינם לומדים בעיון גם את הפרק האחד, ולפעמים אינם לומדים אותו בכלל. כי פירושו של דבר הוא פשרה וויתור על הידור בקיום התקנה וההוראה.

אמרו רז”ל שכך היא אומנותו של היצר–הרע: בתחילה אומר לו עשה כך - דבר טוב כשלעצמו, אבל אחר–כך אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך ועבוד עבודה–זרה. הדרך להצלחה בכלל, ובעבודת ה’ בפרט היא דווקא בנחישות וללא ויתור על קוצו של יו”ד. לעשות את הדברים בהידור המירבי, או אז הקב”ה עוזרו שהלימוד יהיה כראוי ויפעל פעולתו.

באחת מאגרות קודשו (כרך יד ע’ רפח–ט) כותב הרבי ליהודי שהתאונן שהוא עמוס בלימודים, ולכן הוא שומר רק של שיעור חומש עם רש”י, ולא על שאר מסלולי הלימוד: “במענה על מכתבו .. בו כותב אשר מפני שעמוס הוא בלימודים, שומר רק על שיעור דחומש עם פירוש רש”י, אבל אינו שומר שיעור תהלים חדשי וכן השיעור בתניא, ומבקש אם אפשר לשחררו משני שיעורים האחרונים. ותמיהני עליו, כי אין שמירת השיעורים לטובת מי שהוא אחר אלא לטובתו הוא. וככל ענייני תורה ומצוות, שהם לטובת אדם הלומד ומקיים המצווה. ומזה מובן ששחרור משמירת השיעורים “משחרר” גם כן מהתוצאות הטובות הבאות על ידי שיעורים אלו. ובמה שכותב אודות קוצר הזמן, ניצול הזמן תלוי כשאר עניני האדם בהצלחה וסיוע מלמעלה. וכנראה במוחש אשר לפעמים נקלטות הסברות ועניינים הנלמדים בקל וטוב, ולפעמים צריכים יגיעה רבה וריבוי זמן, וגם לאחרי זה אין ההבנה ברורה כל צרכה, אף שהמדובר הוא באדם אחד, אלא שבזמנים שונים. וסגולת כל מצווה (והשיעורים בכלל זה) כמאמר המשנה מצווה גוררת מצווה. זאת אומרת שעל ידי קיומה, בנקל יותר לקיים מצווה אחרת. שבזה גם כן שבנקל יותר להבין עניינים הנלמדים ובטוב. ויהי רצון שיבשר טוב בכל האמור. בברכה”.

בין ה”דבר מלכות” לסיום הרמב”ם

כבר הוזכר במסגרת זו לא פעם - שבשנים האחרונות, כמעט בכל פעם שהגיע זמן סיום הרמב”ם (והרי בכל שנה זה בתאריך אחר), ישנו אזכור והדגשה ב”דבר מלכות” השבועי בקשר לרמב”ם ולסיומו, מה שמדגיש עד כמה הדבר מלכות הוא עכשווי ואקטואלי, עד שגם עתה, בשנת תשע”ד, עורך הרבי מעין סיום הרמב”ם. השנה, בשבוע של סיום הרמב”ם, לומדים את ה”דבר מלכות” לפרשת בשלח, שם מדבר הרבי כמה פעמים על הרמב”ם בתחילת הלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח “שלשה מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ. למנות להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית הבחירה”. ובהמשך לזה (סי”א) על הרמב”ם המפורסם בסוף פרק י”א שם “יעמוד מלך מבית דוד (מינוי מלך) .. וילחום מלחמות ה’ (“מלחמה לה’ בעמלק”) .. ובנה מקדש במקומו (בנין בית הבחירה)”. ומקשר זה גם (ראה הערה 137) ליו”ד שבט - מינוי מלך, “שינוי בהנשיא”. סיום פרשת בשלח במלחמת עמלק, וט”ו בשבט הכניסה לארץ ישראל ובנין בית הבחירה. ובפרט על פי ההדגשה שם (הערה 133) שביו”ד שבט אמנם “נטלו המאורות” (“נטלו” בטי”ת), הסתלקות הרבי הריי”צ. אך יחד עם זה הי’ גם ובעיקר “נתלו המאורות” (“נתלו” בתי”ו) - “נוסף על פשטות הדבר (=שהרבי שליט”א קיבל את הנשיאות!) - מצד העלי’ היתירה שנעשית לאחרי ועל ידי ההסתלקות”. וכמרומז בעלי’ שנעשית במעבר מיו”ד שבט לי”א שבט, שבי”א שבט מאיר “אחד עשר בטהרתו”. ואם זה לא מספיק, מקשר זאת הרבי (בהערה 134) לי”א ניסן (עיין שם בביאור השייכות), ומוסיף “ויש לומר ששייכות זו היא בהדגשה יתירה ביום י”א לחודש הי”א (=כשהרבי שליט”א קיבל את הנשיאות).

ונסיים במה שהרבי אומר בשיחה אחרת על לימוד “הלכות משיח” שברמב”ם: “ויהי רצון, שע”י עצם ההחלטה בדבר, יקבלו תיכף ומיד את השכר, הקיום בפועל של דברי הרמב”ם בסיום ספרו, שלאחר שישנו כבר ה”מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו . . ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמת ה’ - שאז “בחזקת שהוא משיח” [=וזה, אומר הרבי, “ישנו כבר”! ואז הוא מברך ומאחל] - שכבר יהיה מיד “משיח בוודאי”, עי”ז ש”עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל . . ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה’ ביחד כו’ “. עד - כסיום הרמב”ם - “מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.