לא כולם תמימי דעים בקשר לכל מילה שכתובה ב”שיחת הגאולה”, ולא כולם מסכימים עם צורת

לא כולם תמימי דעים בקשר לכל מילה שכתובה ב”שיחת הגאולה”, ולא כולם מסכימים עם צורת הכתיבה ב”הגאולה – מעניין ועכשווי”. אבל עלינו כולנו להטות שכם ולעזור ככל האפשר איש לרעהו בכל הכוחות כדי שהמטרה תושג במילואה • גם אם דעתנו לא התקבלה, וגם אם הדברים אינם בתכלית השלמות כפי שאנו חושבים (אם רק אין הם מביאים ח”ו לתוצאה הפוכה במקרים קיצוניים מאד), גם אז עלינו לעזור ולסייע, ולעשות הכל שהדברים יצליחו ויתפתחו

כל אלו הנזכרים לעיל, ממלאים עבור כולנו ובשליחותנו, את השליחות העיקרית והיחידה של כל אחד ואחת מאתנו. עלינו אפוא להטות שכם ולעזור ככל האפשר איש לרעהו בכל הכוחות כדי שהמטרה תושג במילואה. הביקורת יכולה וצריכה להיות ביקורת בונה ומסייעת כדי להביא את הדברים לתיקונם ולשלמותם כפי שכולנו רוצים, והעיקר כפי שהרבי רוצה.הרבי מתעניין בפרשנות של האישה על פרקי אבות

בקשר לימי בין המצרים הבאים עלינו, בהם נצטווינו במיוחד להוסיף באהבת ישראל ובאחדות ישראל; לא (רק) בכדי לבטל את סיבת הגלות, שכן סיבת הגלות תוקנה כבר – אלא כדי להתחיל כבר לטעום מהאחדות הנפלאה שתשרור כאן בימי הגאולה האמיתית והשלימה (שיחת ש”פ מטות-מסעי תנש”א)

– נפתח הפעם בסיפור חסידים על אהבת ישראל ועשיית חסד אותו שמעתי בהתוועדות בבית הכנסת “בית נחום יצחק” בשיכונים בכפר חב”ד מפי הרה”ח ר’ משה גולדשמידט, בנו של הרה”ח ר’ שלום דובער ומרת רבקה גולדשמידט, בעל ובעלת המעשה. סיפור שלכאורה אינו “מופת” של הרבי, אלא הנהגה למופת של חסידים. אך לאמתו של דבר העובדה שחסידים נראים כך זהו ה”מופת” האמיתי של הרבי:

לפני חתונתו היה הרב גולדשמידט ב”יחידות”, ובין הברכות וההוראות שקיבל, אמר לו הרבי שליט”א שישתדל ללמוד תורה יחד עם כלתו-אשתו אחרי החתונה. לא היו אז ספרים רבים עם נושאים קלים שקל ללמוד בהם יחדיו, והרבי הציע שהם ילמדו יחד את פרקי אבות. כאשר נכנס ל”יחידות” זמן מה לאחר החתונה, שאל אותו הרבי אם אכן למדו ביחד פרקי אבות, והוא השיב שהם אכן למדו זאת ביחד. שאל אותו הרבי איך פירש לה את המשנה “ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו”. אמר הרב גולדשמידט שהוא פירש לה שזה בא בהמשך לפסקה הקודמת במשנה זו, שם כתוב “ויהיו עניים בני ביתך”. שכן כאשר האשה תראה שבעלה מביא הביתה עניים, היא עלולה לבוא בטענות על כך. לכן ממשיכה המשנה ואומרת “ואל תרבה שיחה עם האשה”, אל תתווכח עמה. אלא שאז, המשיך ופירש ר’ שלום בער, היא עלולה ללכת ולספר לשכנותיה שבעלה מתנהג בהנהגה לא מיושבת שכזו, והשכנות עלולות לבוא אליו בטענות על כך. לכן ממשיכה המשנה “באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו”, שבוודאי אל לך להתווכח עם השכנות, עם אשת חברו.

הרבי חייך ושאל: נו, והיא קיבלה פירוש זה?

הלה השיב בשלילה.

שאל הרבי: האם מיד אמרה שאינה מקבלת את הפירוש?

השיב הרב גולדשמיד: לא. היא אמרה זאת רק משך זמן לאחר מכן. ומעשה שהיה כך היה. יום אחד, כשחזר מעבודתו בברונזויל, מצא בבית זוג נעליים קרועות. לשאלתו, סיפרה לו אשתו שהיה כאן עני לבקש צדקה. היא נתנה לו דולר וראתה שנעליו קרועות. אמרה לו שישאיר את הנעליים כדי שבעלה ייתן אותם לסנדלר לתיקון, ובעוד כמה ימים יבוא לקחתם מתוקנות, ובינתיים שייקח מהבית נעליים של בעלה. ואכן, הוא מסר את הנעליים לתיקון וכשהיו מוכנות הביאם הביתה.

בשובו יום אחד הביתה ראה שהנעליים אינם, ואשתו רוצה לומר לו משהו וכאילו חוששת לומר. לשאלתו, סיפרה לו לבסוף שהעני בא לקחת את הנעליים, והיא נתנה לו עוד דולר ואמרה שיקנה ממתקים לילדיו. העני השיב שהוא זקוק לכסף לתת לילדיו לחם לאכול, ולא לממתקים. כששמעה כי כן, אמרה לו שישאיר אצלו גם את הנעליים שלקח קודם ונתנה לו עוד חמש דולר. זה הי’ אז סכום גדול, ובפרט שהפרוטה לא הייתה אז כל כך מצויה בכיסם, והיא קצת חששה מתגובת בעלה כשישמע שנתנה סכום כזה לצדקה. ואז אמרה לבעלה: הזוכר אתה מה שפירשת את דברי המשנה “ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו”?! שהדברים מוסבים על האשה שעלולה להתרעם על החסד שיעשה בעלה עם העניים – אני אינני מסכימה עם פירוש זה. אינני חושבת שהאשה תתרעם על החסדים שעושה בעלה. אינך צריך ללמד אותי מהו חסד, כי קיבלתי זאת בבית הורי. גדלתי בעיר בילגורייא, ובבית הורי היו תמיד אופים חלות לשבת. פעם אפו חלה גדולה, ופעם, כאשר לא הייתה אפשרות לחלה גדולה, אפו חלה קטנה – אבל תמיד נתנו חצי מהחלה לעניים. אז אל תאמר שהאשה אינה מקבלת את החסד שעושה בעלה. אולי להיפך.

הרבי חייך מאד ושאל: נו, אז היה לה פירוש אחר לדברי המשנה?

“כן”, ענה הרב גולדשמידט. היא אמרה שהפירוש הוא שאם יש לו פנאי, שלא יבזבז אותו בפטפוטים עם האשה, אלא ינצל אותו כראוי ללמוד תורה, לתפילה, ולמעשים טובים”…

להוסיף באחדות
בתוך מחנה הפעילים

הרבי מבקש ודורש ורוצה מאתנו אהבה ואחדות אמיתית לכל יהודי, ובוודאי לכל חסיד חב”ד, בין אם אני מסכים עם דעתו ובין אם לא. חשוב ונחוץ לשבת ביחד, לנגן ניגונים, לחזור שיחות קודש, ולעשות הכל למצוא את המשותף בינינו, שבוודאי הוא הרבה יותר מאשר המפריד.

ועם כל זה אי אפשר לוותר על הנקודה. כדברי הרבי פעמים רבות שיש לקרב את הבריות לתורה ולא ח”ו את התורה לבריות. ובזמננו, כאשר הנקודה של הכל, “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות הוא – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”, מובן שאי אפשר לוותר על נקודה זו ולהתעלם ח”ו מכל הענין של קבלת פני משיח צדקנו, ולו גם בשביל דבר כה נעלה כאהבת ישראל ואחדות ישראל. אלא שאת זה גופא יש לעשות בדרכי התורה, שהם דרכי נועם ונתיבות שלום ובאופן הנעים ביותר. ואין זה סוד שלכאורה לא קל, ואפילו די קשה, לעמוד על שתי הקצוות הללו ביחד – להיות באהבה ובאחדות אמיתיים גם עם מי שאינני מסכים עמו כלל, וביחד עם זה לא לוותר על הנקודה – אך זהו מה שנדרש מאתנו, ובוודאי ניתנו לנו כוחות לכך.

וכיוון שבאחדות עסקינן, כאן המקום להוסיף נקודה חשובה בנוגע לאחדות – לא רק עם אלו שנדמה שאמונתך ודעותיך ורצונותיך רחוקים מהם לגמרי, אלא גם ובמיוחד בין אלו העוסקים בפרסום והסברת בשורת הגאולה והגואל. שהרי עומדים אנו כבר כמה וכמה שנים אחרי ששמענו מהרבי מלך המשיח את בשורת הגאולה והגואל, ואת גודל האחריות, כמו גם גודל הזכות, המוטלת על כל אחד ואחת מאתנו להכריז ולפרסם על כך ולהסביר זאת בכל מקום ובכל צורה אפשרית. ואכן נעשו ונעשים כל הזמן פעולות רבות בענין זה על ידי רבים מתוכנו, פעולות שכנראה לא היו נעשות אילולא הקריאה הנוקבת בשיחה הידועה: “עשו כל אשר ביכולתכם להביא התגלות וביאת המשיח בפועל ממש”. ואם בזמנו אז אמר שוב ושוב הרבי שאין שום סיבה והסבר לעיכוב המבהיל של הגאולה בפועל ממש לעיני כל בשר, הרי עתה, כאשר מאז פעלו כל כך הרבה בזה, בוודאי שעיכוב הגאולה הוא “דבר הכי בלתי מובן כלל וכלל”, בוודאי שבכל רגע ממש הוא זמן הגאולה, והיא עומדת לבוא בפועל ממש לעיני כל בכל רגע ממש. ועם כל זה כמדומה שיש לעורר ולהדגיש עוד יותר בפעילות הכללית בענין זה נקודה עיקרית:

כותב הרבי שליט”א (לקוטי שיחות חלק כ’ ע’ 615): “ואילו זכינו היינו למדים זה מסטרא דקדושה. ובמצב הנוכחי יש להיווכח בזה מהנעשה בלעומת זה, היינו באישים ומפלגות השמאליות. אשר ההצלחה שלהם היא מפני שאוחזים בדרכים ופועלים בכוחות שתורת החסידות דורשת אותם בעבודה דקדושה. והוא – החיות, ההתלהבות, פעולות מבלי התחשב עם הטעם ודעת דעצמו, משמעת לפקודות של הנמצא למעלה הימנו (ורק לאחר כך להתבונן לטעמו), התאחדות באגודה אחת להגשמת הפעולות הנדרשות, וויתור על רווחי ועניני הפרט, ואפילו הרוחניים לפי דעתם, בשביל תועלת הכלל כו’ וכו’. ואם בענינים שלהם הגיעו לידי כך, אף ששאול הוא אצלם, וסוף סוף יחזרו למקורם מקור החיים והחיות, על אחת כמה וכמה בעניננו. וביחוד במחנה החסידים, אשר הנשיאים “מה להלן עומד ומשמש אף עתה עומד ומשמש” במרום, וממשיכים תוספת ברכה והצלחה למטה בכל המוסדות והמתעסקים בזה. אלא שלדאבוננו ולצערנו, אין מנצלים הברכה וההצלחה כי אם לעתים ולפרקים ובמדה קטנה באין ערוך. ולא מפני סיבות חשובות, על כל פנים בעיני שכל האנושי, אלא – או מפני ששקועים בענינים דבערך דנזיד עדשים ושוכחים על הבכורה, או מפני ענינים של פירוד לבבות, ועל פי הסיסמה גם לי גם לך לא יהי’, ובינתיים יום נכנס יום יוצא כו’ וכו’. וההוכחה על דבר אמיתת כל הנ”ל הוא – שבכל מקום שעשו, על כל פנים באצבע קטנה, נראית הצלחה מופלגה שלא שיערוה מראש, עד שנתקיים במקרים רבים גם מה שכתוב ברצות ה’ דרכי איש גם אויביו ישלים עמו. מובן שאין כוונתי בזה רק אליו בפרט, אלא לכללות אנ”ש … וגם אין כוונתי להטפת מוסר וצעקה על העבר, כי אם בתקוה, אשר כולי האי ואולי יעוררו דברי אלה שיתמסרו להעבודה כדבעי, אשר אז הלוך ילכו ויכבשו וירכשו עשיריות מאות אלפים ורבבות מישראל – אל תורת החסידות הדרכותי’ ומנהגי’, עד שהקטן יהי’ לאלף וגו’”.

רואים אנו פעמים רבות כי יחידים או קבוצות מתאמצים ופועלים במסירות נפש ממש, לפחות יחסית לתקופתנו – משקיעים מאמצים אדירים, מתאמצים ומתייגעים הרבה מעל הממוצע, מוציאים כספים רבים, ולפעמים הרבה למעלה מיכולתם, מתוך אמונה ובטחון שהם עושים את הדבר הנכון כדי למהר את התגלות הרבי לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה.

מטבע הדברים, כמאמר חז”ל, “אין דעותיהם שוות”. והרבה פעמים דברים שעושה פלוני אינם מוצאים חן בעיני אחרים, גם בתוככי אנ”ש חסידי חב”ד וגם בין אלו שבכללות חושבים ומאמינים ומשתדלים לפעול באותה צורה ובאותם אופנים. אחד טוען שיותר מדאי פעמים כותבים “יחי אדוננו” או “הרבי מלך המשיח שליט”א”, והשני טוען שזה כתוב פחות מדאי פעמים. אחד טוען שיש יותר מדאי סיפורים מ”אגרות קודש” ולפעמים כותבים זאת בצורה מוגזמת ו”מרחיקים אנשים”, והשני טוען בלהט שזה כתוב פחות מדאי, וחסר בנקודה העיקרית עתה שיידעו שיש רבי חי וקיים ואפשר לפנות אליו. אחד טוען שפרסום סגולתם של המים החיים ממי המקווה של הרבי זו חובה וזכות קדושה, וזה אמצעי מצוין להביא גם את בני נח להכרה בגדולתו ובמלכותו של הרבי שליט”א, ולכך שהם ישמרו שבע מצוות בני נח, והשני טוען שגם אם יש בזה סגולה לא צריך להדגיש זאת כל כך, ובפרט כשמדובר על גויים. אחד טוען בלהט שמוכרח ללכת עם כיפה של “יחי אדוננו” ועם דגלים וסמלים של משיח והשני מסתייג מה”שגעונות” וכו’.

מכיוון שנצטווינו “עשו כל אשר ביכולתכם”, מרגיש כל אחד חובה ורצון ותשוקה לפעול. ומטבע הדברים, עיקר ההתלהבות של כל אחד היא במה שהוא מבין והוא מרגיש והוא עוסק בלהט (“קאכט זיך”). נכון שהוא גם מחשיב ומעריך מה שעושה השני, אבל לא זו הנקודה שבה הוא כל כך מתלהב. מה גם שלא תמיד הכל נעשה בדיוק כפי שהוא חושב שצריך להיעשות. וייתכן אפילו שבאמת נעשות שגיאות, שהרי זה המצב בעולמנו זה לפני ההתגלות המושלמת של הרבי שליט”א לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה. וממילא הוא (סליחה, אני) עלול לומר ולחשוב: מה לי ולצרה זו.

ושוב כותב הרבי (לקוטי שיחות כרך כ”ג עמוד 472): “ואם יש איזה יסוד להתביעות שכותב, מובן ופשוט שצריך לתקן פרט זה, אבל לא ח”ו לנגוע בעניני הישיבה וגם לא בעניניו הוא. ועוד למודעי, שאין שלימות בעולם, ובלשון כ”ק מו”ח אדמו”ר בשיחתו הידועה אין טוב בלי רע. שמזה גם כן מובן שאם יבטלו כל ענין מפני שנמצא בו קצת רע, הרי זה הירוס וחורבן כל ענינים שבעולם. המורם מזה, שהשם יתברך יצליחו לא רק להמשיך בעבודתו בקודש, אלא גם להוסיף בה, והענינים השליליים ילכו הלוך ופחות. ואם מעט אור דוחה הרבה חושך – על אחת כמה וכמה הרבה אור”.

במילים פשוטות: ההסתכלות אותה תובע מאתנו הרבי היא ש”בית משיח” וכו’ הוא לא רק ענין של איש אחד, ו”שיחת הגאולה” וכו’ הם לא רק ענין של איש אחר. “מטה משיח” אינו שייך לפלוני כמו גם “מרכז ההפצה ממש” אינו רק של אלמוני. וכן הלאה על זה הדרך.

לא כולם תמימי דעים בקשר לכל מילה שכתובה ב”שיחת הגאולה”, ולא כולם מסכימים עם צורת הכתיבה ב”הגאולה – מעניין ועכשווי”. אינני אומר שהטענות כן מוצדקות או לא מוצדקות (וכמובן ופשוט אף אחד גם לא חייב להסכים עם מה שאני אומר). אבל עלינו לא להביט על כך, בלשונו הנ”ל של הרבי שליט”א, באופן “שכל אחד ואחד מהם מביט על הענינים, שהענין צריך להעשות, והוא משתתף כאדם הבא מבחוץ. ובמילא אם מזמינים אותו, או על כל פנים ממלאים הוראותיו במילואם, משתתף. ובאם לאו – הרי מה עליו עוד לעשות בזה, ו”אני את נפשי הצלתי”.

כל אלו הנזכרים לעיל, ועוד רבים כמותם, ממלאים עבור כולנו, ועבור כל אחד ואחת מאתנו, ובשליחותנו, את השליחות העיקרית והיחידה של כל אחד ואחת מאתנו. ועלינו כולנו להטות שכם ולעזור ככל האפשר איש לרעהו בכל הכוחות כדי שהמטרה תושג במילואה. הביקורת יכולה וצריכה להיות ביקורת בונה ומסייעת כדי להביא את הדברים לתיקונם ולשלמותם כפי שכולנו רוצים, והעיקר כפי שהרבי רוצה. אבל גם אם דעתי לא התקבלה, וגם אם הדברים אינם בתכלית השלמות כפי שאני רוצה (אם רק אין הם מביאים ח”ו לתוצאה הפוכה במקרים קיצוניים מאד), גם אז עליי לעזור ולסייע, ולעשות הכל שהדברים יצליחו ויתפתחו. שכל אלו שהוזכרו לעיל, למשל (ושוב, סליחה ממי שלא הזכרתי) לא יישארו “תקועים” עם המאמצים הרבים והכסף הרב שהוציאו במסירות נפש למעלה מיכולתם, ויוכלו להמשיך ולפעול להביא את הגאולה בפועל ממש עכשיו ממש.

“לעבור את הים על מטפחת”

ונחתום בדברי הרבי (שם ע’ 622): “בזמננו זה, אשר לאחרי זמן השמדות רחמנא ליצלן ולא עתה, ובדור דעקבתא דמשיחא, אשר כפתגם כ”ק מו”ח אדמו”ר זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע, הנה זה – מלך המשיח – עומד אחר כתלנו, ואינו מחכה אלא לסיום העבודה המוטלת על דורנו, שהיא קלה, לפי ערך, מעבודת הדורות שקדמונו, הרי על כל אחד ואחת לקיים הנאמר בכתוב החלש יאמר גבור אני. ובהחלטה בתוקף בזה – מוציא גם הכוחות הנעלמים שלו לגילוי, ובמילא יכול לפעול כמה פעמים ככה מאשר אם הי’ זה בזמן רגיל ובתנאים רגילים. ובפרט כשהמדובר הוא בתמים ומגזע אנ”ש, ואשר גם זוגתו – העזר שלו – היא גם כן בת חסיד וקיבלה חינוך חסידותי. שאז ברור הדבר שאין הדבר תלוי אלא בהחלטתם בתוקף הראוי. ולא רק החלטה ברגע דהתעוררות או בעת התוועדות, אלא החלטה על מנת להביאה, ומביאים אותה בפועל, בחיי היום יומיים. ואז לא נפלאת היא, שיקויים בכל אחד ואחת מאתנו מעין פתגם הבעש”ט, שאמר אשר כל אחד מבני ישראל יכול לעבור את הים על מטפחת אם רק מאמין באמונה פשוטה, והאריכות אך למותר”.

ואם “לעבור את הים על מטפחת” אפשר לכל יהודי “אם רק מאמין באמונה פשוטה”, בוודאי שנוכל יחדיו לפעול את תכלית הכל – ההתגלות המלאה לעיני כל בשר של הרבי מלך המשיח שליט”א בגאולה האמיתית והשלימה עכשיו ממש.

 “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”!