כדי למלא שליחות זו, צריך מידי פעם לצאת מן ההתפשטות והפרטים, להתרומם אל הנקודה וה

כדי למלא שליחות זו, צריך מידי פעם לצאת מן ההתפשטות והפרטים, להתרומם אל הנקודה והעצם. להתקשר ולהתבטל אל הנקודה בטהרתה, אל הרבי מלך המשיח שליט”א כמות–שהוא, כולל ובמיוחד גם לנסוע לרבי. למרות שתשרי חלף, הרי גם כל השנה הוא הזמן לכך. ובפרט ב’שנת–הקהל’, שהדבר מודגש הרבה יותר

סיפר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס: כ”ק אדמו”ר הצמח–צדק קרא פעם לכמה מגדולי החסידים, וביקשם שייכנסו אליו לדבר ולהתפלפל עמו בלימוד התורה. החסידים המפורסמים הגאונים ר’ אייזיק מהומיל ור’ נחמיה מדובראוונע מיאנו. הם לא יכלו לתאר לעצמם כיצד הם עומדים ומדברים עם הרבי בלימוד, וטענתם בפיהם: איך אפשר לדבר עם הרבי בלימוד? כיצד ניתן להתווכח עם הרבי לגבי סברות אלה ואחרות? הרי כשהרבי אומר משהו הוא בוודאי אמת לאמיתו ולא שייך כלל להתווכח על זה!

לעומתם, החסיד המפורסם הגאון ר’ פרץ חן הסכים לבקשה זו, בנמקו: אמת הדבר שמופרך להתפלפל עם הרבי ולומר לו סברות. אך כשהרבי רוצה ומבקש זאת — בוודאי ישנם הכוחות לנהוג כפי שהרבי רוצה ומבקש. ובוודאי שהדבר לא יפגום כלל וכלל בגודל ההתקשרות לרבי, ח”ו.

והיה ר’ מענדל מוסיף: חסידים ביארו את ההבדל בין שני החסידים הללו לר’ פרץ, שזהו בדוגמת ההבדל שבין “רצוא” לבין “שוב”. כאשר נמצאים בתנועה של “רצוא”, בתשוקה נפלאה לבוא ולהתבטל אל הרבי — לא שייך בשום אופן להיות כאילו “מציאות”, להתפלפל עם הרבי ולומר לו סברות, שהרי זהו היפך המוחלט של הביטול וההתקשרות.

אולם מצד הענין של “שוב”, כאשר לא מסתכלים על הרצון העצמי, אלא מבטלים את עצמם לגמרי אל הרצון העליון — הרי בשעה שהרצון העליון הוא לנהוג כאילו הייתי “מציאות”, עלי אכן לנהוג כך, משום שזהו הרצון העליון. ובוודאי שקיומו של הרצון העליון לא יפגע בהתקשרות ולא יעשה אותי ל”יש ומציאות ממש” שלא כפי הכוונה.

נכנס, אפוא, ר’ פרץ אל הרבי, והרבי דיבר אתו בלימוד, כאשר ר’ פרץ לא רק שומע, מבין ומקבל את דברי הרבי, אלא — כפי רצונו של הרבי — גם אומר את הסברות שלו, כפי שהדבר נראה בעיניו.

[באותה הזדמנות, ממשיך ומספר ר’ מענדל, היו על השולחן בחדרו של הרבי הצמח–צדק, ערמות של מטבעות כסף וזהב, אותם נתנו אנשים שנכנסו ל’יחידות’ עבור פדיון נפשם.

חסידים מספרים, שהרבי הצמח–צדק היה מניח במיוחד מטבעות זהב וכסף על השולחן בשעת לימוד התורה, כדי להוסיף בבהירות–הדעת הדרושה ללימוד התורה. שהרי אמרו חז”ל “ג’ דברים מרחיבים דעתו של אדם”. ומדובר אודות דברים גשמיים כפשוטם, שיש להשתמש בהם לקדושה, כדי להוסיף עוד יותר הרחבת הדעת הדרושה ללימוד התורה.

תוך כדי שקלא וטריא ופלפול בהתלהבות גדולה, לקח ר’ פרץ, מבלי משים, מטבע מאחת הערמות שעל השולחן, והניחה בערמה אחרת. הרבי הצמח–צדק כאילו נזעק ממקומו, ובמהירות החזיר את המטבע למקומה, בערמה בה הייתה מקודם.

כשהדבר אירע פעם שניה — גער בו הרבי: האם אין אתה רואה מה אתה עושה? הרי במטבעות אלו יש חיות ואילו במטבעות האחרות אין חיות! את אלו נתנו עם הרהורי תשובה ואת אלו ללא הרהורי תשובה! איך אפשר בכלל להחליף ביניהם?!].

להתרחק מהנקודה ולשוב אליה

במשך כל השנה צריך יהודי להיות בתנועה של “שוב” — להיות “מציאות”: עליו ללמוד תורה ולהבינה בשכלו. להתבונן ולהתעמק בה. לגשת ליהודים לדבר עימם ולפעול עליהם בקשר להפצת היהדות. ובנקודה הפנימית שבזה — הפצת המעיינות חוצה. ובפרט בעבודה המיוחדת שלנו “לקבל פני משיח בפועל ממש” וכו’. ובאותיות אחרות: תפקידו ושליחותו הם לקחת את ה”נקודה” ולהביא אותה יותר ויותר “חוצה”.

לשם כך, עליו להתרחק יותר ויותר מן הנקודה המרכזית, וללכת יותר ‘חוצה’ — לחוצה שבו–עצמו (ה”ציור” שלו, שכלו, מידותיו והנהגתו), לחוצה שבזולת ושבעולם — כדי להביא גם לשם את הנקודה הפנימית שלמעלה מכל הגדרים וההגבלות.

אמנם נכון שהוא קשור כל הזמן עם הנקודה המרכזית, וכל מה שהוא מתרחק יותר ויותר חוצה, הוא אך ורק כדי להביא את הנקודה לאותו חוצה — אבל בינתיים הוא מתרחק יותר ויותר מן הנקודה. הוא נעשה יותר מציאות לעצמו ופחות מורגשת בו תנועת הביטול וההתקשרות, לצאת מכל ה”ציורים” והפרטים, ולהיכנס יותר ויותר פנימה, אל העצם, אל הנקודה.

בחודשי אלול ותשרי זהו הזמן בו אנו חוזרים ומתרוממים שוב אל הנקודה ממנה התרחקנו — במובן החיובי אמנם, אך בכל–זאת זהו ריחוק מסוים — במשך השנה. לכן תובע הרבי (לקו”ש ח”ב (לה”ק) ע’ 313) לנצל את הזמן של חודשי אלול–תשרי, כדי להוסיף בתורה ועבודה, למעט בעניינים גשמיים (גם כאלו שזקוקים להם על–פי התורה) ולהוסיף בעניינים רוחניים. וכן להניח מקצת לימודם בהלכות ובחיבורים ולהוסיף בתפילות ובתחנונים. שכן עניינה של התפילה הוא שהאדם יוצא ממציאותו ומתרומם מן הפרטים וההתפשטות — אל הנקודה, אל הביטול וההתקשרות עם הקב”ה. שכן, כדי שה”שוב” יהיה אכן “שוב” ולא ח”ו ירידה בלבד. כדי שהירידה אל הפרטים וההתפשטות תהיה אכן החדרת הנקודה והעצם בתוך הפרטים וההתפשטות, ולא הגברת תחושת המציאות להיות ח”ו “יש” ודבר, נפרד (ועד הדרגא התחתונה ביותר) בפני עצמו” — לשם כך חייבים מידי פעם להתרומם ולצאת מן המציאות. גם מאותה מציאות אליה נדרשים אנו כל השנה לרדת כדי לפעול בתוכה כדי למלא את הכוונה של “נתאווה הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים”. עלינו להתבטל ממציאותנו, שהרי “אין הקב”ה שורה אלא על מה שבטל לו יתברך”. לכן צריך להיות קשורים אז עם הנקודה בטהרתה, כפי שהיא למעלה לגמרי מכל המציאות. ולקחת ממנה את הכוחות להוריד ולהמשיך ולהביא אותה — את הנקודה כמות–שהיא בטהרתה, אל התחתון ביותר, אל ה”חוצה שאין חוצה חוץ הימנו”.

לא להיות עיזים

וזוהי השליחות המיוחדת שלנו (שיחת ש”פ שופטים ה’תנש”א) “לפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו שהקב”ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הרי הוא נעלה שלא בערך מאנשי הדור — שיהיה ה”שופטייך” ו”יועצייך” ונביא הדור, שיורה הוראות ויתן עצות בנוגע לעבודת כל בני ישראל וכל האנשים דדור זה בכל עניני תורה ומצוות, ובנוגע להנהגת חיי היום יום הכללית, גם בהענינים ד”בכל דרכיך (דעהו)” ו”כל מעשיך (יהיו לשם שמים)”. עד — הנבואה העיקרית [ובהערה: לא רק בתור חכם ושופט אלא בתור נביא, שזהו בוודאות. ראה מאמרי אדמו”ר הזקן הקצרים ע’ שנג–ד] ש”לאלתר לגאולה”, ותיכף ומיד ממש “הנה זה (משיח) בא”. וביחד עם זכות זו — יש לכל אחד מאנשי דורנו האחריות לקבל על עצמו את ה”שופטיך” ו”יועציך” ולציית להוראות ועצות טובות שלו … ובפשטות: בעמדנו בהתוועדות חסידים בד’ אמות דכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו — צריך כל אחד, אנשים נשים וטף, לכל לראש לקבל על עצמו החלטות טובות לקיים את כל ההוראות טובות ועצות שדוברו בהתוועדות — מיוסד על תורה שבכתב ותורה שבעל פה ודברי תורה והוראות רבותינו נשיאינו … עד גם בכללות העולם — באופן שכל העולם, גם מלשון העלם והסתר, עם כל הפרטים ופרטי פרטים, נעשה רשות היחיד ליחידו של עולם, כפי שמגלה את עצמו בקרבנו ע”י “נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך”, נשיא הדור ש”הוא הכל”, “צדיק יסוד עולם”. על דרך אבן השתי’ — שנמצאת במקום מסוים בעולם הזה הגשמי וקיימת תמיד בלי שינויים (אפילו לא השינוי דגניזה, כהארון שנגנז וכיוצא בזה), על דרך שופט ונביא שקיים (נצחי) בכל דור (כסימן לגילוי אלקות בעולם באופן תמידי — שממנו הושתת כל העולם כולו)”.

כדי למלא שליחות זו — לפרסם לכל אנשי הדור שיש רבי בעולם, שהוא השופט והיועץ והנביא, ו”הנשיא הוא הכל”, והוא קיים ונצחי בלי שינויים כסימן לגילוי אלקות תמידי בעולם. ושעל כל אחד מאנשי הדור מוטלת הזכות והאחריות להתקשר אליו ולמלא את כל הוראותיו ועצותיו. ועד שכל העולם יהיה “רשות היחיד” ליחידו של עולם המתגלה בעולם ע”י הרבי — לשם כך צריך מידי פעם לצאת מן ההתפשטות והפרטים, להתרומם אל הנקודה והעצם. להתקשר ולהתבטל אל הנקודה בטהרתה, אל הרבי מלך המשיח שליט”א כמות–שהוא, למעלה מעלה מכל מה שאנו מנסים להוריד ולהמשיך ולהביא ולהסביר. כולל ובמיוחד גם לנסוע לרבי פשוט בגשמיות, ולהיות אצל הרבי מלך המשיח שליט”א ב–770, בית חיינו, “בית משיח”, גם בפשטות ובגשמיות. ולמרות שתשרי הוא זמן מיוחד לכך, הרי גם כל השנה הוא הזמן לכך. ובפרט ב’שנת–הקהל’, שהדבר מודגש הרבה יותר.

מובן ופשוט שזו צריכה להיות “נסיעה לרבי” גם ברוחניות, שהרי נסיעה לרבי אינה מטרה בפני עצמה, אלא חלק חשוב ועיקרי מתנועה כללית של התקשרות וביטול אל הרבי — אבל בשום אופן לא לתת ל”קלוגינקער” לנסות לוותר ח”ו על הנסיעה בגשמיות ולהסתפק בנסיעה ברוחניות בלבד ח”ו.

וכפי שהיה המשפיע ר’ מענדל נוהג לומר כשהיו מספרים לו על אותן עיזים שהיו בחצרו של הרבי הרש”ב נ”ע, ובכל פעם שהיה הרבי נכנס או יוצא, היו מתרוממות על רגליהן האחוריות ומסתכלות על הרבי, ולבסוף נשארו עיזים — המספר רצה לומר בזה שאם נוסעים אל הרבי ללא הכנה מספקת, אפשר להישאר “עיזים”… והדברים נכונים, כשזה מביא להגברת ההכנות וההתעוררות לנסיעה. אבל אם זה מביא להימנעות ח”ו מהנסיעה, ברור שהמקור היחיד לכך הוא אך ורק אותו “קלוגינקער”. ולכן הי’ ר’ מענדל עונה על כך: “תישאר אפילו “עז”. אבל “עז” כזאת שנמצאת אצל הרבי”!

כמו כן, לעשות כל מאמץ להביא יהודים לרבי. להשתדל שיבואו כמה שיותר יהודים ל–770. וכדברי קדשו של הרבי מלך המשיח ב”קונטרס בית רבינו שבבבל”, שזהו ה”תל תלפיות” שכל פיות פונים לשם, וככל שמתוסף יותר בהבאים לשם, מתווסף יותר ב”הדרת מלך”!

ורואים במוחש שבדרך כלל כל מי שמגיע ל–770 הדבר פועל עליו. וככל שהוא שוהה שם יותר ו’נכנס לעניינים’ יותר ויותר, הדבר פועל עליו יותר ויותר, כנראה בחוש.

ומי שהיה בתשרי (וכן בזמן אחר) אצל הרבי, מוטלת עליו זכות וחובה, כפי שהורה הרבי בכל השנים “למסור ד”ש מ–770” בכל מקום בו הוא מגיע. לספר ולהתוועד ולתאר איך נראית מנחה עם הרבי, איך היה בהתוועדות עם הרבי, בתקיעות, במארש, בשמחת בית השואבה, בשמחת תורה וכו’ — כל אחד כפי יכולתו ואפשרויותיו. להביא את הנקודה ואת העצם לכל מקום ולכל פינה. ועצם ההחלטה בזה תביא תיכף ומיד להתגלות כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א לעיני כל בשר. וכולנו נחגוג בהתוועדות הגדולה ב–770 המחובר לבית–המקדש בירושלים עיר הקודש ובקודש–הקדשים ובאבן השתיה, ותיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.