בראיון אישי

אריאל זילבר היה אחד מאושיות המוזיקה הישראלית במשך עשרות שנים, עד שחזר בתשובה והחל לקרוא בקול גדול בשם ה’ א–ל עולם, לצד מלחמתו הבלתי מתפשרת למען שלימות ארץ ישראל • מאז הוחרם, הודר מחנויות המוזיקה, התקרב ליהדות, הפך לחסיד חב”ד, הוציא תקליטי אמונה חדשים וחזר למרכז הבמה בציבוריות הישראלית • בראיון אישי ל’בית משיח’ מדבר ר’ אריאל זילבר בגילוי-לב על השינויים והחרמות, על האומץ ללכת נגד הזרם, על הדרך הארוכה להכרת עולמה הפנימי של חב”ד ועל החיבור העז לדמותו של הרבי מלך המשיח • שיר השירים אשר לאריאל

אריאל זילבר בהתוועדות חסידים ב-770לפני חודשים אחדים ציין הזמר ר’ אריאל זילבר את יום הולדתו השבעים. מי שנכנס לפאתוס הישראלי כאחד הזמרים הידועים ששיריהם מושמעים בכל עת בערוצי הרדיו השונים כבר כמה עשורים, חגג את יום הולדתו זה בשונה מימי הולדת אחרים בקריירה המוסיקאלית הארוכה שלו. לא הייתה שם חגיגה מפוארת עם דברי שבח והלל סתמיים. ר’ אריאל עלה לתורה בשבת שלפני, קיבל החלטות טובות, החליף את פרק התהלים האישי והוסיף בלימוד חסידות ובנתינת צדקה. אכן כך, מי שהיה אחד מאושיות התרבות של המוסיקה הישראלית הפך בעשור האחרון לחסיד חב”ד מן השורה, אחד שמדי בוקר טובל במקווה, מתפלל שחרית, ולא עובר יום בלי שסיים את שיעורי החת”ת והרמב”ם היומיים יחד עם שיעורים סדורים שקבע לעצמו במאמרים ובשיחותיו של הרבי.

בכל ראיון שמתקיים איתו במדיה הכללית, מנצל ר’ זילבר להכניס מסרים של חסידות. על ראשו מתנוססת כיפת ‘יחי אדוננו’ גדולה והוא מכריז בכל עת את הכרזת הקודש ומבקש מקהל שומעיו לצפות למשיח. “משיח כבר נמצא ופועל בעולם”, מפתיע אותנו ר’ אריאל כבר בתחילת השיחה, “כמו שהרבי אומר מוכרחים לפקוח את העיניים ולראות אותו”. אולם כשאני מחמיא לו על הזכות הגדולה בשליחותו זו, הוא מבקש בדוגריות הצברית הידועה שלו להנמיך את ההתלהבות. “אני עדיין לא מרגיש שליח, אני עושה את מה שצריך ואת מה שהרבי מצפה שאעשה”.  

ר’ אריאל נחשב לאחד האמנים הכי מרתקים ורבגוניים שידעה התרבות הישראלית. ברזומה שלו חברוּת בלהקות ידועות שצברו מעריצים רבים, וכן יצירות מוזיקליות בשלל סגנונות - רוק, פופ, מוזיקה ערבית, היפ–הופ ואפילו מוזיקה אתיופית. לא מעט להיטים הוא הכניס לאתוס הישראלי.

את תהליך קבלת עול תורה ומצוות כלשונו הוא החל לפני עשור, שנה לפני גירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון. לאורך כל השנים הוא היה אהוב על המיינסטרים בתרבות המוזיקה הישראלית, כל זה השתנה כשהחליט להיות פאסיבי, והחל להתבטא יותר ויותר בנושאים שקשורים לארץ ישראל ולעם ישראל. “העברתי את הבית שלי לגוש קטיף. הייתי בטוח שעוד עשרות אלפים יעשו כמוני”, הוא אומר. “הקב”ה נתן לנו מתנה ואנחנו במקום להודות לו על כך ולשמור עליה מכל משמר, בעטנו בה”, הוא מוסיף בקול עצוב.

הוא לא הסתפק בכך. בתקופת גירוש יהודי גוש קטיף נדד עם רכבו בין היישובים, שימח ועודד את התושבים והמפגינים שבאו לחזקם. פעילותו האקטיבית למאבק, יצרה הדים נרחבים. הוא התבטא באופן נחרץ נגד מסירת שטחי ארץ ישראל, ובמקביל גם החל את תהליך התקרבותו לדרך התורה. מהר מאוד החל להופיע כשעל ראשו כיפה ובמקביל המשיך לחפש את דרכו בדרך העולה בית–אל עד שמצא אותה בדרך חסידות חב”ד. בתחילה הסמל היחיד היה הכיפה החב”דית, אך מי שחשב שמדובר בהתלהבות חולפת טעה, עם הזמן הגיעו גם מגבעת וחליפה, וכול מלבושיו והטרמינולוגיה שלו הפכה להיות חב”דית.

“חסידות זה דבר נפלא”

כמו חסיד נאמן שאמון על השיטה החב”דית, הוא לא נטש את כישרונו המוזיקלי. הוא ממשיך ליצור ולהופיע. אלא שהתכנים והטקסטים קיבלו תפנית חדה לדברי אמונה וחסידות. “אני מחובר מאוד לספר התניא ולשיחותיו של הרבי מלך המשיח. לפעמים אני קורא ולומד דברים שבא לי לבכות מהתרגשות. חסידות זה דבר נפלא; להיווכח איך הרבי מצליח לחבר הפכים; איך הרבי לוקח מחלוקת גדולה של תנאים או אמוראים ומראה איך שאין כלל מחלוקת, זהו פלא פלאים שרק נשיא ישראל יכול לעשות, ואת הדבר הנפלא הזה אני מנסה עכשיו להכניס בשירים וגם להפיץ ברבים, הן כשאני מתראיין בכלי התקשורת השונים והן כשאני בהופעות, בין שיר לשיר”.

זה מספר שנים שר’ אריאל שהתגורר בגליל עזב את ביתו ועבר עם רעייתו להתגורר בסמוך לבתם במושב גיתית. את שם הישוב קבע האלוף רחבעם זאבי הי”ד, על שם פיתולי הכביש היורד לשדות הישוב שמזכירים את כלי הנגינה העתיק הנזכר בתהילים: גיתית. ביישוב, הוא מספר, ישנה אוירה קסומה ואנשים מיוחדים, מה שנותן לו השראה נוחה ליצירותיו המוזיקליות. היישוב מוקף בכרמים ובמטעי תמרים, וכן בגידולי חממות רבים. ביישוב מתגוררים תושבים דתיים מחוגי המזרחי לצד יהודים חופשים, ומיודענו הוא החב”דניק היחיד בנוף המקומי. “לאחרונה קבענו בבית הכנסת שיעור בספר התניא. בינתיים משתתפים בו אני ועוד אחד מהתושבים. תקוותי הגדולה שיצטרפו אלינו עוד משתתפים”, הוא אומר בחיוך.

למרות ההתקרבות הגדולה לחב”ד מהווה זילבר חידה עבור רבים מאנ”ש. פגשנו אותו בביתו לשיחה של אחד על אחד, שמענו על ילדותו בקיבוץ, על החיים במשך שנים ארוכות כאחד הזמרים המובילים בנוף המקומי ועל אימו שהייתה מחוברת כל חייה לטקסטים מהתנ”ך. כמו כן שמענו על מלחמתו הבלתי מתפשרת בנושא מסירת שטחי ארץ ישראל וכמובן התעניינו בדרך הארוכה ורבת הנפתולים שעשה אל הכרת העולם הפנימי של חב”ד, ועל החיבור העז לדמותו של הרבי. 

הפעם הראשונה שהבנתי שיש בי עומק יהודי

אריאל נולד בכ”ב באלול שנת תש”ג בתל–אביב. הוריו היו ממובילי הזמר העברי המתחדש. אמו היא הזמרת ברכה צפירה ואביו בן עמי זילבר ששימש כנגן כינור בתזמורת הפילהרמונית הישראלית.

אריאל שהה בילדותו רק מעט עם אביו ואמו. “הוריי היו עסוקים מבוקר עד ערב בקריירה המוזיקלית שלהם. אמי באותם שנים הייתה נודדת במחנות עקורים באירופה, מופיעה בפני היהודים מנסה לנסוך בהם עידוד ותקווה ועושה בקרבם תעמולה כדי שיעשו עלייה לארץ ישראל ולא יישארו בנכר. אבי היה מסתובב בקונצרטים בארצות הברית ובאירופה, כך שיותר מדי זמן לגדל אותי לא היה להם. הם מסרו אותי לפנימיית ‘הדסים’ בקיבוץ גן שמואל הנמצא באיזור חדרה”.

עד גיל חמש עשרה שהה אריאל בפנימייה וקיבל חינוך קומוניסטי טהור אך עם הרבה אהבה לארץ ישראל. עם זאת הוא קיבל, ובמנות גדושות, חינוך אנטי יהודי. “המורים הטיפו לנו רבות נגד התנ”ך ונגד שומרי המצוות. אני זוכר שמורה אחד הסביר שכל הטררם הגדול סביב קריעת ים סוף, אינו אלא הגזמה. מקסימום התייבשו שם המים והכול היה עניין של גאות ושפל. יום הכיפורים בקיבוץ היה עוד יום רגיל; היו שלוש ארוחות ועבודת משק שנעשתה ללא הנחות מיוחדות. על השולחנות בקיבוץ היה בפסח חבילות מצות לצד לחמניות טריות. גם מי שאכל מצות אכל זאת רק בשביל הסמליות ומיד חזר לסעוד את לבו בחמץ”.  

מי שהיוותה אנטיתזה לחינוך הזה, הייתה אמו. “אמא שלי הייתה אישה שהתנ”ך עבורה היה ספר הספרים. היא קראה בו מדי יום ובשיחות שהיו לה, הייתה מזכירה דמויות מהתנ”ך. הייתה מרבה לצטט מהתנ”ך ועושה הקשרים אקטואליים. כשהייתה באה לבקר אותי, הייתי מספר לה על הזלזול במסורת והיא הייתה אומרת לי: ‘אל תקשיב להם, תושפע מהחלוציות, אבל לא מהדברים הללו’. אמא שלי הייתה מזכירה הרבה את נבואות הגאולה ואני זוכר שהייתה מצטטת רבות את הנביא ירמיהו וישעיהו. גם השירים שלה היו בנויים על טקסטים מהתנ”ך וכל הזמן הייתה מצפה לגאולה בהתרגשות עצומה. היה לה ברור שאנחנו עומדים לקראת התגשמות חזונות הנביאים, ואולי החיבור הגדול שלי לנושא של ‘משיח’ כיום החל לנבוט עוד בימים ההם בזכותה”.

בשלב מסוים המסגרת התובענית של הקיבוץ לא התאימה לנער הצעיר, ולאחר כמה מעשי שובבות הנהלת המוסד גרשה אותו לאחר שפוצץ נפל תחמושת בחדרו. בתקרית זו גרם לקטיעת כף רגלו. הוא חזר לבית הוריו בתל–אביב והחליט שגם הוא רוצה להיכנס לתחום המוסיקה. מי שעיצב את דרכו המוסיקאלית בתחילת הדרך היה האומן המוסיקאלי לואי ארמסטרונג.

“אני חושב שבגיל 15 התחברתי יותר מכל לחצוצרה וטרחתי להשיג חצוצרה. לא ידעתי שאהיה מוזיקאי, לא חשבתי על זה כמקצוע, אבל לואי ארמסטרונג הזה כל כך השפיע עליי עם כוח הנגינה שלו, שפשוט נמשכתי לכך. אבי היה נגן התזמורת הפילהרמונית, ומגיל שנה–שנתיים היה לוקח אותי לחזרות של התזמורת ומושיב אותי שם מתחת לכיסא שלו. כנראה שספגתי את הכול”.

כשהגיע לגיל 18 הרגיש שעתידו נמצא במוסיקה והוא החליט להתחיל ללמוד מוזיקה באופן רציני. “עד אז כתבתי כל מיני מנגינות שניגנתי עם החצוצרה, אבל לא ידעתי איך לרשום את המנגינות. כתבתי היכן כל אצבע לוחצת, וכך ניסיתי לזכור את המנגינות, אבל תוך זמן מסוים לא הבנתי את התווים המאולתרים האלה. או אז הבנתי: ‘אין מה לעשות, חייבים ללמוד תווים’. הלכתי ללמוד מוזיקה אצל רפי בן משה, שהיה אז המנהל האמנותי של כל הלהקות הצבאיות. מאז הכול היסטוריה”.

הנער המתבגר החליט בשלב מסוים שארץ ישראל קטנה לשאיפותיו והוא החליט לנדוד לבריטניה שם החל לכתוב מוסיקה ללהקות מוכרות ולהקליט שירים. כשחש שמיצה את עצמו, עבר לצרפת שם התחיל לכתוב בשפה המקומית לזמרים וללהקות מפורסמות. “בצרפת הבנתי בפעם הראשונה שיש עומק ומשמעות להיותי יהודי. היה זה בשנת תשכ”ז. אמנם יעברו שנים רבות עד שאחוזר בתשובה, אבל אם אני חושב במרחק של שנים, מתי הכול החל, הרי שבצרפת עליתי את המדרגה הראשונה בדרך ליהדות”.  

מה קרה בצרפת שכל–כך ניער אותך?

אנחנו מחזירים אותו ארבעים שנה אחורה. “הרגשתי שהגויים לא אוהבים אותנו, ולא רק לא אוהבים, אלא שונאים”, הוא נזכר ומספר על חוויה מפוקפקת שעבר. “באחד מחגם של הגויים התארחתי בבית של גויים בכפר פסטוראלי למרגלות אחד החופים היפים של צרפת. באמצע הסעודה המשפחתית שאל אותי אב המשפחה ‘מאיפה אתה מגיע אלינו?’ עניתי לו בגאווה בלתי מוסתרת שאני בן לעם היהודי ואני בא מארץ ישראל. ‘אתה מישראל?’ נזעק, ‘תעוף מיד מהבית שלי. אני לא רוצה שתהיה אצלנו’. יצאתי והייתי בטוח שמדובר במשוגע בודד, אך ככל שחלפו הימים, התחברו לי עוד ועוד חלקים בפאזל האנטישמיות שהייתה טמונה גם בכאלה שניסו לכאורה להראות שהם ‘תרבותיים’ ואוהבים כל אדם באשר הוא אדם. כל אדם אולי כן, למעט אם הוא יהודי.

“היו עוד פרשיות אנטישמיות שזעזעו אותי. הבנתי שלא סתם שונאים אותנו; כנראה שבאמת יש באנו משהו שמרגיז אותם, והסיפורים הללו לא התרחשו רק בדברי ימי ההיסטוריה היהודית, אלא הם מעשים שבכל יום גם בעידן המודרני בו אנו מצויים”.

שנתיים התגורר בצרפת, עד שתחושת המיאוס הגדישה את הסאה. את הרגע שזה קרה הוא זוכר היטב. כבר אז אריאל זילבר סימן איקס שלילי על מה שלא נראה בעיניו, כנגד כל חבריו. “הכינו לי שם קלטת שירים. התחלתי להיות ‘כוכב’, ולעשות קריירה. אני זוכר שבאתי לאולפן, הנחתי אוזניות והכינו לי תזמורת גדולה. התחלתי לשיר בצרפתית ואז פתאום התגנבה אצלי המחשבה: ‘אז מה? עכשיו תשיר ככה כל החיים שלך? זה מה שחסר לך, הצרפתית הזו? זה השירים שלך?’. עניתי לעצמי ‘לא, זה לא בשבילי’. הורדתי את האוזניות ואמרתי למפיק ‘סליחה, אבל זה לא בשבילי. אני הולך הביתה. תודה ושלום’. הצוות כולו היה המום! כבר למחרת הייתי על טיסה בדרך לארץ ישראל, הייתי אז בן 30 ומשהו, והבנתי שאין לי מה לחפש עוד בנכר”.

כשחזר לארץ ישראל העלה לבוידעם רבות מהתובנות שלו על הזהות היהודית והחל להתעסק בצורה אינטנסיבית במוזיקה. הוא הוציא לאור כמה תקליטים שהפכו עד מהרה לרבי–מכר. בשיריו ישנם להיטים שלדברי מביני דבר הפכו לנכס צאן ברזל במוזיקה הישראלית. הוא גם צבר תהילה ופופולריות רבה בשל חברותו בלהקות מפורסמות שקנו מעריצים רבים. במשך שנים ארוכות היה אחד מזמרי המיינסטרים הישראלי, והפך למושא להערצה. כל הופעה שלו מילאה אולמות. היום, במרחק של שנים, מספר אריאל שתמיד היה אצלו את הניצוץ היהודי, את החיבור, אך הוא דאג לכבותו כל אימת שניצת.    

“אנחנו יהודים, ותמיד ידעתי שאני יהודי. אבל לא היה לי קשר עם הציבור החרדי והדתי. לא ידעתי ולא חיפשתי גם להפוך לאורח חיים את מה שאני מרגיש בתוכי. לא חשבתי אז כלל על חזרה בתשובה. אני זוכר שיום אחד הסתובבתי בנחלת בנימין בתל–אביב, ופתאום בא אחד עם כיפה וכובע ואמר לי - ‘בוא, בוא, חסר לנו מניין’. אמרתי לו ‘אתה משוגע? מה זה מניין? עזוב אותי’. ברחתי משם.

“כשחזרתי בתשובה והייתי מסתובב איפה שגרתי, במצפה מתת שבגליל, אנשים החלו לפחד ממני. אנשים היו רגילים לראות אותי ככה, ופתאום הייתי עם זקן. פתאום זה מישהו אחר בשבילם. זה מאיים. הבנתי אותם, כי בלי שאתה טועם את טעמה של התורה ומתחבר אליה, זה מבהיל אותך, מה גם שלכל יהודי יש ניצוץ של נשמה אלוקית, ומיד עולות המחשבות ‘שמא ואולי זו הדרך’ ומתחילה מלחמת יצר ביצר”.

“אם אני יהודי, עליי להיות יהודי עד הסוף”

אהבה והחיבור לארץ ישראל תמיד בערו בקרבו. היום אהבה הזו מגובה בשיחותיו של הרבי מלך המשיח ובדרך חסידות חב”ד, אבל אז הייתה אהבה רק לרגבי ארץ ישראל. “כששבתי לארץ ישראל לאחר השהות בצרפת, התפרסמו בארץ אנשי ‘גוש אמונים’ שביקשו לחדש את הנוכחות היהודית ברחבי יהודה ושומרון. היו מי שהצדיעו להם והיו מי שהתנגדו בחריפות. הרבה אנשים מהיישוב הישן, מהקיבוצים ומהמושבים, ראו בהם חלוצים ובתוכם גם אני. ראיתי בהם הממשיכים של בן גוריון וגולדה מאיר, אוהבי ארץ ישראל שבנו בכל פינה. לא חשבתי אז שהם צריכים את הגיבוי שלי, חשבתי כמותם אבל לא הפכתי זאת למשהו אקטיבי”.

מה שגרם למיודענו לחדול מלשבת על הגדר ולהיות שותף אקטיבי במאבק על ארץ ישראל, הייתה תוכניתו של ראש הממשלה אריאל שרון לגרש את יהודי גוש קטיף וצפון השומרון ולמסרם לגרועים שבאויבנו. “נתתי ראיונות לכלי התקשורת ואמרתי שאסור שזה יקרה”. הוא נזכר. אריאל זילבר היה ועודנו אחד הזמרים המפורסמים בארץ ישראל, ודבריו הללו עוררו הדים נרחבים. היו מי שהצטרפו אליו והיו שבחרו להחרים אותו ואת שיריו. זילבר לא נרתע. הוא עבר להתגורר ביישוב אלי סיני שבגוש קטיף והקדיש את עצמו למאבק עיקש ובלתי מתפשר בתוכנית העקירה. הוא נדד בין יישובים הופיע בפניהם וחיזק את רוחם. “הייתי בטוח שעוד מאות אלפים יבאו לחסום בגופם את הגירוש וכך ימנעו אותו, אך בעם הייתה אדישות שלא הבנתי את מקורה”.

בשלב מסוים החלה לחלחל אצל מיודענו התובנה שכנראה לאומיות בלי תורה לא יכולה להתקיים, והוא החל בהליך זוחל של התקרבות לדרך התורה. “אני התחנכתי בשומר הצעיר, שם אמרו ‘ארץ ישראל שלנו!’ מה שהיום אומרים הכיפות הסרוגות והיהודים היראים לדבר ה’, ‘השומר הצעיר’ אמר אז. אומרים שיש שלוש אפשרויות שמניעות אדם לחזור בתשובה: אהבת ארץ ישראל, הכרת התורה, וחיפוש אחר האמת. אני באתי ממקום של אהבת הארץ אבל נוכח מעשי העקירה של שרון הבנתי שאהבת הארץ בלי התורה לא יכולה להחזיק מעמד, וזה שינה אצלי את הלכי המחשבה. חיבור לתנ”ך תמיד היה לי, אך הרגשתי שלקרוא טקסטים ולהתחבר אליהם זה לא מספיק. צריך לחיות אותם ולחיות על–פיהם.

“בסיפור העקירה של אריאל שרון עם גוש קטיף הבנתי יותר מתמיד שאכפת לי ממה שקורה בארץ ישראל, אכפת לי מהאנשים. אני לא יכול לשבת לי בבועה בתל–אביב ולחשוב רק על עצמי ועל סביבתי הקרובה וליהנות מאהבת המיינסטרים. הגעתי גם למסקנה שאין זכות קיום לעם הזה אם הוא מנותק מתורה ומצוות. אם אנחנו מנותקים, אנחנו מנותקים גם מהקב”ה, כי זה מה שהוא רוצה מאתנו. חשבתי לעצמי: מדוע אני משתתף במלחמה על ארץ ישראל? מפני שאני יהודי! ואם איני שומר תורה ומצוות במה מתבטאת יהדותי?! אם אני יהודי, עליי להיות יהודי עד הסוף.

“לא ויתרתי על כלום בעולם החילוני ואיני מתגעגע לשום דבר בו, אחרת לא הייתי עוזב אותו”. יש ביישובו מניין אחד בנץ החמה, ולדבריו הקושי העיקרי שלו כעת הוא לקום למניין בזמן. הדבר הטוב ביותר בחזרה בתשובה לדבריו זו עצם החזרה בתשובה. “אתה יודע שזו רק ההתחלה, ואין לזה סוף”.

“ברגע שהחלטתי שזה הכיוון, הכול כבר זרם. החלטתי שאני יהודי, ויהודי אמור לקיים מצוות וללמוד תורה. הלכתי לבית הכנסת בפעם הראשונה בחיים מתוך בחירה אישית. שאלתי איך מתפללים, התעניינתי בנושא המצוות, רציתי להיות חלק מזה”.

כשאני מזכיר לאריאל זילבר שאמנם הוא מספר זאת בקלילות אך עברו עליו ימים לא פשוטים בהם שיריו הוחרמו בכל כלי התקשורת ואף חברת הפקה לא רצתה לעבוד איתו, מה שגרם לו לעבוד לבד, מציאות לא פשוטה למי שהיה רגיל שסביבו עדת עוזרים, הוא מבטל את דבריי. “אני בכלל לא מחשיב את הקריירה שלי, אין לה בעיניי שום ערך בפני עצמה. היא רק חלק מהחיים שלי. יש אנשים שכעסו עליי, יש אנשים שלא יכולים לסבול אותי עד היום בגלל שהשתניתי להם פתאום, אבל מה אני יכול לעשות? גם הם בסופו של יום יבינו שהם חיים בטעות”.

כנראה שזילבר עשוי מחומרים אחרים, ולא רק זאת: אלא שהוא צדק בנחישות שלו, כי בשנים האחרונות חזרו שיריו להיות מושמעים ואנשים חזרו להופעות שלו, אבל עד אז, הוא ובני ביתו עברו תקופה לא קלה. “אומר לך את האמת, זה לא הפריע לי מבחינה רגשית. מבחינה מעשית - כן. הדיסק הקודם לא היה בחנויות כי פשוט לא הייתה חברת הפצה שהסכימה להפיץ אותו. אבל הקהל אהב אותי, השירים שלי מחזיקים מעמד לאורך השנים, והאנשים לא מוותרים על המוזיקה בגלל חרם פוליטי זמני. המוזיקה חזקה מהכול”.

לא. הוא לא מתחרט על שירי המחאה שלו. זילבר מסביר לי שהוא חסיד של הרבי, ומהרבי הוא למד שכשכואב - צועקים. “אני לא שייך לאף מפלגה. אני בסך הכל דואג לדור הבא. זו אומנות, שאדם אומר מה שהוא חושב דרך האומנות שלו. אחרת מה הוא שווה? קיבלתי כישרון, ואני לא יכול לרמות את עצמי ולכתוב כמה העולם יפה בזמן שמתרחשות כאן עוולות. אני לא יכול להישאר אדיש ואסור לי להישאר אדיש כשמדובר בפיקוח נפש של מיליוני יהודים שחיים כאן”.

הכתיבה לרבי - רק עם החלטה טובה

ההתקרבות לדרך התורה והמצוות וההתקשרות העזה לרבי מלך המשיח באה בד בבד. מי שעוקב אחרי אריאל זילבר בשנים האחרונות נפעם מהפצת המעיינות ומפרסום זהותו של משיח בקנה מידה נרחב שהוא עושה. בכל ראיון הוא מזכיר את הרבי ומדבר על משיח בלי לגמגם, עם הרבה גאווה.

אז איך בעצם הכול החל?

מסתבר שהכול החל עוד במאבק על גוש קטיף אבל התעצם בשנים האחרונות, זה כבר לא רק כיפה עם הכיתוב: ‘יחי אדוננו’, זה כבר חיים שלמים של חסיד בחיצוניות ובפנימיות עם כל ההנהגות והמנהגים.

“את הפעילות המבורכת של חב”ד אני זוכר עוד מימי מלחמת ‘ששת הימים’. ראיתי בימי המלחמה כיצד חסידי חב”ד מתפרסים בכל רחבי הארץ למבצע הנחת התפילין של הרבי ומזכים את היהודים במצווה. הרעיון מצא חן בעיני וכבר אז ואמרתי לעצמי ‘איזה יופי הפעילות הזו’. מאז שמרתי בלב מקום חם לחב”ד. אך זה לא הבשיל לשום מקום. הרבה מאוד יהודים אוהבים את חב”ד אך לא בהכרח הופכים להיות כאלה.

“פגישתי הראשונה עם חסיד חב”ד, הייתה עם המוסיקאי ר’ אבי פיאמנטה. דרכו התחלתי להכיר יותר לעומק את ענייני חב”ד ודרכו הגיעו אלי גם התפילין בהם אני מניח עד היום”.
כשהחל להתקרב לחב”ד, התגורר זילבר בישוב ‘מתת’ שליד שלומי בצפון, והיה מתפלל בבית כנסת חב”ד בעיר. שם הכיר את קהילת חב”ד במקום והתפעל ממנה. “מי שסחב אותי לשם היה הנהג שלי, אברך חב”די בשם אילן זכריה שמתגורר בישוב שלומי הסמוך אלי. כשנסענו יחד להופעות ברחבי הארץ, התחלתי לשמוע מאילן יותר על הרבי וכך גם שמעתי על הכתיבה באמצעות ה’אגרות קודש’. ניצלנו את הזמן לשיחות על הנושאים האלו, וכך הכרתי יותר. באמצעותו גם הכרתי את הרב בני נחום משלומי והתוודעתי למערך השיעורים של בית חב”ד. כמו כן הייתי הולך איתו לשיעורים של הרב שמואל פרומר מקרית שמואל. הדרך של הרבי קסמה לי - לומר את האמת מבלי למצמץ אבל עם אהבת ישראל עצומה. היה לי צימאון לשמוע על הרבי ואת הרבי.   

דומה כי את תהליך ההתקרבות לדרכה של תורת החסידות ליוו מאות אלפי עיניים בוחנות. אריאל הנו דמות שמסוקרת בצורה נרחבת על בסיס יום יומי. בראיון שנתן  לעיתון ‘תל–אביב’ בשנה הראשונה להתקרבותו סיפר כי “הרב שלי זה הרבי מלובביץ’. אני שואל אותו שאלות ב’אגרות הקודש’. הולכים לפי התשובה. אם יש שם הנחיה - אבצע, אחרת אין בזה ברכה. בכלל, אני אוהב את החב”דניקים. הם נראים לי אוהבי ישראל אמיתיים”. לשאלת הכתבת האם יש מצב שיאמץ יום אחד את כל התלבושת הנלווית, ענה זילבר: “אני לא שולל את זה. אני רק יודע שמאז שהתחלתי להתקרב החיים שלי בעלייה”. כמו כן סיפר על הכתיבה ב’אגרות קודש’. “שמעתי ומיד התחלתי לכתוב לרבי. היום אני רוצה לשמוע מה יש לרבי להגיד על כל דבר, להתייעץ איתו ולקבל את הברכה שלו. אני לא עושה כלום בלי לשאול את הרבי.
“לפני זמן מה הוצאתי דיסק חדש לאור וכתבתי לרבי ב’אגרות קודש’ בבקשה לקבלת ברכה להצלחה עם הוצאת הדיסק. תשובת הרבי הייתה כי עלי לעשות בר–מצווה. הבנתי את זה בפשטות ועליתי לתורה בשבת בבית כנסת חב”ד בישוב שלומי וקראתי את כל ההפטרה. ברוך ה’ הדיסק מצליח. לאט לאט התחלתי להבין כי הרבי גם דורש, ובכל פעם שאני כותב לרבי אני צריך לקבל על עצמי החלטה טובה ולתת מעצמי. מאז אין פעם בה אני לא מקבל על עצמי הוספה חדשה יחד עם הכתיבה לרבי”.

כשאני משתף את אריאל בכל הראיונות שנתן בזמנו הוא מחייך, מסתבר שאני מזכיר לו נשכחות. כיום אריאל חסיד חב”ד לכל דבר ועניין. כשמקשיבים לו מדהים להיווכח איך כל הטרמינולוגיה הפכה להיות חסידית כאילו התחנך וגדל על דרכי החסידות.

“כל החיים שלי זה הרבי”

בשנה האחרונה הוציא אריאל זילבר תקליט חדש בשם ‘התרנגול והעטלף’, ואנחנו שואלים אותו עד כמה ההתקרבות לתורת החסידות ולמשנתו של הרבי חלחלה לטקסטים וללחנים בדיסק החדש.

“בוודאי שזה חודר, במודע או שלא במודע. לדוגמה, שיר הנושא של הדיסק החדש על התרנגול והעטלף לקוח מהגמרא סנהדרין. ‘דרש רבי שמלאי: מאי דכתיב ‘הוי המתאוים את יום ה”, למה זה לכם יום ה’, הוא חושך ולא אור. משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור, אמר ליה תרנגול לעטלף, אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אור?’. התרנגול רואה גאולה בעוד העטלף שעומד לידו רואה חושך, אבל גם הוא מבקש לראות אור כמו התרנגול. העטלף לצורך המשל הוא יצר הרע, אך כמאמר אדמו”ר הזקן, בבית הכנסת כולם צדיקים, ואולם יותר עמוק, בזמן הגאולה, כולנו נהיה צדיקים, כולם רוצים לראות את האור, גם הצדיקים וגם האנשים שנמצאים הכי רחוק מבחינה רוחנית בפנימיות נפשם רוצים גאולה. בנים אתם לה’ אלוקיכם.    

“יש בדיסק עוד שיר שמדבר על הנשמה שהיא מעדיפה  להישאר למעלה, אך בשליחותו של הקב”ה יורדת להשתכן בגוף כאן למטה בעולם הזה הגשמי ועוברת מגוף לגוף בקבלת עול. הדיסק הזה האחרון מלא בשירים על אמונה, אבל יש בו גם שירים שכתבתי עוד בימים ההם, טרם קיבלתי עול תורה ומצוות, וכשהסתכלתי על המילים שלהם לאחר–מכן, ראיתי שהם חדורות במסרים פנימיים עמוקים והוספתי אותם לדיסק הנוכחי”.

עד כמה הרבי נוכח בחיים שלך ומלווה את היצירות שלך?  

“כל החיים שלי זה הרבי. כשאני לומד שיחות של הרבי ורואה איך הרבי מגשר על מחלוקות ובעצם הופך את כולם למקשה אחת, מאחד ומלכד זה מדהים. לפעמים כשאני מסיים ללמוד שיחה של הרבי, זולגות לי דמעות מהעיניים. עכשיו סיימתי ללמוד שיחה שבה הרבי מבאר את מחלוקתם של ‘אחרים’ ורבי מאיר לגבי איכות וכמות. הרבי מראה איך אין כלל מחלוקת ביניהם והכול בצורה מאוד הגיונית. כל הדיוקים על סיני ועוקר הרים. זה פלא פלאים”.     

אתה רואה במוסיקה שליחות? בכל ראיון אנחנו רואים שאתה דואג להזכיר את הרבי ועניינים בתורת החסידות?

“אני לא יודע אם אני שליח. אני עדיין לא מחשיב את עצמי כבקי ויודע שאני יכול להיות שליח, אבל אני חי את מה שאני מאמין בו ולכן זה יוצא ממני. בכלל, כשאנשים שואלים אותי לגבי ההתקרבות לחב”ד ושואלים למה דווקא חב”ד, אני עונה שלא היתה לי כל בחירה בעניין. לא בחרתי בחב”ד אלא חב”ד בחרה בי. ידוע שהרבי הרש”ב בחר בנשמות שילמדו ב’תומכי תמימים’ ורבותינו נשיאנו בוחרים את מי שיהיה חסיד שלהם, כך שבפנימיות הענינים לא שאלו את דעתי. לעצם שאלתך, אני מדבר עם אנשים על תורת החסידות כל אימת שאני יכול וניתנת לי ההזדמנות. אנשים אומרים לי הלוואי והיה לנו את האומץ ללכת כמוך עם מה שאנחנו מרגישים עד הסוף”. 

מעניין אותי לשמוע ממך, מה תפס אותך בליובאוויטש? השכל או החוויה הנפשית?

“במשלי נכתב ‘ואל בינתך על תישען’, ובאבות נכתב ‘אל תאמין בעצמך עד יום מותך’. כשהתקרבתי ליהדות, לא חיפשתי להבין כל דבר. הבנתי שיש בתורת החסידות ובדבריו של הרבי חכמה עצומה שלא בהכרח שאבין את כולה. גם כיום, לאחר עשר שנים, אני יודע שאני לא מבין כל דבר. זה תקופה ארוכה שקבעתי לעצמי שיעור בספר ‘שיעורים בספר התניא’, זהו ספר מדהים שמבאר את התניא, אבל גם כשאני קורא אותו אני לא תמיד מבין כל תג ופסיק, אבל איך כתוב בתניא? כשמישהו לומד את תורתו של הקב”ה אזי הוא זוכה לחבק את המלך, ואת זה אני באמת חש שהקב”ה מלווה כל פסיעה שלי”.

חי משיח ורואה השגחות פרטיות

חזותך החיצונית זועקת משיח, אתה עונד דגלון ‘משיח’, על ראשך כיפת ‘יחי אדוננו’ ואתה מדבר על ‘משיח’ כמעט בכל ראיון. השאלה היא איך הולכים עם פירסום זהותו של משיח עד הסוף בלי לחשוש ולגמגם?

“כדי לפרסם משיח, צריך לחיות משיח. להאמין שכל מילה שיצאה מפיו של הרבי חייבת להתממש. המשיח כבר התגלה, כפי שהרבי מבאר בשיחותיו, והבעיה היא אצלנו. עלינו לפקוח את העיניים ולגלות אותו. כדי להגיע לדרגה הזו מוכרחים להשתמש בעצות ובהנהגות שראינו ושמענו מהרבי. להפריש הרבה צדקה שמקרבת את הגאולה, ומוכרחים להתנהג באהבת ישראל תוך ויתור על ה’אגו’, לוותר על ה’אני’ העצמי שלנו ולהתבטל לנשיא הדור ולאמת הפנימית אותה אנו לא תמיד רואים וחשים מפני שאנחנו עסוקים בעצמנו. כשכל זה יקרה, לא נחשוש לפרסם את מה שהרבי רוצה שנפרסם.   

“בכלל, מי שפוקח את העיניים רואה דברים נפלאים. מהיום שלמדתי את שיחתו של הרבי על ‘פקיחת העיניים’, אינני חדל מלראות השגחות פרטיות מופלאות, ולא מדובר בדברים גדולים, אלא בדברים בחיי היום יום, וזה הופך את זה לעוצמתי יותר. אני יושב לכתוב עיבוד לשיר, לא עולה לי כלום, אני מתיישב מבקש מהקב”ה, ופתאום הכול מתחיל לזרום. עוד דוגמה: אתמול הלכתי לבית הכנסת וכשהגעתי לשם הבנתי ששכחתי את הסידור החב”די שלי. מאוד הצטערתי כי ידעתי שבבית הכנסת אין סידורים בנוסח האריז”ל, ביקשתי מהרבי  ברכה והנה כשניגשתי לארון הספרים פתאום ראיתי שם סידור חב”די. התפלאתי מאוד, כי אני מתפלל כבר שנים בבית הכנסת ומעולם לא ראיתי את הסידור הזה. כך גם הגאולה כבר כאן, צריכים רק לפקוח את עיני האנשים שיראו אותה”.