מסע מופלא מילדות של התקשרות וגעגועים לרבי , המשך בקבוצת פורצי הדרך בשליחות , ועד

מסע מופלא מילדות של התקשרות וגעגועים לרבי, המשך בקבוצת פורצי הדרך בשליחות, ועד למערכה הנוכחית העיקרית, לקבל פני משיח צדקנו כולנו כאחד יחד  

חלק א’ - התקשרות

•      “שאל אביך ויגדך”… - לקראת ג’ תמוז הכל שואלין ודורשין ב”מצות היום”, חיזוק ההתקשרות לנשיאנו, הרבי מלך המשיח. אך נדמה שמרוב ציטוטים וחוברות הכנה, יש מין טשטוש מסויים, בפרט אצל צעירי הצאן, בהכרת הרובד הפשוט והבסיסי של המושג “התקשרות לרבי”. כנצר למשפחת חסידים, איך חיו את נושא את ההתקשרות במשפחה, בקהילה וכו’ בשנות ילדותכם?

נולדתי וגדלתי בשנים הראשונות של אנ”ש בפאריז, אחרי שיצאו מרוסיה, והאוירה הייתה מעין המשך של רוסיה. כמה פעמים אמרתי בדרך צחות שגדלתי בסמרקנד… כי כך הייתה האווירה של הישיבה בברינוא; אם כי בלבוש מעט שונה.

באותם שנים, הנסיעה לרבי הייתה דבר נדיר וכמעט בלתי אפשרי. ברור שגם הקשר הממשי עם בית חיינו - לשמוע התוועדויות וכדומה - היה די מוגבל. אבל אנ”ש היו פשוט קשורים לרבי. בלי חכמות. ישנו סיפור שכבר התפרסם, עם הרה”ח ר’ שלמה זלמן הכט: אחד מחברי הקהילה היה נציג הג’וינט, ערך פעם מסע במחנות הפליטים היהודיים, ומיד אחרי שחזר סיפר לו בהתרגשות: הם פגשו שם ילד חב”דניק קטן, ושאלו אותו מה הוא רוצה שייתנו לו. הוא ענה בפשטות בסגנון של שאלה: “אם אני יכול לנסוע לרבי”… תחשבו על כך: ילד בסך הכל בן עשר (!), בגדיו מרופטים וכלל לא מה”אופנה אחרונה”, גם ממתקים היו שם מצרך נדיר. ובכל זאת מה ביקש - לנסוע לרבי!

אותו אדם חזר כולו נסער מהתרגשות - ראיתם דבר שכזה, ילדים שאין להם מה לאכול, באים ומציעים לו מתנה נדיבה, ומה הדבר היחיד שיש לו בראש - לנסוע לרבי [היה לכך המשך, שאותו נציג של הג’וינט אמר שהוא חייב לראות את הרבי הזה. המשך הסיפור כבר פורסם במקומות אחרים].

מה הייתה השאיפה של אנ”ש ברוסיה - לצאת מרוסיה ולראות את הרבי; ואת התשוקה הזאת הם העבירו איתם לפאריז. רוצים לראות את הרבי. כילדים קטנים ספגנו את היוקר לתמונה של הרבי, והיא תמיד עוררה את רגש האהבה לרבי, את הביטוי “דער רבי זאָל זיין געזונט”. בגיל מאוחר יותר, שהיינו כבר בישיבה, היה עסק שלם לאסוף תמונות של הרבי; על זה היו מבזבזים את כל דמי הכיס. היו אז תמונות בודדות ונדירות, ולא היה פשוט לעשות העתקים. ואם מישהו הצליח להרכיב אלבום עם תמונות של הרבי, היה זה הישג יוצא מגדר הרגיל.

אבי מורי הרה”ח ר’ רפאל שי’, עבד שנים ארוכות כמזכיר ה”לשכה” האירופאית שנוסדה על–ידי הרבי הריי”צ ואחר–כך הייתה בנשיאותו של הרבי, כעוזר בא–כוחו של הרבי הרה”ח ר’ בנימין גורודצקי ע”ה, על פי הוראה מפורשת של הרבי הריי”צ (ראה אג”ק חלק ט ע’ רצב). כך שבעצם גדלנו בבית שנשם את השליחות של הרבי. לדוגמא, כל המכתבים הכלליים מהרבי היו מגיעים דרך הלשכה, ועוד.

אך התשוקה לרבי לא נשארה רק כרצון מופשט, וכל אחד חיכה לרגע שיוכל בפועל לנסוע לרבי ועשה כל שביכולתו כדי להגיע לכך. הייתי מהמאושרים שבגיל 7 אבא שלי כבר נסע לרבי ולקח אותי איתו; בפעם הראשונה שהוא נסע הוא לקח את אחי הגדול. נסענו לתשרי תשי”ט.

• איך נסעתם אז?

יצאנו לדרך כבר לפני שבת תשובה. אחי שנסע לפני שלוש שנים, נסע במשך 18 שעות מפאריז לניו–יורק - זו לא הייתה טיסה ישירה כמובן, והיו בדרך כמה תחנות ביניים. הנסיעה שלנו כבר הייתה אמורה להיות קצרה יותר, “רק” 12 שעות. עלינו על מטוס “אל–על בריטניה” שהגיע מהארץ, והמשכנו איתו ללונדון. הטיסה מפאריז ללונדון הייתה אמורה לקחת בערך חמישים דקות.

זמן מה לאחר ההמראה אני מבחין בניצוצות של אש על הכנף. שאלתי את אבא שלי, והוא אמר שזה לא כלום. רק לאחר שהסיפור הסתיים הוא אמר לי שמההתרוצצות והמתח של הדיילים הבין שמשהו לא פשוט מתרחש. אחרי 35 דקות טיסה הודיע הקברניט שצריך לחגור חגורות ותוך זמן קצר ינחתו בלונדון. איך שנחתנו ראינו שהמטוס מוקף בניידות כיבוי אש, והדיילים אמרו לנו לרוץ החוצה מהמטוס במהירות האפשרית בלי לקחת שום דבר, הכל יביאו לנו אחר כך.

שדה התעופה התמלא עשן, והמנוע שהחל לבעור עלה באש. הגענו ברוך ה’ בניסי ניסים. ישר לקחו אותנו לבית מלון, ולמחרת החל הטיפול מה עושים כדי להמשיך. הייתה טיסה שיצאה באותו יום - יום שישי, אך הייתה אמורה לנחות אחרי כניסת השבת, וטיסה נוספת שיצאה ונחתה בשבת. כל הנוסעים התפזרו בין שתי הטיסות הללו. אנחנו כמובן לא הסכמנו, וביקשנו לנסוע אחרי שבת. ביני–לביני גם יצרנו קשר עם קהילת אנ”ש בסטמפורד–היל, לונדון, כדי שנוכל להיות אצלם בשבת ולא במלון בין גויים.

נסענו אחרי שבת תשובה, והגענו ליום כיפור לרבי. בחול המועד סוכות אבא שלי יצא החוצה וראה זוג אנשים מבוגרים שהיו נראים מוכרים קצת. הם מצידם תיכף הכירו אותו. מסתבר, שהם היו איתנו במטוס הראשון, והיו מאלו שהמשיכו באחד המטוסים שנסע בשבת. אבל המטוס הזה גם כן נקלע למצוקה, והיה צריך לנחות על אי באמצע הדרך. כשזה קרה הם חשבו עלינו, ואמרו “תראו אותם, הם ניצלו מכל הסיפור בזכות ששמרו שבת”, ולכן סיפרו לנו, שהחליטו מאז לשמור שבת.

הנסיעה לרבי הייתה האושר הגדול ביותר והחלום של כל ילד באותה תקופה. זה לא נבע מדרשות חוצבות להבות ששמענו, אלא מהחיים עצמם. ר’ ניסן [נעמינוב] בהתוועדויות היה דורש עבודת התפילה, התמדה ושקידה בלימוד, אתכפיא ועוד. אבל להיות חסידים של הרבי - זה היה הדבר הפשוט והמובן מאליו. מה אנחנו? אנחנו חסידים של הרבי!

כשהייתי כבר בישיבה כל פעם שמישהו נוסע לרבי זה היה אירוע שלם, כולם היו מלווים אותו בשירת “כי בשמחה תצאו”, וההתרגשות תמיד הייתה בשיאה. אותו דבר כאשר היה מגיע אורח מהרבי - ר’ ישראל ג’ייקובסון היה סוחר אתרוגים, בימות הקיץ היה מגיע לאיטליה לפקח על קטיף האתרוגים, וכל פעם בשבת נחמו היה בישיבה ומתוועד. ר’ ניסן, שהיה “ראש המדברים בכל מקום”, היה יושב ומקשיב לו בשקיקה רבה. כמו כן פעם אחת ביקר והתוועד אצלנו הרב קזרנובסקי, וזכורה לי במיוחד אותה התוועדות שבה הוא סיפר סיפורים רבים על הרבי; מצרך שהיה נדיר מאוד אז. בקושי היו מפורסמים אז סיפורים על הרבי, מהסיפורים הראשונים שידעתי עליהם היו אלה שנדפסו במהדורה הראשונה של שמועות וסיפורים, שהמחבר ר’ רפאל ע”ה כהן שלח במיוחד לאבי יבחלט”א.

כפי שאמרתי, בהתוועדויות לא דיברו כל כך על נושא התקשרות. ר’ ניסן עצמו לא הכביר מילים על נושא זה (באידיש אומרים “ס’איז ניט געווען זיין קאַניאָק”…); אבל כשהבן שלו כבר הגיע לרבי ושלח לו בקביעות את השיחות - הוא החל כל התוועדות עם שיחה של הרבי. פשוט חוזר על ההתוועדות האחרונה שקיבל.

וכאשר היה מגיע טייפ מהתוועדות של הרבי - זה היה ממש יום טוב. כולם היו יושבים סביב המכשיר אליו הוכנסה הקלטת (בדרך כלל - קלטת אחת בלבד, מהחלק הראשון של ההתוועדות), ושומעים את ההקלטה.

• בביקורכם הראשון אצל הרבי, בתור ילד, נכנסתם ליחידות?

נכנסתי עם אבא שלי ליחידות. עמדתי כולי מבוהל ומפוחד, הרבי קרא את הפתק, שאל את אבא שלי כמה שאלות, ואחר כך פנה אליי הרבי ושאל אותי, מה אתה לומד, ועניתי פרק המפקיד. הרבי החל לשאול אותי את דיני ארבעת השומרים (כפי ששמעתי אחר כך מעוד ילדים שנכנסו, כמעט תמיד קרה שהילד לא ענה כל השאלות). וכך היה איתי, הרבי שאל אותי מי הם ארבעת השומרים, וידעתי לענות ולפרט את שומר חינם, שומר שכר, שואל, אבל ברביעי “שוכר” - נתקעתי…

הרבי שאל אותי: “מי הרבי (= המלמד) שלך? ועניתי ר’ אהרן יוסף בליניצקי. הרבי לקח מטבע דולר של כסף, הושיט לי, ואמר: עכשיו אתן לך דולר, וכשתבוא הביתה תבוא לרבי שלך ותשאל אותו שיגיד לך, וסיים בברכות. אז הסתיימה היחידות, והתחלנו ללכת אחורה. ברגע זה ניסיתי לומר בלחש לאבא שלי שנזכרתי בשומר הרביעי! אבל הוא כמובן לא הקשיב לי ורק סימן לי עם היד שעכשיו יוצאים… את לשון המדוייקת של הברכות ביחידות אינני זוכר.

היות וכבר ידעתי את התשובה, כנראה שבפועל לא שאלתי מיד את הרב בליניצקי מהו השומר הרביעי… אולי סיפרתי לו, אבל מן הסתם זה לא היה בתור שאלה. שמונה שנים אחר כך, ניגשתי לר’ אהרן יוסף ושאלתי אותו מה הדין של שומר שכר… הוא הסתכל עליי והחל לצחוק, אמרתי לו: הרבי אמר לי לשאול אותך, וכנראה עוד לא שאלתי! אז הוא ענה לי…

מתוך היחידות הזאת הובן אצלי במשך השנים, שהרבי אומר שצריך לשאול. צריך לדעת שיש מושג כזה לשאול, להתייעץ, לא להעמיד על דעת עצמו. זה מתבטא בכל דבר ועניין בחיים הרוחניים והגשמיים של חסיד. יתכן שגם העניין הזה שהרבי מביא את הילד למצב ש”אין לו תשובה” - גם הוא טומן בחובו מסר: שתדע שלא הכל אתה יודע, יש דברים שעוד נותר ללמוד, לשנן. יש בזה מסר עצום.

• מדבריך הובן שבשנים בהם למדת בישיבה בברינוא - באופן כללי, שנות הכ”פים - כבר התבסס יותר הקשר של אנ”ש בצרפת עם הרבי, איך זה השפיע על האוירה של ההתקשרות בישיבה?

הגעתי לישיבה בשנת תשכ”ב. היו אז ששה שלוחים של הרבי לישיבה: ר’ אברמ’ל ליפסקר (כיום בסיגייט), ר’ יעקב שלמה גולדברג (כיום בקראון–הייטס), ר’ אשר ציילינגולד (מיניאפוליס), ר’ שמעון “שימקה” לזרוב (טקסס), ר’ שמרי’ רויטבלט (קראון–הייטס), ולהבחל”ח בן ציון שפרן ע”ה (קראון–הייטס). זה יצר אווירה אחרת לגמרי, וכל הקשר עם 770 היה באופן הרבה יותר חזק. קיבלו דיווחים באופן סדיר, אם היתה התוועדות גדולה, היה מגיע סרט הקלטה כפי שהזכרתי.

הם הכניסו את האווירה של לחיות עם הרבי לא רק כדבר רחוק ומושא לגעגוע, אלא כמשהו ממשי ונוכח; הם נתנו תנופה מיוחדת לפירסום ויישום התקנות החדשות של הרבי, כגון חזרת דא”ח, הפצה ועוד. כך החלו לצאת לחזרת דא”ח בפאריז. המבצע של חזרת דא”ח אמנם הוגבל לאלו ששייכים לזה, אבל זה הכניס את הרוח שאת ההוראות של הרבי צריך לקיים. אחר כך כשהרבי יצא עם מבצע תפילין היה ברור שההוראה היא לכל אחד לעסוק בזה. אירגן את המבצע הת’ יהודה רפסון מלידס, וכל אחד מאיתנו הרגיש מחוייבות ללכת למבצע תפלין. דחיפה לא קטנה הייתה בזכות קבוצת הבעלי–תשובה שהגיע זמן קצר לפני כן לישיבה, וכדרכם, החדירו רוח של התלהבות גדולה.

חשוב מאוד להדגיש, שגם קודם לכן, בשנים של ה’חדר’, חינכו אותנו לביטוי מעשי של ההתקשרות לרבי. לדוגמא - לומר את הפרק של הרבי. אני זוכר שאמרתי כבר מפרק נ”ה. היינו משננים את הפרק הזה ולומדים אותו בעל פה.

בקיצור - לא דיברו על התקשרות, היו מקושרים. לא דיברו על אהבה לרבי - אהבו את הרבי. הרבי היה הציר המרכזי בחיים שהכל נבע ממנו וחזר אליו. עוד בתור ילד לפני בר מצוה אבא שלי הדריך אותי לכתוב לרבי. כתבתי לרבי באידיש, כי כך ידעתי לכתוב, והרבי ענה לי באידיש (המכתבים פורסמו זה מכבר ב”תשורות” לשמחות במשפחתנו).

• ולאחר שנים של התקשרות “מרחוק”, וגעגועים וציפיה, מגיע הרגע המיוחל - מגיעים ללמוד ב–770, אצל הרבי…

בתור בחורים הגענו לרבי לתשרי תשכ”ט, ואחר כך חזרנו לברינוא. אחר–כך הגענו ללמוד באופן קבוע לקראת תשרי תש”ל. במשך תקופה היינו הכיתה המבוגרת, ותשוקתנו לבוא לרבי כבר לא ידעה גבולות. בשלב מסויים לקראת תש”ל ר’ ניסן הסכים שייסעו. היכן–שהוא עוד שמור אצלי האישור שהיה מעניק - פתק קטן ועליו בין השאר המילים “אין מניעה לנסוע”.

אלא שבתשרי ההוא התחוללה סערה שלמה סביב נסיעת קבוצת הבחורים מברינוא. בעצם, כל השכבה הבוגרת שהיוותה את הגרעין המרכזי בישיבה, עזבה והגיעה לרבי על מנת להשאר. הייתה אז יחידות סוערת לר’ הלל פבזנר, הרבי דיבר במילים חריפות והביע תמיהה כיצד ר’ ניסן כותב שחסרים בחורים בישיבה, ומצד שני מרשים לכזו קבוצה של בחורים לעזוב. אחר כך, בסיום החודש, נערכה יחידות כללית לכל הבחורים ואנ”ש שהגיעו מצרפת ומונטריאול (שם הייתה אותה בעיה), שבה הרבי הורה לכולם לחזור בתור שלוחים. היחידות עצמה כבר נדפסה בלקוטי–שיחות.

אבל, אני ואחי היינו במובן מסויים יוצאי דופן: אנחנו התקבלנו על–ידי הישיבה באופן רשמי, ועוד לפני שיצאנו מברינוא שלחו לנו “אפידייוויט”. כל השאר עוד לא התקבלו, אלא באו במטרה להתקבל. למעשה, הרבי הוא שהורה לא לקבל את התלמידים…

בכל אופן, כשיצאה ההודעה על היחידות, ושאלנו את המזכיר הר’ חודקוב האם להכנס, כי הודיעו שהיא מיועדת לכל אלו שהגיעו מפריז ומונטריאול (למיטב זכרוני גם אבא שלי שהגיע לאותו תשרי, נכנס ליחידות). הר’ חודקוב אמר לי להכנס. היינו ביחידות, ולאחרי שיצאנו החלה התלבטות לא פשוטה בכלל - הרבי מדבר במילים כל כך מפורשות על שליחות, על המעלה שלה ועוד. עד כדי כך שהתעוררה סברא אולי עלינו לחזור. בסוף לאחר התייעצות הוחלט שנישאר.

שנה וחצי לאחר מכן, כאשר זכיתי להשלח על–ידי הרבי לישיבה באוסטרליה, הרגשתי שהיה זה גם מעין תשלומין לשליחות ההיא. בחורף תשל”א נכנסתי ליחידות לרבי. היה ידוע מה שר’ דוד רסקין סיפר, אודות ההדרכות שקיבלו מהרבי לפני הכניסה ליחידות אצל הרבי הריי”צ: להכנס עם גארטל מתחת לחליפה, להכנס לאחר תפילת מעריב “כדי להכנס עם עוד מצוה ליחידות” (הם שאלו על כך וזו היתה התשובה), וכן לבקש ברכה על התקשרות. בפתק ביקשתי ברכה להתקשרות לרבי, והרגשתי שהתשובה הייתה השליחות לאוסטרליה.

מבחינת רגש ההתקשרות, 770 היה המשך ישיר למה שהיה קודם - שכן תמיד זה היה החיים וזה המקור. מה שהתחדש באופן מיוחד הוא, שכל נושא ההתקשרות לרבי קיבל צבע מעשי יותר, מוחשי יותר ויום–יומי: הולכים לחזור דא”ח (אז הליכה של חמישים דקות הייתה נחשבת מסירות נפש קיצונית…); להיות אצל הרבי בתפילות. התקנות המיוחדות של הרבי, זכו לתשומת לב מירבית, לדוגמא: ההתוועדויות של ר’ דוד רסקין על הייחוד של סדר חסידות בימי שישי בבוקר שהרבי תיקן, על החשיבות בהליכה ל”תהלוכה”, ה”קאָך” במכתבים כלליים של הרבי ועוד.

מכיוון שאז החלו לצאת באופן סדיר ה”ליקוטי שיחות”, ממילא היה להט מיוחד בלימוד אותם שיחות, דבר שהתבטא ב”סדר שיחות” המלא וגדוש. בברינוא גם היה סדר שיחות, אך אז עדיין היו רק ארבעה כרכים של לקוטי שיחות, וגם מהם היו עותקים בודדים בלבד…

דווקא כשהגענו לארץ הקודש, שנים מאוחר יותר, התברר לנו שמה שמהווה עבורנו מילתא דפשיטא, נתפס כחידוש עצום. אפילו בקראון–הייטס לא היו הרבה שתלו תמונה של הרבי על עגלת התינוק, אך כשהגענו לארץ ישראל ואנשים ראו את זה - היו הרבה מבטי תמיהה…

היום אכשור דרא, אבל צריך שוב ושוב לזכור, שזה מה שצריך להחדיר לילדים מגיל פעוט ביותר. שזה יהיה הדבר הראשון עליו ילד יוכל להצביע - רבי! לא ללמד אותו על זה בגיל שמונה עשר, אלא לגדל אותו לתוך אוירה כזאת, לתוך בית שחי כך, כבר מצעדיו הראשונים בעולם.

• מתי שמעתם לראשונה דיבורים מפורשים כי “נשיא דורנו” הוא “משיח צדקנו”?

כשהיינו בישיבה כבר ידענו את זה, כדבר פשוט וטבעי. אף אחד כמובן לא העיז לכתוב או לפרסם… אבל אף אחד לא חשב אחרת. כבר בתור ילד בן עשר או 12 כבר שמעתי את הסיפורים על ר’ אברהם פאריז והכרזותיו מול הרבי וכו’. בדיוק באותה צורה פשוטה וטבעית שחיו את הנושא התקשרות - בלי נאומים חוצבי להבות, אלא כחלק מהחיים עצמם - כך היה בנושא משיח. באותו סגנון “פשטני”: זה הרבי, זה משיח.

למרות שכמעט לא היו בישיבה ספרים של הרבי, אבל את הסיפור שהרבי עצמו סיפר על האדמו”ר מקופישניץ ידענו כבר אז, שענה לא’ מחסידיו מה אכפת לך שאומרים לך שהרבי מליובאוויטש הוא המשיח.

גם אחד האירועים הבולטים ביותר כשהגעתי ל–770 היה סיום ספר תורה של משיח, ב”יו”ד שבט הגדול”, תש”ל. זה היה אחד הדברים הכי רועשים שקרו, כולם היו בטוחים שהנה זה קורה, שהרבי מתגלה, הוא מגיע.

 

חלק ב’ - ימי שליחות

הרב ווילשאנסקי (מימין) עם זוגתו ובנו מנחם מענדל מקבל מהרבי לקוטי שיחות, תניא, סידור ודולרים - לקראת היציאה לשליחות 

• זכיתם להיות מהקבוצות הראשונות שנשלחו על–ידי הרבי לשליחות בישיבה באוסטרליה, ואחר כך מקבוצת השלוחים הראשונה לארץ הקודש - רצינו לחזור ל”ימי הבראשית” בהם הטביע הרבי וצרב בנשמתו של כל חסיד את אופן העבודה המחודש והנעלה - “שליחות”!

השליחות לאוסטרליה החלה בשנת תשכ”ז, אבל בהחלט היה בה חידוש בזמן שלנו, שהסתעף מחידוש כללי שהרבי דיבר עליו אז. החל מט”ו בשבט תשל”א החל הרבי לדבר על “כיבוש העולם על ידי לימוד התורה”. במשך תקופה ארוכה היו שיחות על הנושא. כל מה שהתרחש אחר כך, היה בעצם על הבסיס הזה.

זמן לא רב לאחר מכן, בחודש אדר, החלו מהמזכירות לקרוא לבחורים שונים, כל אחד בפני עצמו, לשיחה בה נשאלו האם הם מוכנים לצאת לשליחות באוסטרליה, האם מצב בריאותם מאפשר זאת, האם יש להם הסכמה על כך מההורים.

בכ”ה אדר, יום ההולדת של הרבנית, הרבי נוסע לאוהל, וכבר בבוקר הודיע המזכיר ר’ בנימין קליין שבערב יהיו תשובות בעניין השליחות. מכל השלוחים שנבחרו, היינו ב–770 רק שניים - אליהו פרידמן ואני. כמובן, שחיש קל התפשטה הידיעה ב–770, הניפו אותנו על הכתפיים ויצאו בריקוד. תוך כדי הריקוד עובר שם בחור אחד, ושואל מה קורה “רוקדים איתם כמו חתנים”… ענה לו ר’ שלום ג’ייקובסון שעמד שם: חתן כל אחד יהיה, לשליחות לא כל אחד זוכה! זה ביטא את הרגש מה פירוש לצאת לשליחות של הרבי.

ביחידות לפני היציאה לשליחות שוב הרבי אמר בפירוש, שמטרת שליחותנו היא “אייננעמען די וועלט דורך לימוד התורה” - לכבוש את העולם על–ידי לימוד התורה. בקבוצה הקודמת הרבי אמר רק  “אייננעמען אוסטרליה”, לכבוש את אוסטרליה, וגם את זה ביקש שלא יפרסמו כדי לא להרתיע את הבעלי–בתים של אוסטרליה. אבל אצלנו הדבר נאמר בפירוש ובגלוי - וזה היה המוטו של הישיבה: לכבוש את העולם בשביל הרבי.

אם אתה שואל על התחושות, או יותר נכון, כיצד חסידים הבינו את החידוש האלוקי שהרבי הוריד לעולם בנושא של שליחות, אפשר לומר כך: לא משנה כמה התכוננת, מה עשית לפני כן - כעת הרבי העלה אותך לרכבת, ואתה בפנים. אתה שליח. והדבר הזה הרעיד את הלב של האנשים הכי מופנמים ומאופקים בדרך כלל. זה היה כל כך שמיימי ומיוחד, כל ההכנות לשליחות, והיחידויות, וההוראות המפורטות מה ואיך לעשות בנסיעה. לדוגמא: הרבי הורה לנו להתוועד בסידני בדרכנו למלבורן, ולפועל בסוף היה שינוי, ואחרי שהגענו למלבורן נסענו במיוחד להתוועד בסידני.

אנחנו נסענו כבר דרך ארץ ישראל, ומשם דרך איראן לכיוון אוסטרליה. הרבי אמר שבכל מקום שנהיה צריך לדבר נגלה וחסידות. בשבת היינו בנחלת–הר–חב”ד שהוקמה זה לא מכבר, ובליל שבת קודש דיברנו בנגלה על… החקירה שהרבי מביא תמיד בנושא הדרגות בשליחות. אחר כך התפתחה שיחה, מסתבר שבשיחות שהזכרתי הרבי הביא בפירוש רק חלק מהעניין, ודווקא שם היו כאלו שכבר ידעו על השיחות בהם הרבי מזכיר את כל הדרגות.

זכורני, שבאחת ההתוועדויות בשנת תש”ל, הרבי פנה לכמה שלוחים והורה להם לומר לחיים, ואז היה מחזה בלתי נשכח: קצת לפני עמד ר’ לייבל קפלן (ע”ה), הרבי פנה אליו והורה לו לומר לחיים, בהוסיפו: “שליח איינמאָל אַ שליח אויף אַלעמאָל” - שליח פעם אחת, שליח לתמיד!

גם החינוך לעניין של שליחות הוא “כל דפשיט - מעליא טפי”. ככל שזה יותר דבר טבעי ופשוט ומובן מאליו, וכך נראים החיים, וזה לא “משימה” נוספת - כך הדברים חודרים אצל הילדים כדבר בלתי נפרד. זה אנחנו, זו המהות שלנו, וכך הילדים והמחונכים ירגישו גם.

• הרב מדבר על “שלוש דרגות” בשליחות… מכיוון שכמה מקוראינו טרם זכו לשמוע את ה”שיעורים כלליים” של הרב בנושא (וחלק מאלו ששמעו “תקפה עליהם משנתם”), נבקש לקבל הסבר פשוט יותר: מה זה שליח?

קודם כל חשוב להבהיר מה זו שליחות. קודם דיברנו על עניין ההתקשרות. זה בעצם הדבר הראשון שהרבי דיבר עם עלותו לנשיאות, ועל כך דיבר כל אותה שנה. וזה גם האל”ף–בי”ת של כל חסיד - להיות מקושר לרבי. אחר כך, במאמר הראשון, הרבי דיבר על היעד: דירה בתחתונים, המשכת השכינה למטה בארץ, גילוי משיח. הרבי סימן כבר אז את היעד באופן מפורש, כאשר במשך השנים מיקד יותר ויותר את ההתבטאויות והתפקידים בהתאם להתקרבות ליעד. אבל אז הרבי קבע את המטרה באופן כללי.

במקביל, ובתהליך הולך וגובר, הרבי מכניס ללכסיקון את מושג השליחות. כאן מצטרפים כל שלושת העניינים: הרבי אומר שצריך להיות מקושר, וממילא למלא את התפקיד שהרבי נותן (שהרי התקשרות בראיית פנים לבד לא סגי), ולשם כך מכניס מושג חדש לגמרי - שליחות: פעם חסיד היה צריך לעבוד על עצמו ולהזדכך במשך שנים, היום הרבי בטובו הגדול מעניק את האפשרות, גם ליהודי שמצד הכוחות שלו הוא עדיין לא במדריגה גבוהה - להיות “שלוחו כמותו ממש”, ובכח זה למלא את השליחות באופן הנעלה ביותר!

בשיחה לפני שהשלוחים הראשונים יצאו לאוסטרליה, הרבי דיבר - וכבר נדפס בלקוטי–שיחות - על העניין של “ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך”. נחזור על הנקודה במילים קצת פשוטות: הרבי הוא אכן מנהיג של כלל ישראל, אבל בתוך זה, יש את הציווי המיוחד “ואתה הקרב אליך”, את אלו שמוכנים להתמסר לכך ונבחרים באופן מיוחד להיות שלוחים של הרבי. זו זכות גדולה ונפלאה, שהרבי מגביה ומרומם יהודי, ונותן לו כוחות לא ישוערו. זו שליחות, וזה רגש השמחה והתרוממות הרוח שצריך למלא כל שליח. וכמובן, שנזכרים באותם ימים מופלאים החל מי”ט כסלו תשל”ו, כשהרבי החל לדבר על השליחות המיוחדת לארץ הקודש, עם כל הביטויים השמיימיים - באופן טבעי מרגישים את ה”הקרב אליך”, את הזכיה העצומה שיש בשליחות.

ויש כמובן את ההיבט המעשי והתפקיד של השליח - מה הוא נדרש לעשות. וגם בזה יש לנו תורה שלמה ורחבה מהרבי, בשיחות לאורך השנים, בשנים האחרונות - גם בכינוסי השלוחים, ובשיחות שהזמן גרמא בפרשת שלח. דווקא בשיחות הללו, של פרשת שלח, הרבי דרך הסיפור של המרגלים, שהיו בעצם אמורים להיות השלוחים הראשונים, מחדד באופן ברור מאוד את גבולות הגיזרה של שליח. מה הוא כן צריך להיות, וממה הוא צריך להזהר כדי לא לקלקל.

לדוגמא: יש את השיחה של הרבי בחלק ל”ג, בה הרבי מדבר שהרי הייתה כאן שליחות מפורשת ונתינת כח ממשה רבינו, מה איפוא השתבש? הרבי מסביר, כי משה שלח אותם “לתור” את הארץ, ללכת בקבלת עול ולמסור דיווח. הם החליטו שהם צריכים “לרגל” את הארץ, שהם צריכים לערב את השכל שלהם ולתת עצות אסטרטגיות. מדובר בשלב מוקדם בהרבה לפני שהם הוציאו את דיבת הארץ. היה משהו בגישה לשליחות, נטיה דקה מן הדקה של עירוב השכל העצמי במקום שלא נדרשו לכך, שגרם את ההתדרדרות אחר כך.

כך גם שליח: הוא צריך לזכור על מה הוא נצטווה, יש הוראות שהוא נדרש לעשות, בלי שיתחיל לומר דעות אישיות. לפעמים באמת הרבי אומר לך גם שאתה צריך לברר לבד, לבדוק, לחשוב, להחליט על אתר. וגם אז, צריך לזכות להיות זה שגורם לפעול את העניין ולא להגיד כמה לא ניתן לעשות. הרבי בשיחה שם מביא את סיפור המרגלים שכבשו את יעזר - הם אכן נשלחו לרגל, לבדוק מבחינה צבאית, לחשוב עם השכל. אבל הם פעלו בדיוק הפוך מהמרגלים הראשונים, וכפי שהרבי מבאר זאת באחת השיחות, זה היה אכן תיקון על חטא המרגלים: אם הראשונים שכלל לא נשאלו על כך, ובכל זאת החלו לחטט ו”לרגל” על אפשרויות הכיבוש וגרמו בכיה לדורות - הרי שהמרגלים השניים לא הסתפקו בבדיקה איך לכבוש, אלא גם כבשו בפועל. זה שליח!

יש גם את השיחה הידועה של הרבי על המרגלים שראו את מעשה מרים “שלקתה על עסקי דיבה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר”. הנקודה שם היא, שמרים בעצם לא דיברה לשון הרע במובן הפשוט, רק ה”עסקי דיבה” - עצם העניין שעשתה מזה “עסק” במקום לדבר על כך עם משה באופן פרטי, גרמו לכך שהדברים יתפרשו באופן מסויים. המרגלים פעלו במובן מסויים באותו אופן: הם פשוט הרחיבו יתר על המידה בעניינים אמיתיים לכאורה - כמה העם שם חזק וכו’, וזה גרם למורך לב אצל כל העם.

הא למדת, שגם כאשר עושים את השליחות “לפי הספר”, אפשר לגרום לעניין שהוא היפך לגמרי מהשליחות. רק בטון של הדברים, בהקשר, בצורת ההגשה. ומרובה מידה טובה: כאשר אומרים את העניינים בצורה הנכונה, בטון הנכון ובעיקר - מתוך אמונה פנימית ולוהטת במשלח, פועלים את כל העניינים וכובשים את העולם.

זה מוביל אותנו כמובן לנקודה שבוודאי התכוונת לעסוק בה, שהרבי רואה בה בעצם את “פירוש המילות” של תיבת שליח: שליח זה אחד כזה שעוסק בעשר כוחותיו בעניין משיח. שליח ועוד י’ בגימטריא משיח. זה שליח. בעניין הזה לא יכול לחול שום שינוי, ואם חלילה סוטים מהנקודה הזאת, אין הכוונה שחסר בפרט מסויים, אלא בעיקר ויסוד ועצם המושג שליחות ושליח.

חלק ג’ - שער משיח

• אינני יכול לשכוח כיצד הרב כבר בשנת תשנ”ב חי את ענייני משיח בלהט לא רגיל. עד היום חי מול עיני המחזה כיצד הרב חוזר בישיבה בצפת, בשבת בבוקר, את השיחה של הרבי על “לפקוח את העיניים”, ומדגיש איך הרבי מעלה משבת לשבת את רף הביטויים. זכור לי היטב שכאשר באירועים שונים בקיץ תשנ”ב, לאחר האירוע של כ”ז אדר ראשון, בירכו את הרבי לרפואה שלמה, הרב עמד ולחש “יחי, יחי, יחי”. מיד כשהופיעו הפרסומים הראשונים שדיברו במפורש על הרבי כמלך המשיח וקבלת מלכותו, הרב קבע ללא היסוס “זה ימשיך ויתגבר” - איך הדבר היה פשוט לך כל כך אז, ומדוע הדבר פשוט גם היום?

ר’ ניסן חינך אותנו לקחת דברים מתוך קבלת עול, וזה אצלי תמיד היה לפני ואחרי הכל. וכך היה גם החינוך של אבי מורי שי’ בביתנו - מה שצריך לעשות עושים. תמיד הייתי עם תנועת הנפש: יש הוראות של הרבי - צריך לקיימן כמו שהם, מתוך קבלת עול ואמונה. האווירה הזאת הייתה בישיבה כבר בשנים הראשונות - כולל בענייני משיח. אני זוכר הרצאה שמסרתי בשנות המ”ם, שבה דיברתי על “מבצע משיח”. שנים אחר הגעתי לתובנה שזה לא “מבצע משיח” - זה לא עוד מבצע פרטי, אלא זה הבסיס והמקיף של הכל. נכון, יש הוראות ספציפיות שמתייחסות לפעילות בנושא זה, אבל זה לא “מבצע” אלא ענין כללי.

אבל בשנים ההם, תתפלא לשמוע, הדברים היו פשוטים לכולם. בני הבכור, הרב מנחם מענדל שי’, נולד כמה ימים לפני שבועות. בשלום זכר שלו נכח גיסי, הרב מרדכי אשכנזי מכפר חב”ד, שהגיע לחג השבועות לרבי. הוא סיפר אז מה הוא דיבר כשהלך ל”תהלוכה” לבית כנסת של עולמ’שע - איך כל מבצע של הרבי קשור למשיח או לפחות לעניין של גאולת מצרים וכדומה! כל הויכוחים התחילו יותר מאוחר, כשהיו כאלו שחשבו שמגזימים, אבל אז זה היה נורמלי.

בעצם, כל חב”דניק הוא “משיחיסט”. אם הוא חסיד - הוא משיחיסט. בין הוא מקבל גישות מסויימות בנוגע להפצת בשורת הגאולה או לא. הרי מי יכול לומר אחרת אחרי השיחה של שמחת תורה תשמ”ו על כך שנשיא הדור הוא המשיח? מי יכול לנפנף בשיחה מתשרי תשמ”ה על זהירות מדיבורים כאלו, אחרי שהרבי דיבר והפיץ שיחה מוגהת שכל כולה “רבי משיח”. אי אפשר להיתפס לביטוי אחד, ולהתעלם מאיך שהרבי דיבר בלהט על העניין הזה בצורה הכי גלויה בשנים האחרונות.

• וזה נכון היום כמו אז?

השאלה הזו אין לה מקום! כל בר–בי–רב מבין את זה - אנחנו קשורים לרבי, ומה השתנה? יש שלוחים? אז יש משלח! יש חסידים? אז יש רבי! והמושג רבי ומשיח יחדיו יהלכו, וכפי שהרבי דיבר בשמחת תורה תשמ”ו. אם רוצים להתווכח, לכל היותר ניתן לשאול מה צריך לומר בגלוי - אבל לגבי עצם העניין, לא קיימא לשאלה! למי אתה מחובר? למי אתה מקושר?

איי, זה קשה? הרבי בעצמו התייחס לכך, כשדרש “לחיות עם משיח” ואמר שאכן “ס’קומט אָן שווער” להחדיר את ההכרה הזאת - אך הרבי גם נתן את הפתרון: שאפשר לחיות משיח על–ידי הלימוד. מעבר לכל הסגולה והקדושה שבזה, זה גם מאוד הגיוני - אם לומדים על זה, מדברים על זה, עוסקים בעניין, אזי נמצאים שם. הרבי דיבר על “יתקע דעתו בחוזק” בענייני הגאולה, ועל כך שהתבוננות זאת משנה לגמרי את אופן העבודה של יהודי. באותה שיחה, בשבת פרשת בלק תנש”א, הרבי דיבר על כח התורה שמשנה את המציאות. הרבי הצביע על שורה שלימה של דברים שנחוץ בשבילם הלימוד בענייני גאולה ומשיח (באחד הקובצים של צפת עשינו ליקוט וסיכום מכל ההתבטאויות הללו של הרבי, באופן מיוחד על הלימוד). וכאשר חיים את העניין, מכירים את המקורות, אין שום שאלות.

יש אימרה חסידית על הפסוק “אבדה האמונה ונכרתה מפיהם”: הפירוש הפשוט הוא, שכאשר אבדה האמונה הסימן על כך הוא שנכרתה מפיהם, מפסיקים לדבר על כך. גם הפירוש הפשוט איפוא מדגיש את חשיבות הדיבור. אך הפירוש החסידי יותר עמוק: למה “אבדה האמונה”? בגלל ש”נכרתה מפיהם”! אם לא מדברים ועוסקים בזה, בוודאי שיכולים להעלות שאלות משאלות שונות, בדברים שפעם אפילו קל שבקלים אצל החסידים היה מתבייש מהם.

• אז איך אתם רואים היום את הפעילות בנושא משיח - כמה וכיצד?

לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא! הרבי דורש אז בוודאי שיש לנו את הכוחות. צריך “להכניס” את עצמנו לנושא - כביטוי של הרבי בכינוס השלוחים תשנ”ב “ייכנסו בזה”; שזה יהיה במודעות, פשוט לראות את עצמנו כחלק מהעניין, לאמור: אני חסיד ושליח, אזי אני חי משיח. זה חלק מהחיים הטבעיים של חסיד חב”ד בתקופה הזו.

כשאתה עושה משהו בענייני הרבי באיזה תחום שלא יהיה, כשאתה מאחל בהתוועדות “שנזכה להשלים הכוונה” - צריך להיות ברור שזה קשור למשיח, ושהעובדה הזאת שכל דבר קשור למשיח היא הקשר שלנו עם הרבי, הרבי ש”הוא הוא” משיח דורש מאיתנו להביא משיח, ולחיות באופן המתאים לזה. ואי אפשר להפריד בין הדברים הללו, זה חייב לבוא ביחד. כפי שאמרתי, זה לא “פרט”, או עניין מסויים: מכיוון אתה מקושר ואוהב את הרבי, ממילא אתה רוצה לעשות את מה שהוא רוצה ודורש, ובמרכז הדרישות והתביעות ומשאת הנפש וכו’ של הרבי עומד משיח.

ואם יקשה המקשה: אבל בכל זאת, תן לי משהו שיקל עלי. הרי בדיוק כשם שיראת שמים באופן כללי, נאמר עליה “ועתה ישראל מה הוי’ שואל מעמך”, והגמרא מסבירה שלגבי משה זו אכן “מילתא זוטרתי”, וחסידות מבארת שיש ניצוץ משה בכל אחד - כך גם לגבי משיח: הרבי תובע ממך משיח, ולגבי הרבי שהוא משיח זה אכן מילתא זוטרתי, ומצד ניצוץ משיח שיש בכל אחד מאיתנו, הרי כשמעוררים את ניצוץ רבי משיח שבכל אחד מאיתנו, ממילא אפשר לחיות עם הדברים הכי נעלים.

• אז כשניגשים ליהודי צריך לומר לו חד וחלק “הרבי משיח”?

ברור כשמש שאם משהו השתנה בשנים האחרונות, זה רק העובדה שהיו דברים נוספים שהרבי דיבר עליהם יותר בפירוש ובגילוי ובפעמים רבות - ובראשם העניין שנשיא דורנו הוא המשיח.

מלבד זאת, מההיבט המעשי בשטח - הרי אין לך אחד שלא יכולים להגיד לו את זה, פשוט משום שכולם שמעו על כך, ולכן אפשר רק להועיל בכך שנותנים לו את ההסבר.

יש דוכן ענק שמפעילים בחורי הישיבה בצפת במירון בל”ג בעומר. זה התחיל קצת באופן פרטיזני, אבל היום מדובר על משהו מסודר ומושך. אוהל ענק, כניסה נפרדת לנשים ולגברים, זה מעודד לבוא ולשאול את הרבי שאלת באגרות–קודש, לשמוע על משיח וכו’. המקום הומה אדם במשך כל שנות היום והלילה! האנשים לא בורחים, להיפך. הם שומעים בהתעניינות, וכשאומרים להם “הרבי אמר” אנשים מקבלים זאת בטבעיות. אם יש טענות זה ברובם “יש מישהו בחב”ד שאמר לי אחרת”…

זה לא סוד שנמצאים בתקופה בה יש המנסים מנימוקים של “כבוד ליובאוויטש” להתחמק מהעניין הזה, ויש גם שדואגים להכניס לראש של האנשים את הקושיות. צריך לדעת, שהצמאון האדיר כיום בחוגים רחבים ללמוד חסידות, לא נובע מכך שהיום יש משפיעים יותר דגולים מפעם, אלא להיפך - הפעילות הרבה והמבורכת בעניין (ואשרי חלקם של העושים בזה) היא התוצאה מזה שהרבי המשיך את ענייני משיח בעולם, ולכן נוצר מצב של “לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה’”. עם כל הצער על כך שיש שמנסים לעקוף את העניין או למטה מזה - בסופו של דבר האנשים מגיעים לשיחות של תנש”א–ב’, והם קולטים את כל העניין בעצמם.

[במאמר המוסגר: היו כאלו שהחליטו לטפל בעניין “בצורה יסודית”, ללקט את כל השיחות בענייני משיח ולהסביר בהם פשטים עקומים, ו”בזכותם” רבים רבים הכירו לראשונה את הביטויים של הרבי, דבר שיצר אצלם תגובה הפוכה: אה, הרבי אומר את זה…].

• זה לא סוד, שרבים רבים, כולל מתלמידי הישיבה בצפת, אינם מקבלים את ג’ תמוז כיום מקביל ליו”ד שבט מבחינת ההנהגות השונות בו. ברצוני להבהיר, שהשאלה מתייחסת לבחורים ואברכים יקרים, המקפידים על דקדוקי הלכה קלה כבחמורה, שומרים מכל משמר על כל הוראה ומנהג של הרבי, וכמו כן יש להם “עשה לך רב”, ואינם מחפשים לעשות מעשים קיצוניים. ובכל זאת הנהגתם היא באופן האמור - מה הרקע לעמדה זו?

בשנים הראשונות לאחר ג’ תמוז, נשאלו בפירוש כמה רבנים מורי הוראה, וכמו כן היו תלמידים בישיבה בנים ונכדים של חשובי רבני חב”ד, וכולם אמרו שאין שום חובה הלכתית לנהוג ביום הזה במנהגים הקשורים בימי הילולא. כך שגם מבחינת רבנים מורי הוראה בחב”ד, הרי מבחינה הלכתית - אין כאן שום שאלה בכלל. כמו כן יצא אז פסק של ששה רבנים שלא לכתוב על הרבי את התארים הידועים. ואין שום פסק דין הלכתי אחר לגבי כל הדברים שהזכרתי.

השאלה היא מבחינת “הנהגה חב”דית” - מכיוון שהרבי קבע לנהוג כך ביו”ד שבט, מדוע לא לאמץ מנהגים אלו לגבי ג’ תמוז. אם זו השאלה, אז בהחלט צריך לבחון את השיחות של הרבי, ולראות האם עולה מהם ההלכה החסידית שג’ תמוז אמור להיות מקביל ליו”ד שבט. ובכן:

יש שורה שלימה של שיחות שהרבי דיבר, ובשעתן היו “מדרש פליאה”, ואחר כך ראו בהם יותר מרמז למצב שנוצר לאחר ג’ תמוז, בבחינת “לא ידע אדם איך שיהיו עד שיהיו”. הכוונה לשיחות על כך שבנשיא הדור התשיעי לא יהיה הסתלקות על דרך כמו היה ביו”ד שבט, על חיים נצחיים ללא הפסק בינתיים, על יעקב אבינו לא מת ועוד ועוד. הרבי מדבר ומדפיס את כל השיחות הללו, ואחר כך מתרחש ג’ תמוז - מה חסיד אמור להבין? הרגש החסידי–הטבעי שלו הוא, להתאים את הנהגתו למה שעולה בבירור מכל השיחות הללו.

כשנתקלים במציאות מסויימת, המתחברת באופן מובהק לריבוי שיחות וביטויים שהרבי בחר להשמיע דווקא בשנים האחרונות, מונח בפשטות אצל חסיד שהרבי “האָט באַוואָרענען”, ווידא והבהיר מראש את ההתייחסות הנכונה למציאות שתיווצר. ואם בכל זאת הוא חש בסתירה בין דברים שהוא רואה בשיחות לבין המציאות, גם זה טבעי וברור שהוא משייך את המקורות שהוא למד בענייני גאולה ומשיח למצב הנוכחי - כגון הרש”י בסוף דניאל שמדבר על כך שמשיח נגלה ונכסה. את זה אמנם הוא לא ראה כתוב בתוך השיחה, אבל מכיוון שברור אצלו שכל דברי הרבי אמת, ממילא הוא הוא מוצא כבר את האותיות הנכונות להסביר את זה גם בשכל ובכלים תורניים.

סיפר אחד מאנ”ש בצפת, שפעם אחת התווכח עם מישהו על הנושא הזה, ואז אמר לו: תשמע, בוא נסכם קודם כל על מה אנחנו כן מסכימים - על סיפור הגמרא שר’ יהודה הנשיא שהיה בא בגופו כל ערב שבת אתה מסכים? ההוא החל לגמגם, ובכך הסתיים הדיון.

כל הנפנוף ב”הלכה” וכדומה, הוא לא במקומו. אין כאן שום בעיה הלכתית, אלא שאלה איך אנחנו עושים מה שהרבי אומר. לגבי כל מה שהרבי אמר - הן לגבי הרבי הריי”צ, והן בשיחות נוספות בהם התבטא באופן יותר מרחיק לכת - אין שום טעם להתווכח. אפילו דברים שהרבי לא הזכיר בפירוש, אך יש להם מקורות תורניים ברורים, וכל ה”חידוש” הוא שמשייכים אותם למצב הנוכחי על סמך המבואר בשיחות, הרי עם היות שאי אפשר לומר “כזה ראה וקדש”, אבל ברור שלא ניתן לומר שהם “נגד הלכה” חלילה.

ואחרי כל המקורות והשיחות, הרי גם אם נשארו קושיות - מקושיות לא מתים! (יש על זה סיפור ידוע: פעם רב אחד כתב תשובה להתיר עגונה שהיה ספק אם בעלה מת, ולאחר שפירט את צדדי ההיתר, כתב שלכאורה יש סתירה לזה מתוספות מפורש, אך דחה את זה מכיוון ש… יש לו קושיא על אותו תוספות! נענה על כך רב אחר: מקושיא לא מתים… בגלל שלך יש קושיא על דברי התוספות, זה לא פועל שהבעל ימות). אנחנו לא מתפעלים מקושיות, הדברים של הרבי שרירים וקיימים, גם אם לא הצלחת ליישב כל דבר. ובטח שלא עושים פעולה הפכית בגלל שיש קושיא.

במילים פשוטות: הרבי חי בשבילי, מה פתאום שאעשה עליו יארצייט?!…

יש הרבה מה להאריך בזה, ובוודאי שהרבי מקבל כל מי שעושה את מה שעושה בתמימות כי כך לימדו אותו, ובלבד שיכוון ליבו לשמים. אבל פשוט שלא תיתכן שום טענה על אלו שלוקחים את דברי הרבי כפשוטם. כל ה”קושיות” הם לא יותר מאשר ניסיון לעקם את הכתובים בצורה מבהילה. רואים שיחה של הרבי על “יעקב אבינו לא מת”, והרבי מדבר שגם כאשר יש דרישות הלכתיות מסויימות לפי מראה העיניים, עדיין יש מציאות שהתורה קובעת והיא האמת. כל אחד שלומד את השיחה מבין כי החידוש שהרבי רוצה לומר בסוגיא הוא, אדרבה, לדעת רש”י, ש”לא מת” גם בגופו. וזה כל ה”אויפטו” של השיחה. אז מניפים את האצבע בשביל מה? כדי להוציא את ההיפך מהחידוש של הרבי בעניין.

כדי לסיים בדבר טוב: יש מנהג חשוב ויפה שעוררו עליו, והוא לימוד מאמר “ואתה תצוה”, המאמר האחרון שהרבי חילק ומדבר כולו על הציפיה והתשוקה לגאולה. והלוואי שבאמת יפעלו הדברים בהלומדים. שים לב דבר מעניין: הרבי מדבר שפרשת ואתה תצוה היא הפרשה היחידה בתורה מאז לידת משה ששמו לא נזכר; אבל דווקא שם יש את ה”ואתה”, העצמיות של משה. ואת זה הרבי מחלק לפני כ”ז אד”ר - והרמז ברור: גם כאשר לא רואים את משה בגילוי, בכל זאת “ואתה תצוה”, הוא המקשר והמחבר!

• זה לא סוד שמוסדות רבים מטילים הגבלות על פרסומים בנושא משיח, וישנם אפילו כאלה שנמנעים מלקבל עובדים שזו הנהגתם ודרך דיבורם, מה אפשר לומר לנאנקים תחת עול הנסיונות הללו?

בגלל שזה ה”זהיר טפי” שצריך להיות בזמננו, רואים שדווקא על כך ישנם הרבה העלמות והסתרים, וכאלו מבית שמנסים “ללבות קירור”… אז ראשית צריך לדעת, שכל הפרעה כזו אפשר לתרגם בשביל להתחזק - אם יש כאלו הפרעות סימן שזה הדבר הנכון. שנית, עצה אחת ויחידה, ללמוד וללמוד וללמוד. וכשרואים את הדברים של הרבי מול העיניים. זה פותר את כל השאלות.

מהבחינה הפרקטית, איך לפועל מתנהלים ומה עושים - זו שאלה שאין מקומה בכתבה. צריך להבין שמחד, יש מצבים רבים שנוגעים בשאלות הלכתיות, ושאלות הלכתיות לא פותרים בעיתון. ומאידך, אי אפשר גם לקבוע חלילה כלל כאילו ניתן לדחות אמונה באופן אוטומטי בגלל שזה לא מוצא חן בעיני מישהו. לכן, ההתיחסות צריכה להיות בכל מקרה לגופו, כל אחד ישאל את המשפיע שלו, והוא יפנה אותו לרב מורה הוראה במידת הצורך.

מה שכן חשוב להדגיש, שרבים עשו והצליחו - הן בהשתלבות במוסדות קיימים, הן בפיתוח והקמת מוסדות חינוך ובתי חב”ד, וזוכים לקרב יהודים רבים תוך הנפת דגל האמונה ברבי מלך המשיח בכל התוקף. וכאשר רוצים באמת, ופועלים מתוך קבלת–עול למשלח בלי לחפש נצחנות, אזי מצליחים לקרב (ואפילו את החב”דניקים…).

• לפי התוכנית הגלותית על כולנו להתוועד לפחות בתור הכנה לג’ תמוז עשרים שנה - מה צריך לומר? מה צריך להיות המסר בכינוסים ובהתוועדויות? מה עלינו לומר לעצמנו ולעולם?

היו כאלו שהשכילו לתת את ההגדרה “יום הרבי”. זה המילים הכי קולעות, אם בכלל אפשר לתמצת את זה בשתי מילים. לא לחינם נבחר יום זה על ידי הרבי, בג’ תמוז תש”י, להוציא מכתב בו מפרט מהו עניינו של ‘רבי’.

מה זה אומר? שביום הזה חייבת להתעורר ציפיה ותשוקה וגעגועים, וצעקה רצוננו לראות את מלכנו! זה הדבר שצריך להיות כל השנה, וביתר שאת ויתר עז מתעורר בג’ תמוז. (ובוודאי ובוודאי אשר גם הבוחר להתנהג בהנהגות מסויימות בג’ תמוז, גם הוא מזדהה באופן מלא עם הבקשה והציפיה המתבטאים בהכרזת “יחי”, וגם הוא רוצה להגיע לזמן שיכריז זאת עם כולם).

והציפיה לרבי - זה הציפיה למשיח. מכיוון שהאפשרות היחידה שלנו להתראות עם רבי בעיני בשר זה לפעול התגלות משיח, הרי הגעגועים לרבי “מחייבים” אותנו לרצות משיח, ומשום כך “קל” לנו יותר לצפות למשיח. וסביב זה צריך להיות חשבון נפש, איך אנחנו עושים את כל הדברים שיביאו את ההתגלות של הרבי.

מזה מסתעף שגם מעוררים את האהבה לרבי, ואת הרצון לעשות את רצונו הק’ בכל הפרטים. אם זה תמים - בדרישות של הרבי מתמים, ואם זה אברך, שליח וכו’ - בדרישות של הרבי ממנו. וכל זה, מיוסד על קבלת עול פשוטה ואמונה תמימה בכל הדברים של הרבי, בלי לחפש בהם שום פירושים מחודשים, אלא בדיוק כמו שהובנו בשעתם.

ימי ההכנה לג’ תמוז, הם אכן הזמן להתחזק במנהג שהרבי הרגיל על שפתינו וחקק בנשמותינו במשך יותר משנה, באופן ש”נצעק באמת” ונזכה לראות זאת בעיני בשר: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!