הקב”ה עשה מלחמות גדולות ואדירות בין אומות העולם בשביל התועלת שתצא אפילו למתי מספ

הקב”ה עשה מלחמות גדולות ואדירות בין אומות העולם בשביל התועלת שתצא אפילו למתי מספר דבני ישראל שישמעו לדברי הנחמות של יחזקאל הנביא. וכל-שכן וקל-וחומר שכדאי לכל אחד ואחד לעשות כל התלוי בו לקרב אפילו עוד אחד שיניח תפילין, וישמור שבת, וכיוצא בזה • משיחת ש”פ וארא תשכ”ז. ה’ליקוט’ מהשיחה התפרסם ימים אחדים לפני פרוץ מלחמת המפרץ, ונדפס - עם הערות ומ”מ - בלקוטי שיחות חלק ל”ו עמ’ 33 

א. שייכות הפטורת פרשתנו לתוכן הפרשה (על-פי הידוע שההפטרות הן “מענין הפרשה”) בכללות היא בזה שבה מסופר אודות הציווי ליחזקאל להנבא “על פרעה מלך מצרים . . ועל מצרים כולה” והחורבן שיביא הקב”ה עליהם, “וידעו כל יושבי מצרים כי אני ה’”, שהוא תוכן פרשתנו אודות המכות שהביא הקב”ה על המצרים, שעל-ידי-זה “וידעו מצרים כי אני ה’”.

[וגם תוכן ב’ הפסוקים בתחלת ההפטורה “כה אמר ה’ אלקים בקבצי את בית ישראל מן העמים אשר נפוצו בם ונקדשתי בם לעיני הגוים . . וישבו עלי’ לבטח . . בעשותי שפטים בכל השאטים אותם מסביבותם וידעו כי אני ה’ אלקיהם” (אף שפסוקים אלה הם לכאורה ענין בפני עצמו, ומדברים אודות זמן אחר לגמרי, זמן קיבוץ “בית ישראל מן העמים” לאחרי הגלות (ונאמרו ביחזקאל בהמשך הנבואה על חורבן צידון) ואינם שייכים להנבואה על מצרים ומלך מצרים) שייך לתוכן הפרשה, שבה מסופר על-דבר ההרווחה לישראל “בעשות ה’ משפט במצרים”].

וכיון ש”הכל הולך אחר החיתום”, יש לומר, שגם הכתוב שבסוף ההפטורה “ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל ולך אתן פתחון פה בתוכם וידעו כי אני ה’”, שלכאורה הוא ענין בפני עצמו (שאינו שייך לגוף המלחמה, חורבן מצרים על-ידי נבוכדנאצר) שייך לתוכן הפרשה.

ב. ויובן זה בהקדים ביאור בגדר המכות שהביא הקב”ה על מצרים,

דבכמה מקומות בתורה נאמר על-זה “וידעו מצרים כי אני ה’ בנטותי את ידי על מצרים” (וכיו”ב), ומשמע מפשטות הכתובים, שהכוונה היא כדי לפעול אצל פרעה שישמע לדברי ה’. דפרעה אמר “מי ה’ אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה’ וגם את ישראל לא אשלח”, ולכן הביא הקב”ה המכות, שעל-ידי-זה “וידעו מצרים כי אני ה’ בנטותי את ידי על מצרים”, ואז ישלח את בני ישראל מארצו.

ולכאורה היו המכות מוכרחות מצד קיום גזירת ברית בין הבתרים “וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי”, “בעשר מכות”.

לכאורה יש לומר, שגם הידיעה וההכרה דמצרים “כי אני ה’” הוי חלק ופרט מ”וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי”, וכפשטות הענין, שזהו כדי שהמצרים ידעו שהמכות באות עליהם כעונש מן השם.

אלא שמכמה כתובים משמע שהי’ בזה (גם) ענין בפני עצמו, וכמו שכתוב “בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ”.

וכפי שהאריך האברבנאל, שפרעה הכחיש לגמרי מציאות השם, באמרו “לא ידעתי את ה’”; וכן הכחיש השגחתו, שמשגיח בכל דרכי בני אדם לתת לאיש  כדרכיו, באמרו “מי ה’”; וכן הכחיש שהאלקה המשגיח יכול לשנות טבעי הדברים ולחדשם בכלל ובפרט ברצונו, באמרו “מי ה’ אשר אשמע בקולו”, “ר”ל מה יכולת יש בו כו’” -

ועל-זה באו ג’ סוגי מכות: ג’ המכות הראשונות (דצ”ך) לאמת מציאות הא-ל; השניות (עד”ש) לאמת השורש השני שהקב”ה משגיח על כל; והשלישיות (באח”ב) לאמת יכולתו לשנות הדברים הטבעים (ע”ש בארוכה).

ג. והנה כשם שהוא בנוגע לעצם המכות, על-דרך-זה מצינו כמה ביאורים בענין הכבדת לבו של פרעה, שהקב”ה אמר “ואני אחזק את לבו”, “ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים”:

יש מפרשים שאין זה ענין בפני עצמו, אלא זה הי’ בשביל הפרעון דמצרים, שיתקיים ה”דן אנכי”, וכמו שכתב הרמב”ם: “לפיכך כתב בתורה ואני אחזק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר הבה נתחכמה לו נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו לפיכך חזק הקב”ה את לבו”, ולפי-זה הרי-זה בכדי שיתקיים ה”דן אנכי”;

ויש מפרשים שזה שהקשה את לבבו שירבה את האותות ואת מופתיו הוא כדי “שיתנחם מהיות מורד, להכנע לא-ל יתברך” ו”להשיב את המצרים בתשובה בהודיע להם גדלו . . ובמופתים כאמרו בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי”.

ויש לומר, שאין הם שני ענינים שונים, אלא היינו הך, דהעונש על מצרים ענינו לבטל תוקף המציאות והישות דמצרים, ותתגלה מלכותו של הקב”ה בעולם.

והנה בפירוש רש”י על הפסוק “ואני אקשה” איתא: “מאחר שהרשיע והתריס כנגדי וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות עובדי כוכבים לתת לב שלם לשוב טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי ותכירו את גבורותי, וכן מדתו של הקב”ה מביא פורעניות על האומות עובדי כוכבים כדי שישמעו ישראל וייראו”.

ולפי-זה הרי-זה ענין נוסף בכוונת המכות כדי ללמד את ישראל. ומפורש הוא בכתוב בריש פרשת בא “כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה’”.

והיינו דהכבדת לב פרעה ועיקר המכות (והרביתי את אותותי ואת מופתי) היו בשביל ישראל, וכלשון רש”י “מדתו של הקב”ה מביא פורעניות על האומות עובדי כוכבים כדי שישמעו ישראל וייראו”.

ולכאורה מהו ההכרח בזה, והרי בלאו הכי מוכרח שיבואו הפורעניות בשביל לענוש את המצרים, “וגם את הגוי גו’ דן אנכי”, וכן כדי שידעו מצרים כי אני ה’, ומהו הענין שזהו גם כדי שישראל ייראו?

ד. ויש לומר הביאור בזה:

ידוע שכל הבריאה אינה מציאות בפני עצמה ח”ו אלא נבראה מאת ה’, בכוונה, שהיא בשביל ישראל ובשביל התורה, וכשם שהוא בעצם הבריאה, שכולה היא בשביל ישראל ובשביל התורה, כן הוא בכל המאורעות שבעולם, שאינם דבר בפני עצמו אלא כולם, בכלל ובפרט, הם בשביל ישראל והתורה.

ומזה מובן, שכל המאורעות שבעולם, נוסף על היותם בהשגחה פרטית מאת הקב”ה, הרי אמיתית ענינם כשבאה מזה תועלת לישראל ולתורה.

וכשם שהוא בדברים הנעשים בעולם בכלל, כן הוא גם בדברים שנתפרשו טעמם וסיבתם, שהם בשביל כוונה מסויימת, בפנימיות, השלימות האמיתית בזה כשהיא בשביל ישראל. וכנ”ל, דכיון שאין העולם מציאות בפני עצמו, הרי גם הגילוי אלקות שעל ידו נשלם כאשר הגילוי נמשך ובא לישראל.

ועל-פי-זה מובן גם בנדון דידן, דאף שהדבר שהקב”ה נפרע מפרעה ומצרים ומתקיימת הגזירה “וגם את הגוי גו’ דן אנכי” הוא מצד ישראל, שבזה נתקיימה הבטחת ברית בין הבתרים לאברהם אבינו “ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי גו’ דן אנכי”, וכמובן גם בפשטות דהרי-זה עונש על אומות העולם שבא בסיבת שעבודם את בני ישראל בעבודת פרך וכו’, וגם בזה ד”וידעו מצרים כי אני ה’”, מכל-מקום, סוף סוף לא נשלמה על-ידי-זה בתכלית המטרה שהיא בשביל ישראל.

וזהו מה שכתב רש”י (שבפירושו נרמזו עניני “יינה של תורה”) בהתחלת הענין “ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי גו”’ “טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי ותכירו את גבורותי, וכן מדתו של הקב”ה מביא פורעניות על האומות עובדי כוכבים כדי שישמעו ישראל וייראו”, דכן פורעניות על אומות העולם גם כשהיא בשביל רעתם כו’, גם זה הוא “בשביל ישראל”.

 ה. על-פי הנ”ל יש להוסיף ביאור בזה שגם הפסוק האחרון הנ”ל דנבואת יחזקאל נכלל בהפטורת פרשתנו:

בנבואתו של יחזקאל על פרעה ועל מצרים נתפרש הטעם על חורבן מצרים “יען היותם משענת קנה לבית ישראל”, וכן בנבואתו על נבוכדנאצר נאמר הטעם שנבוכדנאצר הוא זה שיכבוש את מצרים ש”העביד את חילו עבודה גדולה אל צור . . ושכר לא הי’ לו ולחילו מצור על העבודה אשר עבד עלי’ לכן . . הנני נותן לנבוכדראצר . . את ארץ מצרים . . פעולתו אשר עבד בה נתתי לו את ארץ מצרים אשר עשו לי”.

והיינו, שבשניהם נתפרשו בהנבואה הסיבה והטעם, הן לחורבן מצרים והן לזה שהקב”ה יתן את ארץ מצרים לנבוכדנאצר, ויתירה מזו, מפורש “וידעו כל יושבי מצרים כי אני ה’”, הרי שבזה כבר הי’ גילוי אלקות באופן נעלה,

ואף על פי כן מוסיף בסוף הנבואה “ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל ולך אתן פתחון פה בתוכם וידעו כי אני ה’” – שבזה מודגש, שהמטרה והתכלית דכל ענינים אלו הנעשים מאת ה’ היא בשביל ישראל.

ובפסוק זה יש תוספת הדגשה בזה גופא:

בעת נבואתו על מצרים, ופשיטא בעת נבואתו על נבוכדנאצר, הי’ יחזקאל נביא ידוע במשך כמה שנים, ורוב בני ישראל האמינו בו כנביא, ומכל-מקום מוסיף כאן בנבואה זו “ולך אתן פתחון פה בתוכם גו’”, שבני ישראל יראו שנתקיימה נבואתו ויאמינו בדבריו. והקב”ה עושה מלחמת נבוכדנאצר ומצרים שהיו אז ב’ ממלכות אדירות והי’ מאורע גדול ביותר שהשתתפו בו אלפים ורבבות אנשי חיל כו’, וכל-זה בשביל ש”לך אתן פתחון פה”, שיבוא מזה תועלת לישראל, ולא רק לכלל ישראל, אלא אף למתי מספר דבני ישראל (שלא האמינו ביחזקאל).

 ו. ויש לומר מכאן הוראה בעבודת האדם בזמן הזה:

נוסף על העיקר שבני ישראל צריכים לידע שכל מה שנעשה בעולם, אפילו בין אומות העולם, הכל הוא בשביל ישראל, וכדאיתא בילקוט שהקב”ה אומר לבני ישראל “בני אל תתיראו כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם”, ולכן אין לבני ישראל לירא אלא להתחזק בבטחונם בה’ ולהתאמץ יותר בשמירת התורה ומצוות בפועל ממש כהכנה לגאולה העתידה לבוא בקרוב ממש,

למדים מההפטורה כיצד יש להשתדל אפילו בשביל מתי מספר מבני ישראל, לקרבם לתורה ומצוות, ולא לעשות חשבונות, דמאחר שיכול להשפיע רק על מתי מספר דבני ישראל, כי שאר בני ישראל סביבו הם כבר שומרי תורה ומצוות, ובפרט שגם על אלו ספק אצלו אם יכול להשפיע לקרבם לעבודת השם, לכן חושב שמוטב לו שיתעסק עם עצמו לעלות מעלה מעלה בלימוד התורה ועבודת השם.

ומשמיענו הנביא בהפטורה זו, שהקב”ה עשה מלחמות גדולות ואדירות בשביל התועלת שתצא אפילו למתי מספר דבני ישראל שישמעו לדברי הנחמות של יחזקאל הנביא.

וכל-שכן וקל-וחומר שכדאי לכל אחד ואחד לעשות כל התלוי בו לקרב אפילו עוד אחד שיניח תפילין, וישמור שבת, וכיו”ב.

והרי פסק דין ברור ברמב”ם, לעולם יראה אדם עצמו שקול וכל העולם כולו שקול, “עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה”,

היינו שעל ידי שיפעול על כל פנים על עוד אחד לעשות מצוה אחת יתכן שזהו הדבר שיכריע כף המאזניים לכף זכות ויזרז עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.