זו הסיבה שנוסעים והולכים הביתה אחרי חודש תשרי הנפלא ולא נשארים לתמיד בבית חיינו.

זו הסיבה שנוסעים והולכים הביתה אחרי חודש תשרי הנפלא ולא נשארים לתמיד בבית חיינו. זה לא שעוזבים ח”ו את 770, אלא הולכים בשליחות להביא את 770 לכל העולם, בבחינת “מאך דא 770” (עשה כאן 770).

עומדים עדיין תחת הרושם הנפלא של החודש השביעי בליובאוויטש שבליובאוויטש, אי אפשר לי שלא להיזכר שוב ושוב באותה שיחת קודש שזכינו לשמוע מפי הרבי שליט”א מלך המשיח אחרי חודש תשרי תשמ”א.

בהתוועדות שבת לך לך תשמ”א, הרגשנו שהרבי מדבר ממש אישית אלינו, תלמידי ה’קבוצה’, שעמדו אז לחזור לאה”ק אחרי שנה תמימה בבית חיינו, וכן האורחים ששהו אצל הרבי שליט”א בתשרי תשמ”א.

ומאז, בכל שנה מחדש אני מצייר את פני הרבי שליט”א יחד עם הזיכרון וההתעוררות של אותו מעמד, באותם דברות הקודש אשר חיים וקיימים לעד, כאילו נאמרו היום ממש.

געגועים

ההרגשה שלנו אז, לקראת החזרה לאה”ק, הייתה, בלשון החסידות, “קאלאמוטנע”, ובלשון העולם “מזופתת”. אחרי שנה תמימה ב–770 כבר התחלנו לטעום ולהרגיש את מה שהרבי אומר, שאפשר לקחת ולקבל אפילו “מהקירות של 770”. התחלנו רק אז לחוש כיצד המקום מתחיל להשפיע גם עלינו. “בית חיינו” זה המקום שבו הכל סובב סביב הרבי - לומדים רבי, מתפללים רבי, מתוועדים רבי, מדברים רבי, אוכלים רבי, שותים רבי, ישנים רבי, חיים רבי, נושמים רבי. זוהי כל המציאות בפועל ממש ובפשטות ממש.

הימים והחודשים חלפו להם כל כך מהר (בכלל, כידוע ליודעים, אומרים כי ב–770 הזמן חולף לו במהירות עצומה, פי כמה וכמה מאשר במקומות אחרים…), ועוד לפני שהספקנו לקלוט משהו מהבלי–גבול שנותנים כאן, כבר הגיע הזמן לחזור לארץ - להיות רחוק בגשמיות, וממילא בדרך כלל גם ברוחניות, מן המעיין הנובע והשופע חיים.

צריך לזכור שכלי התקשורת שישנם היום, אשר על ידם אפשר ברגע כמימרא להיות מעודכנים בכל מה שקורה, לא היו אז מצויים כלל. לא זו בלבד שלא חלמו אז על משהו כמו “770–לייו” באינטרנט, בו אפשר לצפות בכל רגע נתון במה שקורה ב–770, אלא אפילו מידע רגיל על מה שקורה אצל הרבי לא זרם באופן מסודר לארץ. יומן “בית חיינו” לא הודפס עדיין בשום מקום, הטלפונים עלו אז פי כמה וכמה, ולא לעיתים מזומנות הרשה לעצמו כל אחד להרים טלפון ולשאול מה קורה ב–770.

פה ושם נשמעו אפילו “דעות” שאין צורך בדבר כזה, שהרי העיקר הוא לימוד ותפילה, ומה כל כך חשוב לדעת מה הרבי אמר בדיוק ולמי, ומתי הניף את ידו, ואם הייתה חלוקת דולרים פתאומית, ומה כל כך אכפת לך מה הרבי דיבר זה עתה; מה יקרה אם תקרא זאת ב”הנחה” בעוד כמה ימים, וכי את כל שאר השיחות אתה כבר יודע בעל פה?!

זכורני כי בבוקר יום ראשון אחד הגעתי לישיבה בכפר חב”ד, כאשר אני מתוסכל לגמרי מזה שעדיין איני יודע בכלל אם הייתה בשבת התוועדות (אז הרבי לא התוועד בכל שבת) ואם כן על מה הרבי דיבר. נכנסתי ל’זאל’ וכל עוד נפשי בי שאלתי אם הייתה בשבת התוועדות. הנוכחים נתנו בי עיניים שואלות, ואמרו לי בשיא הרצינות, בלי להבין בכלל על מה מדברים: למה זה חשוב לך כל כך? היו שתי התוועדויות. ‘למעלה’ התוועד הרב גרוזמן ו’למטה’ הרב נפרסטק…

חוויה שרוממה אותנו

כאמור, לאחר שנה של חיים ב–770 היינו צריכים לעזוב את הכל ולחזור לאה”ק. הרגשנו ממש את המילים: “..גלינו לארצנו ונתרחקנו מעל אדמו”רנו”…

הרבי שליט”א הרגיש את התחושה המשותפת לכולנו, ונשא שיחה מיוחדת באותה התוועדות שבת לך לך תשמ”א, שבה כל אחד מאתנו הרגיש שהיא מיועדת ממש אליו.

הרבי דיבר אז על מה שכתוב בהפטרה של שמיני עצרת (בחו”ל), המספרת ומתארת את המעמד הנשגב, השמחה הגדולה וכל ה”שטורעם” שהיה בחנוכת בית המקדש הראשון אצל שלמה המלך. וההפטרה מסיימת “ביום השמיני שילח את העם וילכו לאוהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה’ לדוד עבדו ולישראל עמו”.

והרבי פתח ואמר: לכאורה השאלה כאן מתבקשת מאלי’, מה קורה כאן? מדוע הם כל כך “שמחים וטובי לב? מה יש כאן כל כך לשמוח? והרי כשרק חושבים לרגע “פון וואנעט גייט מען און וואו גייט מען (מניין הולכים ולאן הולכים)?! - מ’גייט אוועק פון בית המקדש, מ’גייט אוועק פון מלך, מ’גייט אוועק פון ‘הקהל’ (הולכים ועוזבים את בית המקדש, הולכים ועוזבים את המלך, הולכים ועוזבים את ‘הקהל’). ולאן הולכים - הביתה, לעסוק בעניינים הגשמיים והחומריים, לעבודה בעולם, בתחתון שאין תחתון למטה הימנו. מדוע אם כן הם “שמחים וטובי לב”?!

והרבי המשיך: אותו הדבר כאשר יהודים עומדים לעזוב ולנסוע הביתה אחרי חודש תשרי. כאשר קודם היינו כולנו יחד בד’ אמותיו של “דער רבי דער שווער”. התפללנו ביחד, התוועדנו ביחד, שמחנו ורקדנו “און גיפראוועט הקפות” ביחד - ועתה עומדים ללכת כל אחד לביתו ולמקומו, לעסוק בעניינים הגשמיים והחומריים, לעבודה בעולם, בתחתון שאין תחתון למטה הימנו. ותובעים מכל אחד ואחד שיעשה זאת בשמחה ובטוב לבב. נשאלת השאלה: הוא היה הרי צריך להרגיש עצוב ביותר, “קאלאמוטנע”, כאשר הוא חושב, ולו רק לרגע קצר, “פון וואנעט גייט מען און וואו גייט מען (מניין הולכים ולאן הולכים)?! איך אפשר אם כן להיות “שמחים וטובי לב”?!

האמת ניתנה להאמר כי את השאלה הבנו וגם הרגשנו היטב היטב, הרבה יותר מאשר את התירוץ… אבל בכל זאת היה גם תירוץ על השאלה, והרבי אמר: מ’גייט ניט אוועק פון בית המקדש, מ’גייט ניט אוועק פון מלך, מ’גייט ניט אוועק פון ‘הקהל’ (לא הולכים ועוזבים את בית המקדש, לא הולכים ועוזבים את המלך, לא הולכים ועוזבים את ‘הקהל’)!

“הולכים לבצע ולמלא את תכלית הכוונה של בית המקדש. הולכים לבצע ולמלא את תכלית הכוונה של המלך. והולכים לבצע ולמלא את תכלית הכוונה של ‘הקהל’ - להביא את כל זה הביתה. להכניס את כל זה אל תוך תוכם של העניינים הגשמיים.

“כי תכלית הכוונה היא לעשות לו יתברך דירה, בה ישכון ויתגלה בכל עצמותו ממש. בדיוק כמו בבית המקדש. בדיוק כמו אצל המלך. בדיוק כמו בתשרי. בדיוק כמו בד’ אמות של “דער רבי דער שווער”. בדיוק כמו בשעת ההתוועדות ובשעת ה’הקפות’ - בתחתונים, להכניס זאת לתוך המציאות הרגילה של החיים.

אדרבה, כאשר היינו בבית המקדש, אצל המלך, במעמד של ‘הקהל’ - הייתה זו חוויה שרוממה אותנו והוציאה אותנו מן המציאות הרגילה. כך שלמרות היותנו נעלים כל כך, הרי בעצם לא הייתה זו המציאות שלנו כמות שהיא, החיים שלנו כמות שהם, אלא כ”דבר נוסף על עצמותו”. אמנם נעלה ונשגב עד מאד, אבל עדיין לא המציאות הפשוטה והרגילה שלנו. ועתה הולכים קדימה למצב נעלה עוד יותר - שהמציאות הפשוטה והרגילה שלנו, גם כפי שהיא למטה מטה, תחתון שאין למטה הימנו, תהיה חדורה בבית המקדש ובמלך. ולכן עושים זאת בשמחה גדולה, “שמחים וטובי לב”, כי אכן אין זו ירידה ונפילה, אלא להיפך, משימה שליחות ותפקיד נעלים ונפלאים עוד יותר (עד כאן תוכן השיחה משבת פרשת לך לך תשמ”א).

איפה הבית האמיתי שלך?

כאן ראוי להוסיף ביאור נפלא של הרבי הריי”צ על פסוק זה “וילכו לאוהליהם”, ומדוע לא נכתב “וילכו לבתיהם”? והרי מדובר כאן ביהודים שגרו בארץ ישראל בימי שלמה המלך, כאשר היו “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”. היו להם, אפוא, בתי קבע למגורים, ולא רק אוהלים שהם דירת ארעי.

אלא, מבאר הרבי הריי”צ, כאשר חזרו מבית המקדש הם הכירו והרגישו שהבית האמיתי שלהם הוא לא המקום בו הם גרים ונמצאים כל השנה. הבית האמיתי שלהם הוא בית המקדש. כאן, בבית המגורים, הוא רק ה”אוהל”, מקום דירת עראי, המקום בו נמצאים בשליחות כדי להביא גם ודווקא לכאן את הבית האמיתי, את בית המקדש.

כאותו חסיד מפורסם, ר’ שמואל דוד הלוי רייטשיק, שבמשך עשרות שנים נהג לומר בכל יום ויום “תפילת הדרך” (בלי שם ומלכות) בשהותו בביתו בלוס אנג’לס - שהרי המנהג הוא שכאשר נמצאים בדרך אומרים בכל יום “תפילת הדרך” (בלי שם ומלכות). והוא הרי מקום דירתו היא אצל הרבי ורק מפני השליחות והתפקיד נמצא הוא שם, “בדרך”, אם כן, אפוא, עליו לומר בכל יום ויום “תפילת הדרך”!

להביא את 770 לכל מקום

זו הסיבה שנוסעים והולכים הביתה אחרי חודש תשרי הנפלא. זה לא שעוזבים ח”ו את 770, אלא הולכים בשליחות להביא את 770 לכל העולם, בבחינת “מאך דא 770” (עשה כאן 770).

ביחד עם זה, וכחלק מעבודת השליחות הזו, עלינו לעורר את התשוקה והרצון בכל מקום להגיע גם כפשוטו ל–770. צריך לבוא בעצמנו ולהביא ככל האפשר עוד ועוד יהודים לרבי גם בפשטות ובגשמיות בכל הזדמנות קרובה, ולא להמתין ולחכות רק לתשרי הבא.

את כל זה יש להביא הביתה. שגם הבית שלי - ולא רק המצב העליון שלי, בהיותי בבית הכנסת ובית המדרש, אלא גם במקום העבודה או בלכתי ברחוב - שהכל יהיה מלא וחדור בעבודה היחידה שהוטלה עלינו - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.