כל החוויות והרגעים בחיי עברו במחשבתי כמו בסרט נע . החלטתי הייתה לוותר ולא להמשיך

כל החוויות והרגעים בחיי עברו במחשבתי כמו בסרט נע. החלטתי הייתה לוותר ולא להמשיך לחפש דרך מילוט. נשכבתי אפוא הסלע הקפוא עייף ותשוש, על גופי הייתה רק גופיה ומכנס קצר, שריטות בכל גופי מקצה ועד קצה. ידעתי שלא אשרוד את הקור של הלילה. כמה דקות לאחר מכן, קרה דבר פלא, שמיימי ממש: בלי אומר ודברים קמתי והתחלתי לרוץ בלי כיוון או מטרה. פשוט לרוץ. נכנס בי שיגעון שארוץ עד אשר אמצא מקום יישוב או עד קריסה. רק לאחר יומיים הבנתי מה קרה בדיוק באותן דקות, הרחק-הרחק משם…

כל ינוקא חב”די מכיר את האמרה המקובלת בקרב חסידי חב”ד: “מה שהתוועדות חסידית יכולה לפעול, אפילו המלאך מיכאל אין ביכולתו לפעול”. את האמרה הזו הסביר אדמו”ר הזקן, שכאשר האב רואה שבניו יושבים באחדות, הוא מתעורר בחשק למלא את כל משאלותיהם, גם אם בדרכים הרגילות (כגון באמצעות מלאכים) אינם זכאים לכך. 

ואכן, במסורת החסידית סיפורים רבים על יהודים, שנושעו לאחר שהשתתפו בהתוועדות והתברכו בה. 

באחת ההתוועדויות שהתקיימו השבוע, סיפר אחד המשתתפים, אברך צעיר, ר’ רן מויאל הנמנה על קהילת חב”ד בעפולה, סיפור מפעים שהתרחש בעת מסע שעשה באחת מיערות ניו-זילנד במהלך טיול של אחרי הצבא. את נס הצלתו הוא זוקף לזכות התוועדות חסידית שהתקיימה בבית הוריו בדיוק ברגעים של ייאוש ואובדן תקווה.

%

במשך שנות ילדותו התחנך ר’ רן במוסדות של הציונות הדתית בעיר הולדתו עפולה. הוא היה שותף ופעיל בתנועת הנוער ‘בני עקיבא’. כשבגר נכנס ללמוד בישיבת ‘שבי חברון’ והמשיך את לימודיו בישיבת ‘הר המור’ ו’חומות ירושלים’. בזמן הזה התקרבו הוריו למאור הגדול – הרבי מלך המשיח והפכו לחסידים. 

הוא עצמו במשך הזמן השיל מעצמו את דרך התורה והמצוות והחל לחיות חיים חופשיים נטולי כל סממן של מסורת. 

לאחר שירות צבאי בגדוד לוחם בחטיבת הנח”ל, החליט לתת פורקן לנפשו, ועשה את דרכו ליבשת אוסטרליה. “מתוך שנה וחצי של טיול תרמילאי, שנה וחצי טיילתי בניו-זילנד הסמוכה”, הוא נזכר. “במדינה הקסומה הזו הכרתי צעיר מקומי שניאות לטייל איתי. הוא לקח אותי אתו לכל מיני יערות ואתרים אטרקטיביים. ערב אחד נסענו לכמה מבני משפחתו המתגוררים בכפר קטן, הרחק משאונה של עיר. התארחנו באכסניה מקומית וכשהתעוררתי משנתי בשעת בוקר מוקדמת, יצאתי החוצה והופתעתי לראות מולי תמונת נוף מדהימה ביופייה. הכפר הפסטוראלי שוכן למרגלות הר מיוער, מלא בצמחייה.

זה יכול להיות הר שמתאים לטיולים, חשבתי לעצמי. מיהרתי לנעול נעלי ספורט ויצאתי לדרך. משום מה ההר היה נראה לי לא גדול במיוחד, ועשיתי חישוב שבתוך שעתיים, לכל היותר, כבר אחזור לאכסניה. הטיפוס אכן לא לקח יותר משעתיים; הייתי בכושר טוב אחרי הצבא, ולא במהרה עזבתי את פסגת ההר. אחרי הפסגה הראשונה באו עוד ועוד פסגות בזה אחר זה. כשכבשתי את הפסגה האחרונה וצילמתי את עצמי, כבר הייתי עייף ורעב. החלטתי אפוא לשוב לכפר. 

בלבי נפלה החלטה תמוהה לעשות את דרכי חזרה בדרך שונה מזו שבאתי ממנה, וצעדתי לכיוון אחר. אך למרבה יגוני, הדרך שהייתה נראית לי כקצרה, הפכה להיות פתלתלה וארוכה. לפתע פתאום לא ראיתי יותר את בתי הכפר. בתחילה חשבתי שהנה עוד מעט אראה אור בקצה המנהרה, אך ככל שהשעות חלפו, הבנתי שאני עמוק בתוך היער, הרחק ממקום יישוב. בתוך הבלבול המשכתי ללכת עד שמצאתי את עצמי עומד בפתחו של שדה קוצים ענק, כמה דונמים של קוצים סבוכים ודוקרניים. שוב שכנעתי את עצמי, שהנה אעבור את השדה ואז אגיע לכפר, אך לא כך היה.

עברתי את כל השדה בריצה כשכולי נשרט ונחתך. המחשבה הייתה שהשדה נמצא בשיפוע כלפי מטה, וכך בעצם ארד מההר. אך לצערי, בכל פעם שחשבתי שסיימתי את השדה, הבנתי שאני נמצא בקרחת שדה קטנה ואחריה ישנם עוד כמה דונמים של שדה קוצים. אחרי שעתיים של ריצה, הגעתי לקרחת יער קטנה, עליתי על סלע גבוה והבנתי שאני לא נמצא בשדה קוצים מקומי, אלא באלפי דונמים של קוצים, ומי יודע מתי ואיך אצא מכאן. 

איך בכלל נקלעתי לכאן? שאלתי את עצמי והתחלתי להילחץ.

הזמן עבר, ומהבוקר לא באו אוכל או מים לפי, והשמש קופחת ממעל. החלטתי לנסות לסור על עקבותיי, אך רק התבלבלתי יותר. כל הנופים נראו אותו דבר, ועוד מעט השמש כבר שוקעת. כשהחושך יירד על הארץ, יהיה גרוע בהרבה, ידעתי. חשבתי לעצמי שהנה, שעות על גבי שעות אני צועד וצועד, לעיתים רץ, והייאוש מתחיל לכרסם בי שמא נגזר עלי למצוא את מותי ביער. 

השמש שקעה וחשכה התחילה לרדת על העולם, ואני עדיין בתקווה קלושה למצוא את דרכי. בשעה עשר בלילה עדיין הייתי על ההר. הטמפרטורה ירדה במהירות, וקור מקפיא החל לחדור לעצמות.

במהלך ההליכה המרובה, איבדתי תחושה בידיים וברגליים. שפשפתי אותן בכדי להחזיר להן תחושה. בשלב מסוים החלה עננות כבדה לכסות את ההר. כך מצאתי את עצמי צועד בתוך עננים סמיכים ונמוכים. כעת, ידעתי, גם אם הכפר יהיה מטרים ספורים ממני, לא אראה אותו… 

ביכיתי את מר גורלי. זה היה הרגע ששבר אותי. נשכבתי אפוא על סלע שנקרה בדרכי ועלתה בי מחשבה שמא כאן אסיים את שליחותי בעולם.

כל החוויות והרגעים בחיי, כולל הקטנים, עברו במחשבתי כמו בסרט נע. החלטתי הייתה לוותר ולא להמשיך לחפש דרך מילוט. נשכבתי אפוא הסלע הקפוא עייף ותשוש, על גופי הייתה רק גופיה ומכנס קצר, שריטות בכל גופי מקצה ועד קצה. אני רועד כולי וחש היטב איך הקור כבר חודר לעצמות. ידעתי שלא אשרוד את הקור של הלילה.

בשלב זה הבטחתי לבורא עולם שאם אנצל, אני מסכים להניח תפילין במשך שבעה ימים, לא יותר… כמה דקות לאחר מכן, קרה דבר פלא, שמיימי ממש: בלי אומר ודברים קמתי והתחלתי לרוץ בלי כיוון או מטרה. פשוט לרוץ. נכנס בי שיגעון שארוץ עד אשר אמצא מקום יישוב או עד קריסה. 

בשלב מסוים הגעתי לקטע ביער שבו היו שיחים בגובה שני מטרים ויותר. חתכתי אותם תוך כדי ריצה, לא חושב על סיכונים. לשמחתי, לאחר זמן לא ידוע, שמעתי פתאום קול שכשוך מים. תיארתי לעצמי ששיחים אלו צמחו בסמוך לנחל. רצתי פנימה עד שלשמחתי הרבה הגעתי לנחל נובע. עצרתי אפוא והרוויתי את צימאוני. אז הבנתי מה פירוש הביטוי “מים קרים על נפש עייפה”, עייפה ופצועה. 

התיישבתי לנוח קצת והתחלתי לחשוב בהיגיון, הרי כל הנחלים זורמים לכיוון מטה, והכפר הרי נמצא למרגלות ההר. אם כן, זה אפוא הכיוון. קמתי והמשכתי לרוץ בסמוך לערוץ הנחל. שומר על קשר קול.

בערך בשעה שתיים לפנות בוקר הגעתי לשביל סלול. ראיתי בבירור – למרות החושך הכבד – שמדובר בשביל. זה היה בשורה בשבילי. כעת לא ידעתי לאן לפנות, אם ימינה או שמאלה. בתחילה פניתי שמאלה, אבל אחרי עשרים דקות של ריצה כשלא ראיתי כלום באופק, חזרתי לשביל ממנו הגעתי ופניתי ימינה. אחרי שעה וחצי של ריצת מרתון, ראיתי מולי חווה גדולה ובטבורה כמה בקתות עץ, בתוך מעבה יער. בלית ברירה שברתי את החלון של אחת הבקתות ונכנסתי פנימה. על השולחן היו ממתקים פתוחים, וחתיכות לחם יבש, בהם סעדתי את לבי.

לא היה אכפת לי שהכול מעובש ומעופש, אכלתי הכול. הייתה שם ריבה פתוחה והסוכר שבה החזיר לי מעט אנרגיה לגוף. 

מיד לאחר מכן יצאתי מהבקתה והמשכתי לרוץ. אחרי עוד שעה של ריצה, ראיתי מולי שתי אבוקות אור. הבנתי שאלו פנסים של מכונית. הפחד הכי גדול שלי היה שלא יזהו אותי. נעמדתי אפוא בטבורו של השביל. אי אפשר היה שלא לראות אותי. המכונית נעצרה וממנה יצא כפרי נחמד שהביט בי בהלם. הוא לא פילל לראות בשעה-לא-שעה זו, בלב הג’ונגל, בחור עוטה גופיה ומכנסיים קצרים קרועים ופרומים לגמרי, פניו חבולות וכל גופו מכוסה בשריטות. הוא מיהר להכניסני למכונית.

הוא שמע ממני מאיזה כפר יצאתי, והקשיב נדהם. הבנתי שאני נמצא בכיוון ההפוך לגמרי. הוא היה נחמד והסכים לקחת אותי בחזרה לכפר, שם הגעתי לאכסניה, צונח באפיסת כוחות מוחלטת, פיזית ונפשית, ‘זה יכול היה להסתיים אחרת’, חשבתי לעצמי. חבריי היו בשוק טוטאלי. הסתבר שצוותי חיפוש כבר יצאו להר בליווי מסוק, אבל איש מהם לא האמין לאן הגעתי. הבחור שליווה אותי בטיול אמר לי שעמד להתקשר לבית הוריי בארץ ישראל, ולעדכן אותם בהעדרותי. 

לאחר שאכלתי ונחתי מעט, הלכתי לחקירה בתחנת המשטרה המקומית. החוקרים אמרו לי שאני צריך להודות לבורא עולם, וכי קרה לי נס. רק שבוע קודם לכן נכנסו ליער שני מטיילים שאבדו שם ולבסוף מצאו רק את גוויותיהם. 

כשנרגעו קצת הרוחות למחרת, טלפנתי הביתה. הוריי כמובן לא ידעו כלום. שיתפתי אותם בחוויה רק לאחר שחזרתי ארצה. בשיחה עם אמי היה משהו מדהים; היא סיפרה שאמש ערכו – כנהוג אצל חסידים – התוועדות יום הולדת לאחי טל, וכל המשתתפים איחלו לי שכמו שיצאתי בשלום מארץ ישראל כך גם אחזור בשלום. כשאמי אמרה לי את המשפט הזה, נשנקתי מבכי. עצרתי את עצמי כדי שלא תשמע את יבבות הבכי. 

לאחר מכן עשיתי חשבון פשוט וגיליתי שההתוועדות לפי שעון ניו-זילנד התקיימה בדיוק ברגע הגורלי בו קמתי מהסלע, הסרתי מעצמי את הייאוש וגייסתי כוחות שלא האמנתי שנמצאים בי, לאחר שעות ארוכות של ריצה בלי מים ואוכל. התובנה הזו הכתה בי כמו רעם. 

לפני שיצאתי לטיול לא רציתי לקחת איתי את התפילין, ואמי החביאה אותן בתוך התרמיל שלי, מבלי שאדע. גיליתי אותן רק בחו”ל. כמו שהבטחתי לבורא עולם, הנחתי את התפילין, לא שבע ימים, אלא שמונה, מעל הטבע. זה היה הסמן שעורר בי מחשבות נוספות. 

מיד עם חזרתי ארצה, התחלתי יחד עם רעייתי בהליכים פנימיים של חזרה למקורות. 

*

כיום מתגוררת משפחת מויאל בעפולה, ורן הוא אחד הפעילים של המרכז החב”די החדש בעיר “בית אריאל”. הוא מספר בהתלהבות רבה על הפעילות הרבה שמתקיימת במרכז הזה יחד עם צעירים, נשים וגברים, בנפרד כמובן, ומספר לי שדקות קודם שהתקשרתי, חזר מהשיעור השבועי שהוא מוסר לצעירים והכול ברוח חב”דית של גאולה ומשיח.