דמות מרתקת הייתה דמותו של ר’ רפאל צמח חודיידטוב, מן היהודים הבולטים בקהילה בסמרק

דמות מרתקת הייתה דמותו של ר’ רפאל צמח חודיידטוב, מן היהודים הבולטים בקהילה בסמרקנד. איש אמיץ היה, נאמן לעמו ולדתו. לא פעם השליך את חייו מנגד למען שמירת תורה ומצוות, גם בתקופות הקשות ביותר.

ר’ רפאל נולד בשנת תרנ”ח. בהיותו בגיל 19 נשא לאישה את רעייתו רחל, שהייתה בגיל 13 בלבד. היא הייתה אשה יראת שמים, פקחית ובעל מידות טובות.

מיד לאחר חתונתו החל ר’ רפאל לעסוק במסחר. באותה תקופה עשו הקומוניסטים את צעדיהם הראשונים ברוסיה, וטרם הגיעו לארצות המוסלמים שבאסיה התיכונה. אולם לאחר מלחמה ממושכת עם הבסמטשים (הפרטיזנים המקומיים) הם הגיעו גם לסמרקנד והחלו להנהיג בה את חוקיהם החדשים, ביניהם רדיפת הדת היהודית ושוד האזרחים בעלי ההון.

ר’ רפאל הצעיר, בחושיו הטבעיים המחוננים ובנשיאת החן שהייתה לו, לא רק שפעל שלא יקחו ממנו את מפעליו, אלא אף הצליח לקבל מהשלטונות מסמך מיוחד המעיד כי הוא סוחר בינלאומי, ובשל כך קיבל רישיון תנועה חופשי אפילו לחו”ל. כך יכול היה להמשיך בעסקיו, שכללו את מדינת בוכרה, שהייתה אז מדינה עצמאית.

בשנים ההן, השלטונות בסמרקנד העלימו עין במידה מסויימת מ’כלי הקודש’, שוחטים, מוהלים ורבנים. הם לא פעלו נגדם ישירות, והסתפקו בכך שהכריזו עליהם כ’משוללי זכויות’, שאינם רשאים להתקבל לעבודה ממשלתית. מאידך גיסא, הממשלה עודדה גם אנשים כאלה להשתלב בשוק העבודה, כדי שיביאו רווח לממשלה ולהיות “אפקטיביים”.

ר’ רפאל ניצל את ההזדמנות ואת החוש המסחרי שלו, וייסד קולחוז חקלאי בסגנון סובייטי יחד עם קרוב משפחתו נתן קטנוב. הקולחוז היה ממוקם במרחק של כעשרים קילומטר מהעיר, והיו בו בעיקר כרמי גפנים לייצור יין, לצד מפעל לייבוש פירות. במקביל למושב החקלאי, השיג שטח גדול ברובע בגישאמאל, שם נטע כרמי גפנים נוספים ובנה מפעל נוסף לייבוש פירות. הוא הקים במקום מחסנים גדולים לשימור הפירות היבשים. במקומות אלו העסיק את כל אותם ‘כלי קודש’ וסיפק להם פרנסה בהרחבה מבלי שהללו יצטרכו לחלל שבת ומועדים.

בשנת תרפ”ה, היו בקולחוז זה שלושה–עשר בתים. תושבי המקום עסקו לפרנסתם במכירת ענבים ויין. באביב תר”צ, העלילו השלטונות הרוסים על חודיידטוב שהוא מצוי בקשר לא חוקי עם תושבי חו”ל ובתואנה זו ניסו לסלק אותו ואת תושבי הקולחוז, אולם הם הניחו לו לאחר שהבטיח להגדיל את מספר המשפחות בקולחוז ליותר משישים. ר’ רפאל ניצל את ההזדמנות היקרה מפז שניקרתה בפניו, ובשנת תרצ”ד מנה הקולחוז כארבע מאות בתים! הקולחוז הצליח כלכלית והכיל מוסדות ציבור כבית כנסת, בית חולים ובית מרחץ וכן בעלי מקצועות דתיים כרבנים ושוחטים.

וכך ברבות הימים, המושבה החקלאית שגשגה, העסקים פרחו, ואפילו ארגון הג’וינט העביר תקציבים לרכישת ציוד חקלאי מתקדם.

בשנים מאוחרות יותר, כאשר חסידי חב”ד הגיעו לסמרקנד, קיבל ר’ רפאל את אימונם המלא של חסידי חב”ד, שראו בו דמות מופתית של מסירות נפש, איש עז הדואג ליהדות ללא חת.

ד’ המינים נדדו עשרה קילומטר הלוך ושוב

ר’ רפאל היה אחד היחידים בסמרקנד שהתעסקו בהשגת ארבעת המינים לחג הסוכות, לתועלת הציבור, לצד ר’ אברהם בורוכוב ור’ מענדל גורליק. הוא גם הקפיד תמיד שיהיו לו באופן אישי ד’ מינים מהודרים מאוד.

כבר בשנות הארבעים, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נודע שמו של ר’ רפאל כמי שזיכה רבים במצוות החג. “בשנה השנייה לשהותנו בסמרקנד”, מתאר הרב שמריהו ששונקין ע”ה, מחשובי רבני חב”ד בספר זיכרונותיו, “ניצלנו את הקשרים ההדוקים שהיו לי עם נדיב הלב, רפאל, אשר היה רותם את סוסו החסון למרכבתו, ויחד היינו נוסעים בשעות הבוקר בכל הגנים אשר ברחבי סמרקנד, עד אשר עלה בידינו להשיג לולב והדסים. אתרוג, בחזקת בלתי מורכב — היינו מקבלים מארץ ישראל. היה אז קידוש שם שמים גדול. רגילים היינו כולנו להיות עדים למחזה של תורים ארוכים המחכים ללחם או למצרכים גשמיים אחרים. והנה, כאן התמשך תור ענק של אנשים, אשכנזים וספרדים, שהיו מחכים בתור לזכות לרגע לברך על ארבעת המינים”.

על אחת השנים באותה התקופה, סיפר הרב צבי הירש חיטריק ע”ה:

“בתקופת המלחמה היינו פליטים מרוסיה והגענו לסמרקנד. כולנו התרכזנו במחאל’ה, שכונת הבוכרים בעיר העתיקה. והנה הגיע חג הסוכות ולאיש מאתנו אין ארבעה מינים. קשה מאוד היה להשיגם באמצע המלחמה. מישהו מבני העדה הבוכרית אמר לי שבעיר החדשה יש אדם המחזיק בארבעת המינים ושמו ר’ רפאל חודיידטוב. ביררתי היכן הוא גר, והתברר לי שהמקום מרוחק כעשרה קילומטרים מהמחאל’ה.

“החלטתי ללכת לביתו ברגל, בלילה הראשון של החג. הגעתי לביתו בשעת לילה מאוחרת. דפקתי בדלת, הוא פתח לי, קיבל את פניי בסבר פנים יפות ושאל במה יוכל לעזור לי.

“אמרתי לו, ‘בעיר העתיקה יש הרבה פליטים יהודים שאין להם ארבעה מינים ואיש מהם לא יוכל לקיים מחר בבוקר את המצווה. האם תואיל להשאיל לי את האתרוג מיד לאחר שתברך עליו עם אור הבוקר, כדי שאוכל לזכות בו את הפליטים?’. ר’ רפאל הביט בי במבט בוחן. הייתי בחור צעיר, והוא שאל בחשד, ‘ומי אחראי לכך שהאתרוג יחזור אליי עד מחר בצהריים?’ אמרתי לו, ‘הרי ביום הראשון חייב האתרוג להיות שייך למי שמברך עליו (“לכם”). תוכל אפוא להקנות את האתרוג לכל אחד מהמברכים ב’מתנה על מנת להחזיר באותו יום’, ואז נהיה חייבים להחזירו לך עוד מחר; שאם לא כן, איש מאתנו לא יצא ידי חובה!…’ הוא אמר לי: ‘תשובתך משכנעת אותי, אתה נראה לי בחור נאמן. קח את האתרוג, תן לכולם לברך ותחזיר לי עד מחר בצהריים’. הגעתי למחאל’ה בשעת בוקר מוקדמת, ומאות אנשים עמדו בתור כדי לברך על ארבעת המינים. את האתרוג החזרתי לו בשעת צהריים, וכך זכו ביום הראשון של החג מאות פליטים לברך על אתרוגו המהודר של ר’ רפאל”.

אתרוגים ו”מיץ לימונים”

היו שנים שהיה נוסע לגרוזיה לפני החגים כדי לקנות סטים רבים של ארבעת המינים. הוא ידע שהשלטונות עוקבים אחריו, אך הדבר לא הרתיעו. האפשרות לזַכות את הרבים במצווה, גברה אצלו על הפחד מהסכנה. כשהיו שואלים אותו לשם מה הוא זקוק לכל כך הרבה אתרוגים, ענה בטבעיות שהוא רוצה לייצר מיץ לימונים… על מנת להקטין את הסכנה שהשלטונות יתפסו אותו במעשיו, השתדל לפזר את הסטים מוקדם ככל האפשר בקרב הקהילות השונות. עוד בהיותו בגרוזיה ארז את הסטים בהתאם לכמויות הדרושות בכל מקום ומקום, ועם שובו לאוזבקיסטן שיגר את החבילות הארוזות לסמרקנד, לטשקנט ולשאר הריכוזים היהודיים.

פעם לא היה ניתן להשיג לולב בסמרקנד. אתרוג יש, הדסים וערבות יש, ורק לולב אין. מישהו מבני הקהילה שמע שבחצר ביתו של פרופסור אחד בסמרקנד, גוי רוסי, גדל עץ דקל. מיד הלכו ואמרו לר’ רפאל: “אתה יודע איך לדבר עם אנשים… לך ובקש ממנו לולב”. ר’ רפאל שמע זאת ואורו עיניו. הוא הלך אל אותו פרופסור ואמר לו: “יש לנו חוק שאנחנו צריכים לחג היהודי ענף אחד מהמרכז של עץ דקל, האם נוכל לקטוף אותו מהעץ שלך?” הפרופסור עיקם את אפו ואמר, “את הלב של העץ הגבוה שלי אתם רוצים לחתוך?!” ר’ רפאל לא התייאש והחל מדבר על ליבו וגם לפתותו. “בלי הענף המסוים הזה לא נוכל לחגוג את החג; כמה כסף תרצה שנשלם לך תמורתו?” הפרופסור הגוי התרצה והרשה לקטוף לולב מהעץ. החסיד איטקין שהצטרף לנסיעה, טיפס על גזע הדקל וניסר מאמצעו לולב מהודר, ועל הלולב הזה בירכו כל יהודי סמרקנד”.

מדוע נסגר הקולחוז לארבעה ימים?

נהג המשאית, איוואן סולימנוב, שפשף את עיניו בתדהמה לנוכח השלט שמצא תלוי על שער הקולחוז. “לרגל שמחה משפחתית ייסגר המחסן החל מהיום, יום רביעי, 18 באוקטובר, בשעה אחת בצהריים, עד ליום ראשון, 22 באוקטובר, בשעה שבע בבוקר”. לא פחות ולא יותר.

מי שמע על קולחוז המושבת למשך ארבעה ימים רצופים בגלל שמחה משפחתית?! ומה יעשה עתה עם יבול הענבים הרב שהביא עמו? האפשרות להחזיר את הסחורה לכרמים שמהם הגיעה ולשוב לכאן כעבור ארבעה ימים, הייתה דבר שאין להעלותו על הדעת. גם כך שהו הענבים במשאית זמן רב למדי, חשופים לשמש הלוהטת ולטלטולי הדרך הארוכה. ארבעה ימים נוספים בתנאים כאלה יהפכו אותם לרקב מַבאיש.

אמנם האשמה תלויה בו, שכן הוא זה שאיחר להגיע לקולחוז בלי לתאם או להודיע על כך מראש, אבל את הנעשה אין להשיב ועתה יש לדאוג לגורל הענבים. לא, אין לו ברירה אלא לדווח על התקרית החמורה לגורמים האחראים במרכז סמרקנד. הם כבר יידעו איך לטפל במנהל הקולחוז שהחליט לסגור אותו למשך זמן רב כל כך.

ובינתיים, עליו לעשות מעשה… איוואן החל לפרוק במרץ את כל תכולת המשאית, ליד פתח מחסן הקירור. כשסיים להוריד ולסדר את כל הארגזים, חיכך את ידיו בשביעות רצון. “החבר חודיידטוב יואשם בגרימת נזק חמור לכלכלת המדינה, ואני אצא מהסיפור הזה חף מכל פשע…”, אמר בליבו.

למחרת בבוקר, החנה איוואן את המשאית בשערי משרדו של הממונה על הקולחוזים באזור סמרקנד, וסיפר למנהל הראשי את סיפורו הפיקנטי. המנהל, שמעולם לא פרגן יתר על המידה להצלחתו של ר’ רפאל, שש על ההזדמנות לייחס לו האשמה חמורה של פגיעה בכלכלת המדינה.

“נראה כי מאחורי כל הדיבורים היפים על השיטות המוצלחות של חודיידטוב בניהול הקולחוז, מסתתרת רשלנות פושעת”, אמר המנהל לסולימנוב.

בתוך כך הוא אף נזכר כי אין זו הפעם הראשונה שבה הוא נתקל בתלונה מסוג זה. בעבר הרחוק הגיעו אליו טענות על סגירת הקולחוז בשבתות ובחגים יהודיים. אלא שאם עד כה הוא נמנע מלנקוט צעדים של ממש כנגד חודיידטוב — לא עוד! לא כאשר מדובר על סכנת השחתה ליבול רב כל כך של ענבים. על נזק כספי שכזה אין לעבור בשתיקה!

“כבר מחר ייצא מבקר ממשלתי לבדוק את הנעשה בקולחוז”, הודיע המנהל חגיגית לנהג המשאית. “אם אמנם יתברר כי רפאל וחבריו היהודים יצאו לחגוג למשך כמה ימים והשאירו את הפירות תחת השמש הקופחת — הם יתנו על כך את הדין וישלמו על המעשה ביוקר!”.

המבקר הממשלתי
נסחף לריקודים

מה באמת הסתתר מאחורי אותה “רשלנות פושעת” של ר’ רפאל?

ובכן, מסתבר כי בחודש תשרי של אותה השנה חלו (על פי הלוח היהודי) שלושה ימי קדושה צמודים זה לזה, שלוש פעמים. הפעם הראשונה היתה כאשר שני ימי ראש–השנה חלו בימים חמישי ושישי ובסמוך להם יום השבת–קודש. אך אז סייעה ההשגחה העליונה לר’ רפאל חודיידטוב ובאותם שלושה ימים לא הגיעה אליו כל אספקה חקלאית. כך גם היה בפעם השנייה, אז שני ימי החג הראשונים של סוכות חלו בצמוד לשבת. גם בפעם הזו לא הובאו אל הקולחוז ענבים. אולם בפעם השלישית, כאשר שמיני–עצרת ושמחת–תורה חלו גם–כן בימים חמישי ושישי, בדיוק אז, הופיע ובא איוואן סולימנוב בשערי הקולחוז.

המבקר הממשלתי שנשלח מהמשרד הראשי בסמרקנד הגיע למפעל ביום שישי בצהריים, כאשר כל באי הקולחוז היו בעיצומן של ה’הקפות’. בראותו את ארגזי הענבים המונחים מחוץ לשערים הנעולים של מחסן הקירור, יצא לעקוב אחר הנעשה בשטחי הקולחוז. דממה חשודה אפפה את השטחים הנרחבים, והמבקר תהה לאן נעלמו עשרות המשפחות המאכלסות את הקולחוז.

הוא הוסיף להתהלך אנה ואנה, עד כי לפתע קלטו אוזניו מרחוק קולות רמים של שירה וזמרה. האיש צעד בעקבות הקולות ומה רבה הייתה הפתעתו כאשר מצא את האולם ששימש בית כנסת, גדוש בתושבי המקום, שרים, שמחים ורוקדים.

בבת אחת נפתרה התעלומה. המבקר, יהודי בוכרי שעבד בשירות המשטרה החשאית, התקשה להכיל את חוצפת אחיו ה’החשוכים’. הנה כי כן, חוגגים הם להם בנחת וללא כל בושה, משביתים את העבודה בקולחוז למשך כמה ימים ואינם מתחשבים בנזק העצום שהם מסבים לכלכלה הסובייטית!

המבקר התקרב למרכז בית הכנסת ושאל היכן המנהל של הקולחוז. ביד רועדת הצביע מאן דהו לעבר ר’ רפאל, שניצח על השמחה הגדולה. בצעדים החלטיים התקרב המבקר אל ר’ רפאל והודיע לו בקול רם, באוזני כל הנוכחים: “הינך נדרש להתייצב מחר לחקירה במשרדי הק.ג.ב. בקשר לפרשיות הרשלנות והשחיתות האופפות את ניהול הקולחוז!”

לשמע דבריו אפף פחד גדול את כל הנוכחים. אם המנהל ר’ רפאל ייחקר בחשד לרשלנות ולשחיתות, מה יעלה בגורל כולנו? מה יהיה עתיד הקולחוז?…

אולם כאן אירע דבר מפתיע. בטרם יהיה סיפק בידי המבקר לעשות צעד אחד נוסף, התקרב אליו ר’ רפאל וחיבק אותו בחיבה גדולה. “ברוך הבא בצל קורתנו!”, קרא לעברו בהתלהבות, “כמה שמחים אנחנו לראותך משתתף עמנו ביום שמחתנו!”.

ר’ רפאל הוסיף ואמר בהתלהבות, “הלוא יהודי אתה, בדיוק כמו כולנו! חדל אפוא לבלבל לנו את המוח עם השטויות שלך… הרי היום חג הוא לכולנו, חג שמחת–תורה! הבה נסב ביחד לסעודת החג, ועל כל הדברים האחרים נוכל לחשוב ולדבר גם מאוחר יותר!”

החיבה האמיתית שהרעיף ר’ רפאל על האיש, כמו גם הצלחת העמוסה בתקרובת וכוס הוודקה שהוגשו לו, פעלו את פעולתן. אחרי הכוס הראשונה באה כוס שנייה ושלישית, עד כי הלה השׁתכר לגמרי. מהר מאוד שקע המבקר בתרדמה עמוקה, ושמחת ה’הקפות’ נמשכה הלאה באין מפריע.

אולם למחרת בבוקר התעורר המבקר כשהוא מפוכח לגמרי. הוא חזר אל הממונים עליו ודיווח להם על ממצאי ביקורו בקולחוז של חודיידטוב.

למרות הכול, ר’ רפאל לא הניח לדאגות יום המחר להשבית את שמחת השבת. בלב עולז הורה להמשיך את שגרת היום, ובביטחונו המוחלט בקב”ה הצליח להדביק את כל שאר בני הקולחוז.

רק בצאת השבת, לאחר ה’הבדלה’, החל ר’ רפאל לתכנן את צעדיו הבאים. הוא ידע היטב כי כבר בימים הקרובים עומד הממונה על הקולחוזים להאשימו ברשלנות שהזיקה לאינטרסים הכלכליים של המדינה. כאדם בעל תחושת אחריות ממדרגה ראשונה, ידע ר’ רפאל שאין להפחית מערכה של ההאשמה. ומה יהיה על משפחתו וילדיו, כמו גם על כל שאר המשפחות היהודיות המתגוררות בקולחוז?

כמו במקרים אחרים, גם הפעם גילה ר’ רפאל תושייה רבה והחליט להקדים רפואה למכה.

תושייתו של ר’ רפאל

באותם ימים שרר בסמרקנד מחסור חמור בצמיגים למשאיות, והדבר גרם להשבתה ממושכת של אחד המפעלים הגדולים בעיר, מפעל לייצור חלקי חילוף של מכונות תעשייתיות גדולות. בברית המועצות, כמו בברית המועצות, איש לא טרח להזדרז ולהשיג את הצמיגים הדרושים. שבוע רדף שבוע, המפעל עמד שומם ומושבת וההשלכות על התעשייה בסמרקנד וסביבותיה החמירו מיום ליום.

עתה, עם צאת השבת, יצא ר’ רפאל בדרכו לנמל התעופה וקנה כרטיס טיסה לטשקנט הבירה. עם בואו לטשקנט יצר קשר עם בכיר בצמרת הצבאית המקומית, עמו היה מיודד מקדמת דנא, וביקש את עזרתו להיחלץ מהצרה אליה נקלע. לר’ רפאל הייתה תוכנית מפורטת כיצד לעשות זאת והבכיר ניאות לשתף עמו פעולה. בעזרתו הצליח ר’ רפאל לרכוש כמות גדולה של צמיגים למשאיות, שהוחזקו כרזרווה במחסני הצבא.

את הצמיגים הסיע ר’ רפאל לפנות בוקר היישר אל שערי המפעל המושבת. כעבור שעות אחדות נפתחו מחדש שערי המפעל, בקול תרועה גדולה. תנועת המשאיות התחדשה והעבודה במקום שבה למסלולה. מנהל המפעל הודה לר’ רפאל מעומק ליבו ולבקשתו אף הנפיק מכתב תודה עמוס בשבחים לאזרח הסובייטי שגילה ערנות, אכפתיות ותושייה יוצאות מגדר הרגיל.

מהמפעל נסע ר’ רפאל אל הקולחוז, שם כבר המתינה לו הודעה כי הוא מוזמן בדחיפות לחקירה במשרדו של הממונה על הקולחוזים. כצפוי, המנהל האשים אותו ברשלנות חמורה: “היכן היית בימי החג של היהודים? האומנם אתה סבור שאינני יודע מה היו מעשיך בימים האחרונים? שלחתי אליכם ביקורת, והמבקר גילה כי במקום להשקיע את כוחותיך בחיזוק הכלכלה הסובייטית המשוועת לצמיחה, חגגת שלושה–ארבעה ימים ואף השׁתכרת ביחד עם כל יתר חבריך בחג היהודי!”.

ר’ רפאל שהגיע לפגישה מוכן, לא איבד את לשונו. “האם אינכם מתביישים?!” הרשה לעצמו להגביה מעט את קולו. “וכי לא מצאתם את מי להאשים בחוסר דאגה לכלכלה הרוסית מלבד אותי?!… הרי הכול יודעים על המחסור החמור בצמיגי משאיות שפגע חמורות בכל מערך השינוע של חלקי החילוף בסמרקנד ובסביבותיה. אף על פי כן, איש מכם לא עשה מאומה כדי לפתור את הבעיה. רק אני לבדי גיליתי אכפתיות לנוכח המצב, ונסעתי במיוחד לטשקנט כדי להביא משם מלאי גדול של צמיגים למשאיות. אלה החזירו לתחייה מפעל שלם שברגעים אלה ממש שוקק עבודה. האם זהו השכר המגיע לי על נאמנותי למולדת הרוסית?!”.

בתוך כך הוציא ר’ רפאל מכיסו את מכתב התודה הטרי שקיבל ממנהל המפעל והניחו על שולחנו של הממונה על הקולחוזים. “רק אדם חסר דעת יאמין לעלילה העלובה לפיה בימים האחרונים עסקתי בשתייה ובבטלה…”, הוסיף.

דבריו התקיפים כמו גם המכתב המפורש שהציג, הכו בהלם את הממונה וסתמו באחת את כל טענותיו. התקרית המסוכנת הסתיימה באזהרה חד משמעית ששיגר הממונה אל מבקר הקולחוזים — “מהיום והלאה אל תעז לנסות להסית אותנו נגד הקולחוז של האזרח הנאמן והמסור חודיידטוב!”…

(מעובד מתוך הספר ‘אתם שלום’ העומד לצאת לאור בקרוב)