את אירועי אותם ימים, סיפר ר’ מיכאל ליפסקר עצמו ברבות הימים ביומן שכתב “ אשתדל לת
את אירועי אותם ימים, סיפר ר’ מיכאל ליפסקר עצמו ברבות הימים ביומן שכתב “אשתדל לתאר ולספר מהלך ההכנות לנסיעה, והתחלת העבודה בהנחת היסוד, והתפתחות העבודה”. השליח הראשון מוסיף ומגלה כי זה לא היה קל, לגמרי לא. “והרי כל התחלות קשות: ובפרט למדינה חדשה אשר לא ידעתי לשונם, מהלך רוחם וכו’ וכו’”.
את אירועי אותם ימים, סיפר ר’ מיכאל ליפסקר עצמו ברבות הימים ביומן שכתב “אשתדל לתאר ולספר מהלך ההכנות לנסיעה, והתחלת העבודה בהנחת היסוד, והתפתחות העבודה”. השליח הראשון מוסיף ומגלה כי זה לא היה קל, לגמרי לא. “והרי כל התחלות קשות: ובפרט למדינה חדשה אשר לא ידעתי לשונם, מהלך רוחם וכו’ וכו’”.
א
בימים אלה מתקיים כינוס השלוחים העולמי. אלפי שלוחים, אלפי נקודות אור זוהרות על פני הגלובוס. תנועת שליחות שפשטה על פני העולם כולו, ומכינה אותו לקבלת פני משיח צדקנו.
הסיפור הבא היה לפני ששים ושבע שנים, כשהעולם כולו היה נראה אחרת ותנועת השליחות של הרבי טרם קמה על רגליה.
ברחובות העיר פריז נראה אברך צעיר ועייף שמכתת רגליו ממקום למקום, בנסותו לגייס כספים עבור ישיבת “תומכי תמימים” בעיר בראנוואה שבצרפת. קבוצה של פליטים שהגיעה למקום, פתחה ישיבה ברוחה של ליובאוויטש, והיה צורך לזון ולכלכל את תלמידי הישיבה ורמ”יה. מיכאל ליפסקר היה שמו של אותו אברך.
באותו ערב שב לביתו עייף ויגע ולבו שבור. הוא ביקש לגשת ליטול ידיו לארוחת ערב צנועה, כשעל השולחן מצא בהפתעה מכתב מניו יורק. באותם ימים, מכתב מאמריקה הרחוקה לא היה דבר של מה בכך. הוא הבחין מיד כי המכתב הגיע מחצר ליובאוויטש.
מדוע אמרנו שהגיע מכתב מ”חצר ליובאוויטש”? כי באותם ימים לא היה ‘רבי’ רשמי שניהל את הממלכה. היה זה עשרה ימים בלבד לאחר היוודע השבר הגדול והנורא בהסתלקותו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ. המבוכה והבלבול שלטו בלבבות חסידי חב”ד ברחבי תבל. איש עוד לא ידע מי ישא את נזר העטרה של הדור השביעי, מה יהיה ולאן תפנה חסידות חב”ד מעתה ואילך. הכאב וההלם היו גדולים מנשוא.
המכתב הזה שהכיל כמה שורות במכונת כתיבה עתיקה שנכתבו על פני דף לא–גדול, היה עתיד לשנות את פניה של ליובאוויטש, ואת פני העולם היהודי כולו.
זה היה המכתב המנהיגותי הראשון של הנשיא השביעי. במכתב זה נטל הרבי את מושכות העשיה והפעילות של המשך ההנהגה.
עומדים אנו עוד נבוכים ונדהמים מההסתלקות וקשה עדיין כתיבת מכתבים, פותח הרבי וכותב לר’ מיכאל ליפסקר בנימה רגשית, אך מיד עובר לתכל’ס: אבל זה ברור כי רצונו הקדוש של כ”ק מורי וחמי אדמו”ר הריני כפרת משכבו היה, וכן הוא גם עתה, שלא תהיה ח”ו חלישות באיזה עבודה שהיא שעמדה תחת נשיאותו ואשר כל המקושרים אליו יתחזקו ויתאמצו ביתר שאת וביתר עז במלוי תפקידם אשר הטיל עליהם.
וכאן הרבי עובר לכתוב לגופו של מקרה: אחד הדברים אשר הואיל כ”ק מורי וחמי אדמו”ר הכ”מ לדבר אתי בימים שלפני ההסתלקות, היה בענין החינוך של ילדי ישראל במדינות אפריקא, ליסד שם בעזרת השם יתברך סניף מעבודתו החינוכית אשר תפקידו יהיה גם לעזר לאחינו בני ישראל שי’ הדרים באפריקא ביסוד וסידור מוסדות חנוך כשרים.
הרבי מוסיף ומגלה, כי הרבי הריי”צ שיתף אותו בעניין זה, וגילה לו כי הוא מתכוון לפנות לר’ מיכאל ליפסקר שיסע בשליחותו לשם: ..ואמר לי שבקשר לזה יכתוב אליו שהוא יסע לשם - לאפריקא - לבקר את המצב על אתר לארגן את העבודה שם ולנהלה שם … בינתים נצחו אראלים כו’ ולא בא הדבר בכתיבה.
מה עושים? הרבי לא מניח לאברך שגלה מרוסיה לצרפת לתהות יותר מדי:
באשר הוחלט להמשיך בעזרת השם יתברך את כל העבודה שהתנהלה תחת נשיאות כ”ק מו”ח אדמו”ר הכ”מ, ולהתחזק בה עוד ביתר שאת ויתר עז אשר זהו ודאי רצונו הקדוש, הנני בזה להודיעו את כהנ”ל ומבקש אני אותו אשר אם יסכים לקבל עליו המשרה הנ”ל - ואין ספק אצלי אשר יקבלה בשמחה רבה.
הרבי מבין כי המשימה והאתגר אינם קלים, “והיה ראשיתך מצער”, אך מבטיח “אחריתך ישגה מאד”.
וכדרכו בקודש, הרבי בטוח כי ההחלטה תהיה חיובית, ומעביר את הנושא לפסים מעשיים: דעת כבוד קדושת מורי וחמי אדמו”ר הכ”מ היתה שבתחילה יסע לאפריקא בעצמו, ורק אחר כך יבואו גם בני ביתו יחיו לשם. את המכתב חותם הרבי במילים למענהו התכוף אני מחכה.
את המכתב הזה מצא ר’ מיכאל ליפסקר בביתו. הנושא כמובן עלה לשיחה בינו לבין רעייתו, בת חסיד ואשת חסיד, שהביעה הסכמה ונכונות לשליחות כה קשה ולא פשוטה, בפרט שהם עצמם היו נעים ונדים, מאז שברחו לרוסיה וטרם מצאו משכן של קבע.
את אירועי אותם ימים, סיפר ר’ מיכאל ליפסקר עצמו ברבות הימים ביומן שכתב “אשתדל לתאר ולספר מהלך ההכנות לנסיעה, והתחלת העבודה בהנחת היסוד, והתפתחות העבודה”. השליח הראשון מוסיף ומגלה כי זה לא היה קל, לגמרי לא. “והרי כל התחלות קשות: ובפרט למדינה חדשה אשר לא ידעתי לשונם, מהלך רוחם וכו’ וכו’”.
מיד לאחר שהיציאה אושרה מצדו ומצד הרבי, הוא פתח בפעולות ראשונות. השאלה הראשונה והמהותית שניצבה לפניו הייתה: לאן? הרי אפריקה היא מקום גדול, יבשת של ממש ובה מדינות לרוב. אנה ישים פעמיו? למי יפנה?
למרות הערפל הכבד, כשליח נאמן פתח מיד במלאכת בירורים. הוא חיפש אנשים או מוסדות שונים הקשורים לאחת מהקהילות היהודיות שהיו פזורות ברחבי אפריקה הגדולה. למעשה הוא לא ידע בדיוק אפילו היכן יש קהילות יהודיות מסודרות ביבשת השחורה. וכי מה לחסיד אשכנזי שהגיע מרוסיה הקומוניסטית וליהדות אפריקה? היכולת לברר ולקבל מידע לא הייתה משוכללת ואפשרית כפי שהיא בימינו. התקשורת בין המדינות ובין היבשות, הייתה ארוכה, מייגעת הכרוכה בטרחות רבות.
באחד הימים פגש אחד מתושבי ארץ ישראל שהגיע לאירופה, והוא גילה את אוזנו כי אחת המדינות המתאימות ביותר לשליחות זו, היא מרוקו, הן משום הקהילה היהודית הגדולה הנמצאת שם והן משום היכולת לעסוק בחינוך הכשר של בני הנוער.
בצייתנות של חסיד פנה ר’ מיכאל לשגרירות מרוקו בצרפת וביקש ויזה, אשרת כניסה למרוקו, אך נענה בשלילה. “למרוקו אין נותנים ויזות”, הסביר לו הקונסול המרוקני ביבושת. ר’ מיכאל לא התייאש ודיבר על לבו של הפקיד, הפציר בו הפצרות רבות, ולבסוף קיבל תשובה רשמית “אם תקבל הזמנה מאחד מתושבי מרוקו, או אז תוכל לבקש ויזה. לולא זאת - כלה רגליך מכאן”.
רק מיכאל חכך את מצחו במבוכה. שוב חזר לנקודת המוצא - הן הוא אינו מכיר אפילו לא אדם אחד במרוקו הרחוקה, מי אם כן ישלח לו הזמנה? אפילו כתובת של הקהילה אין תחת ידו.
ללא אמצעים ראשונים, החל לחקור ולחפש במוסדות שונים ומשונים, שמא יש מישהו שיודע או מכיר כתובת כלשהי, אולי מישהו מכיר את אחד התושבים שם; אך כל ניסיונותיו היו ללא הועיל.
“יום הולך ויום בא, והבעיה במקומה עומדת”, מספר ר’ מיכאל בזיכרונותיו. “אך, רבות מחשבות בלב איש ועצת ה’ היא תקום”, הוא מספר על אור בקצה המנהרה.
באותה תקופה פנה אליו החסיד הישיש ר’ ישראל בליניצקי, וביקשו שיסע לגייס כספים לטובת הישיבה בבראנווה. “הרי כעת אתה נמצא בהמתנה לויזה מבלי לדעת כמה זמן יקח הדבר, ואין לך תעסוקה של ממש. אולי בינתיים תנצל את הזמן לאסוף מעות עבור ישיבתנו הנמצאת במצב דחוק?” ביקש.
ר’ מיכאל הסכים ויצא לכיוון העיר ניס למשך שבוע ימים, כדי לפגוש נדיבי עם ובעלי ממון כדי שיואילו בטובם להשתתף באחזקת התורה. דווקא שם, בניס, מצא את אשר איווה לבו.
גם בהיותו בניס לא זנח אף לרגע אחד את שליחותו של הרבי. הוא ראה בכך משימת קודש שעליה לבצעה - ויהי מה! בכל מקום אליו הגיע, לצד איסוף הכספים טרח לשטוח בפני מכריו את סיפור הויזה למרוקו, ועל כך שהוא אינו יכול לצאת ולבצע את שליחותו של הרבי.
עיניו של אחד מידידיו אורו. “מרוקו? המתן רגע!” בישר בקול שנראה כי הישועה קרובה לבוא. הלה הלך לאחת המגירות שבמשרדו, פשפש בה רגעים אחדים ואחר שלה משם כרטיס ותמונה. מתברר שלא מזמן ביקר אצלו יהודי מיהודי מרוקו, בנו של הגאון הרב ברוך טולידנו, רבה של העיר מכנס…
לא היה גבול לאושרו של הרב ליפסקר. מה יכול להיות יותר טוב מכך? בנו של רבה של מכנס.
כשחזר לפריז, מיהר לשלוח מכתב לבן הרב, בו שטח את בקשתו לקבל הזמנה למרוקו. ואכן, כעבור תקופת–מה הגיעה ההזמנה המיוחלת, עמה הלך שוב לקונסול המרוקאי בצרפת, וקיבל את האשרה המיוחלת…
ב
ר’ מיכאל ליפסקר לא השתהה אפילו רגע אחד. כבר בחודש סיוון תש”י נחת במכנס, ועשה את ההכנות הנפשיות לקראת מתן תורה.
מיד בימים הראשונים ביקר בביתו של הרב טולידנו, רבה של העיר, שקיבלו בחשדנות מה. הוא הציג בפני אורחו האשכנזי שהגיע מרחוק שורה של שאלות חוקרות, למען יידע את חפצו של האיש ומטרותיו. “ברוך השם הצלחנו להשיב תשובות על כל דבר ודבר באופן שמצאו חן בעיניו”, תיאר ר’ מיכאל. בתום הפגישה המכרעת, קיבל שליחו הראשון של הרבי את ברכת הרב המקומי שברכו במאור פנים שיצליח בפעולותיו בהפצת יהדות.
לא חלפו אלא 24 שעות, והישיבה החב”דית הראשונה במרוקו נוסדה וקמה.
כך נוצק באותו יום נדבך נוסף בדברי ימיה של יהדות מרוקו המפוארת. היסטוריה של ממש!
הישיבה נפתחה בין כתלי בית כנסת לא–גדול של הרב ברוך טולידנו, שם נאספו מספר תלמידים צעירים ולמדו תורה מפי המלמד ר׳ יצחק סבאג, אותו שכר ר’ מיכאל ליפסקר כמחנך והמורה הראשון של מוסדות חב”ד במרוקו, אשר לימים הפכו להיות מוסדות חינוך מפוארים שהכילו אלפי–אלפי תלמידים. הרב סבאג לימד את הנערים הצעירים בלשון הקודש ובהברה ספרדית.
זה לא היה סגנון הלימוד שר’ מיכאל הכיר ממחתרות הלימוד ברוסיה. על גבי ספסלים רחבים ישבו הנערים כאשר רגליהם מקופלות; האחד קרא את לשון הגמרא בעוד המורה מבאר ומסביר.
“ללימודים וסדר ישיבתם לא מצאתי עצה”, מספר ר’ מיכאל שניהל את הדברים בפרקטיות מרשימה. “תחילה חששתי שבאם אשנה מנהג זה הם יפגעו אבל בררתי אצל הרב ר׳ יצחק וענה שאין כל פגיעה בזה, ואם אוכל להביא שולחנות וספסלים, יהיה זה לטובה ולברכה”.
כבר באותו יום שלח אחר נגר מקומי, והזמין אצלו שולחנות קטנים כדי שיוכל לסדרם בכל מקום באופן מתאים. כמו כן הזמין ספסלים. לאורך כל הלילה עבדו הנגר וצוותו, וכבר למחרת היו השולחנות והספסלים ערוכים בסדר מסודר בבית הכנסת “כך נתהווה צורה של בית ספר”.
שמה של הישיבה התפרסם במהירות רבה בקרב יהודי הקהילה. בשבועות הבאים התווספו עוד ועוד תלמידים, ובתום החודש הראשון לפתיחת הלימודים, כבר היו בישיבה ארבעים תלמידים.
ר’ מיכאל לא נח על שמריו, ועם התפתחות הישיבה, שכר דירה חדשה בת חמישה חדרים, וכן מרתף, לשם נכנסו הכתות.
כחודש ימים לאחר בואו למרוקו, חגגו התלמידים ובני המקום לראשונה את חג הגאולה י”ב–י”ג תמוז, לצד חגיגת חנוכת הבית.