אברהם ביטקין

אמרה רווחת גורסת, שכאשר אדם שואל יותר מדי שאלות, אומרים לו: תשאל את קושיותיך בליל הסדר. זו הסיבה שהשבוע אנו מייחדים את מאמרנו החינוכי על אודות החשיבות של השאלות בתהליך החינוכי * מדוע אנחנו, המבוגרים, כל-כך חוששים משאלות? מה עשוי לנסוך בנו ביטחון להקשיב ולענות? מהו היתרון החינוכי של אי שליפת תשובה מיידית? וכיצד ננהג עם ילדים שמטבעם שקטים ולא שואלים שאלות? >> הרב אברהם ביטקין, עובד סוציאלי במקצועו, פסיכותרפיסט מומחה ומנחה קבוצות הורים בנושאים חינוכיים, משיב לשאלות.

אגדה עממית מספרת על נווד ובנו שצועדים לאיטם במדבר הצחיח. “אבא”, שואל הילד את אביו, באמצע הדרך, מדוע השמש עולה במזרח ושוקעת במערב? האבא מגלגל עיני תם למרום ומשיב לבנו: “האמת, בני מחמדי אין לי שמץ של מושג”. השניים ממשיכים בדרכם הארוכה, והנה צצה אצל הילד שאלה נוספת: “אבא, מדוע השמים צבועים בצבע כחול וכך גם פני הים?”. האבא חושב וחושב, מגרד בקרקפתו ושוב עונה לילד שלצערו אין בידו תשובה.

“אבא”, מוסיף הילד לשאול, “ולמה לגמלים ישנה דבשת בשונה משאר בעלי החיים? ולמה המים מכסים את פני רוב העולם?” הילד שואל ושואל והאב עונה לו שהוא אינו יודע. בחלוף זמן עוצר הבן את שאלות הסקרנות שלו ומפנה שאלה אל אביו: “אבא, אינך כועס כשאני שואל אותך את כל השאלות הללו, נכון?” האב מחייך חיוך רחב ומשיב: “בכלל לא, אם לא תשאל, איך תדע?!”…

חג הפסח בכלל וליל הסדר בפרט, שונים שוני מהותי משאר חגי ומועדי ישראל. אחד הנדבכים הבולטים שאנו למדים מההגדה הוא, לתת מקום לשאלות בנינו ותלמידנו, ובוודאי שלא להתעלם או להיבהל מהן. עלינו לדעת להקשיב לשאלות ולקושיות, גם הקנטרניות, ולמצוא להן תשובות. ההגדה מלאה בטקסטים שמורכבים משאלות ומתשובות, כמו מה נשתנה הלילה הזה? ומכיוון שכנגד ארבעה בנים דיברה תורה, כל אחד מהבנים מתבקש להציג את שאלתו, ואפילו אצל הילד שאינו יודע לשאול, גם אנו מצווים לגרום לו לשאול ואחר–כך לתרץ את קושיותיו.

אמרה רווחת גורסת, שכאשר אדם שואל יותר מדי שאלות, אומרים לו: תשאל את קושיותיך בליל הסדר. הערך המספרי של המילה ‘אדם’ הוא 45 השווה למילת השאלה ‘מה’?, עניינו של האדם - אדמה לעליון, הוא לחקור ולחפש ועל–ידי כך להעמיק את הקשר הפנימי שלו עם נותן התורה.

השבוע אנו מייחדים את מאמרנו החינוכי אודות החשיבות של השאלות בתהליך החינוכי. מדוע אנחנו, המבוגרים, כל–כך חוששים משאלות? מה עשוי לנסוך בנו ביטחון להקשיב ולענות? מהו היתרון החינוכי של אי שליפת תשובה מיידית? וכיצד ננהג עם ילדים שמטבעם שקטים ולא שואלים שאלות?

אורח המדור הוא הרב אברהם ביטקין, עובד סוציאלי במקצועו בתחום בריאות הנפש, פסיכותרפיסט מומחה המטפל בחרדות ובתופעות של טראומה אצל ילדים ונוער. הרב ביטקין אף ידוע כמנחה קבוצות המייעץ להורים בנושאים חינוכיים.

 

לא בודד במערכה

כמבוא לראיון, אני שמח לשאול, כיצד הגעת לעסוק בתחום הטיפול, ובמה היא עבודתך?

לאחר שנת ה’קבוצה’ ותקופת ה’שליחות’ שלי, למדתי לימודי הסמכה לרבנות בכולל ברחובות. בד בבד התוודעתי לחבורת נערים חב”דיים שהתקשו להשתלב במסגרות החינוך הנורמטיביות של הקהילה. חשתי אכפתיות גדולה כלפיהם, והייתי מבלה עימם רבות, ומגלגל איתם שיחות לעיתים עד השעות הקטנות של הלילה. במהלך אותן שיחות, הבנתי ששליחותי נמצאת בשדה החינוך הלא פורמאלי.

איך הפכת את התחביב למקצוע?

המודעות כיום גדולה הרבה יותר מימים עברו. פעם הדברים היו אחרת, וכמתנדב מצאתי את עצמי בודד במערכה. אנשים העדיפו להתעלם מאותם נערי שוליים כי לא ידעו כיצד להתמודד עמם. היה קשה לאנשים להקשיב לסיפורים האנושיים של הנערים, סיפורים של התמודדות מול חוסר אונים, להכיל את מורכבות החיים ולהתוודע לקונפליקטים הבלתי–פתירים. מפעם לפעם הייתי מתייעץ עם הפסיכולוגית החב”דית הגב’ אילנה ישראל שסייעה לי רבות ביעוץ פרקטי כיצד להיות דמות משפיעה על אותם נערים.

ביום מן הימים היא אמרה לי כבהערת אגב: “אני רואה שאתה אוהב לטפל, מדוע שלא תהפוך זאת למקצוע?” וכך נכנסתי ללמוד עבודה סוציאלית. במהלך לימודי התואר השני בעבודה סוציאלית קלינית ובבית הספר לפסיכותרפיה קוגניטיבית–התנהגותית, שמתי דגש על עבודה עם מצבים מיוחדים אצל נוער וילדים, וזהו תחום ההתמחות העיקרי שלי. ברוך ה’ זכיתי, וכיום אני בעצמי עוסק בהדרכת מטפלים בתחום ‘טיפול פסיכודינמי בילד ונוער’ באוניברסיטת בר–אילן.

 

מה מסתתר מאחורי השאלה

ריאיון זה יתמקד בחינוך ילדינו לשאול שאלות. אין ספק שהיכולת לשאול הינה בסיס חשוב ביותר בחינוך אדם ובהתפתחותו האינטלקטואלית. רבים מהסיפורים בהגדה פותחים בשאלות. מהי לדעתך חשיבות השאלה בתהליך החינוכי שעובר על הילד? מדוע אתה רואה ביחסי הגומלין הללו, ‘שאלה–תשובה’ מוטיב חשוב בחינוכו של הילד?

חכמינו זכרונם לברכה קבעו ש’לא הביישן למד’, ומכאן אנו למדים שהשאלה והקושיה הינן תנאי הכרחי להפריה, גדילה והתפתחות, הן ברמה השכלית והן ברמת התפתחות האישיות עצמה. כשם שהרעב מזמין אכילה, ואכילה הינה תנאי קריטי לגדילה, כך שאלה מזמינה תשובה שתעשיר את האדם בידע חדש שמוסיף בהתפתחותו.

בתורת החסידות, יחסי ‘שאלה–תשובה’ שבין אב לבנו ורב ותלמיד מסמלים את סדר היקום - ‘המשפיע והמקבל’ או ‘העילה והעלול’. הורים שמאפשרים העלאת שאלות ונותנים מקום לשיחה כנה ופתוחה, זוכים לתקשורת בריאה. הילד בוטח יותר בהוריו ובבית שורה תחושת ביטחון ורוגע. לעומת זאת, דיכוי שאלות כמוהו כדיכוי אכילה, והתוצאה של דיכוי כזה תתבטא בתפיסת הילדים את עצמם ואת עולמם.

כשאתה מדבר על החשיבות הרבה בעצם הצגת השאלות - מה לגבי מי ‘שאינו יודע לשאול’ שעליו נכתב בהגדה ‘את פתח לו’. מה לעשות אם הילד לא שואל ולא מתעניין, האם הדבר צריך לעורר אצלנו דאגה? איך אנחנו מחנכים ילד בגיל קטן להיות סקרן ולשאול שאלות?

ילדים מטבעם הינם סקרנים כבר מאז לידתם. בזכות הרצון הטבעי לחקור את הסביבה, התינוק מתאמץ לזוז, לזחול, לרוקן את הארונות, לשפוך את הצבע או למשש את האוכל בידיים. אמנם ישנם ילדים שחוקרים יותר וישנם שפחות, זה תלוי באופי האישיות, אך בכללות ניתן לומר שהילד מטבעו לא זקוק לעידוד מיוחד כדי לשאול ולהתעניין.

עלינו ההורים והצוות החינוכי לא להיות חסמים בפני ההתעניינות הטבעית של הילד. קורה לא פעם שהורים עוצרים את התעניינות הילדים, לרוב מתוך חוסר סובלנות שנובעת מחוסר זמן או פניות נפשית, וכך הילד יוצא עם תחושה ששאלותיו אינן לגיטימיות, ושהן מהוות מטרד על המשפחה ועליו להיות ‘מאופק’ יותר. ילד כזה ילמד להיות שקט כדי לרצות את הוריו - דבר שאמנם יכול להיות לעיתים מאד נוח בתקופה שהוא ילד, אולם בפועל אנו מצמיחים ילד שגם בחייו הבוגרים יהסס ליזום, לעמוד על שלו ולבקש את זכויותיו.

כאשר ילד נמנע מלעלות שאלות ואינו יוזם קשר עם הסביבה, זה לחלוטין דפוס התנהגות שצריך לעורר אצלנו דאגה לגבי מצבו הרגשי. ילד שבוחר לא לחקור את סביבתו הוא ילד שנתון בחרדה פנימית, ואני יכול לומר בוודאות שהוא נמצא במצוקה. מבחינתו, ההתעניינות בסביבתו עשויה לגבות ממנו מחיר כזה, שעדיף לו כבר להימנע ולשתוק. בדרך כלל ילדים כאלו באים מרקע של הזנחה רגשית ו/או פיזית או כאלה שחוו טראומה נפשית מתמשכת.

האם אינך מרחיק לכת? האם לא יכול להיות שישנם ילדים שקטים, כאלה שמטבעם מעדיפים לא לבלוט?

נכון שגם ה’אופי השקט’ יכול לתת הסבר למיעוט בשאלות, אבל אין כאן שום בשורה משמחת במיוחד. יצא לי לפגוש לאחרונה ילד ‘שקט’ שהובא לטיפול בעקבות חרדה מפני מחלות. המוטיבציה שלו להתגייס לתהליך הטיפולי הייתה אפסית. יותר מזה, נוצר רושם שילד זה לא רוצה עבור עצמו כלום, לא נהנה, לא מכיר את מקומו בחברה וגם לא מבין מדוע בכלל לשאוף למקום כזה שיביא אותו לצמיחה והצלחה.

אביו ידע לספר לי כי מאז שנולד הוא זכור לו כ’ילד כייפי’, עם אופי מאד נוח, כזה שאינו מטריד את הוריו, לא שואל ולא מתעניין בסביבתו. הדברים הללו של האבא גרמו לי להבין שהחרדה נבטה עוד לפני שנים ארוכות, ברגע בו הילד הבין מסביבתו שעליו לנהוג בדרך הזו, לא להפריע ולא לשאול. אף פעם לא עודדו אותו להביט סביבו ולהעז לשאול או ליזום.

ילד ‘שאינו יודע לשאול’ נוהג כך מכיוון שהוא  לא בטוח שמותר לו לשאול, או ששאלתו היא לגיטימית ולא מגוחכת. ילד כזה אינו יודע ואינו מבין איך הידע החדש הזה שיצבור על ידי הסקרנות, יכול להועיל לו. כאן התפקיד של האב והמחנך: “את פתח לו”, תפתח לו את האפשרות לשאול, תן לו כמה דוגמאות של שאלות המתאימות לרמתו כדי שיזדהה איתן, ועיקר העיקרים - תראה לילד עד כמה שאלתיו חשובות לך.

 

השתקן מול המקשן

מצד שני, ישנם ילדים ששואלים שאלות רבות מדי באופן שמעורר תהיה אצל הסובבים עד חוסר סבלנות. מאיפה זה נובע ואיך מאזנים את התופעה הזו?

כל מצב קיצוני שנע על הציר שבין מיעוט לבין הגזמה - מקורו בחשש פנימי כלשהו. איננו מדברים כאן על ילד ‘דברן’ בטבעו, מה שנקרא חביב–הקהל, כזה שחשוב לו להפעיל את סביבתו. כוונתי לילד ששואל שוב ושוב ובפרטי פרטים, משום שהוא לא בטוח בעצמו וחושש שמא לא הבין נכון את החומר, או באופן נרחב יותר - הוא משתמש בשאלות ככלי שבאמצעותו יכול למשוך אליו תשומת לב שכנראה חסרה לו. ילד כזה עשוי לקבל פידבק של ‘נודניק’, מציאות שעוד יותר תרחיק ממנו את הסובבים, ובכך רק תגביר את החרדה בה הוא מצוי, מה שיגרום לו עוד יותר למשוך תשומת לב.

ברגע שנחשוף את הסיבה להתנהגותו, נוכל לגבש מסר מתאים המקרין לילד ביטחון בעצמו ובסביבתו. נעביר לילד מסר שהוא מספיק ‘נראה’ ומורגש לסביבה, ואין צורך לבחון עד כמה הסביבה מקשיבה לך בצורה שחוזרת על עצמה שוב ושוב.

ישנם חוגים שמחנכים את ילדיהם לא לשאול שאלות, כי שאלות, בהשקפה שלהם, הן פגיעה באמונה התמימה. כך יכול להיווצר מצב אבסורדי שבשעה שילד יורד מדרך האמת, הוא נקרא ‘חוזר בשאלה’, כאילו שביהדות הצרופה אין מקום לשאלת שאלות. לדעתך, מהיכן נולדה טעותם, ואיך אנחנו כחסידים מתייחסים לשאלות בצורה נכונה?

אתה מזכיר לי פגישה שהייתה לי עם אב מחוג חרדי מסוים שהגיע ל’הדרכת הורים’. לאחר סדרת מפגשים יחד עם בנו, בן ה–14. מצאתי שהנער, בחור ישיבה ‘עילוי’ ופיקח, התמודד בין השאר גם עם ספקות רבים באמונה. בדרך לא דרך הוא מצא גישה לחומרי תעמולה שאינם עולים בקנה אחד עם האמונה בבורא עולם ומנהיגו והחל לקרוא בהם, אך העובדה שהתחנך כל חייו בדרך התורה, יצרה אצלו קונפליקט.

על פניו נראה היה שניתן לסייע לילד באמצעות לימוד תכנים מתוך תורת החסידות, אך נדרש ממני פרק זמן ממושך להכין לכך את הוריו. בפגישה סיפרתי לאב, בהסכמת הנער, על הספיקות באמונה אצל בנו. האב הופתע מאד, אך מיד התעשת ודווקא הפתיע אותי בתשובתו ואמר: ‘תמיד חינכתי את ילדיי שיש לנו את החכמים - ‘עיני העדה’. מה פתאום עכשיו יש אצלו ספקות באמונה? הרי הרבנים כבר בדקו עבורנו את הכל ומצאו שאין כל מקום לשאלה על הבורא, מה יש לו להתלבט בכלל?!”… תגובתו הדהימה אותי ולא לטובה.

אכן, נחשפתי לכך שישנם חוגים ביהדות החרדית שאצלם דיכוי השאלות הוא דרך החיים. יש המסבירים שזוהי גישת הדור הקודם, דור של תמימות ואמונה. אולם אינני מאמין שכך הייתה הדרך הנהוגה בדור הקודם. האמונה התמימה של יהודי דאז לא צמחה ממקום של דיכוי והדחקה, אלא באה ממקום כנה, רגש יהודי חם והרגשת נוכחותו של בורא עולם בכל צעד ושעל בחייו של היהודי. לומדי תורה מעולם לא נמנעו מלשאול ולהקשות על החומר הנלמד, וגם בענייני השקפה. כיוון שתורתנו כה איתנה ויציבה, בוודאי איננה זקוקה לחומות בצורות מעשה ידי אדם.

המציאות היא שנער הרואה שאביו או מורהו או הרב בישיבה מתחמק, מפחד וחושש מעצם השאלה, הרי שביטחונו של הבן בצדקת דרכו של האב מתחיל להתערער. 

ומה לפועל?

ראשית, עלינו להפנים את ההכרה בכך שיהודי לא בורח משאלות. יהודי יודע להתקיים בתוך מורכבות סבוכה ללא תלות בפתרון מידי, ומה לנו ראיה גדולה מצרות הגלות, שסיפקו לנו די והותר הזדמנויות להיווכח עד כמה יהודי עמיד גם כשלא תמיד ישנה תשובה לשאלה, וכמו שאנחנו רואים את היחס של הרבי בנוגע לשואה, שעם כל הקושיות, האמונה נותרת כסלע יצוק.

האם אכן מוכרחים לענות לילד על כל שאלה? או שישנן שאלות שהתשובה עליהן היא שאין תשובה?

לעיתים זה לא ה’מה’, אלא ה’איך’. כלומר, לא תמיד הילד מבין את העומק שבתשובה, אך חשוב לו איך נאמרה התשובה. אם לדוגמה אבא או מחנך נתן מקום לשאלת הילד, משמע שהשאלה חשובה והשואל הוא חשוב. גם האבא לא נבהל וענה בנחת או שאם לא הייתה לו תשובה, הוא הלך לשאול וחזר עם תשובה. במקרה כזה, גם אם הילד לא קיבל תשובה, הדבר לא יפגע בביטחונו לשאול ולהסתקרן בעתיד.

ולגוף שאלתך, בהחלט ישנן שאלות שאין עליהן תשובה, או שיש תשובה חלקית ובלתי–מספקת בגלל שלא שייך כעת לענות עליה. לדוגמה, אם ילד שואל שאלה על דברים שהצניעות יפה להם, או גם אם התשובה היא בבחינת ‘גזרה היא מלפניי ואין לך רשות להרהר אחריה’, הרי שהילד לא יקבל תשובה מנומקת ושלמה, לפחות לא באותה שעה. אך גם בסיטואציה כזו חשוב מאוד לא עומק התשובה, אלא איכות ההתייחסות שלנו לשאלה.

 

שאלות שמפחידות הורים…

מדוע אנחנו, המחנכים או ההורים, חוששים לא פעם משאלת שאלות? ומה יכול לגרום לנו שלא לחשוש?

במידה כזו או אחרת מקנן אצלנו פחד מאיבוד סמכות. חינוך דורש קבלת עול ועמידה בציפיות המחנך. המחנך אמור להוביל את הילד מנקודה לנקודה, ולעיתים שאלות הילד גורמות למחנך לתחושת חוסר אונים. האם ‘הילד יודע יותר ממני?’ או ‘האם הילד רוצה לערער על המילה שלי?’ או לעיתים ייתכן מצב שהשאלה פוגעת במהלך התקין של השיעור או המסר שההורה מעביר בבית. המחנך מצפה שהילד יצעד בתלם כמו כולם, וכך מטבע הדברים הוא מייחס פחות חשיבות למקומו הפרטי של הילד. במיוחד כשהמחנך סבור ששאלות הילד עשויות לעכב או לחבל באלו ההולכים ב”תלם”.

המציאות היא, שבדורנו יותר ויותר ילדים לא מוכנים לצעוד בתלם, והם עושים זאת במסגרת הצגת שאלות ואף קושיות. אנשים בדורנו מייקרים את פרטיותם ותחושת המוגנות הטבעית הולכת ומתמסמסת. בני אדם שומרים על גבולותיהם עשרת מונים מכפי שהיה בימים עברו, וצעירי הצאן לא נשמטים מהתופעה הזו; הם דורשים להיות נוכחים. על המחנך או ההורה לדעת, שהילד כן מעוניין בגבולות ה’תלם’. הוא רוצה לפעמים לבחון את החוזק של הגבולות הללו כדי להיות בטוח בהם, אך לא כדי למוטט אותן. הן מספקות לו ביטחון, והילד מרגיש זאת היטב.

אם בשאלתו הילד תפס אותך במיעוט ידיעותיך, שא זאת באהבה. על זה נאמר “ומתלמידיי יותר מכולם” - שאלה הזאת היא עבורך ולטובתך, היא תחדד אצלך את הרצון להעמיק או להרחיב את הידע שלך. וגם זה חלק מהמקום שלך לתת לילד דוגמה איך ניתן לשאת קושי מבלי להתפרק ממנו. אל תחשוש ששאלות מביכות יפגעו בסמכותך. אדרבה, הודאה כנה של ‘אינני יודע’ והנכונות ללמוד גם בגילך המופלג כשאתה מגיב במשפט כמו: ‘שאלה מצוינת, אבדוק זאת עבורך’ מהווה דוגמה חינוכית מרשימה. זו גדולה האמתית של מחנך או הורה, והילד יעריך אותך על–כך.

כאשר ההורים שואלים שאלות

תוכל לתת לנו, ההורים והמחנכים, כמה טיפים כיצד אנחנו נשאל נכון את הילדים שאלות כאשר אנחנו רוצים לשמוע מה עבר על הילד בכיתה, או בכלל איך הוא מרגיש. כיצד עלינו לנסח את השאלה בצורה נכונה שתזמין תשובה מיטבית?

נראה שאין ניסוח מוצלח יותר או פחות. אם קיימת תקשורת טובה עם הילד והוא מרגיש בטוח לדבר מבלי לשלם על כך מחיר, הוא דווקא ישמח לשתף אותנו במה שעבר עליו, במיוחד אם הוא זקוק לעזרה. אולם, כאשר מאיזושהי סיבה הוא משוכנע שהשיחה תזיק לו, לדוגמה: ילד הסובל מהצקות בכיתה ויודע שאם יספר על–כך לאבא - למחרת האב יגיע לבית הספר ויעשה מהומה, מה שכמובן עלול להזמין מסכת הצקות גדולה יותר מצד הילדים. אין כל פלא שבמקרה כזה הילד לא ישתף פעולה.

ובכל זאת לגבי ניסוח ההתעניינות בילד - אפשר לפתוח בשאלה פתוחה ולא מסובכת: ‘איך היה לך היום בכיתה?’ אם הילד מקצר בתשובה ועונה: ‘לא יודע להסביר’ או ‘היה טוב או לא טוב’, ‘כיף או לא כיף’ בלבד, כנראה שאוצר המילים הרגשיות שלו דל. במקרה כזה נשתדל ‘להתאים את המפתח למנעול’ ונציע לצד השאלה גם תשובות שונות, והילד יוכל לבחור עם מה הוא הכי מזדהה.

לעומתם, נערים מתבגרים ישתפו פעולה טוב יותר עם שאלות קונקרטיות בסגנון “‘כן’ או ‘לא’, וזה בסדר גמור. כמובן שכל זאת במצב רגיל, בו ידוע לנו שלא מתרחש משהו דרמטי בחיי המתבגר.

בכלל כדאי שבכל אחד מהמקרים שציינו, נשמור על קשר עין עם הילד לאורך כל השיחה, ונעביר בדרך זו לילד מסר שאיננו עסוקים כעת בשום דבר אחר כשאנו מדברים אתך כי אתה והדברים שאתה מספר הם חשובים לנו.                                                     

שאלה לסיום, אנו נמצאים כעת בהכנות לקראת חג הפסח וההורים טרודים למדי. איך בכל זאת נשאל ונקשיב בזמנים כאלה של לחץ, טרדות וחוסר זמן פנוי?

ימים אלו מאתגרים את הסבלנות שלנו לשאלות הילדים ותשומת לבנו אליהם. ובכל זאת, לכולנו יש כמה וכמה דקות פנויות במשך היום. הזכרתי קודם: לפעמים חינוך זה לא ה’מה’ וה’כמות’, אלא ה’איך’ וה’איכות’. אין צורך להמתין לימים הרגועים בכדי לעשות שיחה, ובמיוחד כאשר ילדך זקוק לך ‘כאן’ ו’עכשיו’.

כשאנחנו מקשיבים לילד במשך דקה אחת בלבד, ובאותן שישים שניות אנחנו נמצאים לגמרי עם הילד ורק איתו, מביטים לו בעיניים ומשדרים לו שחשוב לנו יותר מהכל - זו ה’איכות’ האמתית שמשאירה לילד חוויה חיובית ובונה לאורך שנים רבות, בגדר “המעט המחזיק את המרובה”…