לייב קרסיק

הוא היה מאחרוני התלמידים שלמדו בליובאוויטש, זכה לשמש כ’חוזר’ על אחד ממאמריו הארוכים והעמוקים ביותר של הרבי הריי”צ, מונה כמשפיע במוסקבה ובעיירה החסידית נעוול, נרדף ונאסר על ידי השלטון הקומוניסטי והוגלה לתקופה ממושכת בסיביר הקפואה • ‘בית משיח’ בסקירה מרטיטה על תלאות חייו של המשפיע הרב החסיד יהודה לייב קרסיק ע”ה, דמות של חסיד דגול ומשפיע שכבש את לבם של החסידים, ונפטר בנסיבות טראגיות בעוד כברת דרך

לנינגרד מופגזת בימי המצור

הטרגדיה הקשה מנשוא של משפחת המשפיע מנעוול הרה”ח ר’ לייב קרסיק - תומצתה בשתי שורות קצרות שנכתבו במכתב מרטיט ששיגר ר’ דוד קרסיק ששהה ברוסיה אל אחיו הרב אליעזר קרסיק רב קהילת חב”ד בתל אביב: “איידלע [אשתו של האח ר’ לייב] נפטרה בלנינגרד, בחודש שבט 42 [שבט תש”ב]. שמר’ל [הבן שלה] בחודש אדר […] לא רחוק משם נפטר אחינו  ר’ לייב”.

ומי נותר? שלוש בנות בגיל הנעורים, לבדן, ללא אבא וללא אימא, אי שם בהרי אוראל.

כנגד ארבעה בנים ב”תומכי תמימים”

המשפיע הרב יהודה לייב קרסיק נולד בשנת תר”ס בערך, בעיירה לאפיטש לאביו הרב מרדכי שמואל ואמו מרת חיה שרה קרסיק. אלו השתייכו לעדת החסידים אך לא היו חסידי ליובאוויטש. אף על פי כן, הרב מרדכי שמואל בחר לשלוח כמה מבניו ללמוד בישיבת “תומכי תמימים” בליובאוויטש.

בנו הראשון הרב יעקב ברוך, היה הראשון שנשלח ללמוד בליובאוויטש, ולאחר מספר שנים מונה למשגיח בישיבה. בעקבות הבן הראשון, נשלח גם הבן השני ר’ נאחע, ולאחר תקופה נוסף גם הבן השלישי ר’ אליעזר. משום מה, דווקא בבן הרביעי הרב מרדכי שמואל התלבט כיצד לנהוג, וכדי להחליט, ביקש לבדוק את הבן השלישי ר’ אליעזר, כיצד הושפע מהחינוך של ‘תומכי–תמימים’. הוא החליט כי אם יתרשם לטובה, ישלח בעקבותיו גם את הבן הרביעי לליובאוויטש. 

באחד הימים, הודיע הרב יעקב ברוך, שכאמור כיהן כמשגיח בישיבה, לאחיו הצעיר אליעזר, שקיבל מכתב מן הבית בו דורשים ממנו ההורים לבקר בבית. אליעזר ששקד על לימודו, לא שש נוכח בקשה זו, אך חזקה עליו מצות כיבוד הורים והוא יצא לדרך.

כשהגיע הביתה, דאגו הוריו להלינו בחדר אחד עם אחיו התינוק דוד, שזה עתה נולד. בשעת ליל מאוחרת, כאשר כל בני הבית נמו את שנתם, החל התינוק למרר בבכי כדרכם של תינוקות. אליעזר קם ממיטתו וניסה להרגיעו, הוא נדנד את העריסה שעה ארוכה, אך בכי התינוק יחד עם הקור העז הכריעו אותו, והוא החליט לשוב לשכב מתחת לשמיכה החמה, לא לפני שדאג לאחיו התינוק בצורה מתוחכמת: הוא לקח חבל וקשרו לעריסה, כאשר ידו אוחזת בקצה השני חזר לשכב במיטתו מתחת לשמיכה החמה והמשיך לנדנד את העריסה באמצעות החבל. כך נרדמו התמים מליובאוויטש והתינוק הקטן.

כאשר קמו ההורים בבוקר, אחזתם פלצות. הם היו רגילים שהתינוק קם ובוכה באמצע הלילה, והפעם - דממה. בדאגתם כי רבה מיהרו לחדר התינוק לוודא כי שלום לו. הם נרגעו כאשר ראו שהוא נושם וחי. לתדהמתם הרבה הבחינו בחבל המתוח בין העריסה למיטה של בנם אליעזר, או אז הבינו כבר מה התרחש במהלך הלילה…

כאשר אליעזר קם משנתו אמר לו אביו בהתפעלות רבה: “די לנו בזה. ראו ראינו כבר את התוצאות הטובות של החינוך הליובאוויטשי שהנך מקבל. הננו שמחים להרשות לך לחזור לישיבה, וגם את אחיך הצעיר קח אתך”.

הישיבה בליובאוויטש מתרוקנת

בישיבה בליובאוויטש נחשב ר’ לייב לתלמיד חכם מופלג ובעל דעת רחבה הן בנגלה והן בחסידות. הוא היה מוכר כטיפוס רגוע ומחושב מאוד.

הרבי הריי”צ שכיהן בתפקיד מנהל הישיבה הכיר במעלותיו. זו הסיבה שכאשר אדמו”ר הרש”ב נסע אל מחוץ לליובאוויטש, היה הרבי הריי”צ נותן לר’ לייב את מפתחות חדרו של אדמו”ר הרש”ב, לשם היה ר’ לייב נכנס, מוציא מאמרים שטרם הועתקו, והולך לבית העלמין שם היה יושב במשך שעות ארוכות ומעתיק כל מאמר בשני העתקים - האחד היה נותן לאדמו”ר הריי”צ והאחר בשבילו.

עננים שחורים כיסו את שמי רוסיה בשנת תרע”ד, כאשר החלה מלחמת העולם הראשונה. האירועים המדיניים הסבו תלאות לישיבת “תומכי תמימים”. זו סבלה ממצב כלכלי חמור ביותר; המחירים האמירו וההכנסות פחתו, עד שהנהלת הישיבה נאלצה לצמצם במזון שהוגש לתמימים.

כאשר הגרמנים החלו להתקרב לאיזור, החלו הרבי ובני ביתו לעזוב את ליובאוויטש ובעקבותיהם קבוצות של בחורים. כשהמצב הכלכלי בישיבה הוסיף והחריף, נאלצה הנהלת הישיבה לשגר חברי הנהלה וכן כמה מתלמידי הישיבה אל העיירות שבהן התגוררו חסידי חב”ד, להתרימם לטובת הישיבה.  

המשגיח הרב שילם קוראטין נסע לפטרבורג ואילו הרב אליעזר קפלן, מנהלה האדמינסטרטיבי של הישיבה, נסע לויטבסק. ר’ לייב יחד עם ידידו התמים ישראל ג’ייקובסון (לימים יו”ר אגודת חסידי חב”ד בארצות הברית) נשלחו למוסקבה וביחד הצליחו לאסוף 18,000 רובל - סכום גדול מאוד בימים ההם. הסכום שהביאו יחד עם הסכומים שקיבצו האחרים, הורידו מעט את עול החובות של הישיבה.

בחודשים הקרובים, הוסיפה העזיבה מליובאוויטש לתפוס תאוצה, עד שנותרו בישיבה קומץ תמימים ובהם ר’ לייב. בשלהי מנחם אב תרע”ח, החל המסע האחרון מליובאוויטש, במסע זה היו: המשפיע הרב שמואל גרונם אסתרמן ובני ביתו, המשפיע ר’ שילם קוראטין ובני ביתו, בני ביתו של המשגיח הרב יעקב ברוך קרסיק (שנסע מליובאוויטש קודם לכן), ושלושה–עשר תמימים - ובהם ר’ לייב קרסיק. 

מליובאוויטש יצאה השיירה לעבר העיירה רודניא הסמוכה, שם ביקשו לעלות על רכבת שעשתה דרכה לעבר העיר בריאנסק, אלא שפקחי הרכבת לא התירו להם להעלות על הרכבת את חפציהם הרבים. ר’ לייב יחד עם ידידו ר’ ישראל ג’ייקובסון התנדבו להיוותר ברודניא לבדם כדי לארגן את משלוח החבילות בדרך אחרת. הרכבת עם כל הקבוצה נסעה בשעות הערב, בעוד ר’ לייב ור’ ישראל נסעו רק באמצע הלילה והגיעו לבריאנסק בשעות הבוקר.

לאחר נסיעה רבת–תלאות הגיעו כל היוצאים מליובאוויטש אל העיר קרמנצ’וג.

מקרמנצ’וג נסע ר’ לייב לרוסטוב במטרה לחסות בצילו של הרבי הרש”ב. בתקופה זו זכה להתעסק בהכנת החיטים עבור המצות של הרבי הרש”ב.

היה זה בתחילת חודש אדר תר”פ, כאשר  נאספה קבוצה מאנ”ש והתמימים, ובתוכם ר’ לייב, לבית הרבי שברחוב בראטסקע 44 כדי ללקט מהחצר את החיטה השמורה משעת קצירה.

תוך כדי עבודת הליקוט, החלו חיילי הדינקים שעמדו באותה עת מעברו השני של הנהר דון - להפגיז את רוסטוב בפגזי מוות. פגזים נפלו ברחוב סאדווע הסמוך לרחוב בו התגורר הרבי. הפחד ניכר היה בפני כולם. הקוזק שעמד עם סוסו בחצר הרבי - בעת המלחמה היו מוצבים חיילים בכל חצר - מיהר להימלט מהמקום מפני ההפגזות.

התמימים שהחלו בליקוט החיטה, התלבטו האם להמשיך במלאכתם תוך כדי הפגזה, או לברוח כל אחד לאכסניה שלו ולהמשיך אך ורק לאחר שיפסקו ההפגזות. הוחלט אפוא לשאול את פי הרבי הרש”ב.

שלושה מבין העוסקים במלאכה נבחרו להיכנס אל הקודש פנימה: הרב יחיאל קומיסר (“ר’ יחיאל משצעדרין”), התמים יעקב אייזיק בלנטר והתמים לייב קרסיק. לראש המדברים נבחר ר’ אייזיק בלנטר, ששאל כיצד לנהוג. הרבי הציע לעוסקים במלאכה לאכול ארוחת צהריים, אולם ר’ אייזיק הסביר כי המלאכה עוד רבה. הרבי השיב: “אולי אלו שגרים רחוק ילכו הביתה ברחובות צדדיים”. ר’ אייזיק התבייש לענות על דברי הרבי, ובכל אופן מלמל בשקט: “היום יש באפשרותנו לעשות הרבה”.

דממה שררה בחדר, כולם ידעו שמסוכן מאוד לצאת כעת לאסוף את החיטים, ומאידך הזמן קצר והמלאכה מרובה. השלשה המתינו ביראת קודש במשך כמה דקות, ואז השיב אדמו”ר הרש”ב: “אין סכנה, אפשר ללקט עד הערב!”

כאשר שמעו דברים נחרצים יוצאים מפי קודשו של הרבי, יצאו השלושה ואמרו לכל העוסקים במלאכה, כי הרבי אמר שאפשר ללקט את החיטים. המלאכה עברה בשלום, וכעבור כמה ימים סולקו חיילי הדינקינס מהאיזור.

בב’ ניסן הסתלק הרבי הרש”ב, והמצות שבהכנתן היה מעורב ר’ לייב, שימשו כבר את הרבי הריי”צ ובני ביתו.

לימים זכה ר’ לייב להשתתף במניין המצומצם שטיפל בהעברת גופו הק’ של אדמו”ר הרש”ב אל בית עלמין חלופי, למרות הסיכון העצום שהיה כרוך בדבר.

ר’ לייב מצוות ‘החוזרים’

לאחר הסתלקותו של אדמו”ר הרש”ב, החל בנו יחידו, הרבי הריי”צ, לומר מאמרי חסידות, כשהתמימים עורכים ‘חזרה’ על המאמרים. מדובר היה במאמרי ‘השכלה’ ארוכים ועמוקים מאד, לעתים נמשכו כשעתיים ויותר. ביום ראשון שלמחרת השבת, היו בעלי התפיסה הכשרוניים, ובהם ר’ לייב, נכנסים לחדרו של אדמו”ר הריי”צ ועורכים חזרה על המאמר.

בן 21 בלבד היה ר’ לייב כאשר נשלח על ידי הרבי הריי”צ (בשנת תרפ”א) למשפיע במוסקבה ובסביבותיה. תפקידו היה לחזק את הקהילה הליובאוויטשית בעיר, ולצד זאת לעסוק בגיוס כספים עבור ‘מעמד’ ועבור ישיבת “תומכי תמימים” שבאותה תקופה נדדה ממקום אחד למשנהו ומצבה הכלכלי היה קשה. וכך כותב הרבי הריי”צ באחת מאגרות קדשו: “הועד המרכזי דעיר מאסקווא יצ”ו, אשר שמה שלחתי את אחד תלמידינו מר יהודה לייב שי’ קאראסיק, ועליו העמסתי עבודה רבה על אתר, ובשאר המקומות” (אגרות קודש הריי”צ חלק א’ עמוד קלב).

ר’ לייב אכן הצליח לפעול גדולות ורבות בנושא, כפי שכתב הרבי הריי”צ במכתב מכ’ סיון תרפ”א: “הושבתי אחד מתלמידינו במאסקווע, ות”ל פעל מה שהיה ביכלתו, וסמוכים לו” (אגרות קודש כ”ק אדמו”ר הריי”צ חלק א’ עמוד קנו).

שתי הרבניות והרבי בתפקיד השדכנים

כשהגיע לפרק “האיש מקדש” הוצעה לו הצעת שידוכין, כאשר השדכן הוא לא פחות מאשר הרבי הריי”צ עצמו, כפי שמספר נכדו הרה”ח ר’ גרשון אבצן:

“בשלהי שנת תרפ”א הגיע סבא לבית הרבי הריי”צ. הרבנית נחמה דינה רעיית הרבי הריי”צ שראתה אותו, אמרה לו כי הגיע הזמן לחשוב על שידוך, והציעה לו בת חסידית. כעבור ימים, כאשר שוב היה בבית הרבי, ראתה אותו הרבנית שטערנא שרה אמו של הרבי, והיא הציעה לו שידוך אחר.

“סבא היה מבולבל נוכח שתי הצעות משתי רבניות… משום כך נכנס ל’יחידות’, ועוד לפני שהספיק לפצות את פיו, אומר לו הרבי הריי”צ כי הגיע הזמן להשתדך והציע לו שידוך שלישי. סבא אמר כי הוא מסכים לשידוך, אבל הרבי הריי”צ שראה כי הוא נבוך, שאלו מה יש לו על הלב. סבא השיב כי הרבנית נחמה דינה הציעה לו שידוך, אמר לו הרבי כי זה לא השידוך שלו. או אז אבא סיפר כי גם הרבנית שטערנא שרה הציעה לו שידוך, השיב לו הרבי כי הנערה המוצעת היא חסידית אולם לאחותה יש פסנתר (אז פסנתר נחשב למודרניזציה).

“לסיום הרבי אמר לו: סע לנעוול ותתחתן עם אחת הבנות של ר’ שמר’ל אבלסקוי. באותה הזדמנות הסביר לו הרבי על הצעות השידוכים - למעלה מציעים כמה שמות, יש אנשים שצריכים לעבור כל מיני פגישות, אבל אצלך רק הציעו את השמות ולמעלה דחו על הסף את ההצעה הראשונה, ועל השנייה הייתה עוד מחשבה, אבל גם נדחה. והשלישי - זה השידוך”…

ר’ לייב אכן נסע לנעוול ונשא לאישה את מרת איידלא אבלסקוי (כעבור זמן שונה שם משפחתם לרויטבלט).

ממונה למשפיע בנעוול

לאחר נישואיו מונה על ידי הרבי הריי”צ למשפיע בעיר נעוול, שם היה לו בית כנסת הגדול ביותר בעיירה. בית הכנסת נקרא בפי התושבים על שמו: “לייבל’ס שול”. בבית כנסת זה היו מתוועדים תדיר שלושת חתני משפחת אבלסקוי: ר’ יונה פולטבער (כהן), ר’ מרדכי אליעזר לאפטאווסקי ור’ לייב. 

מתוקף תפקידו הורה לחסידים בעיירה מי צריך לפי דרגתו להתפלל באריכות ומי טרם הגיע לדרגה זו.

סיפרה בתו מרת חיענא: “רק ליחידי סגולה אבא היה מתיר להאריך בתפילה ושלא להתפלל במניין, ואילו הוא עצמו, על אף שהיה ‘משכיל’ ו’עובד’, התפלל עם המניין”.

הרה”ח ר’ דוד חן שהתגורר בנעוול סיפר כי למרות שר’ לייב היה אברך צעיר וזה עתה אך התחתן, החסידים בנעוול כיבדו אותו מאוד והחשיבו אותו כאישיות חשובה ביותר כמו היה אחד מזקני החסידים.

מר מנחם אוריאלי שהעלה זכרונות מהעיירה נעוועל סיפר, כי בתקופה בה הקומוניסטים הכבידו את עולם על יהודי העיירה, המשיכו קבוצת חסידים ובהם ר’ לייב - לפעול, למרות הרדיפות: “בנעוול צומצמה הפעולה, אבל הקשר בין החסידים היה אמיץ והיו כמשפחה אחת. בכל שעת כושר היו מתאספים בבית אחד מהם, לשם לימוד והתעודדות. הצטיינו בפעילותם אז: ר’ מאיר שמחה חן, ר’ זלמן משה היצחקי, ר’ יצחק מינקוביץ, ר’ לייב קרסיק, ר’ יונה כהן, ר’ פייטל ור’ גרשון בער דוד–אבלס [= ר’ גרשון ור’ פייטל בניו של ר’ דוד אבא לוין. הם אחיו של ר’ ישראל נעוולער], והר”ר שמואל פרוצינר ובניו”.

ישכר וזבולון בגלות סיביר

רדיפות הקומוניסטים הלכו וגברו עד שהגיעו לפתח ביתו של ר’ לייב קרסיק. היה זה בחודש אדר א’ תרפ”ז, כאשר התדפקו שוטרים על דלת ביתו. הם ביקשו לעצור את גיסו הרב מרדכי אליעזר לאפטוובסקי שהתגורר באותה תקופה בבית משפחת קרסיק. ר’ מרדכי אליעזר לא נכח בבית, ואנשי המשטרה החליטו לעצור במקומו את ר’ לייב.

מעצרו קשור בפרשה עלומה, עלילה שנרקמה על ידי איש רע מעללים, ועליה כמעט ולא ידוע פרטים. באותם ימים נעצרו בגין עלילה זו עוד שלושה מחשובי החסידים: הרב אלחנן (חונייע) מרוזוב מזכירו של הרבי הריי”צ, שנעצר בעת ששהה במוסקבה ושניים תושבי נעוול: ר’ יצחק מינקוביץ ור’ יצחק גולדין. לאחר תלאות רבות, חקירות ויסורים, נגזר דין הארבעה: גלות במחנות העבודה בערבות סיביר. 

וכך סיפרה בתו של ר’ לייב, מרת פעסיא מטוסוב: “לאחר חקירות ממושכות, גזרו את דינו של אבא לעשר שנות גלות בסיביר, אלא שאמא נסעה למוסקבה ונפגשה עם נשיא ברית המועצות קאלינין והוא הסכים להפחית את העונש לשלוש שנים. ממוסקבה נסעה אמא ללנינגרד וסיפרה לרבי הריי”צ על השתלשלות המעצר וגזר הדין”.

ר’ לייב הוגלה לסיביר, שם שהה במחנה עם החסיד ר’ יצחק מינקוביץ, וכעבור תקופה הצטרף אליהם החסיד הנודע ר’ חונייע מרוזוב. ר’ חונייע הגיע עם השניים להסכם של ישכר וזבולון - הוא ילמד ויתפלל בעבורם בעוד הם ידאגו לצרכיו הגשמיים.

בתום שלוש שנות הגלות המרה שב לנעוול.

לאחר מספר שנים החליט כי הוא רוצה לעלות לארץ הקודש. את רצונו זה שטח באגרת שכתב אל הרבי הריי”צ. הרבי השיבו (לאחר פסח תרצ”ד) כי המחשבה היא טובה מאוד וביקשו ברמז לפרט את הגילאים של בני המשפחה, כנראה כדי לדאוג להם לאישורים מתאימים: 

“ר’ יהודה לייב ב”ר מרדכי שמואל

מחשבת העתקה היא מחשבה טובה לפועל טוב […] יכתוב שנותיהם של היקרים שי’ יגדלום לתורה חופה ומעשים טובים, ואיזה אפשרות אמצעים יש לו” (אגרות אדמו”ר הריי”צ חלק יא עמוד רלד).

זמן קצר לאחר מכן קיבל אישור נסיעה לארץ הקודש. הוא פתח בהכנות לנסיעה, אלא שזמן קצר לאחר מכן הגיע מפולין חסיד שפגש את אדמו”ר הריי”צ ושמע מפיו עד כמה הוא שמח שר’ לייב מלמד תורה את ילדי ישראל. כששמע ר’ לייב זאת, החליט להישאר בנעוול ולא להמשיך בהכנות לקראת העליה לארץ הקודש.  

 בשנים הבאות המשיכו השלטונות הקומוניסטיים לרדוף את חסידי חב”ד בנעוול, ור’ לייב סבל מנות מרורים גדושות.

הגב’ שרה מלקוב ע”ה, בתו של הרה”ח ר’ ברק’ה איטקין מנעוול סיפרה לכותב השורות: “אני זוכרת בשנת תרח”צ, בעת הרדיפות נגד החסידים, חששו במיוחד ממעצרים באישון ליל. לכן ר’ לייב יחד עם אבא היו מסתתרים כל לילה בגינה שמחוץ לבית”…

“ישנו אחד שיודע הכל”

כיוון שהרדיפות הלכו ותכפו, העתיק את מגוריו בשנת תרצ”ט והוא עבר להתגורר בשובלבו שבפרברי לנינגרד. גם אז המשיך לארח בביתו מנייני תפילה, התוועדויות בימי דפגרא ועוד. אם קיווה שבזכות העתקת מקום מגוריו יונח לו, טעה טעות מרה. גם בביתו החדש לא הסירה המשטרה החשאית את מעקבה ממנו. הם המשיכו לרודפו ואף לעוצרו, כפי שסיפר על כך:

“דודי ר’ יהודה לייב נאסר בלנינגרד. לאחר שחרורו שאלתי אותו: אמור לי דודי, מה הם רצו ממך? למה הם עשו לך זאת?’ האמת ששיערתי על מה הוא נאסר… אבל רציתי לשמוע מפיו את פרטי הדברים. השיב לי דודי: ‘הזמן אינו כשר לספר על דברים כאלו. ישנו אדם אחד בלבד שיודע את הכל והוא - הרבי. אם הוא ירצה בכך, אתה תדע על כך גם כן!”

נגד כל הסיכויים

תלאות וסבל רב היו שזורים בחייו של ר’ לייב קרסיק. תחילה היו אלו הרדיפות שבשיאן הוגלה לסיביר. אם לא די בכך, הרי שבשנים האחרונות לחייו נפטרה על פניו בתו הצעירה לאחר מחלה קשה.

בימי מלחמת העולם השנייה, הגרמנים התקרבו בצעדי ענק לעבר העיר הגדולה והמצב הביטחוני הלך והחמיר. הצבא האדום ספג מפלות ורבבות חיילים נהרגו בקרב כשרבבות נוספים נפצעו. כעבור זמן קצר ניצבו חיילי גרמניה הנאצית ימ”ש בפאתי לנינגרד, ומיד החלה המנוסה הגדולה מן העיר. כל מי שרק יכול היה לעזוב - עזב את העיר ברכבות שנסעו הרחק משם.

הגרמנים הבינו שיקשה עליהם לכבוש את העיר החשובה והגדולה לנינגרד, ובשל כך הם הטילו עליה מצור הקרוי ‘בלוקדה’. מסביב לעיר צרו כוחות גדולים של הצבא הגרמני שהפגיזו את הרכבות שיצאו מהעיר. במקביל הם הרסו את הגשרים שחיברו את העיר עם העולם הגדול, וכשהופל הגשר האחרון, נותקה העיר כליל.

המצור גרם לרעב נורא בעיר. תחילה חילקו השלטונות מוצרי מזון ממחסני החירום, אבל הגרמנים שידעו את מיקומם של מחסנים אלו, הפגיזו גם אותם והעלום באש. מאז חולק הלחם במשורה, 250 גרם ליום לכל נפש ולאחר מכן אף קוצץ למכסה של 125 גרם לנפש. זו הייתה מנת לחם זעומה שהיה קשה לשרוד עמה. הלחם היה שחור וקשה והיה מעורב בפסולת רבה. בלית ברירה אנשים אכלו אותו עד הפירור האחרון.

התושבים שנשארו לכודים בעיר נחשפו לרעב נורא, לקור מקפיא עצמות ולמחלות שהכו בהם ללא רחם. אנשים מתו ברחובות כזבובים, ואף לא היה מי שיקבור אותם.

מלאך המוות הגיע גם לבית משפחת קרסיק. רעייתו מרת איידלא נפטרה מרעב בחודש שבט תש”ב, ובנותיה נשאוה על כפיים אל בית הכנסת הגדול, שם ריכזו את הנפטרים היהודים, ומשם נשאוה לקבורה בקבר אחים גדול שנכרה בבית העלמין היהודי. לאחר חודש נוסף נפטר גם בנו שמר’ל מרעב.

בינתיים ניסו רבים להימלט מהעיר. ר’ לייב ביקש אף הוא לעזוב את העיר יחד עם שלוש בנותיו. כיוון שהגשרים הופצצו עד היסוד, רבים חצו את הנהרות שהקיפו את העיר בזכות שכבת הקרח העבה שכיסתה אותם, אלא שהנאצים לא ריחמו על הנמלטים והפגיזו את האגם כך שנוצרו בו חורים רבים, מה שגרם לטביעתם של חלק מהנמלטים. בניסי ניסים הצליח ר’ לייב יחד עם משפחתו לעבור ברכב את האגם הקפוא ולצאת את העיר.

עוד תלאות רבות עברו על ר’ לייב ושלוש בנותיו, עד שבחודש אדר תש”ג, כאשר היו בדרך ליד העיירה קודינקר שבאוראל, כוחותיו של ר’ לייב כבר לא היו עמו, הוא נחלש מאוד כתוצאה מהרעב הכבד ומתלאות הדרך וכבר לא יכול היה להמשיך לנוע בכוחות עצמו.

ברגעיו האחרונים ביקש מבתו הבכורה חיענא כוס מים. היא פנתה להביא וכשחזרה עם המים, מצאה לתדהמתה את אביה ללא רוח חיים.

המשפיע ר’ לייב קרסיק נפטר והוא בן 43 שנים בלבד.

הבנות שביקשו לקבור את אביהן, לא ידעו כיצד להביאו לקבורה כדת וכדין. הבת הבכורה חיענא התעשתה, ותמורת ככר לחם יקרה מפז איתרה מספר אנשים בעלי כוח שהסכימו לטבול את אביה במימי הנהר שהיה בסמוך, וכך נעשתה ה’טהרה’. לאחר מכן ביקשה מגוי גברתן שיחפור את הקבר, ובתמורה נתנה גם לו ככר לחם. היא עצמה נותרה ללא לחם במשך שבוע שלם. הקבר נכרה מתחת לעץ בצד הדרך והבנות סימנו את העץ. למרבה הצער, לאחר המלחמה, העץ ומקום קבורתו של המשפיע לא נמצאו למרות כל נסיונות האיתור.

אחיו, הרב אליעזר קרסיק, התגורר באותה תקופה בתל אביב הרחוקה, ולא ידע את נפשו מרוב דאגה לכל בני המשפחה. יום אחד בעת שפתח את הגמרא בה למד באותה תקופה, נפל מבין הדפים מכתב מאחיו ר’ דוד, אותו דוד שבינקותו קשר הרב אליעזר חבל למיטתו כדי להרגיעו, כפי שסופר לעיל.

לפני המלחמה התגורר האח ר’ דוד בלנינגרד, שם נפטרה עליו רעייתו. הוא  עצמו הצליח להימלט מאזורי הכיבוש הנאציים, ועם הזמן נודע לו על הטרגדיות הרבות שפקדו את בני המשפחה הענפה. הוא רצה להודיע על כך לאח הדואג המתגורר בארץ הקודש, אך חשש מלשגר מכתב שהכיל בשורות זוועה שכאלו. הוא שלח אפוא מכתב מפורט אל הרב שמואל זלמנוב שהתגורר בתל אביב, כדי שזה ימסור את תוכנו בזהירות הראויה ליעדו.

הרב זלמנוב העביר את המכתב אל הרבנית לאה קרסיק, והיא לא ידעה את נפשה מרוב צער. היא לא היתה מסוגלת לשוחח עם בעלה על בני משפחתו שנספו. היא הניחה אפוא את המכתב בין דפי המסכת אותה למד באותם ימים, וכאשר פתח את הספר, מצא את המכתב בו התבשר בבשורה רעה ועוד אחת ועוד אחת - והדמעות זלגו כמים.

“אני כותב והלב מתכווץ”

המכתב נכתב על דף מחברת כפול, שקופל בצורה מיוחדת כך שבשני צידי המכתב נוצרו שני משולשים קטנים. על האחד נכתב שם הנמען, ועל המשולש האחר כתב את כתובתו של הרב שמואל זלמנוב וציין “בעד לייזער קאראסיק”. המכתב נכתב בכתב יד צפוף בלי רווחים בין המשפטים, שכל אחד מהם טומן בחובו צרות גדולות וקשות.

בראש המכתב מופיע התאריך ג’ דחול המועד סוכות תש”ה. ניכר היה כי המכתב נכתב בסערת רגשות עזה. להלן הבשורות הנוראיות שניחתו על הרב קרסיק: “אני יודע שמכתבי יעלה לך בבריאות, אני יודע שמעיניך ירדו דמעות של דם. אני כותב והלב מתכווץ והעיניים מוצפות בדמעות…

“איידלע [אשתו של האח ר’ לייב] נפטרה בלנינגרד, בחודש שבט 42 [שבט תש”ב]. שמר’ל [הבן שלה] בחודש אדר. יקירתי [אשתו של ר’ דוד, כותב המכתב] נחמה, הלכה ממני בחודש ניסן, ביום ב’ דחול המועד פסח, תש”ב… אני וילדתי נסענו מלנינגרד, הדרך היתה מאוד קשה. ובמשך שלושה ימים הסעתי מתים וקברתי אותם… לא רחוק משם נפטר אחינו  ר’ לייב”.

המכתב ממשיך ומבשר בשורות קשות, על אח ואחיין שגויסו ונהרגו בקרבות, על אח שנעלם בשדה הקרב, על אחיין שרגלו נקטעה בשדה הקרב, ועל האמא שנרצחה על ידי הנאצים.

כמה קלע אל השער כותב המכתב כשפתח את המכתב בביטוי “דמעות של דם”.

•      •      •

שלוש בנות הותיר ר’ לייב אחריו. נראה שהוריהם המשיכו להתפלל עליהן מלמעלה, ושלושתן הצליחו לשרוד את אימי המלחמה ולימים להקים בית יהודי חסידי: מרת חיענא נישאה להרה”ח ר’ מאיר אבצן. מרת פעשא נישאה להרה”ח ר’ שלמה מטוסוב (לימים משלוחי הרבי במרוקו), ומרת טייבע נישאה להרה”ח ר’ לייב לוין, עליהם השלום. שלוש הבנות הקימו בתים חסידיים, ולהם יבלחט”א צאצאים רבים ההולכים בדרכי הסבא הגדול, מהם המכהנים ברבנות ושליחות ברחבי תבל.   

 

מקורות: אגרות אדמו”ר הריי”צ, עבד אברהם אנכי, תולדות חב”ד ברוסיה הסובייטית, תולדות חב”ד בפטרבורג, בתוך הגולה, אשכבתא דרבי, זכרון לבני ישראל, ויטבסק, ראיונות אישיים ועוד.